ערב המעבר למשכן הנשיא, מיכל הרצוג חשבה שהיא יודעת לאן היא נכנסת. ככלות הכול, יצחק והיא נישאו כשאביו, חיים הרצוג, כיהן כנשיאה השישי של מדינת ישראל. הבריתות של שניים משלושת הבנים שלהם אף התקיימו במקום. אבל שום ותק משפחתי לא הכין אותם לשרשרת האירועים הדרמטיים של שלוש השנים האחרונות: גל קורונה שלישי וחריף במיוחד, שסע חברתי מהקיצוניים שנראו פה, מתקפת טרור שלא הייתה כמותה מאז הקמת המדינה, ומלחמה קשה וארוכה שפרצה בעקבותיה. השבוע התווסף לרשימה עימות ישיר ראשון מול איראן, "ועוד לא הגענו לאמצע הקדנציה", אומרת לנו השבוע הרצוג, שאינה מרבה להתראיין.
יצחק הרצוג נבחר לנשיאות כשנתניהו עמד בראש ממשלה על סף פירוק, ונכנס לתפקידו כשבנט תפס את מקומו. "עוד לא הייתה מחאה, אבל כבר היינו אחרי שלוש מערכות בחירות והיה ברור שאנחנו צריכים פעולת איחוד, רק לא ידענו עד כמה". קצת יותר משנה אחר כך נבחר נתניהו מחדש, והמחאה לא איחרה לבוא. "עוד קודם לכן השקנו את התוכנית 'מחליפים מילה', שיש לה כפל משמעות – להחליף מילה בין קבוצות שונות, ולהחליף את המילים הקשות במילים משוחחות", היא מספרת. "בתקופת המחאה פתחנו את הבית לכולם. היו פה המון מעגלי שיח, היו כעסים וחיבוקים וגם הרבה דמעות. כשיושבים ומדברים אתה שומע סיפור אחר מזה שציפית".
ואז הגיע שבעה באוקטובר, שתפס את השניים בביתם שבצהלה. "את שאר חגי תשרי עשינו במשכן, כשבוז'י דוגם את כל בתי הכנסת שאפשר. בחג השני ירדנו הביתה. ב־6:25 אזעקה, אמרנו אחד לשני: על מה הם התעצבנו? חיסלנו מישהו הלילה?". לאחר כשעה הם קיבלו הודעה מנאור יחיא, דובר הנשיא המסור, ובה תמונת טנדר המחבלים בשדרות. "אמרתי לעצמי: אין מצב, זה פייק. ואז התחלנו להבין באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים, עד כמה שאפשר היה להבין".
לאורך הבוקר המתין הנשיא לשמוע משני אישים שנהגו ליצור איתו קשר במקרה של ירי לעבר יישובי הנגב המערבי: ראש המועצה האזורית שער־הנגב אופיר ליבשטיין, וראש עיריית שדרות אלון דוידי. "התחושה הייתה שאם לא שומעים מהם – זה רציני. כל כמה דקות בוז'י אומר לי 'אין שום דבר מאופיר', והדאגה הלכה וגדלה". אופיר נרצח בכפר־עזה, כשהצטרף לכיתת הכוננות בקיבוצו. נשיא המדינה ספד לו בהלוויה שהתקיימה ב־18 באוקטובר באבן־יהודה. יממה לאחר מכן זוהתה גופתו של בנו ניצן בן ה־19, והוא נטמן לצד אביו.
על רקע הכאוס וההלם ששררו גם בשכבת ההנהגה, נשיא המדינה ורעייתו התעדכנו במתרחש כמו אזרחים רבים אחרים, דרך כלי התקשורת. "השידורים בטלוויזיה היו מחרידים", משחזרת מיכל את הרגעים שלא יישכחו. "אנשים התקשרו לאולפן ולחשו 'תבואו להציל אותנו', 'אבא שלי נחטף'. זה היה נורא. חברים טובים שלי, שגדלו בכפר־עזה, שלחו לי הודעות שנשלחו בקבוצות הקיבוץ. התחלנו להבין את גודל הזוועה, והמספרים הלכו ועלו. במוצ"ש זה עוד היה באזור ה־400 נרצחים, בראשון זה עלה עוד ועוד". האימה הגיעה גם למעגל הקרוב של צוות בית הנשיא, כשבתה של סגנית אחראי הביטחון במשכן שלחה לאימה מיקום ממסלול הבריחה שלה מפסטיבל נובה, עד שהגיעה בשלום למושב פטיש. במקביל, בנם הצעיר של יצחק ומיכל הרצוג נקרא לשירות מילואים בצו 8, והצטרף לחבריו ליחידה המובחרת בדרך דרומה.
