"כשהבנו שאנחנו מצטלמים בתוך האירוע המתמשך הזה, שאף אחד לא יודע מתי ואיך הוא ייגמר, ברור שהייתה דילמה", הוא נזכר, "מין חשש של איך מתחילים בכלל לצלם? זה הרגיש נורא מנותק. העונה לא קשורה למלחמה. היא כאילו מצטלמת בפלנטה אחרת. גם כשכבר היינו בימי צילום, היו לי חששות. איך אצליח לשים את המציאות בצד, לתת מעצמי כמו שצריך. אבל האמת, מהרגע הראשון זה פשוט העיף את כולנו. קלטתי איזו פריווילגיה יש לנו, לעבוד במקצוע שמאפשר את המעטפת הזו, לנשום, להיות בחוויה אחרת, בחיים אחרים. לא להיות אני לכמה רגעים. זה עוגן. זו מתנה. בהתחלה זה היה מפחיד, עד שאתה מבין שבורכת. שהזדמנה לך חסקה, בזמן שאתה כלוא במים סוערים".
איך מצליחים לחזור משם לכאב שבחוץ?
"הפער הזה מטורף. אני לא אשכח את הרגע הזה בסוף כל יום, שבו אני פושט את הבגדים של אמנון טיטינסקי, ויוצא חזרה למציאות. אתה לא מבין איך. לאן חזרת, מה קורה. כל פעם מחדש. למרות שבצילומים היו לנו לא פעם הפסקות ואזעקות, שהיו בסך הכול תזכורת קטנה שלא הפריעה לנו לצלול מיד שוב לתוך הצחוק".
עוד מהעונה הראשונה והבוסרית ששודרה ב"טלוויזיה החינוכית", נבון כבש את המסך עם דמותו חסרת המעצורים של אמנון טיטינסקי. פרופסור להיסטוריה, אדם מבוגר שלא עזב את הסינר של אמא, מסתובב בסופר ברוב שעות היממה ומתהדר בקמצנות בלתי מתפשרת, הגורמת לעימותים מבדרים מאוד עם כל צוות הסופר ובראשם הקופאית כוכבה, הלוא היא קרן מור ששיחקה לצידו גם בתחילת דרכו ב"חמישייה הקאמרית".
"קלטתי איזו פריווילגיה יש לנו, לעבוד במקצוע שמאפשר את המעטפת הזו. לנשום, להיות בחוויה אחרת, בחיים אחרים. לא להיות אני לכמה רגעים. זה עוגן. זו מתנה. בהתחלה זה היה מפחיד, עד שאתה מבין שבורכת. שהזדמן לך חסקה, בזמן שאתה כלוא במים סוערים"
"'קופה' בשבילי היא נס", נבון מצהיר, "לא פחות. שחקן צריך מזל. להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, עם הטקסט הנכון. אני עד היום אומר תודה לא־לוהים שזכיתי להיות בפרויקט הזה. כאילו יש מישהו ששומר עליי. הכול התחיל ממופע סטנדאפ שלי שרציתי לשדרג. לפאנצ'ץ', כמו שאומרים. אז נפגשתי עם נדב פרישמן, שכותב את הסדרה עם יניב זוהר. דיברנו והוא סיפר לי שכרגע הוא עובד על סדרה ל'חינוכית' ויש שם תפקיד שהוא רוצה להציע לי. אמרתי לו 'עזוב אותי מחינוכית, לא בא לי'. אבל הוא התעקש ובסוף שבר אותי, הסכמתי שישלח לי סצנה. קיבלתי את הסצנה של אמנון טיטינסקי מתעקש להחליף תחתונים שמדד, אחרי שגילה בבית שהם לא במידתו. אני נקרע מצחוק. ביקשתי ממנו עוד כאלה, ופשוט אמרתי 'מתוק, אני בפנים'. לא עניין אותי איפה ומה.
