שלוש דקות, זה הזמן שנדרש לעטרה אוריה לכתוב את "ילד מטרייה", השיר ששינה את חייה, והציף לרבים אחרים טראומות ילדות הקשורות בחרם, דחייה ונידוי, מהר מאוד השיר הפך ללהיט בטיקטוק, ובהמשך גם ברדיו ובקרב הקהל. בשיר היא מספרת את סיפורו של עומר, הילד הדחוי בכיתה, שצוות על ידי המורה לילדה המוזרה "זאת שלא רוצים אותה / זאת שלא רואים אותה / זאת שאף אחד לא משחק איתה".
במין סיפור סינדרלה, אנחנו נפגשות בבית קפה בהוד־השרון כמעט עשור אחרי שאומצה על ידי אישה שצפתה בה מתראיינת על החיים ברחוב. היא עשתה דרך ארוכה מהחיים ברחוב ועד לראש מצעדי הפזמונים. היום היא מנהלת קריירה מוזיקלית מצליחה, גרה עם שותפות בדירה סמוכה, צועדת עם עצמה בערבים השקטים וכותבת שירים תוך כדי.
"ההשראה לכל שיר היא החיים עצמם", אומרת אוריה, "ו'ילד מטרייה' אלה החיים שלי, מה שקרה, מה שראיתי, מה שחוויתי. אומנם היום אני כבר אישה, ואת המוזרות שלי למדתי לחבק ולאהוב, אבל אני חושבת שקשה נורא להשתחרר מתוויות שמדביקים לנו. זה יכול ללוות אותנו לאורך כל החיים וצריך לתת על זה את הדעת. התווית של מוזרות או חריגות או המחשבה שאני פחות – הן לא עוזבות באמת, זה נמצא כל הזמן. יש משהו מרפא בלשיר את השיר, לראות את התגובה של האנשים ששומעים אותו ואיך הם מלבישים עליו את הפרשנות שלהם".
"יש חיילת שנפצעה קשה וכשבאתי לבקר אותה היא הייתה שלווה ומחויכת. הסתכלתי עליה וחשבתי שזה מטורף, היא יותר קורנת ממני. באותם ימים הייתי ממש כבויה והיא, שנלחמה ונפצעה, הייתה מלאה באור. אמרתי לעצמי שזהו, אני לא נכבית יותר אלא מחפשת איפה יש אור ונדבקת בו"
השיר הגיע מהר מאוד למיליון צפיות והתגובות אכן לא הפסיקו לזרום, אנשים כתבו לה ואפילו ניגשו לדבר איתה ברחוב. "אני בעיקר מקבלת סיפורים של אנשים שעוברים או עברו סיפורים כאלה. האמת שלא חשבתי שהתופעה הזאת כל כך רחבה, זאת אומרת, אני עברתי אותה אז אני יודעת שהיא קיימת, וידעתי שבכל כיתה יש כמה ילדים שעוברים חרם, אבל זה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. אני מאוד שמחה שהשיר הזה הוא כמו זרקור על התופעה ושהוא נותן לאנשים, לילדים בעיקר, כוח, כי אם עד היום הייתה להם תווית של 'אני ילד מוחרם' פתאום התווית השתנתה, וקוראים לזה ילד מטרייה, וזו הגדרה שאפשר לקחת אותה למקום שהוא עוצמתי".
מה התגובות שהכי נגעו בך?
"סיפר לי מישהו שאחרי שהוא שמע את השיר, הוא התקשר לילד שהוא פגע בו וביקש סליחה. קיבלתי יותר מתגובה אחת כזאת. קיבלתי תגובה ממישהי שהתקשרו אליה לבקש סליחה, זה ריגש אותי מאוד".