יומיים לאחר מכן, כשהעוטף עדיין נתון תחת טילים, יצאו הנשיא ורעייתו לסיור באזור. הם היו הראשונים שסיירו בבארי, כשריח השריפה עוד ריחף באוויר במלוא עוצמתו. הכניסה לשדרות לוותה בריצה מהירה למיגונית, ובאשקלון הם נקלעו למטח יריות אינטנסיבי במיוחד. הם ביקרו בכל החמ"לים באזור, שרו שם "עם ישראל חי" עד שמיכל פרצה בבכי.
"יצאנו לגעת באנשים וגילינו את העוצמה של העם", מתארת מיכל את הביקור. "הגענו לסורוקה, פגשנו פצועים ואת המשפחות. משפחת נהרי, שבנם רועי היה קצין בצנחנים ונפצע אנושות, ביקשה שניכנס להיות איתם בשעת הפרידה ממנו. היינו שם עם ההורים ושלושת האחים. התאום שלו, גם הוא קצין בצנחנים, שכב עליו במיטה ומיאן להיפרד ממנו. האימא החליפה איתי מבטים, מבינה היטב את המצב. הייתה לנו זכות להיות איתם ברגע הזה", מתארת מיכל בדמעות. "לפני כמה שבועות הם באו לכאן לסגור מעגל איתנו. הם סיפרו שהאחות מתגייסת עכשיו. אנחנו שומרים על קשר עם הרבה משפחות, מקבלים השראה. אנשים מופלאים שלוקחים את הכאב שלהם לעשייה, לזיכרון, לפעילות חברתית".
שיפור בתחום הנפש
מיכל הרצוג (62) לבית אפק גדלה בתל־אביב וברמת־השרון. את בן זוגה הכירה במהלך שירותם הצבאי בחיל המודיעין, ויחד הם בנו את ביתם בשכונת צהלה בתל־אביב. היא סיימה לימודי משפטים, והחלה לעבוד במשרדו של אורי סלונים. בהמשך עברה לתחום הפילנתרופיה, ניהלה פרויקטים של קרנות צדקה, ושימשה יושבת ראש ודירקטוריון בגופים שונים. את כל פעילותה העצמאית בחרה להניח לעת עתה, תוך שהיא מתמסרת לפעילות במשכן הנשיא. "היה לנו ברור שאנחנו עושים את זה כצוות. התפטרתי מתפקידיי, ואל יקל הדבר בעיניכם. תמיד הייתי אישה עצמאית, עם משרד משלי ועסק משלי. אבל היה לנו ברור שהתפקיד דורש את כל האנרגיות שלנו יחד".
מה שמתם לנגד עיניכם בכניסה לתפקיד?
"בחיים הציבוריים צריך לאהוב אנשים, אם אתה לא אוהב אנשים, זה לא מקומך. באנו עם לב פתוח לדבר עם כולם. זה האופי שלנו, בוודאי של הנשיא. אין לי הרבה דברים חיוביים להגיד על מה זה להיות אשת פוליטיקאי. זה קשה מאוד, חיים יומיומיים של הישרדות. אבל דבר אחד טוב יש בזה: אתה מגיע לכולם, מכיר הכול. כאשת נשיא את מגיעה לעם מפוזיציה אחרת. זה שונה לגמרי, ויש בזה שליחות".