"אני זוכר את היום הראשון של הצילומים, הצטלמתי עם אמיר שורוש שמגלם את ראמזי, והוא גם אדם מדהים ושחקן־על. מרוב שהוא אמין, חשבתי בהתחלה שהוא על אמת עובד סופר. בקיצור, את סוף היום סיימתי על הרצפה, לא הפסקתי לצחוק. ואז אני חוזר עם קרן מור הביתה במונית, והיא אומרת לי 'דבל'ה, לא אכפת לי איפה זה ישודר ומתי, אני מתה על זה'. הסכמתי איתה. הבונוס הוא שקרן ואני חזרנו לעבוד יחד. מה עוד אני יכול לבקש? מול קרן, אגב, אני לא מסוגל כמעט לשחק, אני רק מסתכל עליה ומתגלגל מצחוק. כמו בימי החמישייה. היא גם אמרה לכולם על סט הצילומים – 'איזה כיף לראות את דב'לה שוב צוחק'".
איך בכלל מתחברים לטיפוס כמו אמנון?
"האמת היא שאני רחוק ממנו מאוד, בזבזן בצורה אובססיבית", הוא מגלה בחיוך, "אני בפירוש לא יודע לשמור על הכסף שלי, וכבר שנים מנסה להתמודד עם הבור של לקנות ולקנות. אני קצת כמו ילד בחנות ממתקים, קונה ו'תרשום לי'. אז אני הכי לא קמצן, במובן הלא חיובי של המילה. בכל מה שקשור לכסף לא התבגרתי. איכשהו אני הצד ההפוך של אמנון. אבל מדובר באותו מטבע. הטקסט הופך את ההזדהות עם אמנון למאוד קלה. בשבילי אמנון הוא ברור ושקוף. אני מכיר אותו מהבית. אבא שלי היה טיפונת אמנון. הוא תמיד צודק. תמיד יש היגיון בדברים שהוא רוצה, הוא לא רוצה לצאת פראייר. אבל אמנון פשוט לא יודע לתקשר עם העולם, וזה תמיד הורס לו. כששואלים אותי איך זה לשחק את אמנון, אני עונה משפט שאני מאוד מאמין בו – שחקן צריך להתפלל לקבל את התפקיד הנכון. אני מחבק ואוהב אותו מאוד. אמנון גם לימד אותי לא מעט. איך להיות יותר אחראי, יותר בוגר".
איך אתה מסביר את ההצלחה המטורפת של קופה?
"קשה להסביר איך הקהל נדבק כל כך לסדרה הזו. אבל לדעתי ההצלחה הזו מתחילה ונגמרת בכתיבה, כזו שבפשטות לוקחת אותנו לדבר המצחיק הזה. אני מרגיש כאילו הכותבים שמים לי ממתקים בתוך הפה, זו חגיגה. זה גם מה שנתן לי את האנרגיה לצלם סיטואציות מצחיקות כל כך כשהמצב היה בלתי אפשרי. זה, והמפגש עם האנשים שאני משחק איתם. אנחנו שנים משחקים יחד, הפכנו לקבוצה שמחזיקה אחד את השני.
"בעונה הראשונה לא ציפיתי שזה יהפוך לקאלט. רק מלמלתי לעצמי שאני אופתע אם אנשים לא ירצו לצפות בסדרה. כי אני מאוד נהניתי לצלם אותה. זה היה כמו שאתה מכין במטבח איזה תבשיל שנראה ומריח טוב, ואתה אומר לעצמך, בוא'נה, יש סיכוי שאנשים ילקקו את האצבעות. כמובן, יכול להיות שלא. אבל לי הייתה תחושה טובה, והנה זה קרה. גם אנחנו, אגב, מחכים כל עונה לעונה הבאה. אני כבר עכשיו מסוקרן לראות לאיזה קיצון הכותבים עוד ייקחו את אמנון. בשבילם, הכתיבה של אמנון היא כמו לקדוח ולגלות עוד נפט, עוד מצב. בלי לעשות ספוילר, בעונה הקרובה הוא יתמודד עם דברים שבאף עונה הוא לא נתקל בהם".