בין הצופים בסרטון היה גם אחד, שלמה ארצי. מול הכישרון והשיר שובה הלב ארצי לא נשאר אדיש והמליץ למנהלת יחסי הציבור שלו, רונית ארבל, ללוות את אוריה. ובהמשך גם הזמין אותה להופיע איתו בקיסריה. "זה היה רגע מפואר. זה מקום עצום, זו הייתה הפעם הראשונה בכלל שהייתי במקום הזה. וכשאת עומדת על הבמה, בגלל שזה אמפיתאטרון, יש תחושה שעוד שנייה כל האנשים ייפלו עלייך. בכלל, הרבה דברים אני חווה בפעם הראשונה בגילי, טסתי למשל לאילת בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, אף פעם לא טסתי ואף פעם לא הייתי באילת.
"בקיסריה, פחדתי שאשכח את החוויה, זה קורה לי כשאני מאוד מתרגשת. אמרתי לעצמי 'אני אזכור הכול, אני אהיה נוכחת ממש. אני רוצה עד סוף חיי להיזכר וליהנות מכך שזה קרה לי'. ובאמת הצלחתי לנכוח, אני זוכרת הכול, וזה היה באמת חוויה. נכון? איזו מילה אחרת אני יכולה להגיד על זה? באמת חוויה שכולה טוב, היה לי טוב מאוד".
///
"כמו פיטר פן עם כל הילדים האבודים
הם בנו להם שם בית בהריסות של החיים
גם אני רוצה לעוף לאיזו ארץ רחוקה
אבל בפועל כבר שבוע לא יוצאת מהמיטה"
את השיר "פיטר פן" שהוציאה אוריה (27) ממש לאחרונה, היא מגדירה "שיר על החוויה הכי נמוכה שחוויתי בחיים, זהו שיר על הרחוב, ואני מרגישה שאני נוגעת בו במשהו מאוד אישי. אני יודעת את זה כי התהפכה לי הבטן כשכתבתי אותו ומתהפכת לי הבטן בכל פעם שאני שרה אותו. החיים לקחו אותי נמוך, נמוך כמו שרק הרחוב יכול לקחת אותך. כל כך הרבה שנים עברו מאז ועדיין יש ריחות שמחזירים אותי לשם, כל כך הרבה שנים עברו וזה עדיין בא אליי בחלומות, 'פיטר פן' הוא על ילדות שנגדעה, ובהרבה מובנים, שלי נעצרה שם. אני מקדישה אותו לכל הילדים האבודים, לכל מי שבונה לו בית בהריסות של החיים".
בגיל 13 היא הוצאה מהבית בצו חירום, משם התגלגלה בין פנימיות ומשפחות אומנה, עד שבגיל 18 מצאה את עצמה ברחוב. על הנסיבות שגרמו לה לצאת מהבית היא לא רוצה לדבר. "הגעתי לרחוב כברירת מחדל, כי לא ראיתי באותה נקודת זמן אופציה אחרת, פשוט נשארתי בלי כלום, וזאת הייתה הסיטואציה. אבל היה לי ברור שזה לא המקום שלי, שאני אעבור את זה. לא ידעתי איך, ולא ידעתי מתי, ולא ידעתי כמה זמן זה ייקח, ובטח שלא תיארתי לעצמי שזה יימשך כל כך הרבה זמן. חשבתי שאני אצליח לפתור את זה תוך כמה ימים. בינתיים עשיתי לעצמי שני חוקים – אחד, אני לא נוגעת בסמים ובאלכוהול. זה כאילו נשמע מובן מאליו לאנשים שחיים בחברה נורמטיבית, אבל ברחוב זה לא, כי כולם משתמשים בסמים, אבל היה לי ברור שאם אני נוגעת בזה אז אין לי דרך חזרה, או שלכל הפחות אני מהמרת על החיים שלי. ושתיים, זה שאני לא נופלת לזנות. ששוב, ברחוב זה הנורמלי, ככה מתנהלים כדי לשרוד. שני החוקים האלה שעשיתי לעצמי שמרו עליי.
