"לפני כמה שנים נסעתי לאיזה סוּפּר, חניתי ויצאתי מהרכב. אנשים שהיו שם התחילו לצעוק עליי – 'למה אתה תופס חניית נכים?'. ברגע הראשון כעסתי ואמרתי לעצמי 'מי הם בכלל?'. ברגע השני חייכתי. הבנתי שלא רואים עליי שאני נכה, למרות שיש לי פרוטזה, וגם שמחתי שלאנשים עדיין אכפת מנכים. התקדמתי לעבר אלה שצעקו, והרמתי טיפה את המכנס. הם מיד נרתעו ואמרו 'סליחה, לא ידענו'. זה כיף שלא רואים בהליכה שלי שמשהו מגביל אותי, או יותר נכון – שאין לי רגל".
כשמתן ברמן הולך, הצליעה שלו כמעט לא מורגשת. וזו לא רק ההליכה: עם הרגל התותבת או בלעדיה, ברמן עושה הרבה מאוד דברים שגם אנשים בעלי שתי רגליים בריאות אינם עושים. למשל, טיפוס על צוקים וטיפוס על קירות, סקי שלג וסקי מים, וגם השתתפות בתחרויות רעיית צאן בעזרת כלבים. כן, יש דבר כזה.
לכל אתגרי הקצה האלה הגיע ברמן בגלל – או שמא בזכות – הפציעה הקשה שספג ברגלו. זה קרה בעזה ב־14 במארס 2002, בעת שירותו ככלבן ביחידת "עוקץ". "זה היום היחיד שאני לא יכול לשכוח, למרות שאני מת לשכוח. אני זוכר הכול, יותר מדי טוב. שש בבוקר, כמה דקות אחרי שהטנק התחיל בפתיחת ציר, התפוצץ עליו מטען גדול מאוד והרים את הצריח שלו באוויר. שלושה חברים, שריונרים, נהרגו לי מול העיניים. אני הייתי בג'יפ ליד. התפקיד שלי היה לסרוק קודם את הציר הזה יחד עם הכלבה ולזהות מטענים. זה מה שעשיתי במשך שנתיים יום־יום, אבל לא באותו יום. למה? אני לא יודע. אין לי הסבר. כאילו משהו מנע ממני ללכת על הציר. לפני האירוע הזה נכנסתי לתוך עזה הרבה פעמים, מטענים התפוצצו לידי ולא קרה לי כלום. הפעם קרה".
מההדף של הפיצוץ התפתח פצע לחץ ברגלו השמאלית של ברמן. "זה נראה כמו חור שחור בכף הרגל, מעין נמק. בבדיקות מצאו גם שנקרעה לי רצועה בברך. עברתי ניתוח לשחזור הרצועה, אבל הרגל כולה לא הצליחה להשתקם. הכאבים לא הפסיקו. הרופאים הבינו בהדרגה שיש איזושהי בעיה. רק בדיעבד התברר שפיתחתי תסמונת קשה של כאב כרוני, CRPS (Complex Regional Pain Syndrome). מדובר בכאב חזק שמופיע ברגע שמשהו נוגע באזור הפגוע".
ברמן שוחרר מצה"ל, ולקח איתו לאזרחות גם את הכלבה שליוותה אותו בשירות, ניקי. במשך שנים ניסו טובי הרופאים להקל את סבלו בכל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה. "אלו היו שנים של כאבי תופת. כל משב רוח הכי קל, או אפילו מגע שערות הזנב של הכלבה שלי גרמו לי להתעלף מכאבים. ממש התעלפתי, זו לא מטפורה. חייתי על מורפיום במינונים של סוסים, לא יצאתי מהבית או מהחדר שלי. זו עוצמה של כאב שאי אפשר להסביר במילים. הסבל חרפן אותי והביא אותי גם לניסיונות התאבדות".
איך אפשר להתנהל ככה ביומיום?
"אי אפשר. במשך שבע שנים לא התקלחתי ממש, רק עברתי על הגוף עם ספוג, כדי שהמים לא ייגעו ברגל. לא התלבשתי, לא נעלתי נעליים, לא גרבתי גרביים. היו לי מכנסיים עם תיקתקים בצד כדי לא לגעת ברגל. היא הייתה סגולה ונפוחה, מלאה במוגלה מהברך ומטה. נשרו ממנה ציפורניים ושערות. בקושי יכולתי לישון. ישנתי רק על הבטן, כשהרגל הפגועה מחוץ למיטה, כאילו יש לה אישיות משלה".
