ורתר, בחור רגיש ורומנטי, מאוהב עד כלות בלוטה. אבל לוטה, מה לעשות, מאורסת דווקא לאלברט. לאחר שהיא ואלברט נישאים, ורתר מבין כי אהובתו אבדה לו לעולם. בצר לו, הוא שולח יד בנפשו ביריית אקדח.
צעירים אירופים רבים שקראו במאה ה־18 את "ייסורי ורתר הצעיר" מאת יוהן וולפגנג גתה, הלכו שבי אחרי רוחו החופשית ודמותו הייחודית של הגיבור. רבים מהם חיקו את לבושו הצבעוני, שכלל מכנסיים צהובים ומעיל כחול, אבל היו שבחרו ללכת בעקבותיו במובן אחר: לאחר פרסום הספר גדל מספר המקרים של צעירים שנטלו את חייהם בירייה לאחר שחוו אהבה נכזבת. מאתיים שנה אחר כך, ב־1974, טבע הסוציולוג דיוויד פיליפס את המונח "אפקט ורתר" לתיאור התאבדות שנעשית כחיקוי לאדם אחר, לעיתים תוך שימוש באותם אמצעים.
אלא שאם במקרה של ורתר הייתה זו דמות ספרותית ששימשה כמודל, בעשורים האחרונים מרבית המחקר בנושא מתייחס להתאבדות בהשראת אנשים אמיתיים לחלוטין. את הסופר גתה מחליפים כיום העיתונאים, הכתבים ועורכי החדשות, שמביאים לידיעת הקהל – לעיתים בפירוט מצמרר – את סיפור המעשה, את הרקע ואת השיטה שננקטה כדי להביא חיים אל קיצם.
לכאורה, דיווחים מעין אלה לא היו אמורים להתקיים בנוף התקשורתי. המיתוס האופף את התחום אומר כי אין לסקר מקרי התאבדות כלל, מתוך הבנה שעצם פרסומם יוצר את האפקט של התגברות התופעה. כבר בינואר 1960 התכנסה ועדת־משנה של ועדת העורכים, בהשתתפות עורך מעריב דאז אריה דיסנצ'יק ועורך הארץ גרשום שוקן, והחליטה על צנזורה עצמית בכל הנוגע לידיעות על אודות מקרי התאבדות ומעשי אונס. "לא תוזכר עובדת ההתאבדות אלא ישתמשו באחד הביטויים הבאים: 'מת בנסיבות טרגיות', 'מת באופן פתאומי', 'מת באופן בלתי צפוי'", קבעו העורכים.
הדבר תאם את רוח התקופה, שגרסה כי העיתונות צריכה לא רק לדווח על המתרחש, אלא גם לחנך את קהל קוראיה. מאמר מערכת שפורסם ימים אחדים לפני כן במעריב, וניתן להניח כי דיסנצ'יק הוא שכתב אותו, עסק במקרה הקשה של אב שרצח את ילדיו והתאבד: "אל המקרים המזעזעים האלה מתווספת שורה גדולה של התאבדויות וניסיונות התאבדות, המקיפים גם הם את כל שדרות הציבור, על כל השוני החברתי והכלכלי והעדתי", נכתב שם. "שרשרת מקרים מחרידים אלה מצביעה על זעזוע עצבים מעורר דאגה. לא די בחקירת נסיבות הרצח וההתאבדויות (…) דרוש ניתוח הנשמה וחיי־הנפש של הציבור". מחבר המאמר אף קובע כי "יש להגיש לציבור עזרה פעילה". ד"ר טל שטרסמן־שפירא, שמצטטת את המאמר בעבודת הדוקטורט שלה, מעלה את ההשערה כי דיסנצ'יק חש שתרומתו הפעילה למניעת מקרי התאבדות תהיה צמצום הפרסומים בנושא.
ועם זאת, הצנזורה העצמית שהשיתו על עצמם העורכים לא נשמרה במיוחד לאורך השנים. סיפורי התאבדות מעוררי עניין המשיכו להתפרסם, לעיתים בהבלטה רבה. משה דיין, הדובר הראשון של מד"א, סיפר כי הורה לצוותים המטפלים שלא להעביר לו דיווח על מקרי התאבדות שבהם נתקלו – ובכך עורר עליו את רוגזם של העיתונאים. גם השופטת בדימוס דליה דורנר נדרשה לעניין, ובספטמבר 2008 יזמה תיקון לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, ולפיו "בדיווח על התאבדויות על העיתון והעיתונאי לגלות רגישות וזהירות".
אבל האם אכן דיווחי התקשורת על מקרי התאבדות מובילים בעצמם לתוצאות טרגיות? הפסיכולוג הקליני ד"ר יוסי לוי־בלז, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלת עמותת "בשביל החיים", סבור כי לעיתים ההפך הוא הנכון. "אם לא ידווחו בכלל על מקרי התאבדות, נהיה בצרה.
