בדירה בפתח־תקווה מתכנסים החבר‘ה. "מה קורה, אחי". צחוקים, כיפים, אבטיח, פיצה. הילדים של המארח עדיין מסתובבים בסלון. "איך הם דומים לו, שתי טיפות". ערב רגיל. אבל אין דבר רגיל בקבוצה הזאת. החברים שיושבים עכשיו על הספה ישבו יחד בשעת ערב של יום חמישי, אור לכ"ד באדר תשס"ב, 7 במארס 2002, כשמחבל פרץ למבנה הישיבה בעצמונה והחל לירות ולהשליך רימוני יד. חמישה מחבריהם נרצחו, רבים נפצעו.
הצעירים שיושבים הערב בדירה בפתח־תקווה ומריצים צחוקים, סוחבים איתם מאז משא כבד. כולם חוו פוסט־טראומה ברמה זו או אחרת, וכולם חזרו עכשיו יחד ממסע של שיתוף, דיבור, טיפול והחלמה, לראשונה מאז הלילה האיום ההוא.
נתנאל בלוט מתנדב להחזיר אותנו לפיגוע שבו נרצחו לא רק חבריו, אלא גם תמימות הנעורים שלו. “פוצצו לנו בועה. גוש קטיף היה בשבילנו כדורעף וחולות ופסטורליה. זה היה עולם של חופש. הרגו לנו את זה. באותו ערב היינו בשיעור של הרב אלי אדלר, שגם הוקלט. במשפט האחרון שנשמע בהקלטה, הרב מדבר על הדם, ואומר ש‘צריך לצאת מהאדישות‘. ואז שומעים את הרימון.
"שמענו צרור יריות ופיצוץ, וכיבינו את האורות. בכלל לא חשבנו שמתרחש פיגוע. אני חשבתי שזו תגובה של הצבא על ירי פצמ"ר. הלכתי לחלון לראות את החיילים, ואז ראיתי את אשר מרקוס רץ לכיוון חדר השיעורים. החזקתי לו את הדלת, והוא נכנס מתחת ליד שלי. אמרתי לו ‘אשר, תירגע!‘, כי הוא נראה מאוד לחוץ. פתאום הגיע מחבל וירה צרור. אשר נפגע ונהרג, ואני והוא נפלנו יחד. ראיתי את המחבל מתקרב אלינו, וצעקתי לכולם ‘הוא מגיע! הוא מגיע!‘"
בלוט לוקח נשימה וממשיך, עובר לסירוגין בין תיאור מרוחק בלשון עבר לתיאור כואב, חי, בלשון הווה. “באותו רגע ידעתי שאני הולך למות. אמרתי שמע ישראל ופרקי תהילים. המחבל זרק שני רימונים נוספים לתוך החדר. אחד התפוצץ חצי מטר מהפנים שלי, ואחרי כמה רגעים היה עוד פיצוץ, וברור לי שהחיים שלי נגמרים. מבחוץ נשמע עוד קצת ירי, ואני יושב על הרצפה ומדמם. הגיע הצבא, אנשים התחילו לקום ולהסתובב, המון בכי, צעקות, חברים עזרו אחד לשני. מי שהיה בהכרה ישב בצד".
חמישה תלמידים נרצחו במתקפה: טל קורצוויל, אשר מרקוס, אריאל זאנה, ערן פיקאר ואריק (אהרן) קרוגליאק. “כשטיפלו בי ראו שיש לי חור כניסה בחזה, אבל אין חור יציאה", ממשיך בלוט. "העיפו אותי באמבולנס לכיסופים ומשם במסוק לתל־השומר. הוגדרתי כפצוע קשה. גם לא נראיתי כל כך טוב בגלל רסיסי הרימון. אחרי שיצאתי מכלל סכנה הייתי בתהליך שיקום. לא השתתפתי בלוויות שהתקיימו למחרת, ולא חזרתי בשלב הזה למכינה. חזרתי רק אחרי פסח, ואת כל הפיזיותרפיה עשיתי בנווה־דקלים".
עד כאן הטיפול הגופני. מה בדבר הנפש?