שנה אחרי הפציעה, הייסורים המטורפים הביא את ברמן לפנות לרופאים בבקשה יוצאת דופן. "כשהבנתי שלא מצליחים לשקם את הרגל, ושאני לא יכול לחיות יותר עם הכאבים האלה, ביקשתי מהרופאים שיכרתו אותה. היות שהם ידעו על הניסיונות האובדניים שלי, הם חשבו שאני רק רוצה לפגוע בעצמי. אף אחד לא באמת הבין עד כמה אני סובל. אמרו לי 'כשתרצה לחיות, תחזור אלינו'. לא מספיק שנלחמתי מול עצמי כדי לחיות, לא מספיק שנלחמתי מול הרגל – עכשיו הייתי צריך להילחם מול המערכת כדי לקטוע את הרגל ולהשתקם".
ומה גרם לשינוי, אחרי שנים של מאבק?
"פתאום הגיע משהו משמיים ויצר זיהום בברך. לקחו אותי לבית החולים רמב"ם כדי לנקות את הזיהום, ובאחד הביקורים של האחיות אמרתי להן שאני רוצה להוריד את הרגל. בניגוד לכל הפעמים שבהן נפנפו אותי, הפעם אמרו לי להעלות את הבקשה בביקור הרופאים".
אחרי שברמן שוחח עם הרופאים, הוא הופנה לפרופ' אילון איזנברג, מנהל מרפאת כאב ברמב"ם. "אמרו לי 'הוא בן־אדם מאוד עסוק, והוא ישוחח איתך בין פגישות, אז תחשוב טוב מה אתה רוצה להגיד'. בסוף, חמש דקות של שיחה איתו התפתחו לשעה ומשהו, והוא הסכים לכרות את הרגל".
איך שכנעת אותו?
"הבהרתי לו שאני רוצה לשפר את איכות חיי. ללכת לישון יום אחד בלי כאב ולהתעורר בלי כאב. להרגיש מה זה לא להיות כאוב 24/7".
שלושה חודשים עברו בין השיחה הזו לבין המועד שנקבע לניתוח הכריתה. "ממש חיכיתי ליום הזה, עשיתי טבלת ייאוש. הדבר המוזר ביותר היה שהתנהגתי כך למרות שהוסבר לי שסיכויי ההצלחה של הניתוח, מבחינת פתרון הבעיה, שואפים לאפס. אמרו לי לקחת בחשבון שהקטיעה עלולה להחמיר את המצב – לא רק שלא תהיה לי רגל, התסמונת גם תתפשט הלאה, לרגל השנייה או לכל איבר אחר בגוף. אבל אני אמרתי שאפילו אם הסיכוי הוא אלפית האחוז, אני אקח אותו".
ברמן הוכנס לניתוח, שבדיעבד הוגדר על ידי הרופאים כמאה אחוזי הצלחה. "לא סבלתי מכאבים אחרי הכריתה, ואיכות החיים שלי התחילה להשתפר. רק אחרי שקטעו לי את הרגל, הרופאים ברמב"ם הצליחו להבין כמה הכאב היה בלתי נסבל. פתאום הם ראו אדם שמח – לא בוכה, לא צורח ולא סובל".
פגישה עם סבא שנפטר
סיפורו של ברמן (36) הוא אחד מתוך 21 סיפורים שקובצו לספר "המסע לניצחון" (הוצאת מודן, בשיתוף הוצאת משרד הביטחון). את הספר יזמה דליה בדש־שץ, המוכרת כ"אם הפצועים", ומיכל שמואלי־חזון כתבה בו את קורותיהם של פצועי צה"ל שהצליחו להתרומם מתוך הקושי ולהגיע להישגים ספורטיביים.
עוד לפני הפציעה עסק ברמן בספורט, ואף השתתף בתחרויות טריאתלון. חסרונה של רגל אחת לא מנע ממנו לחזור לפעילות ספורטיבית. איך בדיוק עושים את זה? "הרבה כוח רצון", הוא עונה. "ברגע שנפצעתי וישבתי על כיסא גלגלים, היה חסר לי הספורט. השתגעתי בבית".