המפגש הראשוני של צוות הסופר, בעולם של אחרי 7 באוקטובר, לא התרחש בין קירות הסט המיתולוגי של הסדרה, אלא בתוך מיני־ואן צפוף שחרש את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, במטרה להעניק לעוד ילד מפונה, חייל בבסיס או לוחם בשיקום, רגע אחד קטן של נחמה.
"אחרי 7 באוקטובר הרגשנו מצוקה מאוד גדולה", הוא נזכר באנחה, "וגם חרדה. כמו כולם כמהנו לעשות משהו, לתת ולעזור. ואז עלה הרעיון לנסוע ממקום למקום, לפגוש אנשים. בהתחלה לא היה לנו מושג מה אנחנו אמורים לעשות, בכל ערב סידרו לנו מקום אחר לבקר בו ופשוט נסענו לאן שנסענו. מחיילים לבתי מלון לבתי חולים. מהיום הראשון הרגשתי שזה מחזיק אותי. בכל בוקר קמתי לעשייה, הייתי בתנועה, באסקפיזם נדיר מכל החושך. ופתאום, אחרי שנים במקצוע הבנתי מה התפקיד שלי יכול לתת. איזה כוח יש לי, איזה כוח זה להצחיק, הבנתי שאני חשוב, שיש לי משימה עכשיו. והכוח הזה היה לגמרי הדדי, כן? פגשתי אנשים מחזקים כל כך. נתנו לי המון תקווה ודלק להמשך. פתאום ראיתי את הצד הטוב. הכוונה, הראייה לעתיד. שאלתי את החיילים הפצועים – אתם לא מפחדים להיכנס שוב? הם ענו לי שכן. אבל מבחינתם זו שליחות, הבנתי שזה אמיתי, שיש אנשים שממלאים תפקיד. אני כל הזמן אומר לבנות שלי שאני יושב פה בתל־אביב כי יש מישהו שם ששומר עליי, נותן את היד, את הרגל, את החיים. אני עשיתי את זה בגילי בלי להבין, עכשיו זה אנשים אחרים".
לא היה לך קשה לפגוש כל כך מקרוב את המלחמה במשך תקופה ארוכה ברצף?
"היה לי קשה. בהתחלה היה חשש גדול מהמפגש הזה, לא הבנתי איך אני בכלל ניגש לאנשים שהגענו אליהם. אבל גם המפונים וגם החיילים ניגשו אלינו מיד, חיבקו אותנו בחום ובשמחה ונוצר חיבור מיידי, בזכותם. בתל השומר, נסעתי לפגוש חיילים שנמצאים בשיקום. אני זוכר את עצמי הולך במסדרון, מסתכל לצדדים ורואה המון חיילים קטועי ידיים ורגליים. תהיתי מה אני עושה, איך אני מתחיל לדבר איתם בכלל. ופתאום אחד החיילים זרק משפט שנורא הצחיק אותי, ואז כל הפחד התפוגג. למרות הכאבים, הרבה הומור מרחף שם באוויר. הקשר איתם היה נורא ישיר וכן. גם כואב, גם מרגש. גם מחבק. גם קשה. עשינו מסע ארוך ואינטנסיבי.
"הייתי בסיור בבני־ברק, ונפגשתי עם אנשים שאמרו שהם רוצים לתרום ולעשות, אבל הם רוצים להיכנס מתחת לאלונקה ולצאת ממנה אותו דבר. צריך למצוא את הדרך בה אמא חרדית תדע שהבן שלה יתגייס חרדי ויצא חרדי, בדיוק כמו שלי חשוב שהילדה שלי תפגוש את האנשים הנכונים ותגיע למקומות הנכונים"
"אני זוכר שניגשה אליי עובדת סוציאלית ושאלה אותי איך אני מתמודד עם כל מה שאני נחשף אליו. עניתי 'אני בסדר'. היא התעקשה, 'אבל אתם רואים דברים נורא קשים', והתעקשה והתעקשה. עוד רגע והייתי נכנס להתקף חרדה רק מהשיחה הזו. גם עמית סטנטינר המפיק של קופה ראשית, ועידית מיולי אוגוסט הפקות שארגנו את כל הנסיעות שלנו, הבינו באיזשהו שלב שאנחנו זקוקים לטיפול. היו כבר מתחים בוואן, הכול גלש. זו הייתה תקופה קיצונית. הגענו לטיפול קבוצתי והתחלתי לדבר, ובעיקר חזרתי על המנטרה 'אני בסדר, באתי רק בשבילכם, כי אני אוהב אתכם, המטפלת שלי אמרה לי שאני בסדר, אני בסדר'. ככה המשכתי והמשכתי עד שהמנחה עצר אותי ואמר, 'אוקיי, עכשיו תן למישהו אחר לדבר'".