"אפשר לצאת מהרחוב אבל לא לצאת בן אדם בריא, ואני בריאה בזכות ששמתי לעצמי את ההגנות האלה. חלק מהזמן ברחוב העברתי בספרייה הציבורית בירושלים, ישבתי וקראתי כי אני מאוד אוהבת ספרים, ומצאתי לי פתרונות שישמרו עליי תוך כדי הכאוס שאני נמצאת בו".
איך מעבירים את היום ברחוב? איך שורדים?
"כדי לאכול מבקשים כסף מאנשים ברחוב. קראנו לזה מגביות – שזה בעצם קיבוץ נדבות לכל דבר. בגלל שהיינו צעירים, לא ישבנו ברחוב עם כובע אלא ניגשנו לאנשים וביקשנו 'סליחה, יש לך עשרה שקלים לאוטובוס?' או לאכול. המטרה היא לעבור את היום בחיים, ואז את עוברת יום, ועולה השמש וצריך לעבור עוד יום וכן הלאה".
למה לא פשוט לצאת לעבוד?
"כל המקומות בסביבה ידעו מי דייר רחוב, והם לא רצו להעסיק אותם. אז אם את רוצה עבודה, את צריכה למצוא אותה במקום רחוק. אבל אין לך כסף להגיע לעבודה, ואין לך דרך באמת להתקלח, אין לך בגדים, את נמצאת באיזה לופ שהוא בלתי אפשרי כשתוך כדי את מנסה לעבור גם את היום שהוא תמיד מלא בחוויות של רחוב".
היו רגעים מפחידים?
"כן, בטח, כל הזמן. את פשוט שומרת על עצמך, מתרחקת ממקומות שאת מזהה בהם סכנה ועושה את הכי טוב שאפשר".
הנס שלה התרחש כשהייתה בת 19. העיתונאי אמנון לוי הכין כתבה על ילדי הזולות של ירושלים. הוא חיפש מרואיינים טובים שישתפו איתו פעולה, והיא התנדבה למשימה. "הרבה מהחבר'ה היו תחת השפעת סמים, ולא ממש ורבליים. אמנון אמר לי שהוא רוצה שאני אהיה הפנים של הכתבה ואני הסכמתי כי זיהיתי שזאת ההזדמנות שלי, זיהיתי שהצעד הזה הולך להציל אותי. לא חיפשתי שיתעדו אותי במקום הכי נמוך שלי, אלא ידעתי שמישהו יראה את זה ויעזור לי איכשהו. תמיד התהלכתי בתחושה שאני לא שייכת לפה אבל אני לא יודעת איך לצאת מפה, והנה נקרתה בפניי הזדמנות לשנות את המצב שלי".
ההצלה שלה הגיעה כשזוהר אוריה, מורה לבימוי ותסריטאות, ראתה אותה בתוכנית והחליטה לחפש אחריה ולהזמין אותה לגור איתה.
לא פחדת ללכת לגור אצל מישהי שאת לא מכירה?
"יותר גרוע ממה שהיה לי באותה תקופה לא יכול להיות. לא הייתי הולכת עם כל אחד. יש לי אינטואיציה מאוד חזקה, אני מאוד מחוברת לעצמי, וגם ביומיום אם יש אנשים שרוצים לעשות לי מניפולציה אני מזהה את זה. אותו דבר אם אני מרגישה שאני בוטחת במישהו, אני סומכת על התחושה הזאת שלי והיא בדרך כלל מוכיחה את עצמה – זה עובד גם הפוך אבל אי אפשר להסביר את זה. הייתה לי פשוט תחושה שכוונותיה טהורות ושהיא באה לעזור לי, וכשנותנים לך יד כדאי לקחת אותה".
