שמחת תורה
שגרת מלחמה
יום אחרי המתקפה הגרוש שלי הביא אליי את הבן שלי, ומאז אנחנו גרים במלון. הייתי בסוג של הדחקה, ולא דיברתי על מה שקרה. זה השפיע עליו מאוד לא טוב, כי הוא נותק בפתאומיות מהבית שלו בבארי. ישבנו עם פסיכולוגית ילדים והסברנו לו, ברמה שמותאמת לגיל שלו, שהגיעו אנשים רעים לקיבוץ ופגעו בבתים ובאנשים, ועכשיו הצבא עושה סדר בקיבוץ ועד שהוא יסיים אי אפשר לחזור הביתה. מבין כל עובדי הנגרייה אני היחידה שעובדת מרחוק במלון, כל השאר, שכירים שהם לא חברי בארי, מגיעים בכל יום לקיבוץ. כל יום אני מגיעה לארוחת בוקר עם הבן שלי במלון, מלווה אותו לגן שפתחו לנו במלון וחוזרת לחדר שבו יש לי משרד מאולתר.
מצב עסק
כשחזרנו לעבוד היינו צריכים לייצר את המוצרים ל־60 הזמנות שנשארו פתוחות לפני המלחמה. לפני חודש וחצי פתחנו מחדש גם להזמנות. לא עשינו את זה בהכרזה חגיגית, בגלל המצב, אבל כן פתחנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. התחלתי לעבוד בנגרייה בקיץ האחרון, ועד שבעה באוקטובר הייתי מנהלת התפעול. בהתחלה נכנסנו לדממת אלחוט, אחרי שבועיים זיהו את הגופה של יונת. קשה להגיד, אבל קצת קיוויתי שהיא חטופה ושהיא תחזור מתישהו. היה קשה להתאושש מזה, הייתי בהלם. אחרי חודש כשהבנו שצריך להניע בחזרה את העניינים, התגייסנו מהר. ברגע שהצבא אפשר לנו לחזור לעבודה, כולם חזרו מיד. בשביל יונת, כדי להרים לה את העסק.
פרידה
יונת ואני התחלנו לעבוד יחד רק בקיץ האחרון. היא האדם הכי אופטימי בעולם, כל דבר שהיא עשתה היה באנרגיות טובות. היא לימדה אותי המון, ממש מאפס – גם מבחינה מקצועית וגם ברמה האישית. הייתי שומעת אותה מדברת עם הלקוחות כל כך בסבלנות, ואני מרגישה שהיום אני יותר סבלנית וקשובה, כי ככה היא הייתה עם הלקוחות.
