"עובדים מסביב לשעון": הכירו את המהנדסים שמגינים על שמי ישראל

בכל בסיס או מוצב שליטה של כיפת ברזל שתיכנסו אליו, תיתקלו בשני תאריכים בולטים על הקיר המבצעי: 27 במרץ 2011, ו־7 באפריל באותה שנה. הראשון הוא היום שבו הפכה המערכת למבצעית, והשני הוא היום שבו יורט בהצלחה האיום הראשון ששוגר מרצועת עזה. מאז התרחשו לא מעט אירועים היסטוריים בכיפת ברזל ובחיל האוויר, אבל אף אחד מהם לא גבר על התאריכים ההם. השבוע זה קרה. בפעם הראשונה בהיסטוריה החליטה איראן לשנות את המשוואה ושיגרה לעבר מדינת ישראל מאות איומים; טילי שיוט, כלי טיס חמושים וגם טילים בליסטיים. כל מי ומה שהיה יכול ליירט בלילה הזה – עשה זאת. מטוסי האדיר הפילו כלי טיס, החץ יצא לאטמוספירה להפיל טילים בליסטיים, ולצד כל אלה פעלה כיפת ברזל, המערכת הישראלית הראשונה שהיא ההתחלה של הנס המופלא הזה.

לוחמי מערך ההגנה האווירית הוסיפו השבוע תאריך נוסף ללוח הכבוד. אחוזי ההצלחה של היירוטים היו פנומנליים, הגבוהים ביותר אי־פעם על פי צה"ל: 99 אחוזי הצלחה. היו שנזכרו ברגע האמת הראשון של המערכת, כאשר מטח של 11 גראדים שוגר לישראל מעזה והכיפה יירטה תשעה מהם, כלומר 75 אחוזי הצלחה. כבר אז היה ברור שאפשר להגיע לכמעט שלמות, ולהפוך את המערכת לשכבת ההגנה הטובה בעולם.

השבוע, לרגל "בר המצווה" של הכיפה הישראלית, שוחחנו עם האנשים בחברת רפאל שעומדים מאחורי אחד הפיתוחים הצבאיים המתקדמים בעולם, אלה שאחראים להצלחה הגדולה. שלושה מתכנתים וראשי צוותים שמופקדים על ה"מוח" של המערכת, מנתחים את הנתונים והופכים את כיפת ברזל לפיתוח שקשה מאוד לאתגר אותו.

י‘, בן 38, נשוי ואב לשישה מהשומרון, מוביל את צוות ניהול היירוטים של כיפת ברזל. לצידו עובד א', בן 40, נשוי ואב לחמישה, מהצפון. איתם עובדת גם י', בת 31 שעלתה לארץ מקנדה למרות התנגדות הוריה, והפכה לאחת המובילות בצוות התכנות בחברה. לכל אחד מהם סיפור אישי ולכולם מכנה משותף: פרויקט הדגל. בלי התשוקה לתפקיד משמעותי ובלי המוח הישראלי, הם אומרים, הנס הזה לא היה מתרחש.

א': "הגדוד המקורי שלי נלחם ברצועה. זה קורע אותי, אבל יש פה שליחות גדולה ואנחנו עובדים פה מסביב לשעון"

חלק מכיפת ברזל ניסיונית

י': "מול מטרה אחת זה פשוט יותר כי יש לנו המון אפשרויות איפה ליירט, אבל כשיש מטח כבד זה ניהול אחר לגמרי"

"בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה רכשנו ניסיון של שלוש שנים". י', א' וי'

"אני סוג של שדכן", מספר י‘. "אני יושב מול נתונים ומחבר בין טיל למיירט. לפעמים זה מול איום אחד ולפעמים מול כמה איומים. בסוף צריך לדעת לחבר את המיירט הנכון לטיל המתאים, וזה מה שהופך את המערכת לטובה ביותר".

כשאתה רואה בוואטסאפ סרטונים של יירוטים, מה אתה יודע שהם לא יודעים?