בהתאם לגישה זו, כבר בשבוע הראשון לכהונת הנשיא נפגשה מיכל עם איציק סעידיאן, הלום קרב מצוק איתן שהצית עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון במחאה על היחס לנפגעי הנפש במלחמה. בשבוע שאחריו – חודשיים בלבד אחרי שומר החומות – ביקרה עם הנשיא בלוד ופגשה שם את כל סוגי האוכלוסייה המקומית. "בנאום ההכתרה שלו הנשיא אמר שהוא הולך לנגוע בנקודות הכואבות ביותר, וזה מה שעשינו. כל חיינו פעלנו מתוך הכרה שאין מקום לסטריאוטיפים, כי אין להם משמעות. עד שאתה לא מדבר עם האדם עצמו אתה לא באמת יודע מי הוא. אתה לא יכול לתייג מישהו לפי העגיל באו זן שלו או כיסוי הראש שלה, אנשים מורכבים יותר מהסממנים החיצוניים שלהם. זה לא שחייבים להסכים, להפך. ויכוח הוא הכרחי, היהדות מתנהלת בוויכוח, אבל ויכוח נאות עם הקשבה לצד השני. ואם לא מסכימים נפרדים בחיבוק, לא בבוקס".
איך משנים את השיח כשאפילו אחרי שבעה באוקטובר אנחנו חוזרים לשיח מפלג?
"שבעה באוקטובר טלטל את כולנו. היינו צריכים את האויב מבחוץ כדי לאחד אותנו. הצבא לא מיין את האנשים לפי מקום מגורים ולא לפי עמדות. אנשים השתנו במילואים, עבדו יחד, והחזרה הביתה מכה בהם. השיח בעורף נשאר תקוע במקום שהיה, והם כבר לא שם. כמי שעוסקת הרבה בתחום הנפש, שמחתי לראות שהיום הנושא מטופל הרבה יותר טוב. הצבא מקיים למשל ימי עיבוד ללוחמים רגע לפני שחרור מהמילואים. הנשיא ואני ביקשנו להצטרף למפגש כזה. פגשנו לוחמים מסיירת אגוז – מבחורים בני עשרים וקצת שאלה המילואים הראשונים שלהם, ועד בני ארבעים וחמישים. חבר'ה שמשרתים יחד – אחד לומד עיצוב בשנקר, אחד מחנך בישיבה בעלי. השיח שלהם ברור מאוד. הם כולם מדברים על הצורך לפעול יחד, ואז הם חוזרים לעורף והם מוכי תדהמה לשמוע את השיח השסוי. המסר שלנו אליהם הוא שהם חייבים להביא את הקול הזה הביתה, לא לתת לשיח לחזור למקום שהיה ערב המלחמה".
"ביום העצמאות אנחנו צריכים להתחשב במשפחות השכולות ובמשפחות החטופים. לשמוח, אבל לעטוף את מי שהקריבו את היקר מכול ואת אלה שחיים בחוסר ודאות"
מתחילת המלחמה פגשו בני הזוג הרצוג למעלה ממאתיים משפחות שכולות, והנשיא מקפיד לשלוח מכתבים אישיים לכולן. מפגש של משפחות החטופים התקיים במשכן הנשיא, ומאז הם שומרים על קשר עם עשרות מהן. פעם בשבוע בממוצע הם מבקרים פצועים בבתי החולים, וכבר בראשית המלחמה נפגשו עם קהילות המפונים. הם מקיימים קשר רציף עם ראשי הרשויות בדרום ובצפון, בניסיון לסייע תקציבית לשיקום הקהילות, כמו גם עם גורמי ביטחון שונים.
"היינו בשבעה של יוסי הרשקוביץ ז"ל, מנהל תיכון פלך לבנים, תושב גוש עציון, שנפל בקרבות בעזה", מספרת הרצוג. "משפחה מרשימה מאוד. הם חשפו בפנינו את הצוואה שלו, קריאה לאחדות – גם זו שכתב וגם בסרטון שצילם לתלמידיו. לפני שבועיים הייתה הפגנה בירושלים, ואמא שלו רוחמה לקחה אוטובוס ממקום העבודה שלה והגיעה לפה. היא אמרה לשומרים בכניסה 'אני אמא שכולה, והנשיא אמר לי שמה שאני צריכה שאבוא אליו, אז באתי'. ירדתי לראות מי הגיעה, ומצאתי אותה בוכה. הנכדים היתומים היו אצלה בבית, שומעים את ההפגנות והצעקות, והיא אומרת לי 'אם זה כך, יוסי נהרג לשווא'. כשהנשיא התפנה הוא הצטרף אלינו. אמרנו לה שיוסי לא נהרג לשווא, והתפקיד שלה זה להשמיע את הקול שלה ושלו. אנחנו כל הזמן שומעים את הקיצוניים, אבל הרוב המוחלט לא נמצא במקום הזה. מאז היא באולפנים וברדיו, והקול שלה נשמע ומהדהד. היא השפיעה על הרבה מאוד אנשים".