“הלכתי לפסיכולוג, שכן שלנו, כי אבא שלי ביקש. שיחה של שעה, וזהו. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי פסיכולוג. השיקום האמיתי היה עם החבר‘ה. במכינה עזרנו זה לזה. אם פחדתי ללכת לבד לאנשהו, ביקשתי שילוו אותי. היינו הולכים להתקלח, אחד שומר על השני. כאלה דברים. כמובן, היו השלכות. היה פחד מחושך, רצון לחזור לישון עם ההורים בלילה, קושי להירדם בלי כדורי שינה. רק בעקבות המסע המשקם אני מבין כמה גדולה הייתה יכולת ההכלה מצד ההורים שלי, שלמרות הכול שידרו לי שזה בסדר".
לארוז מחדש
את מסע הטיפול של החבורה, 16 שנים אחרי, ערכה עמותת “בשביל המחר", שעד כה הוציאה כמה עשרות מסעות דומים, בהשתתפות כאלף לוחמים. עוד אלף, פחות או יותר, ממתינים בתור למסעות עתידיים. העמותה מסתמכת על תרומות, ולדבריה שיקולי תקציב הם הדבר היחיד שעלול לדלל את זרם המסעות. חיילים שעברו בשירותם חוויות טראומטיות יכולים להסתייע ב"בשביל המחר" כדי לעבד את החוויות בכמה ימי מסע בחו"ל. “העמותה הוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הבנה שרוב מי שחזר משם מסתובב עם קושי ומועקה ולא מקבל מענה, כי הוא לא מאובחן רשמית כפוסט־טראומטי", אומרת טל ברוש־שמחוני, מדריכה במסע. “אנחנו מסייעים להם בהתנדבות. חברי העמותה הם אנשי מקצוע מנוסים מאוד, ובעלי השכלה רלוונטית. אנחנו רואים מה קורה למי שנוסע איתנו, וזה מרגש בכל פעם מחדש".
לנסיעה של בני עצמונה הצטרף גם אוּלִי אתר – פסיכולוג ארגוני וצבאי, קצין בצנחנים ומפקד המכון להכשרת מנהיגות של צה"ל. עבורו זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצא כמדריך לאחד המסעות הטיפוליים של "בשביל המחר". “בשירות הסדיר ובשירות הקבע שלי עברתי לא מעט התמודדויות, ואני מביא איתי את הכלים שרכשתי בדרך", הוא אומר. "הסלוגן שלנו הוא ‘בשביל המחר – כל לוחם ראוי למסע שחרור‘. כל מי שעבר חוויית לחימה ויש אצלו משהו שמצריך עיבוד, זכאי לנסוע. רובם הגדול של הנוסעים איתנו הם אנשים מתפקדים, אבל יש להם מועקות וקשיים".
את החבר‘ה הספציפיים שכאן, מסבירים המדריכים, מחבר הפיגוע בעצמונה, "אבל רובם הגדול גם התגייסו לקרבי אחר כך, וכל אחד מהם עבר חוויות לחימה קשות. טיבן של טראומות לשוב ולהדהד".
אפשר “לתקן" טראומה?
ברוש־שמחוני: “אפשר לשפר את המצב. אפשר לעבד ולארוז מחדש את החוויות כך שיהיו ניתנות להכלה. מה שקרה לחבר‘ה האלה הוא מדהים. לא היה ביניהם שום מגע במשך 16 שנה, ופתאום יש קשר של משפחה. זה מעגל תמיכה משמעותי.
“הקבוצה הזו מתפקדת גם כקבוצת תמיכה שחזרה ונפגשה. מעבר לחברות ביניהם, נוצרו נקודות משען. הם מרגישים שהם יכולים להיעזר זה בזה. כשאחד מהחברים פוטר לאחרונה מעבודתו, כולם התגייסו לשפר את קורות החיים שלו ולמצוא לו עבודה. יש תחושה עמוקה של ערבות הדדית".
באמת, היינו ילדים
“אצלי זה היה עוד פיגוע ברצף", אומר אלעד חזן, אחד מהחברים. "שלושה שבועות לפני כן אחותי נפצעה אנוש בפיגוע בפיצרייה בקרני־שומרון. אחרי שבועיים וחצי, במוצאי פסח, נרצח הרב דוד גביש (בפיגוע בביתו באלון־מורה, יחד עם אשתו, בנו וחמיו – ק"א). הוא היה מאוד קרוב אליי, ואף הספיק לבקר אותנו בבית החולים ולהתקשר אל הוריי אחרי הפיגוע בעצמונה.