את ההתמודדות הארוכה שלו עם חרדה נבון מיטיב לתאר בהסכת שהקליט מתוך הייאוש שסיפק לנו האסון הקודם, מגפת הקורונה – "לשחרר את הדב". הקונספט: נבון מגיע מדי פרק לטיפול עמוק וחושפני אצל חברו הטוב ותסריטאי קופה ראשית נדב פרישמן, ועל הדרך מזמין גם חברים ואורחים לבחוש יחד בנימי נפשו. ההסכת זכה בשבחים רבים וכמות האזנות גבוהה במיוחד, ומספיקות דקות אחדות ממנו כדי לקבל את התחושה שאתם מכירים את נבון מקרוב מאוד, אם לא כל החיים.
"הרעיון לא היה שלי", הוא ממהר להבהיר, "זה בכלל פרויקט שהתחיל בקורונה, בזמן שהמקצוע שלי התפייד. אני יושב בבית מכונס בחרדה ובראש יש לי גוג ומגוג כלכלי, כי אני מבין שאנחנו באסון עולמי, ומי יודע מתי הוא ייעצר. אני מזכיר לך שישבנו בבית, לא עבדנו. שוטרים רדפו אחריי כל פעם שיצאתי מהבית. אני גר קרוב לים, אז יצאתי מדי פעם לחוף. פעם ירדתי לחוף שהיה ריק, והשוטרים הורו לי לעלות לטיילת, אבל היו שם יותר אנשים! הכול היה לא הגיוני, ומפחיד. תקופה מטורללת. מניסיון החיים גיליתי שבכל פעם שאתה במצוקה, ולא בעשייה, אתה בבעיה. לך, תעשה משהו, תפעל. לא משנה מה. אז חיכיתי להזדמנות ואורן יוסיפוביץ', שמפיק גם את הפודקאסט 'הפודיום', הזמין אותי ואת נדב להתארח בפודקאסט על כדורגל. כל כך נהניתי לדבר עם נדב, ועל כדורגל ועל החיים ובכלל, וכשיצאנו מההקלטה נדב הציע שנעשה פוקדאסט משלנו. אז לא ידעתי מה משמעות המילה בכלל, איך אומרים אותה, וגם הרעיון היה נראה לי משונה – לשבת לפטפט? מי יקשיב לזה? אבל נהניתי, וגם רצינו לפגוש אחד את השני, אז הלכנו על זה. בהתחלה לא ידענו לאן הולכים, אמרו לנו 'תעשו פינה, תעשו ככה וככה', וזה זרם. נהנינו לדבר ולהזמין אורחים אהובים.
"בזכות הפודקאסט אני לומד להקשיב, מה שאני לא יודע כל כך לעשות, ונחמד גם לדעת שאני יכול להרכיב משפטים בעצמי, בלי שיכתבו לי אותם לפני כן".
אחד הפרקים הידועים בפודקאסט הוא זה שבו נבון מגיע לאחר התקף חרדה שעבר באמצע הרחוב, שעליו הוא מספר לקרן מור ונדב פרישמן שהמתינו לו באולפן, במונולוג מסעיר שככל הנראה היה מעורר שמץ של מבוכה בכל אדם חוץ ממנו.