עד שהם ישובו
מיצג אמנותי מרשים מוקם לאחרונה מחוץ למשכן הנשיא – הנצחה מצולמת של מבחר יצירות שהוצגו בגלריה בבארי, שהקימה תושבת הקיבוץ אורית סבירסקי. אורית נרצחה בטבח הנורא, והגלריה שהקימה וטיפחה הועלתה באש ונשרפה כליל, אחרי 37 שנות פעילות ויותר מ־400 תערוכות. הרצוג, שמנהלת את תחום האמנות בבית הנשיא, בחרה להציב את המיצג מחוץ למשכן, כדי שגם עוברי אורח ייחשפו אליו. היא דאגה גם לסיוע תקציבי, כולל תרומה מאת נשיא גרמניה שביקר בארץ, לטובת שיקום הגלריה בבארי.
לצד התמיכה וההזדהות, הביקורת בעולם עצומה והאנטישמיות הרימה ראש בעוצמה. הופתעת מכך?
"בהחלט. האויבים שלנו היו במוכנות גבוהה עם מסע הסברה אפקטיבי. הקמפיין בטיקטוק והצעדות בקמפוסים התחילו עוד לפני הכניסה הקרקעית שלנו, כולל הסיסמה 'פרום דה ריבר טו דה סי'. אנחנו לא היינו מוכנים. אני עוסקת הרבה בפגיעות מיניות, והסוגיה הזו כואבת במיוחד, כי זה הרי קונצנזוס. אין מישהו בעולם המודרני שחושב שאלימות מינית היא נשק לגיטימי במלחמה, והדממה מצד ארגוני נשים בעולם וארגוני זכויות אדם בלתי נסבלת. בישראל אנחנו חווים בפעם הראשונה דבר כזה. זה משהו ששמענו עליו בסכסוכים אחרים – בוסניה, אפריקה, ולצערנו בשנתיים האחרונות באוקראינה. פתאום זה הגיע אלינו. ההתעלמות המוחלטת מצד העולם בחודשיים הראשונים מזעזעת.
"זה השתנה מאז הביקור בארץ של פראמילה פאטן, סגנית מזכ"ל האו"ם לענייני פגיעות מיניות באזורי עימות. היא נפגשה עם נשים שחזרו מהשבי, ראתה את התמונות, שמעה את אלה שהיו בקו הראשון של הזיהוי והטיפול, אלה שנחשפו למחזות הנוראיים גם בעוטף וגם במתחם המסיבה ברעים. זה הביא לדו"ח קשה מאוד. היא הופיעה באו"ם והראתה את השיטתיות של האלימות המינית המתוכננת, ויש לזה משמעות משפטית. זה הופך את האירוע לג'נוסייד. יש כאן סוף־סוף הכרה במה שקרה, עם דו"ח מפורש שאי אפשר להתעלם ממנו יותר. מאז נכנסנו לשיח אחר. נקודת ציון חשובה נוספת היא החשיפה של עמית סוסנה בניו־יורק טיימס. בחורה אמיצה מאוד, אין לי מילים לתאר את ההערכה שלי לאישה המיוחדת הזו".
האירוע הזה עוד לא נגמר. אנחנו נכנסים לחג החירות עם מספר בלתי נתפס של חטופים ונעדרים שעדיין שבויים בידי חמאס.