בציבור לא יידעו על התופעה ועל ממדיה, והיא תיראה כעניין נדיר, משהו שאין צורך ללמוד אותו או לטפל בו כי הוא לא נוכח בחיינו. המחקר כיום אומר כי סיקור אחראי ונכון של אובדנות, יכול לסייע להפחית אותה. צריך לדבר, לסקר – אבל באופן אחראי שלא נופל לסטריאוטיפים, לצהוב או לרומנטיזציה של המעשה".
איך נראית רומנטיזציה של התאבדות?
"למשל, לפני כשנתיים היה מקרה של נערה שהתאבדה, ולפי הכתבות בעיתונות הדבר אירע מכיוון שהיא לא הורשתה לעלות לאוטובוס של הטיול השנתי. זה היה פרסום לא מדויק ולא נכון, כמו כל פרסום שמקשר בין מקרה ספציפי לבין הבחירה בהתאבדות. כשהמעשה משויך לאירוע חיים אחד, ולא לכל הגורמים האחרים שהיו שם – והיו כאלה, בוודאות – זו בעיה. במקרה אחר כותרת בעיתון הכריזה: 'התאבד בגלל אהבה נכזבת'. הידיעה סיפרה על אדם שיצא עם מלכת היופי, היא עזבה אותו והוא החליט לשים קץ לחייו. שוב, גם כאן מדובר על טריגר ספציפי. במקרה כזה, אם אני אדם פגיע שסובל מקשיים אישיים, וגם אותי עזבה חברה שאני אוהב, אני עלול חלילה ללמוד מהעיתון שהתאבדות היא אופציה סבירה ואפילו הגיונית".
לוי־בלז מקשר את ההשפעה הזו לתיאוריית הלמידה החברתית. "המדיה מלמדת אותנו בין היתר איך להתנהג, מה נכון ומה לא נכון. לפני כמה שנים שודר פרק של התוכנית 'עובדה', שעסק במקרה של נערה שקפצה אל מותה מצוק בהרצליה. שבוע לפני השידור עלה מספר מקרי האובדנות של נערות באותו גיל. התברר כי הפרומואים לתוכנית, שהיו צהובים למדי והציגו את הקפיצה כהרואית, גרמו לשורה של נערות לומר לעצמן 'גם אנחנו'. בתוכנית עצמה ישב באולפן מומחה שהסביר שזה רעיון רע מאוד כפתרון לבעיות. הסיפור הובא שם באופן אחראי, ובאמת לא נרשמה אחר כך עלייה במקרי האובדנות. אנחנו רואים מכאן שגם בפרומואים צריך להיזהר".
זעם של אקסית
אחד המתאבדים המפורסמים של המאה ה־20 היה קורט קוביין, סולנה המוכשר של להקת נירוונה, שבגיל 27 ירה בעצמו למוות. גופתו, ובה רמות גבוהות של הרואין, נמצאה בבניין מגוריו בסיאטל רק לאחר כמה ימים, בידי איש תחזוקה שעבד שם. בנוסף להיותו כוכב רוק נתפס קוביין כמנהיג הסוחף אחריו מיליוני מעריצים, ובקרב גורמים טיפוליים בארה"ב התעורר חשש כבד כי צעירים יבחרו ללכת בדרכו. "צוות מרכז הסיוע בעיתות משבר בסיאטל התגייס כולו למשימה", מתאר לוי־בלז. "כמעט לכל כתבה עיתונאית או תוכנית טלוויזיה שעסקה בהתאבדותו של קוביין, הובא גם גורם טיפולי שהפריד בין הדמות למעשה והסביר שגם מוזיקאי מדהים יכול לקבל החלטה גרועה מאוד. לא חששו גם לדבר על כך שבגלל הירייה בראש, היה צורך בצילומי שיניים כדי לזהות את הגופה. עוד הדגישו את דבריה של זוגתו לשעבר של קוביין, הזמרת קורטני לאב, שזעמה עליו כי נטש אותה לבדה עם בתם. וכך, למרות החשש הכבד, לא נרשם בארה"ב באותם ימים אפקט ורתר".
ישראל, טוען לוי־בלז, נמצאת הרבה מאחורי ארה"ב בכל הקשור לסיקור אחראי של אובדנות. "המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי, שאני עומד בראשו ברופין, מאוד מעוניין לקיים סדנאות הכשרה לסיקור נכון עבור אנשי תקשורת, אבל קשה מאוד לאגד עיתונאים לסדנה שכזו. אנחנו עובדים הרבה מול עיתונאים, ולא מצליחים להשיג תוצאות טובות. שני מחקרים שערכנו בשנים האחרונות הראו שבמדיה יש עדיין תיאור מפורט של שיטת ההתאבדות, ובמקרים רבים נכתב כי המעשה אירע בגלל מקרה ספציפי, בלי לתאר מורכבות שהייתה ברקע. בתקשורת הישראלית גם לא מרבים להזכיר לצד ידיעות כאלו את גורמי הסיכון, ולהסביר איך אפשר לזהות אדם הנוטה לאובדנות – מה שבארה"ב כבר עושים באופן שגרתי. אנשים אובדניים נמשכים אל הכתבות האלו, ולכן חיוני שהן תכלולנה מידע על התמודדות. בשוויץ, בגרמניה, באוסטריה ובבריטניה עשו בשנים האחרונות עבודה אינטנסיבית עם עיתונאים, ודברים השתנו. הייתה למידה משותפת, אופן הסיקור השתנה, ושיעורי האובדנות במדינות הללו ירדו".
