"המלחמה מחזירה אותך לטראומות של הילדות"

זה לא אומר שאביהן ויתר בקלות. "אבא התקשר והודיע באיומים שאנחנו צריכות לחזור לשבת. הבנתי שאם נגיע אליו לא בטוח שנצא משם בחיים, ונכנסתי להתקף חרדה נוראי. החברות לחדר דיווחו למנהל הפנימייה, לירון רייב, והוא דאג שנישאר. בתחילת המלחמה התנדבתי בפורום הציבורי, שדואג לילדים ונערים שיצאו מהבית, ופגשתי את לירון שוב. הודיתי לו על שהציל את חיי פעמיים – כשקיבל אותי לפנימייה, ובהחלטה ההיא".

לילה שלא שוכחים

איתן איגנטייב (18) לא אוהב את המונח "חסרי עורף משפחתי", גם לא את הביטוי "נוער בסיכון", אף שלמעשה הוא עונה להגדרות הללו. "אלה לא מילים יפות. הן ליוו אותי כל החיים, ואף פעם לא הרגשתי בנוח עם זה", הוא אומר. אחרי דיון קצר, הוא ונטלי בוחרים יחד במונח "צעירים עצמאיים". "הפנימייה נותנת לך עצמאות", הוא מסביר.

"החוק מגדיר אותך 'צעיר' בין גיל 18 ל־25. איתן ואני נמצאים בשני הקצוות של המנעד הזה", מציינת נטלי, כשאנחנו יושבים יחד מול שקיעה נהדרת שיורדת על חוף פולג. הם מכירים לראשונה בשיחה המשותפת הזו. לכל אחד מהם רקע מורכב משלו, אך למרות ההבדלים הניכרים ביניהם, הם מתחברים ברגע. "שנינו למדנו מגיל צעיר שאין לנו על מי לבנות", מסכמת נטלי את המכנה המשותף והמכונן של חייהם.

איתן נולד למשפחה ממוצא רוסי, וכבר בילדותו הוצא על ידי רשויות הרווחה מבית הוריו, עם אחיו הבכור ואחותו הקטנה. היום הוא עתודאי במכללה הטכנולוגית "הדסה נעורים", לומד הנדסאות מכניקה. "בגיל שמונה הגעתי בצו בית משפט לכפר הילדים והנוער נווה יהודה שבנס־ציונה. את הלילה הראשון לא שוכחים בחיים. היה לי נורא קשה, לא הצלחתי לישון. לאט לאט מתחילים להתרגל".

"אני דווקא ישנתי מצוין בלילה הראשון מחוץ לבית", מגיבה נטלי בחיוך שמכסה על מציאות קשה ומטלטלת. "זה היה הלילה הראשון שישנתי בו טוב, כי האיום הוסר. הלוואי שהיו מוציאים אותי לפנימייה בגיל שמונה".

כפר הילדים והנוער נווה יהודה מחולק ל"משפחתונים" שאותם מנהלים זוגות צעירים המשמשים חונכים ל־12 ילדים בגילים שונים. בשונה מהפנימייה שבה למדה נטלי – שכללה באותה מסגרת גם את הלימודים – איתן וחבריו למדו בבתי ספר שונים בעיר. "אתה מתחיל להבין מה זו עצמאות – לעשות כביסות לבד, ניקיונות, ואין מי שישגיח שהכנת שיעורי בית. אין לך באמת הורים, זה רק אתה והנערים שאיתך. אתה מקבל המון כלים לחיים. בבית הספר נוצרה אי נעימות בין ילדי הפנימייה לשאר. זה פגש אותי, לדוגמה, באספות הורים. אני, ילד רוסי, מגיע עם אישה אתיופית, המדריכה שלי".

למחרת שמחת תורה נמלטה נטלי אליהו (בתמונה) משדרות בלי לדעת לאן. "הייתי במצב בריחה. התחלתי לבכות. אני לבד, יש לי חברים מתים מחולית ומכפר־עזה, אני בהתמוטטות עצבים"

בשנים הראשונות היה איתן "במצב לא רוצה", כלשונו. לא רוצה פנימייה, לא רוצה לימודים, לא רוצה לקום בבוקר למציאות חייו. "בשנות התיכון הגעתי למשפחתון של מרינה ואליקו צ'יצ'ו, ושם התחלתי לקבל את האור שלי. ביום הראשון אליקו שאל אותי איך אני עד עכשיו, ועניתי שאני מעדיף להיות בבית. הוא אמר 'בוא איתי, תרגיש אחד הילדים שלי'. ובאמת הוא הצליח לתת לי הרגשה שאני אחד מהם. הוא לא היה מאלה שדואגים לילדים הביולוגיים שלהם יותר. הבנתי שאם כל היום אגיד לא, זה לא יקדם אותי. אם יום אחד אגיד כן, זה ישנה לי את הפאזה".