"מדובר בכאב נורא שלא חשבנו שיימשך זמן רב כל כך, אי הוודאות קשה מנשוא", עונה אשת הנשיא, סיכה צהובה נעוצה בחליפתה ודיסקית החטופים על צווארה. "אין יום שאנחנו לא פוגשים או מדברים עם משפחה של חטופים. אנחנו פועלים איתם בעולם, נסענו איתם בשתי משלחות שונות, ואנחנו מפעילים את כל הקשרים האפשריים. עד שהחטופים לא ישובו, אנחנו כאומה לא נוכל להמשיך. גם חוסר האפשרות לסגור מעגל ולהביא את הנעדרים לקבורה הוא קשה. הנושא הזה קרוב לליבי גם משום שדוד שלי – מפקד בסיס רמת־דוד במלחמת יום כיפור, תא"ל זוריק לב –
הוא הישראלי הכי בכיר שמקום קבורתו לא נודע. חמישים שנה של חוסר ודאות. הוא היה אמור להיות היום בן תשעים".
החשיפה שלכם לכל סוגי הכאב של המלחמה הזו עצומה. איך מכילים את כל זה?
"אנחנו נחשפים להמון כאב, עד שיש ימים שאני זוחלת למיטה בסוף היום בלי כוחות. אבל אנחנו גם נטענים בכוחות מתוך המפגש עם אנשים מופלאים. כמו בקלישאה, אתה נכנס לנחם ויוצא מנוחם. יש משפחות שבורות שהגיעו לפגיעה במצב לא טוב ממילא, וזה מפרק אותן עוד יותר. ויש משפחות חזקות מאוד, ואין לי ספק שזה קשור גם לאמונה. בכל מקום יש אנשים מדהימים. אנשים מתעלים על עצמם, פתאום הכוחות שלהם מתגלים.
"קחי לדוגמה את רייצ'ל, אימא של הירש גולדברג־פולין, שנחטף לעזה מהמיגונית שבה ענר שפירא ז"ל זרק החוצה רימונים. החטיפה שלו תועדה באחד הסרטונים הראשונים של חמאס, ורואים שם שהיד שלו קטועה. רייצ'ל אישה מדהימה, שאומרים שתמיד הייתה נחבאת אל הכלים, והיום היא מתראיינת בכל העולם. היא נאמה באו"ם, ובפגישה עם אילון מאסק היא ניגשה והראתה לו את סרטון החטיפה של בנה. ביידן מזכיר אותה כמעט בכל נאום בנושא (לאחר קיום הריאיון פורסם כי רייצ'ל גולדברג־פולין נכללת ברשימת 100 המשפיעים בעולם של מגזין טיים; א"ג). דברים כאלו נותנים גם לנו כוח.
"הימים קשים אבל אתה נטען במשמעות. אתה מבין גם את המשמעות של המקום הזה – לא אנחנו יצחק ומיכל, אלא מוסד הנשיאות. עצוב שאנחנו מגלים את האנשים המופלאים האלה בשעת משבר, אבל באמת שיש לנו עם נהדר, מעורר השראה. הייתי בפתיחה המחודשת של חמ"ל התצפיתניות בנחל־עוז, וזה מרשים בצורה בלתי רגילה, לביאות. זה ממלא".
בשבוע שעבר נרצח באכזריות קשה בנימין אחימאיר, תלמיד תיכון שהתנדב לרעות צאן בימי שישי. המוטיבציה להרוג בנו בשיאה בכל החזיתות.
"הרג של ילד בן 14 זה בלתי נתפס. אי אפשר לחיות עם טרור, וזה מעשה טרור נוראי עם מוטיב תנ"כי ממש, של רועה ובאר. אני מקווה מאוד שמי שביצעו את המעשה הנורא הזה ייתפסו ויובאו לדין כמה שיותר מהר. אני בטוחה שכוחות הביטחון לא יפסיקו עד שימצאו אותם. הם יודעים לעשות את עבודתם, וצריך לאפשר להם לפעול בלי הפרעה".
לקראת החגים הלאומיים
את ליל הסדר הם צפויים לחגוג במשכן, עם חיילים בודדים שהוזמנו להסב עימם. "נשאיר כיסא לא רק לאליהו אלא גם לחטופים, בתפילה שהחג יהיה כשמו – חג חירות וחג אביב שיביא לנשמה שלנו רוח אביבית". לאחר הפסח תגיע שרשרת החגים הלאומיים, במציאות שלא ידענו כמותה. "האמון במושג מדינה חטף מכה", אומרת הרצוג. "כבר בתשעה באוקטובר נפגשנו עם מפוני כפר־עזה, והדבר הראשון שעלה בשיחה עימם היה סוגיית האמון. זה חזר על עצמו במפגשים שונים עם קהילות שונות. יש המון עבודה לבנות את האמון הזה מחדש. אבל ראינו גם שהכוח של הקהילה נשמר בחלק ניכר מהיישובים. אנחנו רואים אותם עוברים יחד למגורים חדשים, גם אם זמניים. אני עוקבת אחרי העבודה של מנהלת תקומה והם עושים עבודה טובה, תוך שיתוף הקהילות בתוכניות.