לוי־בלז מציג תוצאות מחקר על התנהלות התקשורת בשווייץ: "בשנת 1991 ניתן אזכור בעמוד השער ל־20 אחוזים מסיפורי ההתאבדות שפורסמו. ב־1994 רק ל־4 אחוזים. ב־1991 היו ל־62 אחוז מהדיווחים האלה כותרות סנסציוניות, וב־1994 רק ל־25 אחוזים. בשנים הללו מספר ההתאבדויות שם לכל 100 אלף איש ירד מ־20.7 ל־19.6. המשמעות היא שחייהם של 77 בני אדם ניצלו".
למרות הדשדוש הישראלי בתחום, לוי־בלז לא פסימי לגמרי. "אפשר לומר שיש התחלה של כיוון חיובי: לא מעט עיתונאים מתקשרים אליי לפני פרסום ידיעות וכתבות שעוסקות בנושא, ואומרים לי – 'תגיד שזה בסדר'. גיא לרר למשל מתקשר בכל פעם שיש בתוכנית 'הצנרת' משהו שקשור לאובדנות, ושואל אם נכון לשדר. בחלק מהמקרים הוא מבקש תגובה שלנו שתופיע בצמוד, כמו שעשיתי בכתבה על מישהי שהתאבדה בשידור חי באינסטגרם".
לא צריך לפחד מעצם העיסוק בנושאי אובדנות, הוא מדגיש. "סיקור נכון יכול ללמד את הציבור לזהות גורמי סיכון, ולהעלות את המודעות לנושא. אם אתה מעלים אותו מהשיח ומתנהג כאילו הוא לא קיים, אתה לא עוזר לציבור להתגונן. בלמעלה ממחצית מקרי ההתאבדות מישהו בסביבה ידע על הכוונה להתאבד, ידע שזה עלול לקרות. אם מי ששומע על כוונה כזו יֵדע ש־500 בני אדם מתאבדים בארץ בכל שנה, הוא יבין עד כמה חשוב לפנות לעזרה".
קרה שעיתונאי אמר לך שהכללים שלכם לא מעניינים אותו?
"היו עיתונאים שאמרו לי שהתפקיד שלהם הוא לא חברתי, ושהם ידווחו על מה שהם רואים בלי לקחת אחריות על ההשלכות במציאות. אנחנו בהחלט מבקשים מאנשי תקשורת לא רק לדווח, אלא גם להפעיל חשיבה חברתית וקהילתית. תראי, ברור שאם דודו טופז מתאבד צריך לדווח על זה, אבל אסור לצייר אותו כאדם אמיץ שגם במותו שולח אמירה לעולם. או מוני פנאן – גם הוא תואר כאיש שעשה בחירה אמיצה. זו הירואיקה של המעשה. אם התאבדות זו החלטה אמיצה, אז אולי גם אני יכול. אצל אדם שנמצא בדיכאון ויש לו קונפליקט בין החיים למוות, כתבה בעיתון יכולה ליצור את האפקט לכאן או לכאן".
גיא לרר, מגיש התוכנית "הצנרת" (ערוץ רשת 13), מאשר שאכן הוא מתייעץ לעיתים עם אנשי מקצוע לפני פרסום אייטמים הקשורים בהתאבדויות. "שמענו את הסברה הרווחת שלפיה יש בעיה בסיקור אובדנות, ורצינו לדעת שאנחנו בסדר בנושא הזה. הנחת היסוד שגרסה שאסור לדבר בכלל על אובדנות כדי לא לתת רעיונות, היא די בעייתית בעידן שבו מי שרוצה להתאבד, מחפש בגוגל ובפייסבוק וכל המידע פרוש לפניו". אגב, חשוב לציין כי שאלות נפוצות בנושא רצון להתאבד נענות במנועי החיפוש בתוצאות מקודמות של ארגוני סיוע כמו ער"ן.
"ברשתות החברתיות אין שום גבולות, וכבר היו מקרים של סרטוני התאבדות שלצערי הפכו לוויראליים", ממשיך לרר. "המסר שאנחנו ניסינו להעביר בתוכנית הוא שצריכה להיות מודעות לכמה זה עלול להשפיע על מי שנמצא בסיכון. לא הייתי מדבר על מקרה התאבדות סתם, אם לא היה לי מסר קונסטרוקטיבי להעביר".
בנים לא יודעים לדבר
אף שכל מקרה הוא עולם ומלואו, וקשה מאוד להתנחם בסטטיסטיקה, ניתן להגיד כי נתוני ההתאבדות בישראל אינם חמורים כמו ברוב מדינות המערב. דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת משנת 2013 העלה כי שיעור מקרי ההתאבדות בארץ נמוך ביותר ממחצית לעומת הממוצע של מדינות ה־OECD. המספרים המוחלטים עדיין קשים: מדו"ח של משרד הבריאות עולה כי בשנת 2014 התאבדו 382 ישראלים – 294 גברים ו־88 נשים. הבשורות הטובות הן ששיעור ההתאבדות בקרב גברים ירד בעשור האחרון, ובאותה תקופה נרשמה ירידה גם בקרב בני נוער בגיל 15־24.