"החינוך היה לא לשאול שאלות ולא לפקפק, ‘ויידום אהרן‘. במשך החיים שלי אספתי טראומות. בהכוונת אנשי מקצוע הבנתי שעברתי התעללות נפשית מידי מפקד הצוות שלי בצבא, משהו שנמשך כמה חודשים טובים, ועם ההשלכות שלו התמודדתי הרבה שנים אחר כך. כל זה גרם לי לאבד קצת את הדרך. ניסיתי להתמודד לבד, לא שיתפתי את הוריי, שהיו טרודים עד מעל לראש בעניינים של אחותי. התביישתי מאוד במצב שלי ולא יכולתי להבין בתקופה ההיא שכנראה לא אני הבעיה, ושאין לי במה להתבייש. האווירה במכינה הייתה ברורה – אין כאן מקום לכישלונות; בציבור שלנו נלחמים. התייחסו אלינו והתייחסנו אל עצמנו כאל גברים. אבל באמת, היינו ילדים".
הבושה, אומר חזן, הביאה אותו להתנתק מחבריו במכינה – והנתק הזה גרם לו להתלבט עד הרגע האחרון אם לצאת למסע המשקם. "לשמחתי, הגעתי וגיליתי שכולם במקום אחר, וגם שלפעמים רואים צל הרים כהרים. באותו רגע השתחרר אצלי משהו שהיה אגור הרבה שנים. חשתי הקלה שקשה להסביר, מעין לידה מחדש".
לדברי תומר קרייטר, ביום השנה לפיגוע היו תלמידי המכינה מתפזרים בין האזכרות לנרצחים. אחרי הגירוש מגוש קטיף, המפגשים השנתיים עברו למרכז הארץ. במפגש האחרון סיפר אחד החברים על החוויות הפוסט־טראומטיות שלו מאז הלילה הנורא ההוא. חבר אחר הרים את הכפפה ויצר קשר עם עמותת “בשביל המחר", כדי לטפל בקבוצה כולה ובמשא הכבד שעל גבה. “מחצית מתלמידי המחזור במכינה באו", אומר בלוט.
חזן: “אף אחד לא האמין שכל כך הרבה יגיעו".
קרייטר: “היה לנו צורך לטפל בפצע הזה ובפצעים אחרים שנוספו בדרך. הפיגוע היה טריגר למסע, זה מה שאיחד את כולם. קיבלנו מנחים מעולים. אולי התחיל בלגבש אותנו. ישבנו וטל חילקה לנו שיר על הקשבה. סמכנו זה על זה כדי שנוכל להיפתח".
אתר: “הקבוצה הפכה להיות מקום בטוח לפתוח את הדברים המשמעותיים ביותר, לגעת בפצעים שחשובים לחברים בה. לקחת את היחידים האלה, שהמון שנים לא היו ביחד, להפוך אותם לצוות בטוח ומחבק, ולאפשר להם המשך מסע רגוע ומוצלח יותר בחיים".
הנפש זוכרת
המסע היה גדול במיוחד, במושגי העמותה. בדרך כלל יוצאים למסע כזה בין 12 ל־20 איש, אך במסע של בוגרי מכינת עצמונה יצאו ארבע קבוצות במקביל, ובסך הכול 60 משתתפים, עם עשרה מדריכים. “היה מורכב לוגיסטית להוציא כל כך הרבה חבר‘ה, אבל זה היה מסע מאוד עוצמתי. למשל, קבלת שבת ביום שישי הייתה בשירה אדירה, שגם המארחת הגויה הרומנייה דמעה בגללה. זה היה בלתי רגיל", מספר אתר. “גם הקבוצה שבאה כולה מרקע דתי הפכה את החוויה לשונה".
ברוש־שמחוני מסכימה: “בכל קבוצה יש דתי או שניים, אבל כאן כולם באו מהתרבות הזו. הם מאוד רוחניים, אבל העולם הרגשי היה זר להם. ובכל זאת הם צעדו פנימה ברגל בטוחה, שתו את זה בצמא ומהר מאוד הפנימו והתחילו להשתמש בכלים.