"בשבוע שעבר הוקרן כאן סרטה של ליסה פרץ על טבח שהתקיים בקריית־שמונה ב־1974, לפני חמישים שנה בדיוק. זה היה ממש מיני שבעה באוקטובר: שלושה מחבלים חדרו מלבנון בחול המועד פסח, והתכוונו להשתלט על בית ספר אבל הילדים היו בחופשה. הם שינו תוכניות וחדרו לשני בלוקים בעיר, עברו דירה־דירה וירו באנשים. 16 אזרחים ושני חיילים נטבחו. היו שם אותם מראות של ילדים שהתחבאו בארון. את צופה בזה היום וחושבת: מה למדנו? אותו כאוס, אותה המתנה לצבא עד שהבינו מה קורה. אבל בסוף אנשים חזרו והמשיכו לחיות בעיר, אוהבים אותה ורואים בה בית. כדי שהתושבים יחזרו לצפון ולדרום, המדינה צריכה לשתף פעולה איתם ולהימנע מהערמת קשיים. זה מוטל על נבחרי הציבור ועל המשרדים הממשלתיים".
אסונות העם היהודי התחברו כשניצולי שואה הותקפו בידי מרצחי חמאס ואיבדו את יקיריהם. "יום השואה מקבל השנה משמעויות רבות. היה כאן לאחרונה אירוע של בוגרי ה'קינדרטרנספורט' – הילדים היהודים שהועברו לאנגליה במהלך השואה וחייהם ניצלו. אחת מהם, מרים בית־תלמי שפירו, הייתה בת שלוש כשפונתה. לאורך השנים היא לא נתנה את הדעת על האירוע ההוא, עד לשבעה באוקטובר. היא תושבת זיקים שחולצה רק ביום ראשון בבוקר. כשהחיילים אמרו לה שיש לה חצי שעה לארוז, היא חזרה בבת אחת לילדה שהייתה, שנדרשה לעזוב הכול ברגע ולעלות לרכבת. הנה היא צריכה שוב לארוז ולברוח. אחרי יום השואה יש לנו את ימי הזיכרון והעצמאות, כל אחד מהם נושא את המטען שלו".
גם סביב מתכונת החג הגענו למחלוקות ועימותים.
"שום דבר לא יהיה במתכונת הרגילה והחגיגית שלו. מצד אחד אנחנו חייבים לציין ולשמוח במדינה שלנו, המדינה היהודית היחידה והמקום היחיד שנמשיך לבנות ביחד ולחזק. מצד שני, כל עוד אנחנו עדיין בלחימה והחטופים בעזה, צריך להתחשב במשפחות השכולות ובמשפחות החטופים. לשמוח במדינה, אבל לעטוף באהבה ובהבנה את מי שהקריבו את היקר מכול, ואת אלה שחיים בחוסר ודאות. את המסע הזה צריך לעבור ביחד".
נראה כאילו יש שני כוחות שנאבקים ביניהם, כאלה שמושכים לאחדות וכאלה לפילוג.
"אני לא חושבת שמדובר בכוחות שווים. נראה שהכוח המרכזי, העצום, הוא הכוח של הביחד. לא סתם אנשים התגייסו תוך שנייה, לא סתם כששומעים שמישהו במצוקה או כשיש הלוויה של חייל בודד מיד מגיעים המונים. בבתי אבלים מגיעים לנחם המון אנשים שלא מכירים את ההרוג או את המשפחה. באים לומר תודה ולהזדהות. החודשים האחרונים הם דווקא הוכחה ליכולת שלנו להיות יחד ולרצון להמשיך לחיות ביחד. זה הכוח המוביל, זה העתיד שלנו וזה היופי בעם שלנו. אני אופטימית".