מה זה אומר, "כוח רצון"?
"זו שאלה מצוינת שאף פעם לא חשבתי עליה באמת. כנראה זה פשוט לרצות משהו ולעשות אותו. הדוגמה הכי טובה הייתה כשהתחלתי ללמוד קייט־סרף (גלשן שמחובר למין עפיפון־מצנח). הייתי הראשון בעולם שהצליח לעשות את זה כשרגל אחת קטועה מעל הברך. הקושי נובע מכך שכדי לגלוש צריך שיווי משקל ושתי ברכיים יציבות. אמרו לי שזה בלתי אפשרי ושזה לא יקרה, ואני אמרתי שאני לא מוכן לקבל את המילים האלה. אני רוצה, אני אנסה, אני אצליח, ואני אוכיח שאין דבר כזה 'בלתי אפשרי'".
אופי של ג'ינג'י?
"גם. אבל אני פשוט עושה הכול כדי שזה יקרה, גם אם אפול מאה פעם, וגם אם אסבול. לקח לי הרבה זמן, היו הרבה נפילות וחבלות, גם נפשיות, וזה לא שבר אותי. ברגעים של תסכול אני אומר לעצמי: אני אצליח כדי לעשות דווקא לכל מי שאמר לי לא לנסות. זה יהיה קשה, זה ייקח טיפה יותר זמן ממה שלוקח לאדם רגיל, אבל אני אצליח".
את חזרתו לפעילות ספורטיבית הוא התחיל "מאוד באיזי" כהגדרתו, עם אופני ידיים וריקודים סלוניים בכיסאות גלגלים. חגיגות השיקום לא ארכו יותר מדי: כשנה לאחר הקטיעה, בעיצומה של הופעת ריקודים סלוניים ב"בית הלוחם" בחיפה, עבר ברמן אירוע מוחי קשה. "אני לא זוכר כלום מאותו יום, ולא זוכר מה קרה אחרי. הדבר הכי הזוי הוא שאיכשהו הצלחתי לסיים את ההופעה והריקוד. סיפרו לי שירדתי מהבמה וכבר לא הייתי בהכרה מלאה".
ברמן הובהל לבית החולים ונכנס למצב תרדמת שנמשך 11 יום. "חשבו שלא אחיה. היו לי ארבעה קרישי דם שלחצו על גזע המוח, והרופאים כבר אמרו למשפחה שלי לבוא להיפרד ממני כי אין סיכוי שאצא מזה – וגם אם כן, כנראה אשאר צמח".
במהלך התרדמת חווה ברמן אירוע על־חושי: פגישה עם סבו, שנפטר שנים אחדות קודם לכן, לאחר התקרית בעזה. "אני לא בן־אדם מאמין, ובטח יש כאלה שיגידו שחלמתי או דמיינתי, אבל אני אומר שקרה שם משהו שאני לא יכול להסביר. גיליתי על סבא שלי דברים שלא ידעתי עליו אף פעם. למשל, ראיתי אותו מעשן. לא הכרתי אותו כמעשן, הוא אפילו היה מאוד נגד זה. כשסיפרתי לאמא שלי על כך, היא אמרה לי שבעבר הרחוק הוא באמת היה מעשן, אפילו כבד".
גם הסב, כשהיה בחיים, סבל מפציעה ברגלו בנסיבות דומות. "בגיל 20 הוא שירת בצבא הבריטי, בפלוגה היהודית שנשלחה לטוברוק (עיר נמל בצפון לוב – א"מ). שם הוא עלה על מוקש".
מעשה אבות, סימן לבנים.
"או מעשה סבים, סימן לנכדים. הוא נפצע ברגל ימין, אני בשמאל. במקרה שלו קיבעו את הרגל ורצו לבצע קטיעה. אחותו של סבא, שהייתה אחות במקצועה, נסעה עד לאלכסנדריה להחזיר אותו לארץ, כדי שלא יקטעו לו את הרגל".
היו עוד דברים חדשים שלמדת על סבך, חוץ מהעישון?
