בוקר אחד קיבל יוחאי רוזנברג, במאי קולנוע תיעודי, שיחת טלפון. על הקו היה אדם שהציג את עצמו כ'צייד קברים'. "הסיפור שלי שווה סרט", הוא טען. כשרוזנברג שאל אותו מה עושה צייד קברים, ענה לו: "תבין לבד כשתגיע לאוסטרובצ'ה, העיר בה נולדו אבי וסבי ולפחות חמישה דורות אחורה".
רוזנברג פגש את 'צייד הקברים', מאיר בולקה (56) מאורנית שבשומרון והתוודע לסיפורו: עד לפני עשור הוא היה צלם אוכל; חייו נעו בין השקת מסעדות בצפון תל אביב, צילום אוכל בחו"ל ומסעות קולינריים של טעימות צ'ולנט בבני ברק. חייו התהפכו כשהגיע לראשונה לבית הקברות היהודי באוסטרובצ'ה, וראה מקרוב למה הוא הפך: פארק כלבים עירוני. כשהמשיך לחפש את המצבות מצא את חלקן מרוכזות בפינה בקצה הפארק, ואת היתר הוא גילה משובצת בתוך חומת בית-הקברות הקתולי הסמוך. אחרי תחקיר נוסף הבין שהריסת בית-הקברות נעשתה אחרי השואה, על ידי פולניים מקומיים. הוא מצא תמונות המתעדות את התהליך, בין השאר תמונה מקוממת במיוחד של פולני עם סיגריה דלוקה בידו, עומד על מצבה גבוהה, מחייך ומיישיר מבט אל המצלמה.
ברחבי פולין יש כ-400 בתי קברות יהודיים שאינם מתפקדים בפועל ככאלו. רבים מהם מוזנחים, או הפכו לחניונים, מגרשי-כדורגל ועוד. שטח בית-הקברות נקנה לרוב על ידי הקהילה היהודית, מה שהופך את הקרקע לרכוש פרטי ומאפשר את תביעת הבעלות עליה.
אחרי שחזר ארצה, פנה בולקה לתקשורת, לכל מאה ועשרים חברי הכנסת ואף לנשיא המדינה. לאחר שלא קיבל ולו תשובה אחת, החליט לסגור את הסטודיו לצילום שלו ולפעול באופן עצמאי במאבק על הזיכרון.
במשך שלוש שנים התלווה רוזנברג אל בולקה וצילם אותו, בארץ ומעבר לים. כשהצילומים התחילו, גיבור הסרט כבר היה שועל קרבות. באחת הכתבות שהתפרסמו עליו כינו אותו 'ג'יימס בונד היהודי'; הוא אישית מעדיף שיקראו לו 'אינדיאנה ג'ונס'. "הכינויים דבקו בו בגלל הדרכים המתוחכמות שבהן הוא פועל במאבקו על בתי-הקברות", מסביר רוזנברג. "כשהוא חושש שראש-עיר יסרב לפגוש אותו הוא מגיע אליו בשם בדוי. הוא ייעזר בחוקרים פרטיים כדי לדובב זקנים שחיו כילדים בעיירה, כדי לשמוע מהם אם הם זוכרים קבר של אדמו"ר או התכנסות מיוחדת שהייתה באחד מימי השנה, מה שעשוי להצביע על הילולה של צדיק. הוא השתמש ברחפנים מגלי-חום, גיאו-רדאר שסורק את הקרקע, תצלומי-אוויר מתקופת המלחמה ועוד. ההתמסרות שלו לעניין הייתה טוטאלית". הצילומים הפכו לסרט דוקומנטרי המלווה את בולקה בכמה מהמאבקים שהוא מנהל כרגע.
במה עוסק הסרט בעיניך, כבמאי?
"הסרט עוסק באדוות של השואה", אומר רוזנברג. "בהשלכות של ההיעדר היהודי שמונים שנה אחרי. בתי-הקברות הם נוכחות אילמת לעבר יהודי מפואר בפולין. לקשר גורדי, בלתי-ניתן להתרה, בין החברה היהודית לפולנית, קשר שנמשך קרוב ל1000 שנה"
באחד ממשפטי הקריינות בסרט מתאר הבמאי את העבר היהודי כאיבר שנקטע. הזיכרון שכמעט נמחק ממשיך להכאיב בכאבי-פאנטום, להזכיר את קיומם הנוכח-נפקד של היהודים ומורשתם. את ה'אותות' האלו שומעים גם פולנים שמצטרפים למאבקו של בולקה. בסיום הסרט מתעוררות שאלות סביב הזיכרון: מה דורשים מאיתנו המתים 80 שנה אחרי לכתם? האם אפשר ונכון לצפות מהפולנים לשמר את העבר היהודי, בייחוד כשהם רואים גם את עצמם כקורבנות של הכיבוש הגרמני?
בולקה מאופיין בלוחמניות, ופעולותיו מציפות גם את השאלה איך רודפים צדק? האם "צדק צדק תרדוף" מלמד אותנו שגם את הצדק צריך לרדוף בצדק? או שמא, אל מול ניסיון ההשכחה של היום, המשך של הניסיון של הנאצים למחוק את היהודים מאירופה, צריך להילחם בכל דרך?
צייד הקברים – הקרנת בכורה בערב יום השואה (ראשון), בשעה 23:15, ערוץ 13
במאי ומפיק: יוחאי רוזנברג
במאי עריכה: יצחק סברדלוב
הופק בתמיכת קרן הקולנוע שומרון
