קהל רב נדחק בסלון ביתה של משפחת אחימאיר בשכונת קריית־יובל בירושלים. כיפות שחורות התערבבו בסרוגות ובראשים גלויים, מטפחות עם מכנסיים וסנדלים. "אנחנו חווים את עם ישראל בכל הגודל שלו", אומרת האם מרים, ימים בודדים אחרי שקיבלה את הבשורה המרה, ומבקשת לעבור לאוהל האבלים שהוקם מחוץ לבית כדי להכיל את המנחמים הרבים.
ההרכב המגוון של המנחמים הולם את אופיו של רועה הצאן הצעיר שנרצח, ביני כפי שקוראים לו כאן. "ככה הוא היה תמיד", אומר האב אופיר, ומספר על משיכתו של בנו לעולמות רוחניים שונים. "כל מה שאנחנו פוגשים פה זה ביני", הוא מוסיף. "הייתה בו אנרגיה מזוקקת כמו חומר גרעיני, וכשחומר גרעיני מתפוצץ, בכל רסיס יש הרבה עוצמה. ככה גם פה, כל אחד מגיע לכאן ולוקח איתו חלק מהאנרגיה הזאת".
בתום כמעט יממה של חיפושים נמצא בצהרי השבת שעברה בנימין אחימאיר בן ה־14 ללא רוח חיים, ועל גופו סימני אלימות. בנימין התנדב בחוות מלאכי השלום שבבנימין, ולקח את הצאן למרעה. סמוך לשבת, הכבשים שהוביל חזרו לחווה לבדן, ובנימין נעדר. כוחות גדולים חיפשו אחריו אל תוך השבת. בשעה 12:00 בצהריים מצא אותו כוח צבאי שהסתייע באליהו ליבמן, שבנו חטוף בעזה, ובאלישע מדן שאיבד את רגליו כשנפצע בלחימה.
"בין כיווני החקירה שעלו ביום שישי", מספר אופיר, "אנשי המשטרה והצבא העלו השערה שאולי אחרי שהעירו אותו למרעה מוקדם בבוקר הוא חזר לישון, וכשהתעורר מאוחר נבהל ופחד מהבוס או משהו כזה, ולכן ברח. הרב שלו מהישיבה אמר להם: 'זה ממש לא סוג האדם שדבר כזה יכול לקרות לו, הוא היה מאוד יסודי'. הוא הראה להם את הפינה שהייתה לו בישיבה. הוא היה עובד עם רתכת, ובנה בעזרתה קמין. הראו אותו למשטרה ואמרו 'תראו את העבודה שלו, את הגימורים, את רמת העשייה. זה לא מישהו שיברח'".
למשפחה היה ברור מהרגע הראשון שלא משנה מה קרה, ביני לא ברח. "הרגעים האחרונים שלו היו של גבורה", אומר אופיר. "היה שם פועל יוצא של כל קווי האופי שלו. הרב שלו אמר ש'גם אם הוא היה יכול לברוח, הוא היה נשאר ונאבק עד הסוף'. בתורת ההישרדות יש נושא שנקרא 'שלושת האֵפים', Freeze, קיפאון מתוך פחד, Flight – בריחה, ו־Fight, מאבק. ברגע של סכנה המוח לא שואל אותנו ופועל לבד, אבל ברור שמה שביני בנה בחייו הקצרים התברר במלוא העוצמה ברגעיו האחרונים. הוא היה שם עד הסוף".
בנימין למד בישיבה התיכונית בשילה, ובשנה האחרונה התנדב בסופי שבוע בחוות החקלאיות באזור – במשימות של שמירה, טיפול בבעלי החיים, תחזוקה ומרעה. "בנימין נרצח כנראה די קרוב לחווה", סיפרה מרים למנחמים. "הזמן הזה, בין הידיעה שהוא נעדר עד שהוא נמצא, היה זמן של הזדככות, של תפילות, של אהבת חינם. זה היה קשה, אבל התעוררו פה דברים גדולים".