ד"ר יוכי סימן־טוב, מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ, משבר וחירום במשרד החינוך, ממליצה למעט במספרים ולדבר על התופעה.
בעינייך ההתאבדויות הן בגדר תופעה, מגפה שקטה?
"בוודאי. לו הייתה שפעת שקוטלת אפילו ארבעים איש בשנה, תארי לעצמך איך היו נלחמים בה. יש הרבה נושאים שכבר יצאו מהארון ודנים עליהם באופן פתוח, אבל התאבדויות הן עדיין נושא מאוד מוחבא".
מצד שני נטען שהעיסוק בכך עלול להוביל למקרי התאבדות נוספים.
"סיקור תקשורתי אחראי לא שם מתאבד בפרונט של כתבה מרכזית, לא מראה את הפעולות האובדניות ולא מתאר לפרטים איך זה נעשה. הוא גם לא מאשים את החברה, לא הופך את המתאבד לקורבן ולא מאדיר אותו – אף שייתכן שמדובר באדם טוב מאוד. צריך להימנע מכל זה, מתוך אחריות לנותרים. בכל העולם נמצא שסיקור לא נכון פותח אופציה למי שיש לו רעיונות כאלה. זה גורם לו לחשוב 'וואו, ידברו עליי'.
"בדרך כלל מדובר באנשים שמרגישים בודדים, לא נחשבים. הם אמנם כבר לא יהיו פה כשידברו עליהם, אבל זה בדיוק הטשטוש והבלבול של אדם בעל מחשבות אובדניות. ההשפעה הזו חזקה יותר אצל ילדים וצעירים, אם כי היא קיימת אצל מבוגרים. כשמציגים את האדם כלוחם למען זכויות או חופש, זה ממש גורם נזק. אחרי המקרה של משה סילמן, שהצית את עצמו על רקע כלכלי, היו עוד אנשים שחיקו אותו".
על מה כן צריך לדבר?
"מועיל לציין את החוויה של האדם האובדני. מי שחש אותה מתאר מנהרה אפלה, קיר שאי אפשר לעבור. חשוב לומר שזו חוויה מוכרת, מאוד קשה וכואבת, אבל אם מקבלים טיפול אפשר לצאת ממנה. יש בינינו לא מעט אנשים שהיו במקום האפל הזה, קיבלו עזרה, וחיים היום חיים מלאים וטובים. דבר נוסף שעוזר הוא לומר שזו בעיה ככל בעיה, וכמו שלא מזניחים סימפטומים גופניים, גם סימני דיכאון אסור להכחיש. מדהים שבתחום הפיזי אנחנו רצים לרופא על כל עניין קטן, וכאן דוחים וחושבים שאיכשהו יהיה בסדר.
"מחקרים מוכיחים בבירור שדיבור על התופעה והתחושות, ואפילו שאלה מפורשת – 'האם חשבת להתאבד?', 'האם חשבת לפגוע בעצמך?' – לא רק שלא מזיקים, אלא אף מסייעים. כי אז האדם לא נשאר בודד עם המחשבות הקשות, לא חושש שילעגו לו ויבקרו אותו. הוא מבין שהסביבה יכולה להכיל אותו ואת מחשבותיו הלא־פשוטות. בכל העולם שיעור ההתאבדות בקרב בנים גבוה פי ארבעה לעומת בנות, וחלק מהסיבה היא שהבנים לא יודעים לדבר את הכאב שלהם. בנות מבצעות יותר ניסיונות התאבדות, ובכך מבטאות את הצעקה. ואם אין חלילה מענה לצעקה, אז זה יקרה".
בעבודת הדוקטורט שלה סקרה סימן־טוב 70 סיפורי חיים של תלמידים ששמו קץ לחייהם. "לפי המחקר שלי, ארבעים אחוז מהבנות שהתאבדו ניסו כבר לפני כן לעשות זאת. אסור לומר 'היא לא באמת ניסתה, היא רק רוצה צומי'. אנחנו מתייחסים לכל דבר במלוא הרצינות, ולא מזלזלים".
אולי הבנים מצליחים יותר כי הם משתמשים באמצעים קטלניים יותר?
"גם זה נכון. הם עושים מעשים יותר טוטאליים, אבל כאמור, הם גם לא מדברים את הכאב. תמיד תלמדו את הילדים להמליל את מה שמעיק עליהם. גם אתם כמבוגרים צריכים לתת דוגמה טובה, וללמוד איך לבקש ולקבל עזרה כשקשה לכם".
דיברת על ערנות לסימנים מקדימים. מה עושים כשאין סימנים כאלה?