"הם לא יודעים שהסרטון הזה הוא אחד הכלים הכי טובים ללמידה של המערכת. אנחנו אוספים את הסרטונים הללו ומנתחים אותם. לפעמים אנחנו מבינים לפני הסרטונים הללו מה היה לא בסדר, וכשמגיעות השאלות מחיל האוויר בדרך כלל כבר יש לנו תשובות".

י' למד שבע שנים בישיבת כרם ביבנה, ואז פנה ללימודים בטכניון. הפרידה מהישיבה הייתה חוויה עמוקה בעבורו, והביאה אותו לחפש תפקיד עם משמעות גדולה. כשסיים את לימודי ההנדסה והתקבל לעבודה בחברת רפאל, הבין שפה יוכל להיות חלק ממערכת משנת־מציאות. "העשייה ברפאל היא הצלת חיים, ככה אני רואה את זה", אומר י'. "יומיים אחרי שאני מעדכן גרסה אני כבר יכול לספור כמה אנשים ניצלו בזכותה".

העתיד נמצא בלייזר

שיאים רבים נשברו כאן במהלך המלחמה. אחד מהם בחודש האחרון, כשכיפת הברזל הימית, שמוצבת על ספינת טילים מדגם סער 6, ביצעה יירוט ראשון. מאז הספיקו אנשי ההגנה על הספינה ליירט איום נוסף. "ראינו את הסרטונים של היירוט הראשון, ונדרשו שעות של עבודה לנתח ולתקן", מגלה י'. "בסוף, תהליך היירוט הוא פשוט: אנחנו מקבלים מידע לאן המטרה צפויה להגיע, יש לנו מידע איפה הסוללה ממוקמת, ומכאן זה ניהול נוסחאות".

התהליך ה"פשוט" הזה מורכב משתי משימות – היירוט עצמו, והמיקום שבו הוא יתבצע. "אלה שני דברים שונים, כי גם בחירת המקום ליירט היא משמעותית. אני שומע שכנים וקרובי משפחה ששואלים 'למה מיירטים לנו מעל הראש' ו'למה יש שבר שנופל במקום כזה או אחר'. התשובה היא שכאשר אנחנו מתכננים לעבוד מול מטרה אחת זה פשוט יותר כי יש לנו המון אפשרויות איפה ליירט אותה, אבל כשיש מטח כבד זה ניהול אחר לגמרי של המערכת".

מה עוד אפשר לשפר? מה גבול היכולת של המערכת הזו?

״תמיד יש מה לשפר, כי גם הצד השני לומד ומשנה שיגורים. אנחנו שואפים ליירט את המטרה במקום שנכון לנו, המערכת רואה עוד איומים ויודעת שהיא צריכה להגיע גם אליהם. אנחנו יודעים שאנחנו נמדדים באחוזי יירוט ומבחינתי מאה אחוז זה יעד, זו שלמות".

אנחנו כבר חצי שנה במלחמה רב־זירתית. מה למדתם על המערכת?

"המון. כל יום לומדים ומשפרים, סגרנו המון פינות. אני עובד רק עם קבוצה אחת ברפאל, ולצידי יש עוד הרבה קבוצות עבודה. המערכת היום הרבה יותר טובה ממה שהייתה קודם. גם המקרים הקלאסיים של פעם, שהיו פשוטים יחסית ליירוט, מקבלים מענה טוב יותר. אני יכול להגיד שבשלושת החודשים הראשונים של המלחמה רכשנו ניסיון של שלוש שנים, זה היה זמן למידה חשוב מאוד".

לאן עולם ההגנה האווירית הולך?

״העולם הזה הולך לכיוון הלייזר, ומערכת כזו כבר בפיתוח. יש הרבה דברים בקנה שאני לא יכול לפרט אותם. יש עוד לאן לשאוף, אנחנו רוצים טווחים נוספים, תמיכה ביותר מטרות ומתן מענה לעוד אתגרים. 13 שנים אחרי ההפעלה, זו לא אותה כיפה. בהתחלה המערכת ידעה ליירט רק דבר אחד, היום היא חלק ממערכת שלמה. השיא כמובן הוא כיפת ברזל הימית שעושה היסטוריה במלחמה. הלייזר עדיין בפיתוח, אבל העתיד כבר כאן״.