"למה זה מביך לדבר על זה?" הוא מתנגד מיד לשאלתי איפה הבושה להיחשף ככה, "הרי מה יפה באמנות? אתה נתקל ביצירה והיא מעוררת בך הזדהות, מציפה בך עניין שכל השנים הדחקת. ואז אתה מגלה שבעצם כולם כמוך, למרות שחשבת שזה משהו שקיים רק אצלך. אז מה שאני עושה בסך הכול זה לחשוף דברים שאנשים מסתירים ולשחרר אותם. מה יש לנו להתבייש בפחדים, באנושיות, בחרדות? אנחנו עשויים מכל כך הרבה דברים, ובסוף מבקשים רק להיות אנשים טובים. אני לפחות מבקש להיות אדם טוב. זה היה הדבר היחיד שרציתי כשהלכתי לטיפול – להיות אדם יותר טוב, למשפחה שלי, לאנשים סביבי. כולנו אותו דבר, ואין במה להתבייש.
"אני כל הזמן מקבל תגובות של אנשים שנורא מזדהים עם הדברים שאני מדבר עליהם, וגם שמחים על זה. זה מצחיק אותם, וחושף אצלם משהו שניסו להדחיק כל הזמן, מהבושה. אני חושב שאנשים זקוקים לדיבור הכן והפשוט הזה. הם רוצים לפגוש אנושיות. היא משחררת אותם. הפודקאסט הזה הוא כולו הורדת מסכות, והכול בהומור. אפשר להנמיך רצינות, המציאות רצינית מספיק. בסוף הכול חליק. אנחנו חד־פעמיים וקיבלנו מתנה – החיים. אז אנחנו צריכים להשתמש בה יפה".
כמו סירת נייר בנהר שוצף, השיחה עם נבון מפליגה כל פעם לכיוון אחר ופחות צפוי מקודמו ואני מנסה לנווט אותנו אחורה, ומצליחה לחלץ ממנו פרטים על הרגעים שבהם הכול התחיל. כשהיה בן 12 בלבד גילם תפקיד מרכזי בסרט הפולחן "סלומוניקו" של אלפרד שטיינהרדט, ומיד לאחר מכן על בימת התאטרון שנתנה לו סוף־סוף את המקום שחיפש.
"המשיכה שלי למשחק התחילה מזה שהייתי בחוג דרמה ופשוט התאהבתי במעמד הזה, שסוף־סוף מישהו מקשיב לי ורואה אותי. לפני שהכרתי את אלומת האור של הבמה, הייתי צריך להיאבק על המקום הזה. בסוף, הייתי ילד קטן ונמוך שתמיד נלחם על הפוקוס, אבל פתאום, כשאתה עומד וצועק על הבמה, רואים אותך. אז השתתפתי בסלומוניקו, ואחרי כמה שנים, שמעתי על בחינות לחוג דרמה למתקדמים בתל־אביב. בחרו ילדים בפינצטה, והתקבלתי. הבוחנת שלנו הייתה ציפי פינס, ואני לא אשכח עד היום את המשפט שהיא אמרה לי בבחינות 'יש לו את זה'. שנים המשפט הזה החזיק אותי. מבחינתי היא זו שאחראית למה שאני היום, לאהבה שלי לתיאטרון, למשחק. בכל פעם שהייתי נשבר, או נכשל, הייתי נזכר במשפט הזה ומתרומם חזרה".
מאז הוא במסע ארוך, שעבר דרך תפקידי מפתח בשלל סרטים וסדרות ישראליים, ובהם קרובים קרובים, החמישייה הקאמרית, ארץ נהדרת, הבורגנים ושבאבניקים, שמתרחשת כולה בין כותלי הישיבה החרדית.
"אני מאוד אוהב את הרב בלוך", הוא מחמיא לדמות שגילם בסדרה, ראש הישיבה והאדם היחיד שעוד מאמין בחבורה הסוררת, "קראתי את התסריט של העונה הראשונה והתאהבתי. שמתי לב שאלירן מלכה (יוצר הסדרה, ש"ד) כותב את הדמויות שלו באהבה גדולה. הן קודם כול בני אדם. זה קרוב אליו. אצל הרב בלוך זיהיתי ישר את המקום האבהי, העיניים הטובות, הנשמה. הייתי מסתכל על העיניים שלי כשאני מגלם אותו ומתפעל. אכפת לו מהתלמידים שלו, הוא מנהיג, הוא מכיל, כמו מגדלור. שמחתי שאלירן זיהה את התכונות האלו בי. האמת שאני מתגעגע אליו".