"עכשיו בשבעה אנחנו הרבה ביחד", אומרת מרים, מוקפת בילדיה. על אף הדמיון החיצוני ביניהם, כל אחד מהילדים לבית אחימאיר סלל לעצמו דרך משלו, מי קרוב יותר לדרך ההורים ומי פחות. הקרבה ביניהם בולטת. הם יושבים אחוזי ידיים, מרעיפים זה על זה אהבה. "אנחנו מתקשרים הרבה בשירה, בלהיות ביחד, בשמחה", מספרת האם.
כאשר הצלמת שלנו נעמה מבקשת מהם להסתדר לתמונה משותפת, אחד מבני המשפחה שואל אינסטינקטיבית: "איפה בנימין?" השאלה הזו נותרת באוויר, צורבת את החלל.
האח הגדול, אליהו, עובד כעשור בחקלאות, והיה ממקימי החווה שממנה יצא בנימין למרעה. "הם היו מבוני הארץ, בטהרה ובפשטות, בחיבור אמיתי", אומרת מרים. "כל אחד מצא את הדרך שלו, שהיא לא בדיוק הדרך שלי. היום אנחנו רואים את זה ומדברים על זה".
מסע משלו
בשנה האחרונה החל בנימין להתחבר לעולם החוות. "זה הגיע ממקום של חיפוש משמעות, מרחבים, חופש, מתוך רצון לחיבור גדול עם אדמת ארץ ישראל", מספר האב. "הוא ניסה לחבר את הכול, הוא היה מאנשי הגם וגם".
בימי חמישי, כשהיה מסיים את שבוע הלימודים בישיבה, היה בנימין מגיע להתנדבות בחווה, לא פעם עד החזרה ללימודים ביום ראשון. בהקשר הזה מספר האב: "ביום רביעי שעבר סגרנו נקודה חשובה לקראת חופשת פסח, עניין של איזון בשילוב בין החווה לישיבה. בפעם האחרונה שהוא היה בהתנדבות, הוא היה צריך לחזור ללימודים ביום ראשון לפני הצהריים, ויצא שההתנדבות נמשכה עד לשעות אחר הצהריים. ביני קלט שהייתה פה חציית גבול מסוימת, לא כי אמרו לו אלא מבחינתו האישית. הוא הרגיש שמשהו פה לא מדויק. מצד אחד הוא אהב את החווה מאוד וזה היה חשוב לו, מצד שני הוא חשש שאם הוא יזלוג עם זה כל פעם עוד ועוד זמן, תיווצר תנועה שתנגוס עוד ועוד, עד שהוא יגיע למצב שהוא מאבד את לוח הזמנים בישיבה ויצטרך לעזוב אותה.
"הוא דיבר עם הרב שלו ויחד הם הגיעו למתווה שבו ביני יהיה מראשון עד חמישי בישיבה, 'ברזל', וכשמשתחררים מהישיבה ביום חמישי הוא יכול ללכת לחווה ולחזור ביום ראשון בשעה שהוא קבע עם הרב, עם חריגה של כמה שעות אבל ברשות ובתיאום. הרב אמר לי שהוא מאוד שמח על הסיכום הזה. זה יצר אצל ביני איזון נכון בין הדברים שהיו חשובים לו".
"סיפרו לנו שבאותו ערב הם מאוד התאמצו בחווה, הותשו, ובלילה שמרו. ביני עשה משמרת בתחילת הלילה, ובבוקר הוא קם כארי למרעה, בחריצות, לא ויתר על שום דבר"
בשבועות האחרונים הגיע בנימין לחוות מלאכי השלום, אחרי שהתנדב בחוות אחרות. "שמחנו שהוא עבר לחווה הזאת, שהיא קרובה יותר לישיבה שבה למד, סמוכה לבסיס צבאי ונמצאת במרחב בטוח יותר, אז היינו יותר רגועים. מעבר לעניין המיקום, זו חווה שמי שמנהל ומפעיל אותה בא מאג'נדה חיובית. הם לא מקבלים מי שבא לעשות בלגן או מחפש חיכוכים, אלא מי שבא לעבוד. הם עבדו בשיתוף פעולה עם המערכת והגורמים בשטח. גם הבן הבכור שלנו, שהכיר אותם מאז ההקמה, אמר שאלה חבר'ה טובים מאוד".