המעבר לחיים נורמטיביים לא היה קל. היא זוכרת את הפחד להשתלב בכיתה של צעירים שהשלימו בגרויות. "חשבתי ללמוד מתמטיקה, ורציתי ללמוד לבגרות מוגברת, במקום השלוש יחידות שהיו לי. נכנסתי לכיתה בבית ספר להשלמת בגרויות, כיתה של אנשים נורמטיביים לגמרי. נראיתי כמוהם, כי היו לי כבר בגדים נורמליים, ולא גרתי ברחוב. אבל אני זוכרת שממש־ממש פחדתי שאם מישהו יתקרב אליי יותר מדי הוא יוכל להריח את הרחוב, כי יש לרחוב ריח נורא. אני לא הייתי עם ריח של רחוב, אבל הרגשתי שהוא נדבק אליי, הרגשתי שעוד מעט יגלו שאני שקית זבל, אלה היו הקולות בראש שלי. אז לא דיברתי עם אף אחד, ישבתי והייתי התלמידה הכי טובה".
"אפשר לצאת מהרחוב אבל לא לצאת בן אדם בריא, ואני בריאה בזכות זה ששמתי לעצמי את ההגנות האלה. חלק מהזמן ברחוב העברתי בספרייה הציבורית בירושלים, ישבתי וקראתי כי אני מאוד אוהבת ספרים, ומצאתי לי פתרונות שישמרו עליי תוך כדי הכאוס שאני נמצאת בו"
רגע לפני שפנתה לעולם המתמטיקה, אוריה החליטה להשקיע בחלום האמיתי שלה – המוזיקה. "הצורך לתת הזדמנות לשירים שלי לצאת החוצה, הכריע. אמרתי לעצמי 'זה או מתמטיקה או מוזיקה', והבנתי שאני באמת מאוד אוהבת מתמטיקה, אני גם מלמדת מתמטיקה היום באופן פרטי, אבל שאני צריכה להתמודד עם הפחדים שלי. ואחד הפחדים שלי הוא שיראו אותי. מתמטיקאי מתחבא מאחורי הספרים, זה נורא קל, והבנתי שאני הולכת לעשות את מה שאני באמת רוצה גם אם זה נורא מפחיד אותי".
כדי להתמקצע היא למדה ברימון, ותוך כדי העלתה לאינסטגרם שירים שלה. המלהקים של "הכוכב הבא" ראו את אוריה והזמינו אותה לבוא לאודישן. "בהתחלה אמרתי 'לא', כי זה נראה לי ממש לא קשור, אבל בסוף זרמתי משתי סיבות: ידעתי שאני עומדת להוציא שיר, וזו נראתה לי דרך מדהימה להיחשף לעולם. וגם מצא חן בעיניי גם שהם פנו אליי רק בגלל שהם אהבו איך שאני שרה, ובלי שהכירו את הסיפור האישי שלי".
הכוכב הבא היה עבורה מעין מבחן, האם היא מסוגלת להופיע בפני קהל גדול. "אני מאוד ביישנית, יש לי פחד קהל, לא הייתי בטוחה אם העולם הזה מתאים לי, האם אני יכולה לשרוד את זה, וכשהתקשרו מהכוכב, אמרתי שאם אני צולחת את האודישן הזה בלי למות ובלי לחטוף התקף חרדה, אז זה יהיה האישור שלי. לא הלכתי לשם כי חשבתי לרגע שאני מתאימה לייצג את ישראל באירוויזיון, ובאמת הצלחתי במבחן הזה, עמדתי בו. שרתי מול מלא מצלמות, בפריים טיים, זה מאוד מלחיץ ומתרגשים, אבל לא מתּי, הנה אני פה".
המוזיקה והכתיבה היו שם תמיד, מאז שהצליחה לכתוב באופן עצמאי וקולח. "כשגיליתי כילדה את הכתיבה, לא הפסקתי, זה התחיל מסיפורים קצרים שכתבתי, בעיקר על בעלי חיים. תמיד הייתי מאוד ביישנית, לא דיברתי הרבה, אבל מילים העסיקו אותי, פשוט לא הצלחתי לבטא אותן, רק לאנשים שהיו מאוד קרובים אליי, וכשגיליתי את כתיבת השירים, פתאום מצאתי דרך שבה אני יכולה להתבטא, וזה משהו שמאוד הייתי זקוקה לו. מעבר לצורך שלי להתבטא, השפה מסקרנת אותי, העיסוק במילים. לכן אני גם לא רוצה לכתוב שירים באנגלית, כי אין בה את הקסם שאני מוצאת שיש בשפה העברית".