כשעבדת על הסדרה, פגשת אנשים מהעולם החרדי?
"בטח. נפגשתי עם אנשים טובים מהאוכלוסייה חרדית, וכמו בכל מקום, גם שם יש אנשים מאוד טובים. תמיד אתה פוגש אותם. אגב, מול כל המחלוקת שבוערת היום, אני אומר רק דבר אחד – אני לא רוצה לשמוע יותר פירוק ופילוג ושנאה. נמאס. אני רוצה לצידי אנשים שמבקשים רק טוב. כמו שאני רואה את זה, שני הצדדים חייבים לראות אחד את השני, ולהיפגש באמצע. ולא להכניע. כשגורמים למישהו לכרוע על הברכיים בכניעה, כולם מפסידים. חייבים לפתוח את האוזניים. בחמישי האחרון הייתי בסיור בבני־ברק, ונפגשתי עם אנשים שאמרו שהם רוצים לתרום ולעשות, אבל הם רוצים להיכנס מתחת לאלונקה ולצאת ממנה אותו דבר. צריך למצוא את הדרך שבה אמא חרדית תדע שהבן שלה יתגייס חרדי ויצא חרדי, בדיוק כמו שלי חשוב שהילדה שלי תפגוש את האנשים הנכונים ותגיע למקומות הנכונים.
"נסענו מחיילים לבתי מלון לבתי חולים. מהיום הראשון הרגשתי שזה מחזיק אותי. בכל בוקר קמתי לעשייה, הייתי בתנועה, באסקפיזם נדיר מכל החושך. ופתאום, אחרי שנים במקצוע הבנתי מה התפקיד שלי יכול לתת. איזה כוח זה להצחיק"
"אני לא מתכוון בדברים שלי כמובן לפטור אותם מחובת הגיוס. אנחנו בזמנים מאוד קשים עכשיו, זה פיקוח נפש. כולם חייבים לתרום, כולם חייבים לתת יד. ואני יודע שיש תפקידים שיכולים לאפשר להם את זה. הצבא רוצה אותם עכשיו, אז הצבא יכול לדאוג לזה. שני הצדדים חייבים לרצות. כמו בכל דבר בחיים, זוגיות, חברות. הבעיה היא שהיום אין הקשבה, ומנגד יש פחד, חוסר אמון. המון עוינות. אבל האמת אני לא יודע אם זה מגיע מהרחוב. אני חושב שזה מגיע ממי שקצת נוח להם להשאיר את השטח רותח. זה משרת אותם.
"אני אספר לך משהו. אני גר מול בית כנסת, שהרב שלו מגיע בכל פעם מבני־ברק. היו לי כמה דברים שביקשתי מהם, והגענו להידברות עמוקה ונעימה בינינו, יש לי איתו שיח עמוק מאוד, אנחנו צוחקים המון אחד עם השני וזה כיף. אמרתי לבן שלו שהייתי בסיבוב בבני־ברק בשביל לקרב לבבות, והצעתי לו שיעשו צעד לכיוון שלי. הוא ענה לי 'הגענו עד לתל־אביב, לא מספיק התקרבנו?'. עם הקשבה ורצון טוב, זה עובד".
כן?