הבחירה של איתן לא הייתה מובנית מאליה. "בפנימייה יש שתי אופציות: להיות הילד הברברי שבסוף מעשן סמים בגנים ציבוריים, או להיות הילד הטוב שיכול לצאת ממך". איתן בחר באפשרות השנייה, והחל להתנדב במד"א ובמקומות נוספים עם ילדים וקשישים. "רוב בני הנוער מחפשים לטרוף את העולם, אני חיפשתי להצליח".

הלימודים לא היו הצד החזק שלו, אבל גם שם התחולל שינוי. הבעיה במקרה הזה לא הייתה הכישרונות, שלא חסרים לאיתן, אלא המוטיבציה. "בזכות אליקו יש לי תעודת בגרות. עד היום אני לא אוהב ללמוד, אבל הצלחתי בזכות עצות של המון אנשים טובים. אליקו היה דמות אב שלא הייתה לי. הוא היה לוקח אותי לאכול איתו גלידה, וגייס אותי כנער לעבוד איתו בסטארט־אפ. זה האיש שאתה יכול לצאת לדבר איתו. פתאום אני מוציא במבחן מאה במקום החמישים של פעם, וזה משנה לי את היום. מרינה אשתו הייתה הדמות החינוכית והלימודית. היא עשתה כל מה שצריך, הכול. הם ליוו אותי בארבע השנים האחרונות בפנימייה, השנים הכי יפות שלי. הם גם הסיבה שאני מתגעגע למסגרת הזו. הרגשתי מחובר".

אלא שהתיכון נגמר, ואז יוצאים לעולם. איתן התקבל לעתודה. נטלי עבדה עם ילדים מוגבלים בקריית־שמונה במסגרת שנת שירות, והתגייסה לגדוד קרקל. "נפלתי ממסלול לוחמה אבל נשארתי ביחידה. אם לא הייתי גרה אצל דודה שלי מהגיוס והלאה, בתקופת הקורונה – וואו, לא יודעת מה היה ממני".

אחרי הצבא החלה ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר שבשדרות. "בשנה א' עבדתי בשתי עבודות וגם קיבלתי מלגה כדי שיהיה לי איך ללמוד. בזכות הדיקן, אלון גייר, אני כאן. הוא אדם שאוהב לתת לאנשים הזדמנות, והוא זיהה שאין לי לאן ללכת. שברתי שן והסתובבתי ככה שנתיים־שלוש, והוא ראה וסייע. בלעדיו, הייתי עד עכשיו בלי שן. הוא גם עוזר במימון טיפול פסיכולוגי".

"גם אבא היה טרוריסט"

נטלי מתגוררת במעונות הסטודנטים הסמוכים לתחנת המשטרה בעיר, ושם גם בילתה את שמחת תורה. "היינו בחג חמישה סטודנטים מתוך מאה שגרים פה. השותף שלי לדירה עבד בלילה ב'גרין פאב' בקיבוץ ניר־עם. התכוונתי לקום לעשות יוגה, זה לא קרה". בשש ורבע בבוקר התעוררו לאזעקות צבע אדום. "את לומדת להעיר את השותף ולרוץ לממ"ד בעשר שניות. ארבעים דקות של יירוטים, כשהרטט בטלפון עושה בעצמו חרדות. אני בטוחה שתכף חוזרים לישון, מתעצבנת שזה נמשך, רוצה לעשן, לשתות קפה. והשותף שלי אומר: זה משהו יותר גדול. הוא מסתכל ברשת ואומר 'נטלי, פרצו את הגדר'".