"הוא סיפר דברים שלא ידעתי ומעולם לא שמעתי. אין לי זיכרון מלא מהתרדמת, חוץ מהמריבות שהיו לי איתו למעלה. רציתי להישאר איתו, כי הייתי קשור אליו. הוא היה כמו חומת הגנה מבחינתי, המקום הכי בטוח אחרי שניקי, הכלבה שלי, נפטרה. אבל הוא סירב שאשאר איתו וזרק אותי ליום שבו נפצעתי. פשוט דחף אותי למין מעלית שבה הרגשתי שאני לא עולה ולא יורד. התחלתי לחוות את כל האירוע מחדש, אבל הפעם, בניגוד למה שקרה במציאות, ניקי נהרגה. אחרי החוויה הזאת עליתי חזרה אליו, ניסיתי להישאר איתו, רבתי איתו עוד פעם, והוא שוב זרק אותי ומצאתי את עצמי באותה פתיחת ציר. שוב התפוצץ המטען, ניקי שוב נהרגה, והפעם גם אני נהרגתי. אחרי שהתעוררתי, סיפרו לי שנאנקתי מכאבים פעמיים באותם ימים. הרגשתי את הכאב של להתפוצץ ולמות".
לעוף עם השחפים
כעבור 11 יום ברמן התעורר, "בלי הסבר ובלי סיבה", ומצא עצמו משותק בכל גופו. "יותר מחצי שנה הייתי כמו צמח, לא יכולתי לעשות כלום – לא לבלוע, לא לשתות, לא להזיז את הראש וגם לא לתקשר. סיעודי בכל רמ"ח איבריי". אבל גם בפעם הזו הוא לא נשבר. בתהליך ארוך ואיטי החל להזיז אצבע ועוד אצבע. "נלחמתי בזה כי לא התכוונתי להישאר נכה. החלטתי שאם לא מתּי בכל האירועים בעזה עם כל המטענים שהתפוצצו עליי, ולא מתי בבית בכל הניסיונות האובדניים, ולא מתי באירוע המוחי – אני כנראה צריך להתגרות במזל שלי, ללכת עד לקצה ולהתחיל את כל האקסטרים שאני עושה עכשיו".
חבילת האקסטרים של ברמן כוללת "כל מה שאתה יכול רק לדמיין": צלילה, גלישת סקי, סקי מים, ווקבורד (גלישה על קרש), קייט־סרף, טיפוס צוקים, טיפוס קירות וגלישת גלים – הכול על רגל אחת, ללא הפרוטזה. "אמרתי, ננסה הכול ובסוף יישאר תחום אחד עיקרי. מה שנשאר זה הטיפוס על קירות. כל השאר הם יותר תחביבים, ואני עוסק בהם בעיקר לפי תקופות – סקי שלג רק בחורף, גלישת גלים בקיץ. טיפוס קירות אני עושה כל השנה".
אל הענף יוצא הדופן הזה, מספר ברמן, הוא הגיע במקרה. "אחרי האירוע המוחי, לקראת סוף 2010, חבר נכה צה"ל סיפר לי על מדריכה מעמותת 'אתגרים' שמאמנת נכים בטיפוס על קירות. הוא המליץ לי לנסות, אז הלכתי, ניסיתי ונדלקתי. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפסתי בכלל".
אחרי שנה של עיסוק בטיפוס, ברמן שמע על אליפות עולם לנכים שמתקיימת בתחום. "ישר התעלקתי על המאמנות שלי ואמרתי להן שאני רוצה להשתתף בתחרות הבאה. הן אמרו לי 'לא', אז הסברתי גם להן שאני אדם תחרותי ואני לא מוכן לשמוע את המילה 'לא'. נרשמתי קודם כול לתחרות בארץ, ומכיוון שהייתי הישראלי הנכה היחיד ובטח הקטוע היחיד שעוסק בטיפוס, הייתי צריך להתחרות מול אנשים בריאים. הגעתי למקום האחרון, אבל העיקר היה שהתחריתי והוכחתי למאמנות שלי שאני יכול. בתחרות אחר כך כבר הגעתי למקום החמישי. מהסוף. לאט־לאט התקדמתי בדירוגים בארץ, עד שהגעתי למקום חמישי מההתחלה. וזה תוך שנה, כשאני מתחרה מול חבר'ה בריאים".