לא הרבה אחרי כן הצטרפה לכתיבה גם המנגינה. "כשהייתי בת תשע שמעתי את 'ירח' של שלמה ארצי, וזה היה הרגע המכונן בחיים שלי. האורות נדלקו לי. הבנתי שאפשר לכתוב שירים עם מילים ומנגינה, בגיל תשע כתבתי את השיר הראשון שלי, בגיל 13 התחלתי לנגן על גיטרה ולהלחין את השירים שלי. אני חושבת שלהרבה אנשים יש חוש לאמנות, עם השנים הוא פשוט הולך לנו לאיבוד, אבל כל ילד שתיתני לו להתעסק עם איזושהי אמנות הוא יעשה עם זה משהו. אנחנו נולדים אמנים, ופשוט שוכחים את זה".
///
אוריה עובדת על אלבום חדש, ומבטיחה שיהיו בו גם שירים שמחים, אלא שבינתיים, בעקבות המצב, היא משחררת רק את הנוגים שבהם. השיר הראשון שהוציאה במלחמה, "לתמיד", הוא הפקה מיוחדת שמטרתה הנצחת גבורת השוטרים במלחמת חרבות ברזל, ובראשם לוחמי משמר הגבול שהגנו בגופם על תושבי עוטף עזה והדרום. אחד ממפיקיו המוזיקליים של הפרויקט הוא עברי לידר.
החיבור שלה עם משטרת ישראל התחיל לפני שלוש שנים כשאוריה שיחקה בסרט סטודנטים בשם "קוראים לי קלייר", שמתרחש בין השאר בתחנת משטרה. הנציבים בסרט היו שוטרים אמיתיים, ואחד מהם יצר איתה קשר ימים ספורים אחרי ה־7.10. "הוא ממש ביקש שאצור להם שיר, הוא סיפר לי את הסיפור על תחנת שדרות, הוא אמר לי 'אני פה עם השוטרים של התחנה, ואנחנו ממש זקוקים לשיר שינציח את השוטרים האלה, ושייתן כוח לאלו ששרדו וממשיכים להילחם'. ואני, מרוב שהייתי חסרת אונים באותם הימים הראשונים של המלחמה, רק חיכיתי שמישהו יגיד לי מה לעשות, אז ממש נאחזתי בזה, וקיבלתי את המשימה. השיר נכתב עבור הסרט, וכעת היה צריך להפיק אותו. למעשה לא הייתי צריכה לשנות בו מילה, זה כאילו נכתב על הסיטואציה הזאת".
השיר התקבל בחיבוק אדיר של כוחות הביטחון שהיו זקוקים לביטוי לאירועים הקשים. "קיבלתי תגובות מהמון שוטרים, גם מנשים של שוטרים שבכלל מתמודדות עם הקושי לא פחות. הם אמרו שהשיר נתן מילים לחוויה שלהם, שזה הדבר הכי טוב שמוזיקה יכולה להציע. היה שוטר אחד שסיפר לי, שהוא נלחם בתחנת שדרות ב־7.10 ובימים שאחר כך, כשהוא חזר הביתה, השיר כבר היה בחוץ, והוא שמע אותו, ובשורה 'ונשאר לי להציל רק את עצמי' – פתאום הכה בו שעכשיו הזמן שלו להציל את עצמו".
יצא לך לבקר בדרום מאז המלחמה?