"את יודעת מה הדבר הראשון שאמרו לנו כל החיילים שפגשנו? הם אמרו לי 'פה אנחנו יחד'. חשוב להם להדגיש שכאן זה לא כמו בחוץ, אין מחלוקות. אבל בתכלס, גם רחוק מהבסיסים ומהגבולות מי שרב אלו הקיצוניים. הרוב טוב. ואם יש משהו שאני מבקש בכל מאודי, זה שהרוב, שהוא טוב, ידע שהוא הרוב. ושאנשים יבינו שהם ניזונים מסיפורים. תאמיני לי, אני יודע מה זה לספר סיפור. זו העבודה שלי. גם בקופה ראשית אני מספר סיפור. ואני גם חוטא בזה לפעמים. אז אני מבקש ממני 'תקשיב קודם, אל תתקוף ישר'. וממי שסביבי אני מבקש לא לשמוע פירוק, רעל. שלא ירעילו אותי. אגב שימי לב שיש משהו מאוד מאחד באווירה של קופה ראשית. כמו בכספומט, היוצרים עלו על הקוד של המקום שאנחנו נמצאים בו, הסיר לחץ הזה. זה הכי שלנו. ואומנם כולם מעוותים, אבל היוצרים פשוט מחבקים ואוהבים אותם".
כאדם למוד סאטירה, נבון אינו מאמין גדול ביכולותו של ההומור להגיע לאוזנם הקשובה של מקבלי ההחלטות, ולתת להם זווית חדשה ומעניינת, והאמת? הוא גם מעדיף להשאיר את הפוליטיקה בצד. במקום זה הוא בוחר להתמקד בתפקיד האמיתי של ההומור, ובכוח־העל הפרטי שלו, שקשה להחמיץ, ועד כה זימן לו את כל מה שחלם לבקש ואפילו יותר.
"אני חושב שאנחנו צריכים להוריד את הציפיות ולא לחשוב שכל קטע סאטירי שישודר ישנה את המציאות", הוא סובר, "הם לא באמת מקשיבים. רוב הפעמים לפחות. הומור נוצר כי אנחנו רוצים להגיד משהו, לפרק מצחוק, לשרוד. מבחינתי זה כמו תבלין שמסייע לך לבלוע בקלות, נותן לך יכולת להתמודד, להניח לנפש. כמו מים לשחור של הקפה. כשאני רוצה להקל על עצמי בסיטואציות קשות אני ישר בורח להומור. כי הוא זה שנותן לך את החמצן להמשיך להתמודד. בחמישייה הקאמרית היו כל הזמן אומרים עלינו 'פוליטי, פוליטי, סאטירה, סאטירה'. לא הבנתי מה רוצים ממני. איכשהו, בארץ שלנו הכול פוליטי. אפילו ב'בעלה של אשתי' יצאתי מהאולם וכמה זוגות שחיכו לי בחוץ שאלו על קטעים מסוימים אם הם פוליטיים. צחקתי וניסיתי להסביר להם שזו בסך הכול קומדיה. אני בסופו של דבר מספר את הסיפור שאני רוצה לספר. אם זה יזיז למישהו משהו, על הכיפאק, אבל ברוב המקרים אני מבין שזה לא יעורר הפגנות ענק".
מה אתה מאחל לעצמך להמשך?
"אני רק רוצה שנדע ימים טובים יותר. אנחנו ראויים לזה. יש לי אמונה בחומר גלם שאנחנו. אני נאחז באנשים שפגשתי אז בסיור אחרי 7 באוקטובר. הרופאים והאחיות והמפונים והילדים והלוחמים. אלו שמוסרים את הנפש. יש פה יותר טוב. כולם אומרים לי שאני אופטימי. אני בן אדם כזה. אופטימיות היא מגדלור טוב שאתה יודע שאתה הולך אליו. כמו שלימדו אותי המפונים שפגשתי. צריך רק תקווה וכוונה.
"בכל יום אני מסתכל לשמיים ואומר 'תודה'. בסופו של דבר, אני עושה את מה שאני אוהב לעשות, עם אנשים שאני אוהב, ובכל פעם מזדמנים לי מפגשים חדשים או חגיגה מפתיעה. ככה אני עובר מתחנה לתחנה. שאלתי את המטפלת שלי לא מזמן איך יכול להיות שאני מצליח לקבל תפקידים מעניינים, ונפגש עם אנשים שאני אוהב אותם, עובד ופועל, ובעצם מקבל את כל מה שכל שחקן היה רוצה. והיא ענתה לי בצורה הכי כנה שהסוד הוא שאני פשוט בא בטוב". 