"מהניסיון שלי, גם כשאנשים אומרים שלא היה שום סימן, אם מגרדים קצת מבינים בדרך כלל שהיה סימן ורק לא ידעו לזהות. לכן חשוב לדבר על זה, ללמד את הילדים לשים לב לסימני מצוקה. היו לא מעט ילדים שאמרו דברים כמו 'אני מרגיש שהסוף שלי קרוב', והחברים ששמעו את זה לא חשבו שצריך לספר למבוגר אחראי. היום אנחנו מלמדים – אם אתה לא בטוח, בוא וספר. עדיף לאבד חברוּת מאשר חבר.
"הורים מספרים בדיעבד על ריבוי היעדרויות מבית הספר, שזה אמנם לא סימן מובהק להתאבדות, אבל זה סימפטום לסיכון. רק בחמישה אחוזים מהמקרים לא היה שום סימן מקדים. אני לא אומרת את זה חלילה כהאשמה לסביבה, ואני לא שופטת אף אחד, אבל בדרך כלל יש נורות אדומות כלשהן, וצריך לחדד את הכרת הסימנים כדי לא לפספס. בפרט אצל ילדים ונוער אפשר לעזור ולמנוע בעזרת טיפול מתאים".
בכל פעם שילד אומר "נמאס לי מהחיים" צריך לרוץ לפסיכולוג?
"לא, אבל צריך לפתח שיח רגשי. למצוא את הזמן ולומר לו 'לאחרונה אתה אומר שנמאס לך. ספר לי, מה קורה איתך?'. אף פעם לא מאוחר ליצור תקשורת. אני יכולה למשל לשתף מהזיכרונות שלי כמתבגרת, לומר 'לי בכיתה י' היה מאוד קשה, ונראה לי שגם לך קשה'. הורים מפחדים לחפור, או להכניס רעיונות לראש, ואני אומרת – לא מכניסים רעיונות לראש. זה מוכח מחקרית. השיחה על זה לא מעלה את הסיכון בכלל. אחד הדברים שמפחידים אנשים, ודאי דתיים, הוא שעצם הדיבור על הנושא נותן לגיטימציה לתופעה אסורה. התשובה היא שצריך לדבר, אבל לדבר נכון.
"אם אמירות כאלו חוזרות על עצמן אצל הילד, צריך לברר ולבדוק. לפעמים זה רק מטבע לשון, ובמכלול מדובר בילד מתפקד ושמח. אבל אם יש ספק, אין ספק. תשאלו, תיזמו שיחה. לא צריך לשאול ישר על התאבדות. להתחיל בשאלות שמביעות עניין, להקשיב ברצינות, ואחר כך – 'שמעתי אותך אומר שאתה לא רוצה לחיות, למה התכוונת?'. זה לא קל, זה דורש כוחות, אבל אלו דיני נפשות ואסור לזלזל. אפשר להתייעץ עם איש מקצוע לפני השיחה. לנו במשרד החינוך יש מדריכים שנותנים שירות 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, לכל המגזרים ובכל הארץ".
עד כמה תופעת השיימינג ושאר השפלות ברשתות החברתיות דחפו לאובדנות בקרב ילדים ובני נוער?
"אין ספק שמדובר בחוויות קשות שאנחנו מחויבים לפעול נגדן. פסיכולוגים מעידים שדברים כאלה מגבירים מאוד מצוקות, עד כדי דיבור אובדני. אנחנו אומרים שאנשים לא באמת רוצים למות, הם רוצים לסיים את הכאב הנפשי. ועם זאת, חשוב לזכור שהתאבדות לא מתרחשת בגלל גורם אחד. מה שנראה כסיבה, הוא לרוב הטריגר, הקש ששבר את גב הגמל. המחשבות היו שם לפני זה. לפי מה שמצאתי, הטריגרים הם מריבות של הילדים בבית, מריבה עם גורמי סמכות בבית הספר ורק אחר כך מריבות עם חברים, שזה מדרג הפוך ממה שבדרך כלל חושבים".
ומה לגבי שיח על התאבדויות ברשתות החברתיות – יש לו השפעה על בני הנוער? הם הרי חשופים לפייסבוק יותר מאשר לכלי התקשורת הממוסדים.
"ברשתות החברתיות אכן אין שום צנזורה, ויש שם דברים נוראים – שאגב, קיימים גם בכל מיני סדרות שמתבגרים חשופים אליהן. יש בהחלט חשיפות שמגבירות אובדנות. כשיש מקרה התאבדות שמפורסם בצורה לא אחראית, אני יודעת שתהיה לנו שנה קשה, וזה אכן קורה. לכן אני תמיד מבקשת – תוסיפו בכתבה מספר טלפון לסיוע. תנו מידע. תמיד כשאני מתראיינת ברדיו או בטלוויזיה, מיד אחר כך אנשים משיגים עצמאית את מספר הטלפון שלי ומתקשרים אליי כדי לשאול מה אפשר לעשות. זה מוכיח לי בכל פעם מחדש עד כמה חשוב להדגיש: מבוגרים, הורים, מתבגרים, ילדים – אל תחששו לבקש עזרה".