"את צריכה לעבור להיות מדריכת הורים", אומר אחד המנחמים לאם, גננת במקצועה. "צריכים ללמוד מכם איך לגדל יהלומים כאלה". האב אופיר, דוקטור לחינוך, היה שותף בהקמה וליווי של תלמודי תורה ומוסדות חינוך רבים. כאנשי חינוך מנוסים, השיחה עם שניהם נעה בין דברי הספד לבן לשיח חינוכי על האתגרים בגידול ילדים ובחיי משפחה.
"יש אמירה כזו שילדים ונערים נוהגים לבחון גבולות", אומר אופיר. "לא פעם כשילד עושה משהו בעייתי אומרים שהוא 'בוחן גבולות', אבל לא שואלים למה שהוא יעשה משהו מוזר כזה. התשובה שלי היא שכל אחד מאיתנו מוכן לשבת בחדר כשהוא מרגיש שיש בכך משמעות. כל אדם רוצה להעניק משמעות ולקבל משמעות, וכשלא מקבלים את זה אנחנו בודקים את עצמנו או את המקום שבו אנחנו נמצאים. כשבעל החדר מוצא את הטון המדויק לי ונותן לי משמעות, הכול בסדר. כשלא – או שאני מוצא את הדרך החוצה או שאדאג לכך שהוא כן ייתן ואני אתן לו. אני אזיז דברים, אשנה אותו ואגרום לזה לקרות.
"כזה היה ביני. הוא חיפש משמעות בכל דבר, ולא ויתר עד שמצא אותו. הוא לא יכול היה לשבת בחדר בלי להרגיש שהוא מקבל ונותן משמעות למה שקורה סביבו. במצב כזה הוא היה מוצא מהר את הדרך לעבור לחדר חלופי – בדרך ארץ, בכבוד. כשהוא זיהה יעד הוא ידע להסתער עליו בחריצות, בנחישות.
"כמבוגרים אנחנו אומרים לילד 'עברנו מסע', אבל אנחנו צריכים להבין שהמסע שלנו הוא לא המסע שלו. מה שדוחף אותם לצאת לדרך הזאת הוא הנשמה. כשאנחנו משחררים ולא מעמיסים, הדרך יכולה להביא למקומות אחרים. השחרור הזה מצריך אומץ, אמון ואמונה, אבל אין טעם לנסות אחרת. זה ייצור התנגשות או יפספס את היעד. צריך לתת לזה לקרות, לא בהכרח בדרך שלנו".
הדיבורים על המסעות שעוברים ילדים והורים, יחד ולחוד, נכנסים ללב הנוכחים. "גם אצלנו הילדים מתחילים כעת את המסעות שלהם", אומרת אחת המנחמות, "ומחזק לשמוע אתכם מדברים על זה".
"התפללתי הרבה להכיל את כל המורכבויות והדרכים האלה", אומרת מרים. "אני זוכרת שישבתי בשיעור על י"ג מידות והתפללתי שה' יכוון אותי. ואז בתפילות שלי שמתי לב למבנה של י"ג מידות, שיש בהן רק לב, אין בהן שכל. אנחנו לא אומרים לקב"ה 'תהיה רחום כי יום אחד אני אחזור בתשובה', או 'תהיה ארך אפיים כדי שנשתפר', אלא תהיה רחום וחנון וארך אפיים, נקי, מהלב. וכמו מידת הרחמים שהקב"ה מסתכל עלינו, כך אני משתדלת לקבל כל אחד בלי שיפוטיות ובלי הערות".