“זה נתן להם גם פרספקטיבה, דרך לראות את מערכות היחסים שלהם בבית מנקודת מבט שונה. למשל, פתאום חלקם ראו את האבות שלהם כדמויות קשוחות ולא רגשיות. הגילוי הזה הביא אותם להחליט להיות אבות אחרים ממש", מספר אתר. “פוסט־טראומה היא ‘הפציעה השקופה‘", ככה קוראים לה. במקרה של עצמונה – כולם נפצעו שם, מי יותר מי פחות, אבל הנפש זוכרת".
“מה שחימם את הלב ועורר התפעלות הוא שהיה בהם משהו מאוד מקבל ומכבד. היה כיף לעבוד איתם", מוסיפה ברוש־שמחוני. אתר מסביר: “אני מכיר כאלה שבאים בתחושת ‘מגיע לי‘, אבל כאן הם קיבלו והעריכו את הנתינה. לנו, כמנחים, זה נתן כוח גדול להעניק. החיבור בין ההוקרה לרצון שלנו ללכת איתם יצר עוצמה מאוד גדולה. היו ימים שהתחלנו לעבוד בשמונה וגמרנו בחצות. היינו מותשים, אבל הם רצו להמשיך. הרצון שלהם להספיק ולמצות את התהליך גרם לנו להשקיע".
אני שואלת את החבורה למה הם ציפו בתחילת התהליך. קרייטר עונה שאף אחד לא חשב שהמסע יתקן אותו. "החיים לימדו אותנו שאין ‘זבנג וגמרנו‘", הוא אומר. "המסע הזה היה מבחינתנו עוד חלק בפאזל. התחלתי לפני כמה שנים תהליך, סוג של מסע אישי של התפתחות ומודעות, וגיליתי עם הזמן שהכול מתחבר להכול. המסע ברומניה בא לי בזמן הנכון. דברים לא קורים סתם. אמרתי לעצמי שרע לא יכול לצאת מזה, יש הזדמנות לגעת, לטפל, בצורה נכונה, במיוחד עם החבר‘ה שעברו את הפיגוע יחד".
שמואל ברנר: “לא ציפיתי שאנשים יצאו מהמסע כמו חדשים. אנשי ‘בשביל המחר‘ כל הזמן אמרו לנו שהם לא מטפלים. אמרתי בשיחה המקדימה שאני מצפה שהמסע יעזור לי לשחרר דברים בחיים. אני מאוד חסום רגשית, וחשבתי שאולי אצליח להוציא החוצה, לפתוח חסמים. איך שאני רואה את זה, עקב הטראומה שחוויתי – השתבללתי. אני מאמין שזה בא משם. גם אשתי הייתה בעד הנסיעה, אמרה לי ‘לך, טפל בעצמך‘. רציתי להיות בעל טוב יותר, אבא טוב יותר ואדם טוב יותר".
אלעד ידעי מספר שבעקבות המסע ובמהלכו, החלו החברים לחשוב על עוד כיוונים להנציח בהם את מכינת עצמונה ואת החברים שנפלו בפיגוע. ברוש־שמחוני: “זה מתקשר לי למשפט חזק ומרגש שנאמר במסע: ‘אחרי שהרסו את עצמונה – אין יותר בית לטראומה‘. זה נכנס לי לבטן. אז יכול להיות שיצרנו עכשיו בית חדש לטראומה הזאת".
ידעי: “באוגוסט 2005, בזמן ההתנתקות, שירתי בציר כיסופים. כשירדתי מהעמדה ניצלתי את ההזדמנות לנסוע בפעם האחרונה למכינה. כשהגעתי כבר שיטחו הכל, כולל את חדר השיעורים שבו אירע הפיגוע. חיפשתי בין ההריסות את המקום שנפצעתי בו. עצמתי עיניים ושאפתי את האוויר. ההרגשה הייתה סוריאליסטית. נפרדתי בפעם האחרונה מהמקום שהיה לי בית במשך שנה וחצי".
ומותר גם לכעוס
הפיגוע אירע כאמור ביום חמישי, ולמחרתו, ביום שישי, נערכו חמש ההלוויות. ביום ראשון כבר חזרו רוב החניכים אל המכינה כרגיל, ללא שקיבלו טיפול תומך. אתר הופתע לשמוע על כך. “כעסתי מאוד על הדרך שבה ניהלו את המשבר הזה. אבל הרבנים לא היו אנשים רעים".