דילמת המכתב
יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, סיקרה במשך השנים סיפורים אנושיים רבים הקשורים לאובדנות. "שידרתי בתחנה עוד בזמן שהייתה מעין אמנה בלתי כתובה בין כל כלי התקשורת, שאומרת שלא עושים אייטמים על התאבדויות בגלל החשש מאפקט ורתר", היא מספרת. "לי היה קשה עם הגישה הזו, ובאינטואיציה חשבתי שהיא מאוד לא נכונה. המספרים דיברו כל הזמן על שיעור גבוה של התאבדויות בצה"ל, ועל 500 איש בשנה בכלל האוכלוסייה. זה נתון מטורף. ראיינתי פעם את שאול אדרת, מייסד עמותת 'בשביל החיים', והוא אמר שחייבים לדבר על זה. אז אני פשוט צפצפתי על האיסור, כי הבנתי שהשיטה של לא לדבר – לא אפשרית בפועל, וגם לא עובדת. צריך לדבר, השאלה איך.
"נוצר לי קשר מתמשך עם 'בשביל החיים'. הייתי מדווחת כל שנה על אירועים שהם מקיימים, והבנתי יותר ויותר שההנחה שלי הייתה נכונה, ושצריך לדבר על התאבדויות. כשהתחילו לדבר, התחילו גם לעשות משהו. ככה זה, רק כשמציפים נושא, גם מתמודדים איתו. בצה"ל כבר מדווחים בשנים האחרונות על ירידה במספר המתאבדים".
וזה משהו שאת מביאה מעצמך, לא תקנון כתוב שאת עובדת לפיו.
"עמותת בשביל החיים פרסמה קווים מנחים לסיקור, אבל כן, אני מקפידה לעשות את זה באופן מסוים כי כך אני חושבת שיש לעשות, לא בגלל הנחיה כלשהי".
בתקופה שבה רק את דיברת על התאבדויות, ננזפת על כך?
"מדי פעם, אבל קיבלתי חיזוק מהמשפחות עצמן, שאמרו כמה זה חשוב. היום כבר אין שאלה, ברור שצריך לדבר".
מהי הצורה הנכונה לעיסוק תקשורתי במקרים כאלה?
"לא להיכנס לפרטים, ולהקדיש את עיקר הדיבור לשאלות כמו איך היה אפשר למנוע את זה, איפה היו הסימנים, איך לשוחח עם אנשים שמתעוררים חששות לגביהם".
ערן סויסה, כתב הרכילות והבידור של "ישראל היום", מכיר מקרוב את חיי הידוענים הישראלים על כל קשייהם, ומוצא עצמו לפעמים מתלבט כיצד לסקר מקרים הקשורים לאובדנות. "היה למשל סיפור של שחקן מפורסם שלא ידענו מה קרה לו, אם הוא קפץ מבניין או נפל. גם אני וגם אחרים מאוד נזהרנו בדיווחים שלנו, ובאמת אחר כך הוא התראיין והסביר מה קרה. מקרה נוסף הוא של סוכן שחקנים שנפטר בפתאומיות בנסיבות לא ברורות. גם זו הייתה תעלומה, והדיווחים היו מסויגים. אני מניח שהזהירות מגיעה מחוסר רצון שלנו להאמין שמדובר בהתאבדות.
"כשמדובר במקרה מובהק של התאבדות, מדווחים על כך. אין ספק. לפעמים יש שמועות על ניסיונות התאבדות של זמרים, שחקנים, שדרני רדיו. על ניסיונות אנחנו לא מדווחים, אלא אם האדם עצמו בא ומתראיין על זה, ואז – לא נעים לומר – במידה מסוימת זה אפילו הישג מקצועי".
יש הבדל בין ההתנהלות של התקשורת הישראלית בנושא לבין המקובל במדינות אחרות?
"כלי תקשורת בחו"ל נותנים הרבה יותר פרטים כשמדובר בסלב. לא מהססים. יש שם הרבה פחות חיסיון רפואי, והחדירה לפרטיות נעשית בקלות. מדווחים אילו חומרים מצאו בגופה ומה בדיוק קרה. הכול שם גם הרבה יותר מהיר. אם אצלנו לוקח קצת זמן לומר מה ומי, אצלם זה קורה כמעט מיד".
אולי כי פה יש יותר אחריות חברתית, רצון לא לפגוע במשפחה?
"אני לא בטוח שזה בא מהמקום הזה".
אם יקרה חלילה שאליל נוער ישלח יד בנפשו, איך תתייחס לכך?
"לשמחתי לא עמדתי בסיטואציה הזו. הרבה תלוי בהחלטות העורך, אבל אני כן חושב שצריך לדווח על המקרה, כי יש לזה משמעות. רק לפני כמה ימים התאבדה מישהי ששיחקה בעבר בטלנובלה 'כמעט מלאכים'. ככל הנראה היא נכנסה לדיכאון, אחרי כמה שנים שבהן לא קיבלה תפקידים. חשבתי שנכון לדבר על זה, כדי להציג את הזווית הזו של המקצוע: אנשים חושבים שלהיות שחקן או סלב זה רק זוהר ומסיבות, וחשוב לראות שיש צד קשה וכואב. העולם הזה הוא ברובו אשליה אחת גדולה, כשבפועל הוא מלא בדברים פחות חיוביים וכיפיים ונעימים, ובעיניי חשוב לספר על הקשיים".