"הייתי באחת מתחנות המשטרה בדרום. בתקופה הראשונה מאוד פחדתי, גם מהאזעקות במרכז, בהתחלה זה ממש שיתק אותי ועורר בי חרדות. תפסה אותי כמה פעמים אזעקה ברכב וזו לא חוויה נחמדה לעצור בצד הדרך ולהשתטח על הקרקע. הופעתי בפני ילדים במקלטים, הגעתי לשם ממש בימים הראשונים של המלחמה, ולא במטרה לשיר להם, כי אז רק ילד מטרייה היה בחוץ. רציתי פשוט לפגוש אותם ולעודד אותם. חשבתי לעצמי איך אני אשיר לילדים שעברו חוויה טראומטית שיר שמתאר חוויה טראומטית?! אני לא פסיכולוגית, אני לא רוצה לקחת אחריות, אז באתי כדי להיות איתם וחשבתי שזה יספיק, אבל הילדים ממש ביקשו שאשיר, וההורים שלהם ממש ביקשו שאשיר, ומכיוון שהיו שם מבוגרים אחראים, אמרתי, 'אוקיי תיקחו את האחריות הזאת ממני, אם אתם רוצים אני אשיר את זה', ושרתי להם את 'ילד מטרייה', ובשורה 'והוא לוחש לא־לוהים, אם אתה קיים, תעשה לי איזה נס ותיקח אותי מכאן', הילדים ממש צעקו את המילים, ילדים שלפני רגע התחבאו בממ"ד שעות. כל המבוגרים בחדר שהבינו את ההקשר, קיבלו צמרמורת והבנתי כמה הם היו זקוקים למשהו שיבטא את התחושה שלהם, ליצוק את החוויה למילים".
בהמשך היא הגיעה גם לבקר פצועים בבתי חולים, בהם שוטרים וחיילים שעברו חוויות לא פשוטות. "יש חיילת אחת שלא יוצאת לי מהראש", היא נזכרת, "היא נפצעה קשה, וכשבאתי לבקר אותה היא הייתה שלווה ומחויכת כמו מלאכית. הסתכלתי עליה וחשבתי שזה מטורף, היא יותר קורנת ממני. אני באותם ימים הייתי ממש כבויה והיא, שנלחמה ונפצעה, הייתה מלאה באור. אמרתי לעצמי מאותו רגע ממש שזהו, אני לא נכבית יותר, אני מחפשת איפה יש אור, אני נדבקת בו וממשיכה קדימה, זה היה ממש רגע חזק. היא כאילו לימדה אותי משהו בלי שהיא יודעת את זה".
עברת חיים לא פשוטים, וחוויות קשות, מה הרים אותך?
"לכולנו יהיו סיטואציות בלתי אפשריות בחיים, כל אחד פוגש את המכשולים, את הכאב, את הצער, כולם, זה לא פוסח על אף אחד. העניין הוא שאנחנו לא קורבן של החיים של עצמנו, אם אנחנו בוחרים לא להיות כאלה. אני בשום פנים ואופן לא מוכנה להיות קורבן של נסיבות חיי, כי אני פשוט אוהבת את החיים האלה באמת, אני אוהבת אותם ואני מבינה שהם מתנה שקיבלתי, ואני רוצה למצות אותם עד הסוף. אני רוצה לחוות את הדברים שגורמים לי להרגיש טוב, את הדברים שממלאים אותי. אז מול כל המכשולים האלה, והם באמת מכשולים וחד־משמעית עיכבו אותי, אני עושה את העבודה, כדי לעבור אותם ולהצליח לעשות את הדברים האחרים.
"חוץ מזה, אני אמות מתישהו, כולנו, אנחנו בני תמותה, יש לי זמן קצוב ואני רוצה לחיות את החיים האלה כמו שצריך. אני מרגישה עמוק בפנים שאחת הסיבות שאני נמצאת פה בעולם היא השירים. אני מחכה להוציא את השירים המאוד שמחים שיש לי. אני מאוד אוהבת את השירים שהוצאתי, ואני שמחה שהם בחוץ אבל זה משהו שאני מאוד רוצה גם לתת לעולם – שירים עם שמחה".
לאן ממשיכים מכאן?
"לכתוב את השירים הכי טובים שאני יכולה. ובית בטבע עם בעלי חיים, זוגיות, הדברים הקטנים והגדולים והטובים".