את היריות מכיוון תחנת המשטרה שמעו מדירתם שבקומה השלישית. "השותף מראה לי סרטון של מחבלים על טנדר ליד הבית שלנו. אנחנו בתחושה של חלום הזוי. רואים בטלגרם מה קורה, לוקחים לממ"ד סכינים ומטפים. השעות עוברות, כל פעם אחד מאיתנו יוצא לשירותים או להביא אוכל, והשני שומר עם סכין. הבנו שלא נדע שהמחבלים בבית עד שישברו את החלונות ולא יהיה לנו מה לעשות".

נטלי והשותף שמעו את המחבלים נכנסים למעונות והקפידו לשמור על השקט. גם את המזגן לא הפעילו, כדי שהמחבלים לא יזהו בארון החשמל פעילות מוגברת בדירה. "לא ידענו מה קורה במשטרה, אבל הרחנו ריח מטורף של אבק שריפה. בחצות קיבלנו הודעה להיכנס לממ"דים כי חיל האוויר עומד לפוצץ את בניין המשטרה".

בשלב מסוים ברחה נטלי לחברה שגרה בבניין הסמוך. "כבר אי אפשר היה להיות בממ"ד. זה מחזיר אותך לטראומות שלך, וזה החלק הכי קשה – לא המחבלים ולא היריות. חברים שמתו זה כואב, אנשים שעבדתי איתם, קשוח. אבל הכי קשה זה שהמלחמה מחזירה אותך לילדות. את חייבת לנרמל את זה. את אומרת לעצמך 'נו בקטנה, אז יש מחבלים, גם אבא שלי היה טרוריסט כלפינו".

למחרת בבוקר נמלטה נטלי משדרות בלי שידעה לאן לפנות. "התאומה שלי גרה בברקן, אבל חששתי שיהיו שם פיגועים. הייתי במוד בריחה, נסעתי ממקום למקום. הגעתי לתל־אביב והתחלתי לבכות ברחוב. אני לבד, יש לי חברים מתים מחולית ומכפר־עזה, חוויה קשה לעיכול. אני בהתמוטטות עצבים". בסופו של דבר השתכנה למשך שלושה שבועות אצל חברה בעיר שבה גדלה. "עשר שנים לא ראיתי את אבא שלי, ופחדתי שיזהה אותי ברחוב. התבצרתי בבית, וכשיצאתי הסתובבתי בראש מורכן כדי שלא יזהה אותי. הרגשתי לא בטוחה". בהמשך הגיעה עם סטודנטים נוספים ועם כמה מתושבי שדרות לכפר הנופש אלאיה בחוף פולג. לפני שלושה שבועות חזרה לשדרות.

בלי קופסאות אוכל

המלחמה תפסה את איתן בבית אימו שבחדרה. כשנחשף לזוועות הצטרף לצוותי מד"א באזור רחובות ויבנה, שם הוא מתנדב בקביעות. ימי המלחמה הראשונים אתגרו את ארגון ההצלה הלאומי, שנדרש לתת מענה לאינספור פניות – מלידות בממ"ד כשמחבלים יורים מתחת לבית, ועד המוני נפגעי חרדה וניסיונות התאבדות רבים. "אני גם לומד וגם רוצה מאוד להתנדב, אז אני לוקח רק משמרות לילה. קם בשבע בבוקר ללימודים, והולך לישון 27 שעות אחר כך", מספר איתן. "במהלך השנים נחשפתי להרבה מקרים קשים, ומה שהחזיק אותי זה חברים שלי מהפנימייה. המשכנו יחד באותם מגורים ואותם לימודים בעתודה. אבל בסופו של יום זה שוחק".

אירועי החודשים האחרונים יצרו שורה ארוכה של מצבים משפחתיים קשים עבור ילדים, נערים וצעירים: יתמות, שכול, מתחים בבית ומצבים נפשיים מורכבים של ההורים. "העצה הכי טובה היא להרגיש את הכאב ולתת לזה דד־ליין", תורמת נטלי מניסיונה. "למדתי מהפסיכולוגית שלי שלפעמים טוב לשקוע ברגש, אבל לא יותר מדי. לעבד זה קשה וחשוב. אבל צריך להציב לעצמך זמן שבו אתה מפסיק. יש לי 24 שעות להוציא הכול, להרגיש את האובדן, לבכות ולהתמרמר, וזהו. מחר אני קמה חדשה. מי שחושב שאין לו בשביל מה לחיות, ישקע בזה. צריך לצאת מזה. גם אם אתה לא מאמין שתשנה משהו, תאמין שתעשה צעד אחד. זה לא חייב להיות שינוי גדול, אבל לא להישאר באותו מקום".