ובדיווח כזה, תביא את הפרטים או שתסתפק בסיפור בכללותו?
"קודם כול זה תלוי במשפחה. אם המשפחה תדרוש להימנע מהפרטים, צריך להתחשב בה. גם אם חלילה אדם מפורסם ישאיר אחריו מכתב ויציין בפירוש שהוא מיועד לפרסום, אבל אמא שלו תבקש שלא לפרסם, אז לא".
אתה לא מפחד מחיקויים למעשה?
"קשה לי לענות היפותטית. היה למשל הסיפור של עדי טלמור ז"ל, שהיה מאוד חולה ובחר בהמתת חסד. הוא השאיר טקסטים וכולם הביאו אותם כפי שהם. אפשר היה לטעון שאולי זה יכניס לאנשים רעיונות לראש, אבל אני חושב שהיה נכון לפרסם".
פתרון סופי לבעיה זמנית
אסתר וגיל אלכסנדר ממעלה־גלבוע מכירים מקרוב, ובאופן כואב במיוחד, את נושא האובדנות. בנם הבכור עמית שלח יד בנפשו בעת שירותו הצבאי, וכעבור 13 שנה התאבד בן נוסף, יותם. מתוך החלטה לדבר בפתיחות על הטרגדיה הכפולה, הצטלמו ההורים לסרט והתראיינו בעיתונות כשהם חושפים פכים מההתמודדות המשפחתית עם האסון. ובכל זאת, כשאני מעלה בפניהם את נושא הסיקור התקשורתי של מקרי התאבדות, גם הם אומרים כי נתקלו לא פעם בכתבות שעלולות לגרום לנזק.
באיזה מובן?
"למשל כתבת שער בהארץ על נערה שהתאבדה. זה הופך אותה לגיבורת תרבות, ומזה צריך להימנע. או כתבות טלוויזיוניות על חולים סופניים שנוסעים לשווייץ כדי לסיים את חייהם, כמו ששידרו ב'עובדה'. בעינינו פרסום כזה הוא טעות. הגישה שלנו לא אומרת 'אל תתנו רעיונות' – כי אז לא מדברים בכלל – אלא אל תאדירו את זה, אל תיכנסו לפרטים טכניים של איך עושים ומה עושים וכמה עושים".
בין השאר התראיינו בני הזוג לכתבה במגזין "נשים" שסיפרה את סיפורם. "זה היה חשוב לנו במיוחד, כי מדובר בכלי תקשורת שפונה לציבור הדתי", אומר גיל. "אני חושב שהמגזר הזה עדיין פוחד לדבר על אובדנות".
והכתבה פתחה פתח לשיח?
"האמת שזה היה מעניין: אחרי הריאיון נסענו להודו לשבועיים, ושם, בבית חב"ד, היו חבר'ה צעירים שזיהו אותנו ודיברו איתנו על הנושא. הכתבה בהחלט הייתה חשובה להם".
אסתר: "לא הפכנו לכתובת לאנשים שיש להם מחשבות אובדניות, וזו גם לא הייתה המטרה. אנחנו לא באים לייעץ לאף אחד, אבל אנשים שזה קרה אצלם במשפחה – אנחנו מעודדים אותם לא להתבייש. כי בנוסף לכל הכאב, אצל הרבה משפחות יש רגשות אשמה ובושה, וזה לא צריך להיות ככה. יש משפחות שמעדיפות לומר לעצמן ולסביבה שזו הייתה תאונת נשק, למשל".
גיל: "שני הבנים שלנו היו בוגרים של ישיבות שנחשבות לפתוחות ביותר – מעלה־גלבוע ועתניאל. ובכל זאת עד היום, גם בישיבות האלו וגם בישיבות אחרות, לא מתמודדים, לא מפעילים תוכנית למניעת התאבדות. למשרד החינוך וגם לצבא יש תוכנית מסודרת איך להדריך את המחנכים והמפקדים, איך לזהות. ואילו בישיבות – שאליהן מגיעים בני גיל 18, כלומר קבוצת הסיכון העיקרית, ועבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שהם יוצאים מהבית – דווקא שם זה נופל בין הכיסאות. הממסד הרבני עדיין מפחד לגעת בנושא. רק אומרים בהלוויה מה הגישה ההלכתית, אבל לא מנסים לראות איך אפשר להקדים ולמנוע".
גוף דתי שדווקא ניסה להרים את הכפפה הוא "מרכז ברקאי לרבני קהילות", שבספטמבר האחרון קיים יום עיון תחת הכותרת "ובחרת בחיים". הרב שלמה סובול, ממייסדי ברקאי, מספר כי הרבנים הודרכו לגבי החשיבות שבפתיחת נושא האובדנות באופן פומבי מול קהילותיהם. "לאחר ההכשרה שהעברנו, כמה מהרבנים דיברו על זה בדרשה בשבת בבית הכנסת. הם דיווחו כי בימים שלאחר מכן ניגשו אליהם אנשים וביקשו להתייעץ. זו הייתה הצלת נפשות מיידית. באו אנשים מבוגרים שסיפרו על מחשבות אובדניות שיש להם, או הורים שסיפרו כי נכנסו למחשב של הילד וראו אתרים שמלמדים איך להתאבד".