"נועם אלימלך" על האופניים
אופיו הנחוש של בנימין בא לידי ביטוי בעבודה נוספת שעסק בה, לצד המרעה והלימודים בישיבה. "ביני עבד בפיצוחייה בבית וגן", מספר אופיר. "עבודה פשוטה לכאורה, אבל הוא התקדם בה כמו שעולים בסולם הדרגות בצבא. הוא התחיל כמחסנאי, ובהמשך קיבל אחריות על הכנת הפופקורן. כולם שיבחו אותו, הוא היה מביא לשבת והיינו נהנים. משם הוא התקדם לקופה, שזה כבר ממש בכיר כנראה", צוחק האב, "אחר כך הוא קיבל אחריות על פתיחה וסגירה של החנות, וההתקדמות שלו הגיעה לאחריות על פריקת סחורה. הוא היה עושה הכול עד הסוף, וכשהרוויח את שכרו, שקל לשקל, הוא ידע שלא יקנה בזה שטויות אלא יעשה בזה משהו בעל ערך. כשהרוויח סכום כסף נכבד הוא קנה אופניים חשמליים לרכיבה בהרים. זה עלה כמה אלפי שקלים, כסף שהוא הרוויח ביזע ודמעות ובעבודה רצופה, צעד אחר צעד של דבקות במטרה".
"הוא נהג להדביק לאופניים את הספר 'נועם אלימלך' כסגולה לשמירה", מספרת מרים. "ככה הוא היה רוכב מרחקים ארוכים, כשהספר מוצמד בסלוטייפ. כשחזר הביתה הוא היה אומר לי, 'הנועם אלימלך עזר לי'".
ההתמדה והחריצות של בנימין אפיינו אותו גם ביומו האחרון, מספר אביו. "סיפרו לי שבאותו ערב הם מאוד התאמצו בחווה, הותשו, ובלילה שמרו. ביני עשה משמרת בתחילת הלילה, ובבוקר הוא קם כארי למרעה, בחריצות, לא ויתר על שום דבר. הוא היה לקראת יום הולדת 15, בכ"ט בסיוון, בתאריך שבו נשלחו המרגלים לראות את ארץ ישראל. החיים שלו היו מין תיקון לחטא הזה".
בחמש השנים האחרונות מתגוררת המשפחה בירושלים. הם עברו אליה מרחובות, שם היו שותפים פעילים בהקמת מוסדות תורה ועשייה ציבורית. "לבנימין הייתה כמיהה חזקה לירושלים", אומר אופיר, "והנסיבות הביאו אותנו למעבר הזה". בשנים האחרונות למד בנימין בתלמוד תורה ובחטיבת הביניים של הישיבה לצעירים.
בשנות המגורים ברחובות נחשף בנימין מקרוב לעולם החסידות ואימץ חלקים ממנו. "תמיד היינו קשורים לחסידויות", אומר אופיר, "לא ממש חלק מחצר מסוימת אבל קיבלנו את הרוח החסידית גם בהקשרים של ניגונים, שירה, התוועדויות. ברחובות גרנו ליד שתי חסידויות, ובכל ליל שבת הלכנו להתוועדות. ביני מאוד נכנס לזה. הוא ביקש מתנה לאפיקומן לבוש חסידי של בעלז, זה היה חשוב לו. נסעתי לבני־ברק וקניתי לו את הקסקט והמעיל הייחודי שלהם. הוא רצה לא רק לבוא להתרשם ולשמוע את השירים, אלא להרגיש ממש חלק. הוא עשה דברים עד הסוף. בכל דבר שעשה השקיע, והיה מלא כל הזמן בתום, ביושר ובמתיקות".
לסיום אני שואל את ההורים אם ירצו להביע מסר לציבור. "אנחנו בתקופה של בירור גדול, כואב ונוקב. כל צד לוקח את השיח למקום של 6 באוקטובר ואומר 'אתם רואים? אני צדקתי אז', אבל אנחנו מבינים שמה שהיה חסר פה הוא הקשבה. בכל הדיבור על הקונספציה, על הביטחון, אני מבין שחוסר ההקשבה בין הציבורים הוא מה שהכי בלט לפני 7 באוקטובר. התיקון שלנו יהיה הקשבה פעילה ואמפתית. אם נשכיל ללכת בדרך הזו, הפתרון יבוא מאליו".