היא לא מתיימרת לומר שמדובר במשימה קלה. מי כמוה יודעת. "קשה לבחור בחיים", נאנחת נטלי, ולוקחת לגימה מהקפה, "עם סויה בלי סוכר, מר כמו החיים שלי", היא צוחקת. "יש בוקר שאני מתבאסת לקום כי אימא לא תכין לי ארוחת בוקר, ואבא לא יזכור את יום ההולדת שלי. ויש בוקר של וואו, אני אוהבת לחיות! אני מחפשת דמויות הוריות, ולומדת מאנשים אחרים איך להיות מבוגרת".

איתן: "יש אצלנו שרידות. היו הרבה ירידות בין החברים, לפעמים יותר מדי. זה משפיל ולא נוח, אבל מקנה לך המון כלים לעתיד. קיללו אותי כבר בכל קללה אפשרית, אז בואו, אני לא מתרשם".

מה זה אומר לחיות בלי עורף משפחתי?

נטלי: "זה אומר שאין דמי כיס, אין מי שיעזור עם הלימודים או בשיעורי הנהיגה והשכירות. הפסיכולוגית שלי הגדירה את זה: אין קופסאות אוכל מהבית. הגעתי פעם למעונות מבת־דודה שלי עם קופסת אוכל, עברתי בית בית ואמרתי: 'זה שלי, אני הבאתי מהבית קופסת אוכל!' כשחיממתי את האוכל עשיתי מזה טקס שלם".

נטלי חולמת להקים קהילה בפייסבוק בשם "חסרים", "כי תמיד יש אצלנו הרגשה של חוסר. השותף שלי במעונות מתלונן שאימא שלו חופרת לו לעשות את המטלות. לי אין מי שיחפור. הייתי קוראת לקבוצה 'צעירים עצמאים', אבל ביום ההולדת הבא אני יוצאת מההגדרה צעירה".

איתן: "המבט שלי היום הוא 'אם אין אני לי מי לי'. האחריות עליי. אני רואה את ההבדל לעומת סטודנטים אחרים במעונות. אצלי הכול נקי, כי אני יודע שלא יבואו לנקות אחריי. יום יבוא ותהיה לי דירה, ואני יודע מראש שאני אצטרך לקנות אותה לבדי במיליונים. למדתי מאליקו לכוון גבוה. הוא אומר שאם תכוון לירח אולי לא תפגע, אבל לפחות תיפול בין כוכבים".

נטלי: "האתגר שלנו הוא לא ליפול למעגל האלימות כשנבנה משפחות משלנו. אני מתנדבת בימי חמישי בפעוטון, ואומרת לעצמי: תעשי כל מה שלא עשו לך. ילד בוכה? חבקי אותו. לא צריך הרבה, רק לתת יד ולשנות כיוון הליכה. בזכות הלימודים עברתי תהליך מטורף. התבגרתי, הבנתי דברים, מצאתי אפילו מקום לסלוח להורים שלי. אני מבינה שפעם מי שנולד למעגל האלימות, נשאר שם. אולי אם היו להם טיפולים פסיכולוגיים כמו היום, זה היה נראה אחרת. לסלוח במאה אחוז לא נסלח, אבל להישאר במקום הכועס לא יקדם אותי לשום מקום. אני יכולה לקחת את ההרס שעשו לי ולבנות את עצמי מחדש".

להרחיב את הגלגל

הבחירה של נטלי במסלול לימודי עבודה סוציאלית נבעה, לדבריה, מכשלים שליוו את הטיפול בתיק הרווחה של משפחתה. כעת היא מבקשת למנף את הידע שצברה לשינוי חקיקה לטובת בעלי גורל דומה. "מגיל 18 אין הגדרה חוקית לחסרי עורף משפחתי. אתה מוצא את עצמך מתלבט על מה להוציא את הכסף: לימודים או אוכל? שכירות או תואר? בשנה א' עשיתי מטלה על סל שיקום, שכיום נותנים אותו רק למתמודדי נפש. אמרתי לעצמי: למה אני צריכה להיאבק במדינה אם אפשר למצוא פתרון חוקי לבעיה שלי? שלחתי מייל למרצה שלי עם כל השירותים שקיימים בסל השיקום ונשללו ממני. לא צריך להמציא את הגלגל, רק להרחיב אותו. נאלצתי לחשוף את מציאות החיים שלי בסרטונים בפייסבוק ובטיקטוק, כדי לעורר מודעות".