הרבנים מפנים הלאה, לגורמי מקצוע?
"כן. במסגרת התוכנית של משרד הבריאות נגד אובדנות ישנה הכשרה של 'שומרי סף' – אנשי חינוך ובריאות שהוכשרו לזהות אדם בסיכון, לייצר איתו שיח, לתת סיוע ראשוני ולהפנות לטיפול. זו ההכשרה שאנחנו נותנים לרבנים. גם אצל אדם שנמצא במצוקה, יש עדיין כוח של רצון לחיות. ברגע שמציעים לאדם הזה לחלוק איתו את המשא, הוא שמח לפרוק את המטען של מיליון קילו שיושב לו על הלב".
בהכשרה לרבנים, מספר הרב סובול, הוצגו בפניהם שני נתיבי פעולה. "מכיוון אחד אמרנו להם לשים לב, ליזום. אם אדם השתנה, והוא כבר לא מחייך, מפסיק לבוא לשיעורים ולבית הכנסת – צריך לשאול אותו מה קרה. לא פעם מתברר שהוא פשוט החליף עבודה ועכשיו הוא יוצא בשעות אחרות מהבית, אבל לפעמים מגלים בשאלות האלו שאדם נמצא במצב רוח ירוד. הדבר השני הוא לא לפחד לעמוד מול קהל של מאות אנשים בבית הכנסת, ולדבר על זה. אני רב של קהילה במודיעין שיש בה 300 משפחות. מדהים לראות שכשאתה שואל מי מכיר אישית מקרה של התאבדות, כולם מרימים את האצבע".
בדרשות כאלה משתמשים בטיעון הדתי, שהתאבדות היא אסורה לפי ההלכה?
"זו שאלה גדולה. מצד אחד לא רוצים לפגוע במשפחות שחוו אובדנות. כשזה מגיע לסיפור אישי, צריך להיות הכי רגיש בעולם. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אני בשיחה שלי לקהילה לא שמתי את הדגש על האיסור ההלכתי. אני חושב שמי שנמצא במצוקה גדולה, לאו דווקא הציווי הדתי הוא שימנע ממנו לעשות מעשה. אנחנו מלמדים שהכי חשוב שתהיה תמיד עין פקוחה אל האנשים סביבנו, לראות מי מהם אולי זקוק לעזרה. לא צריך להיכנס לפאניקה אלא להיות ענייניים. להסביר שהתאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית. ודאי שזה נכון אצל צעירים, אבל גם אצל מבוגרים. גם כשיש קשיים בזוגיות או בעיות כלכליות, אלו מצבים שאפשר לסייע לפתור אותם, או לפחות להקל עליהם וללמוד לחיות איתם".
צה"ל נכנע ללחץ
בכל שנה מאז שנת 2012 מפרסם הבלוגר האנונימי "אישתון" תחקיר מפורט המתחקה אחר נסיבות מותם של החיילים שנוספו לרשימת חללי מערכת הביטחון. בבלוג שלו הוא חשף כי רבים מהחללים הם כאלה שנטלו את חייהם במו ידיהם. ב־2011 למשל היו המתאבדים 37.5 אחוז מכלל החללים באותה שנה – שיעור גבוה פי כמה מזה של ההרוגים בפעילות מבצעית. כתוצאה מהרעש הציבורי שיצר התחקיר, החל צה"ל לפרסם בכל שנה נתונים לגבי מספר ההתאבדויות. נסיבות המקרים הללו בדרך כלל אינן מתפרסמות.
ד"ר לוי־בלז סבור כי גם לגבי מקרי אובדנות בקרב חיילים יש צורך בפרסום – "לפי הכללים ובאופן חלקי. משמע, לא את כולם, אבל כן לפרסם שהתופעה קיימת. זה חשוב מאוד".
כלומר, יש מקום לדרוש מהצבא נתונים לגבי התאבדויות כדי שלא יטאטאו את הנושא אל מתחת לשטיח?
"נכון שהצבא יעבוד בשיתוף פעולה עם התקשורת, כדי ליצור מודעות. צה"ל מוסר היום חלק מהמידע ומפרסם נתונים בכל שנה, וזה הרבה יותר טוב ממה שקורה בפן האזרחי – שבו הנתונים על מקרי התאבדות מגיעים באיחור של שלוש־ארבע שנים. יש לציין כי הצבא עושה בשנים האחרונות מאמץ להוריד את מספר המתאבדים, ופועל לאיתור וסיוע".
לדברי סימן־טוב, גם ממערכת החינוך מגיעים סימנים מעודדים, והמאמצים להעלאת המודעות מתחילים לתת פרי. "בחמש השנים האחרונות יש ירידה במספר מקרי האובדנות. משרד הבריאות מפעיל תוכנית לאומית למניעת התאבדויות, והיום יותר ויותר ילדים מעוררים אותנו כמערכת לשים לב לחבר שנמצא במצוקה. אבל תמיד צריך לחזור ולבקש: אל תתעלמו".