אחרי שזכה בלא מעט פרסים בתחרויות בארץ, עבר ברמן ב־2012 לאליפות העולם, שהתקיימה אז בפריז. "זו הייתה התחרות הראשונה שלי בחו"ל. התחריתי בה מול נכים אחרים, והרמה הייתה מאוד גבוהה. היו שם מקצוענים שכבר עשרים שנה מטפסים יום־יום, בניגוד אליי – אני עדיין ראיתי את הטיפוס כבילוי או חוג. בתחרות עצמה הצבתי לעצמי מטרה מאוד ברורה – להיות בעשירייה הראשונה בעולם. לשמחתי הייתי עשירי בעולם, אבל מתוך עשרה".
כעבור שנה טס ברמן לאליפות אירופה שהתקיימה בשאמוני, באלפים של צרפת. "רציתי להתקדם ולהשתפר ביכולות שלי, ובאמת הגעתי למקום הרביעי מתוך 12 משתתפים". מהמקום הרביעי עדיין לא עולים לפודיום, כפי שברמן שאף לעשות, אבל בהמשך גם החלום הזה התגשם. ב־2015, באליפות אירופה השנייה שלו, הוא הגיע למקום השלישי. עבורו ההישג הזה היה אפילו מאכזב מעט, מכיוון שבמוקדמות הוא סיים ראשון. "לא יודע מה קרה לי בגמר. אולי ההתרגשות מגודל המעמד הפריעה, ולכן ירדתי שני מקומות".
נכון לשנת 2017 ברמן מדורג שישי בעולם מתוך 16 מתמודדים בקטגוריית קטועי רגליים. "לנכים יש המון קטגוריות – עיוורים, קטועי ידיים, פגיעות נוירולוגיות. בספטמבר 2018 תתקיים אליפות עולם שתכלול גם חבר'ה בריאים וגם נכים, כשכל אחד יתחרה במקצה שלו. יש לי עכשיו שנה שלמה להתאמן כמו שצריך".
הקירות שברמן מטפס עליהם בארץ מיתמרים לגובה של 12־13 מטר, כשבתחרויות בחו"ל נוספים להם עוד חמישה עד שבעה מטרים. למתחרה יש שש דקות כדי להגיע כמה שיותר גבוה. "בדרך כלל יש בין 30 ל־50 נקודות אחיזה במסלול; בתחרויות המתקדמות יש פחות מקומות אחיזה, והם קטנים יותר וכמעט בלתי אפשריים לתפיסה".
בחלוף הזמן הבין ברמן שהטיפוס על קירות הוא לא רק בילוי מהנה לשעות הפנאי, אלא כלי שיקומי להלם הקרב שממנו סבל. "הדוגמה הכי פשוטה היא שתמיד אני צריך לתכנן את המסלול על הקיר ולדעת טוב מאוד איפה אני שם יד או רגל, ואיפה אני צריך לקפוץ עם כל הגוף כדי להגיע לאחיזה גבוהה יותר ולא ליפול. ואם אני נופל – אני צריך לדעת למה נפלתי, ואיך אני חוזר מהר כדי להמשיך הלאה ולסיים. אלה גם החיים שלי בתור הלום קרב, ואני מאמין שכל אחד יכול לקחת את זה לחיים הפרטיים שלו. יש לנו מסלולים ושבילים בחיים, ויש מטרה שכדי להגיע אליה צריך לתכנן את המסלול – במה לאחוז כדי לא ליפול, ואם נופלים, איך קמים ומתמודדים עם הבעיה. בנוסף להליכה במסלול, הטיפוס גם מכריח אותך לתת אמון בעצמך, ביכולת שלך להצליח, ולתת אמון במי שמאבטח אותך. אמון הוא משהו שדי נעלם לי בגלל הלם הקרב, ואני צריך לשקם אותו".
כלומר, הטיפוס הוא כלי שיקומי גם פיזי וגם מנטלי.
"כן. החלק המנטלי הוא משהו שאתה עובד עליו ומגלה שזה מאוד בריא לך. זה להילחם מול עצמך ולהבין מה לא עשית בסדר במסלול, כי בסוף אף אחד לא יכול להגיד לך איפה לשים את היד או הרגל אתה צריך לחשוב ולפתור את הבעיות בעצמך".