בלוט: “הם לא ידעו כל כך מה לעשות. זאת הייתה תקופה אחרת".
קרייטר: “לי מעולם לא הייתה ביקורת על המכינה, אבל בהסתכלות לאחור, זה פשע. נכון, זאת לא חוכמה להגיד את זה בדיעבד, אבל אם הם לא ידעו מה לעשות – הם היו צריכים להתייעץ".
בלוט: “אתה מסתכל על זה בעיניים אחרות. עד היום לא כעסתי. אחרי המסע אני מסתכל על הרב רפי פרץ אחרת. הם היו בני גילנו. כשאני מסתכל על זה עכשיו…"
חזן: “ואתה לא מתייעץ?"
ברנר: “אז הפסיכולוג היה הרב. זה היה לפני המון זמן".
ברוש־שמחוני: “עד עכשיו היה לא לגיטימי לכעוס. במסע נתנו מקום גם לכעס – לא מאשים ושיפוטי, אלא על כך שחוויתי משהו מאוד גדול, שקרה לי משהו שלא הגיע לי. ועוד דבר", היא פונה אל החבר‘ה. “כולכם התגייסתם לקרבי, ושפטתם את עצמכם בדיעבד כחיילים קרביים, אבל לא הייתם כאלה בזמן הפיגוע. לא הייתם יכולים לעשות הרבה מול המחבל. לא היה לכם נשק, היה לכם וסט ופנס. חלק מהאנשים פה ובקבוצות האחרות הסתובבו עם תחושת אשמה על התפקוד שלהם בלילה ההוא". הרב רפי פרץ סירב להגיב לטענות.
"גם התפילה הייתה מחשמלת. אני לא זוכר מתי חוויתי כזאת תפילה. ישבנו עד אחת וחצי בלילה, ושרנו. ביום שישי היינו בטבע, והתחלנו 'לפתוח' את הפיגוע. גם זאת הייתה חוויה מאוד חזקה. כל אחד סיפר מהזווית האישית שלו, ואתה מרגיש שאתה נשרף מבפנים. לכל אחד יש שק משלו. שם זה ממש תפס אותי".
קרייטר: “יומיים־שלושה בתוך המסע, מישהו שם את השיר ‘ילד של אבא‘. אנחנו יושבים באחו ענק, ואיך שמתחיל השיר הרגש עולה. זה התחיל לערבב אותי בפנים, ומתוך רצון לא להפריע, להיות עם עצמי, הלכתי הצידה והתפרקתי בבכי. הרגשתי בנוח לבכות ולהתנקות. הצטרפו אלינו ביום הזה שני כלבים, ואחד הכלבים אימץ אותי, והרגיש אותי ברגע הזה. נתנאל צילם את זה. ואז החברה הגיעו אחד־אחד וחיבקו אותי ונתנו לי הרגשה משפחתית עוטפת. אולי בא ואמר לי שהם יודעים מה עובר עליי. זה היה משמעותי כל כך, שאם אני צריך לסכם את החיים שלי, אני ‘ההוא עם הכלב בתמונה‘".
חזן: “בבית אנחנו הגברים, ואנחנו מחזיקים את עצמנו ולא נשברים, ופתאום מותר ואפשר להישבר, ואנחנו רוצים לפרוק, וכל אחד מכיל את האחר, ולגיטימי להיות חלש".
ברנר: “חבורה של גברים יושבת ובוכה. תראי את קבוצת הוואטסאפ שלנו, מלאה חיוכים ופרחים ולבבות, זאת קבוצת תמיכה. אומרים שאנחנו כמו בחורות".
מה למדתם על עצמכם מהמסע הזה?
חזן: “שבסדר לא להיות הכי טוב כל הזמן. לקחתי על עצמי משימה: לשנות את השיפוטיות שלי כלפי עצמי וכלפי הסביבה".
בלוט: “המסע עשה לי סדר. הבנתי פתאום את הרקע שלי, את הבית שגדלתי בו, למדתי להעריך את הדברים שיש לי ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא גם יצר אצלי הבנה וראייה נכונה של סדרי עדיפויות".