בין הזכויות שסל השיקום מקנה כלולים סיוע במימון לימודים, פתרונות דיור, שיקום הפה והשיניים, ליווי של חונכים באקדמיה. "הרבה מחסרי העורף הם גם מתמודדי נפש, אבל אפילו האבחון אצל פסיכיאטר יקר מאוד. הצעירים האלה צריכים ליווי רגשי בידיעה שיש להם בסיס יציב, שיש להם איפה לישון. הם זקוקים לליווי בתעסוקה, שהבוס שלהם יבין שהחיים שלהם מורכבים, ושאם יום אחד קמתי לא טוב כל כך, מחר אשלים את ההספק".

במהלך ההתייעצויות והמחקר שביצעה נטלי לטובת החוק, היא הגיעה גם לאנשי הפורום הציבורי שיחד איתם היא עובדת על החוק. "פגשתי את אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום, ואת נטע ללוש הרכזת. שני מטורפים בקטע טוב. הלוואי שהייתי מכירה אותם קודם. הם מלווים אותנו ונלחמים עלינו".

"נטלי היא דוגמה לצעירה נעדרת עורף משפחתי שמתמודדת בגבורה עם אתגרי החיים שלה", אומר אלבאז. "היא פועלת מדם ליבה לקדם את החוק שיביא בשורה לאלפי צעירים וצעירות חסרי עורף משפחתי בישראל".

הפורום הציבורי הוקם לפני כ־12 שנים על ידי אבי נאור, חתן פרס ישראל למפעל חיים, שמשמש יו"ר הפורום. מטרת הפורום לקדם את המסגרות החוץ־ביתיות ברמה הלאומית, ולהבטיח מענה מיטבי לחניכי המסגרות הללו ובוגריהן. "אנחנו מחברים בין המסגרות – כפרי נוער, פנימיות, משפחות אומנה – ובין משרדי הממשלה הרלוונטיים ובעלי עניין נוספים, מתוך הבנה שיחד אפשר למנף ולקדם את אתגרי הזירה החוץ־ביתית בישראל", אומר אלבאז. "יש בישראל אלפי צעירים שבגיל 18 יוצאים לעולם האזרחי לבדם, למאבק הישרדות יומיומי. מלחמת חרבות ברזל העמיקה והעצימה את המציאות הזו בעבורם, והרחיבה את מעגל הצעירים חסרי העורף המשפחתי. בממשלה הקודמת הצלחנו להעביר הצעה טרומית לקידום החוק, בשותפות עם ח"כ נעמה לזימי, אבל לאחר נפילת הממשלה נדרשנו לקדם את המהלך מחדש. לשמחתנו שר הרווחה יעקב מרגי מוצא חשיבות רבה בעניין, ואנחנו מקווים שנצליח לקדם ולאשר את החוק עוד בכנסת הנוכחית".

כאמור, בתחילת המלחמה התנדבה נטלי במסגרת הפורום. עיניה נדלקות כשהיא מספרת על ההתרגשות שליוותה אותה כאשר השתתפה בתיווך צורכיהם של תלמידי הפנימיות בעת הזו. "קשה לתאר מה זה לראות מנהל פנימייה מתרגש לקנות נעליים חדשות לתלמידים שלו, או תמונה של ילדי אומנה שקיבלו מחשבים. אני עושה מה שאפשר. לדוגמה, היו שתיים שהגיעו לפנימייה בלי בגדים ובלי כלום, מיד גייסנו להן מה שצריך".

"גם בלי קשר למלחמה, הפורום מגויס מאוד בדאגה לנו", מוסיף איתן. "הסיוע שאתה מקבל נגמר בבת אחת כשאתה מסיים את הלימודים, ופתאום יש אנשים שבאים לעזור לך, נותנים לך תלושים לקנות אוכל. זה עושה הרגשה טובה. הדברים הקטנים האלה לא מובנים מאליהם במצב שלנו, ואני מקווה שייתנו לפורום לעשות דברים גדולים, כי לנו אין אף אחד אחר".