מלבד הטיפוס על קירות, ברמן עוסק מהצד בספורט נוסף – טיפוס צוקים. לתחום הזה הוא נכנס, לדבריו, "יותר בתור כיף, ובשביל התחושה העצמית שאני יכול לטפס בשטח".
מה עובר עליך בדרך לקצה המצוק?
"טיפסתי באזור דרום צרפת על צוק בגובה של קרוב ל־120 מטר. אי אפשר לעשות את זה במכה אחת, אלא בקטעים. אתה מגיע לאיזו נקודה, עוצר, לוקח את החבל ואז ממשיך לטפס למעלה. באיזשהו שלב הגעתי למצב שאני נעצר באמצע מצוק, שמונים מטר מעל הקרקע, מחובר רק בכמה טבעות, ויש לי עוד כמה עשרות מטרים טובים עד למעלה. אני רואה את כולם למטה כמו נקודות, השחפים טסים מתחתיי. רק לפרוש ידיים ולהרגיש כמו ציפור. זה רגע מדהים, אתה מחובר למצוק בין שמיים וארץ, מטפס לאלוהים לאט־לאט במדרגות שלו. ואז כשאתה מגיע למעלה ורואה את כל הנוף, אתה שומע איזו שאגה שיוצאת ממך – וואו, הצלחתי!"
לכבוש את האוורסט
היום ברמן נשוי ואב לילד בן 3 וחצי. הוא מתגורר עם משפחתו בחדרה, עיר הולדתו. אביו היה איש קבע בחיל הים, ואמו עובדת סוציאלית. במהלך לימודיו בתיכון גילה מתן שהוא סובל מדיסלקציה. "אף אחד לא האמין שתהיה לי תעודת בגרות, ובכל זאת סיימתי בגרות מלאה. היום אני לא רואה את עצמי מצליח ללמוד באוניברסיטה, עם הדיסלקציה ועם הפרעת קשב וריכוז קשה שיש לי מאז הפציעה".
את אשתו שמרית, יועצת חינוכית בכפר־יונה, הוא הכיר דרך פייסבוק. "סיפרתי באיזו קבוצה שבאליפות אירופה בטיפוס הגעתי רק למקום רביעי ולא לפודיום בגלל חצי נקודה שהייתה חסרה לי. שמרית הגיבה, ומשם התחלנו לדבר, אבל לא היה לזה המשך. ואז ביום ההולדת שלה כתבתי לה 'מזל טוב' מנומס, והיא שאלה לאן נעלמתי. מפה לשם, בסוף הצעתי לה להיפגש על קפה".
היא ידעה על חומרת הפציעה שלך?
"אני מאמין שכן, אני לא מסתיר את זה".
הפגישה הראשונה שלהם הייתה ביום ההולדת של שמרית. "אחרי תקופה קצרה מאוד כבר היה ברור שזה זה, ובתוך כמה חודשים התחתנו". בנם ליאור מטפס כבר מגיל שנתיים על קיר שאביו בנה לו בבית. "אני לוקח אותו איתי לאימונים והוא מטפס במסלולים קלים שמותאמים לו, אבל בגובה של 12 מטר. מגיל שנתיים וחצי הוא גם גולש סקי, וכבר לקחתי אותו לגלוש איתי בחו"ל. בתחילת פברואר אנחנו מצפים לבת, ואני מקווה שגם היא, כמו ליאור, תהיה ג'ינג'ית".
מלבד טיפוס וגלישה, ברמן מתאמן ברעיית צאן יחד עם כלב הבורדר־קולי שלו. "זה תחום מפותח וידוע בעולם, ולאחרונה נכנס גם לארץ. בתחרויות אתה עומד על נקודה במגרש בלי לזוז, שולח את הכלב לעבר קבוצה של חמש־שש כבשים, וצריך לגרום לו להביא אותן אליך דרך כמה שערים כשאתה משתמש רק בפקודות קוליות – שריקות או צעקות. המטרה היא להשלים מסלול מסוים בכמה שפחות נקודות שליליות, כשהניקוד מחולק על פי מספר הפקודות שנתת לכלב ולפי תפקוד הכבשים".
איך הגעת לתחום הזה?