קח אותי לרגעים מרגשים של המלחמה הזו.

״יש הרבה. כל הצלחה שלנו מרגשת, אבל הרגעים המרגשים מתגלים דווקא בנקודות קטנות. יש פה הרבה חובשי כיפות, ולפעמים הדיונים שלנו מזכירים שיחות של ליל שבת, מזכירים התפלפלות בישיבות, וזה מרגש. אני תמיד שואל את עצמי מה היה קורה אילו הייתי ממשיך בישיבה, ולא ממשיך ללימודים בטכניון״.

צעד אחד לפני האויב

ממש על ידו, בצוות אחר, יושב א', תושב צפון הארץ. הוא ראש תחום מיירטים ומוביל את קבוצת טילאות ובקרה. טילים הם חלק בלתי נפרד מהתכנות של כיפת ברזל, ואין טובים יותר ממפתחי הטילים ברפאל ללמד את המערכת איך ליירט אותם. א' למד בישיבה הגבוהה אור עציון והתגייס לתפקיד לחימה. אחרי הצבא פנה ללימודים בטכניון ומשם המשיך לעבודה בחברת רפאל. בשבעה באוקטובר נקרא בצו 8 לשירות ביחידתו הצבאית, אך אז התקבלה החלטה משותפת שברפאל הוא ימלא תפקיד חשוב יותר.

״גדוד המילואים המקורי שלי נמצא בתוך עזה, ובמקום לרדת עם הגדוד ללחימה ברצועה, אני מגיע לרפאל. זה קשה מאוד", מודה א'. "בפן האישי זה קורע אותי כי מצד אחד יש פה שליחות גדולה, מצד שני הגדוד הוא משפחה. זה קשר ישיר עם המפקדים ועם הלוחמים, והנה אני כאן והם שם. עם זאת, אני אולי לא יכול להיכנס עם הגדוד שלי לעזה, אבל בעבודה שלי כאן אני מציל חיים של מדינה שלמה. אז כן, הלב נמצא במקום אחר, התאמנתי כל השנים למלחמה ועכשיו אני לא שם. מצד שני אנחנו עובדים פה מסביב לשעון, גם בסופי שבוע, וכל שיפור קטן תוך כדי לחימה שהצוות שלי מביא הוא דרמטי. אני חייב לציין שאני עובד בחברה אזרחית שדואגת לי כל הזמן לאוכל כשר ולפלטה וקידוש בשבת, ואי אפשר שלא להתרגש מזה״.

הקבוצה שהוא מוביל עוסקת "ברוב הדברים המעופפים", כלשונו, כלומר כל מה שקשור לטילים. ״אני אחראי להבין לאן הטיל שיצא מנקודה מסוימת אמור להגיע״, הוא מסביר. ״זה דורש תכנון של המסלול והדרך שהטיל עובר, שאותם מתרגמים לשפה של הטיל. אנחנו מתחברים באופן ישיר למערכת כיפת ברזל ותורמים ל'ידע' של המיירט. ברגע שיש לי מטרה ואנחנו יודעים לאן היא אמורה להגיע, אנחנו מתכננים את המסלול שלנו, וכאן צריך להחליט מתי משגרים. גם אחרי הפגיעה אנחנו לוקחים את התוצאה ובודקים אם המסלול אכן היה נכון, האם המפגש היה בנקודה הנכונה.

"פה חשוב להגיד שלמכ״ם יש חלק דרמטי בהצלחה. הוא מחשב את המסלול ואת היעד, וברגע שהוא מספק לי את הנתונים המערכת יודעת לבחור את המיירט הכי מתאים שיפגיש את שני הגופים הללו באוויר״.

איך כל זה קורה כל כך מהר?