מבצע תשליך
סדרי העדיפויות, לדברי ברוש־שמחוני, הם חלק חשוב מההתמודדות עם הרגשות המעוררת הטראומה. "מה שקרה במסע נותן לגיטימציה לשחרר את הניילון שעוטף הכול, ואז אפשר לבחור לדרג ולחוות קשת של רגשות, מי חשוב יותר ומי פחות". זאת בניגוד להתמודדות עם הטראומה באמצעות הימנעות והתנתקות ממכלול הרגשות, בלי לדרג אותם ובלי לתת לכל אחד מהם את המקום והזמן הדרושים לו.
"יצאתי להרבה מסעות, אבל אף פעם לא פגשנו כל כך הרבה טראומות", קובעת ברוש־שמחוני. "אף אחד בקבוצה לא חווה רק פיגוע אחד. מישהו היה צריך להגיד להם שיש תגובות נורמליות לאירוע לא נורמלי. העיבוד של הטראומה מאפשר פתיחה של דברים אחרים. זה יכול לפתוח את הסכר והמון דברים יוצאים ופתאום יש תחושות ורגשות והמון דברים שהיו מאוד חסומים. פתאום יש מבט אחר ומפוכח על החיים.
“חלק ממה שקורה אחרי טראומה הוא שבר ברצף, הקפאת הרגע. אני והרגש שלי קופאים. לפעמים זה בא לידי ביטוי בפלאשבקים, כמו תקליט שבור. הרגע התקוע ניזון מהחורים השחורים של הפאזל בתמונה. כשמשלימים את הפאזל התמונה הופכת למשהו אלסטי יותר. הזיכרון התקוע הופך למשהו שהוא כמו זיכרונות אחרים, שיכולים לנוע ולזרום – בקשר הזוגי או המשפחתי, בתובנות בקריירה, בהמון שטחים שהיו קפואים.
“ההגדרה של פוסט־טראומה השתנתה מאז פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית. אז הבינו שאירועים טראומטיים מגדילים את הסיכון לדיכאון פי שניים או אפילו ארבעה. כלומר, גם אם אין לי פלאשבקים מהאירוע, אבל החיים שלי נראים שחורים – אני עדיין חווה פוסט־טראומה. אם אני סובלת מפסימיות או מקושי באינטימיות או מניתוק רגשי; מהתקפי זעם, מקשיי שינה; אם אני דרוכה כל הזמן, אם יש לי דנדון באוזניים, כאבי שרירים; כל אלה יכולים להצביע על פוסט־טראומה".
חזן: “רוב האנשים בכלל לא יודעים שהם חווים אירועים פוסט־טראומטיים".
ברנר: “אגב, ‘בשבילה גיבורים עפים‘ זאת סדרה נהדרת, כי מלבד העובדה שהיא נוגעת בפוסט־טראומה באמת, היא עוזרת גם למי שחווה את זה".
בניגוד לגיבורי "בשבילה גיבורים עפים", שניהלו את מסעם בעצמם, הקשיים הלוגיסטיים של מסע בוגרי עצמונה הוטלו באופן מלא על אנשי העמותה, והמורכבות לא הגיעה למשתתפים. “העמותה הזאת מדהימה", אומר בלוט. "היכולת שלה לגרום לנו לא לדאוג בכלל לשום דבר, מקצה לקצה, היא ממש מתנה. אתה לא חושב על כלום ואין לך דאגות. הם התאמצו מאוד מאוד. רק להפיק את המסע הזה לקח שנה ומשהו של הכנות מהפגישה הראשונה".
ברוש־שמחוני: “עצם המסע היה מוטל בספק. בהתחלה הייתה התנגדות, הייתה סקפטיות גדולה. אבל ברגע שענת סמסון יופה, יו"ר העמותה, פגשה את החבר‘ה האלה, היה לה ברור שזה צריך לקרות. היא הייתה צריכה להילחם בהרבה גורמים, ובסוף זה קרה".
אחת הנקודות המשמעותיות ביותר במסע הייתה “מבצע תשליך". חברי הקבוצות ישבו ליד פלג מים, וכל אחד התבקש להשליך למים משהו שמייצג את מה שהוא רוצה להשיל מעצמו ולהשאיר ברומניה. “אחד המשתתפים זרק סלע במשקל 25 קילוגרם", מספר אתר, “זה היה עוצמתי ביותר. הוא אמר שהמסע עזר לו לשחרר את מה שהוא נשא כל החיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