"אני קשור לכלבים, מחפש אתגרים, בודק ושומע. יש לי אהבה מיוחדת לבורדר־קולי, שהוא גזע שמשמש לרעיית כבשים. את הכלב שלי קניתי ממישהי שמגדלת אותם, מאלפת ומעבירה קורסים. אז אני לומד ממנה".
הוא מתנדב באופן קבוע בעמותת "תקוות", שעוסקת בהעצמה ובשיקום של פצועי מלחמות ופיגועים באמצעות ספורט, וגם ב"מרכז הישראלי ליחסי אדם־כלב", שמסייע בין השאר לשקם בעלי צרכים מיוחדים. "במסגרת המרכז אני הולך ומדבר עם נוער בסיכון, מספר על השירות ביחידת 'עוקץ', על הפציעה שלי ועל השיקום, ומסביר כמה הכלבים עזרו לי".
חשבת פעם שתשמש מודל השראה לנוער ולמבוגרים?
"אף פעם לא ראיתי בעצמי אחד שנותן השראה. כשטסתי לחו"ל לגייס כספים עבור 'תקוות', אנשים שם אמרו לי 'וואו, כל הכבוד לך!', ואני עניתי להם: 'חבר'ה, עשיתי את העבודה שלי, ואפילו לא עשיתי אותה טוב – בגלל זה אני ככה היום'. אני לא רואה בזה משהו מיוחד, וגם בשיקום שלי אני לא רואה 'וואו'. לצערי, לא כולם משתקמים כמו שצריך, ויש הרבה שהופכים את הנכות למקצוע. אני מתרחק מהם מאוד, כי אני לא חושב שנכון לנהוג ככה".
איזו עצה היית נותן למי שנמצא במצב שבו היית אחרי הפציעה?
"האמת שקשה לי לתת עצה, כי כשאדם נמצא בתקופה כזו קשה, שום דבר לא יכול לעזור לו. ובכל זאת, אם יש דבר שהייתי אומר לו, זו העצה שקיבלתי מסבא שלי כשנפצעתי. הוא השביע אותי לא לרחם על עצמי ולא להישאב לתוך החשיבה הזו של 'אני מסכן', 'אני נכה'. הייתי אומר היום לפצוע – אני מבין אותך, ואני לא אגיד לך שזה שטויות והכול יעבור בעוד כך וכך שנים. כדי לצאת מזה אתה חייב לקחת את עצמך בידיים ולא לרחם על עצמך. לא להפוך את הנכות למקצוע. כי נכה זה משהו שאתה מחליט שאתה, לא מה שאתה באמת.
"אני לא רואה את עצמי היום כנכה. אני גם לא רואה את עצמי מוגבל או מאותגר. אני עושה בדיוק מה שאתה עושה, ואפילו יותר טוב. אולי יותר לאט, אבל תמיד אמצא דרך להצליח ואוכיח שאני יכול".
הצבת מטרות עוזרת בדרך לשיקום?
"כן, אבל לא כדאי להתחיל ממטרה גדולה, אלא מאחת קטנה ופשוטה – קום בבוקר וצא מהמיטה. יצאת מהמיטה? קח מטרה חדשה. לך לים, או תכין לך קפה. אל תקפוץ, עלה שלב אחרי שלב. לאט־לאט. השיקום האמיתי מתחיל בדברים היומיומיים. עד שאני הגעתי למצב שבו אני נמצא היום, לקח לי 15 שנה. זה זמן מאוד ארוך מבחינת תהליכי שיקום".
מה הלאה? מה החלומות שלך?
"אין לי הרבה חלומות כי אני נמצא עדיין בהישרדות יומיומית. אומר תודה שאני קם בבוקר ועושה את מה שאני עושה. אם בכל זאת צריך להצביע על חלום גדול, אז אני רוצה לכבוש את האוורסט. מבחינתי אני אעשה הכול כדי להגשים את זה – הן במציאת מימון, הן בהכנה פיזית ומנטלית והן במציאת האנשים הנכונים שילוו אותי. מבחינתי זה אומר לשים הכול בצד ולהתמקד במשהו שמעטים עושים אותו, כולל בריאים. זה חלום שאני לא מוכן לוותר עליו. ומצידי אני יכול למות יום אחרי שאגשים אותו".