"פרק הזמן שעומד לרשותנו קצר מאוד. לכן המערכת צריכה להכיר מראש את התרחיש, ואז זה עובד אוטומט. האויב שתוקף תמיד נמצא בעמדה נוחה משלנו. הוא מבחינתו צריך לפגוע פעם אחת, אני צריך להגן 100 אחוז, ואם אני מפספס יש נזק. 99 אחוזי הצלחה זה אחוז אחד של כישלון, אחוז אחד כישלון שפוגע בנו הוא 100 אחוזי הצלחה של האויב״.

האויב משתפר?

״תמיד. הם כל הזמן מנסים לאתגר, והם מצליחים, אבל אנחנו מקדימים אותם, תמיד צעד אחד לפניהם. זו מערכת ענקית שיש בה הרבה שיתופי פעולה, ולכל חלק בתוך השלם יש חשיבות משלו״.

מקנדה באהבה

כאשר י‘ הייתה בכיתה ח‘ היא באה מקנדה להכיר את ״מדינת היהודים״, כלשונה. ״ההורים שלי חשבו שציונות זה לתרום כסף למדינה״, היא מספרת. ״באתי לארץ ומיד הבנתי שציונות זה להיות איפה שהבית של היהודים״. הביקור כאן גרם לה להתאהב במדינה, ובגיל 18 עלתה לארץ כדי להתגייס לצה"ל והייתה לוחמת בגדוד קרקל. היא בת 31, אם לשניים מהצפון, וכיום עוסקת בתכנון משימה של כיפת ברזל. בעלה גויס בצו 8 בשבעה באוקטובר ונשלח ללחימה, והיא והילדים מצאו במהרה סידור בקהילה שבה היא מתגוררת. ואז הגיע הטלפון מההורים.

״ההורים שלי היו אמורים להגיע לארץ לביקור, אבל אז פרצה המלחמה. הם ביטלו כבר פעמיים טיסות לכאן. בתחילת המלחמה הם רצו שאני אגיע לקנדה ולא הצליחו לשכנע אותי, ואפילו ניסו לגנוב לי את הילדים, אבל לא הצליחו. אני חושבת שהיום ההורים שלי מבינים את משמעות העבודה שלי בארץ והם גאים בי״.

את בארץ כמעט 13 שנה, בערך הזמן שחלף מאז שכיפת ברזל מבצעית. מה ידעת עליה כשהגעת?

״כשאתה מגיע לכאן מקנדה כצעיר יהודי, אתה לומד מיד מה זה כיפת ברזל. לא חשבתי שאעבוד כאן, אבל הכרתי. אני ברפאל חמש שנים וחצי. מיד אחרי שעליתי בשנת 2010 התגייסתי ושירתּי כחיילת בודדה. גדלתי בסביבה מאוד ציונית, בית ספר ותנועת נוער, וכשהייתי בכיתה ח' באתי לארץ והבנתי שיהודים צריכים לחיות בארץ. בהתחלה ההורים לא אהבו את זה אבל לא מנעו ממני. אחרי הצבא התחלתי ללמוד בטכניון, ותוך כדי הלימודים עבדתי כאזרחית עובדת צה"ל בחיל האוויר. בטכניון שמעתי על רפאל ומאוד רציתי להגיע לכאן, חיפשתי עבודה משמעותית. התחלתי בפרויקט אחר, מסווג מאוד, ולפני שנתיים הצטרפתי לצוות התכנון של כיפת ברזל״.

הצוותים כאן לא מפסיקים לעבוד וללמוד את המערכת. כל נתון שמתקבל זוכה ליחס מיוחד. מלבד מהמתקפה הגדולה במוצאי שבת, היו מקרים שבהם כלי טיס חדרו לשמי ישראל ומערכות ההגנה לא הצליחו ליירט אותם. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה במלחמה, בעיקר מלבנון. גם כאן יודעים שהלילה ההיסטורי ההוא היה יוצא דופן, ושהאיומים לא פוסקים. בדיוק לשם כך יושבים כאן הלוחמים האלה, לאסוף מידע, לנתח, לתכנת ולשפר, ולהיות הכיפה של המדינה.