תתיישנו: הרב חיים נבון חוזר אל כל הדברים שהיו פעם ונצרכים גם היום

פעם הזמינו אותי להעביר שיעור בקיבוץ השומר הצעיר עין־החורש. שמחתי על ההזדמנות, הכנתי שיעור שלדעתי היה מצוין, ובחיל ורעדה נסעתי לקיבוץ. דקה אחרי שהתחלתי את השיעור הצביע אחד מוותיקי המשק. תהיתי מה כבר הספקתי לומר שעורר תגובה כל כך מהירה, והוא שאל: "איך זה יכול להיות שאתה רב? אתה בכלל לא נראה כמו רב!" אמרתי לו: "שכחתי בבית את החליפה והזקן". ניסיתי להמשיך בשיעור, אבל אז הצביעה אחת מוותיקות הקיבוץ, ומיד שאלה גם היא: "אבל אתה כל כך צעיר!" אמרתי לה: "אני מודע לבעיה הזו, אני עובד עליה קשה, ואני יכול להבטיח לך שהמצב משתפר מיום ליום". ובכן, הבעיה המסוימת ההיא אכן נפתרה, ולכן אני צריך להישמר ממלכודת שאורבת לאלו שכבר אינם צעירים: מלכודת הנוסטלגיה.

למה זו מלכודת? לכל הפחות בגלל הטיעון של סימון סיניורה: גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם. קוראי המוסף הזה לא ייפלו מהכיסא כאשר יגלו שלספר החדש שלי קוראים "תתיישנו: שש סיבות למה כדאי ללמוד מהעבר, ולהפסיק להתעלם ממנו". אהדתי למסורת ודאי ידועה לקוראים. אך כשכתבתי את הספר השתדלתי לנכש ממנו את יבלית הנוסטלגיה, שעל אודותיה כבר נזף בנו קהלת: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה".

לא בכל דבר הימים הראשונים היו אכן טובים יותר. כפי שחמותי נוהגת לומר, אנשים שמתגעגעים לעבר בדרך כלל מתגעגעים רק לעצם העובדה שהם היו אז צעירים, ולאו דווקא לכל היתר. לעגבניות אומנם היה פעם יותר טעם, אבל לאבטיחים עם הגרעינים אני לא מתגעגע. המלחמות אכן היו קצרות, אבל הכלכלה הישראלית הייתה שייכת לעולם השלישי. אומנם לא היו פקקים, אבל גם לא היו מזגנים במכוניות. הבניינים היו מכוערים; אננס ראינו רק בסרטים; מי בכלל ידע שבמכונית יש חגורות בטיחות; ורק עשירים יכלו אז לקנות בחו"ל. בספר "תתיישנו" אני מנסה להתמקד בהיבט אחר של היחס לעבר: לא בנוסטלגיה עיוורת אליו, אלא בשאלה למה אנחנו בזים לו כל כך, מסרבים ליהנות מפירות העבר וללמוד את לקחיו. למה "מיושן" הפכה למילת הגנאי האולטימטיבית, ו"חדשני" למילת שבח אוטומטית? האם כל מה שישן הוא בהכרח פחות טוב? האם אין לנו מה ללמוד מחוכמת החיים שצברו אבותינו?

בספר אני מפתח באופן עיוני את הטענות הללו, אבל כאן אעשה את חיי קשים יותר, ואנסה להדגים אותן בדוגמאות ממשיות: אילו היבטים נקודתיים של העבר היו יכולים להועיל לנו היום. יש אלף; הבאתי כאן עשרה.

שר מהלב

פוליטיקאים שמשדרים רצון לייצג את הטוב שבנו

אפרים קישון כתב פעם על שר חסר אונים, שנהגו נטש אותו באמצע הרחוב. "קצת הפתיע אותו", כתב קישון, "שכל כך הרבה אנשים זרים נמצאים בארץ, שכן בלשכות משרדו פגש אך פנים מוכרות מדי יום ביומו. זרים באו בדרך כלל במשלחת או בהמוניהם, כמו ביום העצמאות או בגמר של גביע, או איך קוראים לזה, כדור־רגלי, משהו כזה". השר מגיע למסקנה שנחוץ לו מסוק, אך כשזה משום מה אינו מגיע מתחיל השר ללכת ברחוב. הוא נזכר שכבר הלך פעם ברגל ברחוב, ב־1951. השר נבוך לנוכח חנות נעליים (ושואל את המוכר "מה שיעור היצוא"), אין לו מושג איך מחייגים בטלפון, והוא שואל באיזה צבע ברמזור עוברים את הכביש.

המאמר הנהדר הזה, "ההרפתקה", אינו מובן לבני זמננו: הפוליטיקאים שלנו הם שונים לגמרי. קישון דיבר על מנהיגי העבר, שהיו מליציים, מנומסים, מאופקים ומנותקים. הפוליטיקאים שלנו שונים לגמרי: רובם להוטים להוכיח שהם מדברים עִם העם לכל היותר בגובה העיניים, ובדרך כלל הרבה יותר נמוך מזה. עמוס עוז לעג למנחם בגין, שבלשונו המליצית לא היה מודע לביטויים שבלשון העם מתפרשים כמילים גסות. במחוקקים שלנו היום איש לא יחשוד שאינם מבינים מילים גסות.

ואני אומר: תנו לי שוב את הפוליטיקאים של הימים ההם. קצת מנותקים, קצת מגוחכים, אך משדרים רצון לייצג את הטוב שבנו, ולא את הרע. ברור שהמליציות הייתה לפעמים מנופחת, ושהאיפוק הסתיר לפעמים אגו ענק. לא מעטים מהשרים של הימים ההם היו צבועים. ועדיין, צדק רושפוקו כשאמר שהצביעות היא הודאתן של המידות הרעות בעליונותן של המידות הטובות. כאשר המנהיגים מעמידים פנים שהם מתנהגים בנימוס ובאיפוק, שהם מעריכים השכלה ועידון, הם מסמנים לעצמם וגם לכולנו רף שכדאי להשתדל לעמוד בו. אני רוצה פחות שרים שמגדפים בטוויטר, גם אם המחיר הוא יותר שרים שתוהים איך עובד רמזור.

תמונת פרופיל

כשלא מבודדים את המראה החיצוני, אלא פוגשים את האדם כאישיות שלמה

לדאבוני אני לא מוצלח בשידוכים, אבל אני משתדל להמשיך לנסות. בכל פעם שאני מציע למישהו בחורה, הוא מיד מבקש את התמונה שלה, ובדרך כלל פוסל אותה על הסעיף הזה – גם אם התמונה מוצלחת והבחורה מוצלחת (לפעמים שתיהן מוצלחות שבעתיים ממנו עצמו). אני מתגעגע לעולם שבו גברים ונשים יצאו לדייטים בלי לראות תמונה, פשוט כי לא הייתה שום דרך להעביר תמונה כזו. לא שפעם אנשים זלזלו במראה החיצוני והתעניינו אך ורק במעלות האנינות של הנפש. תמיד לגברים היה חשוב איך נראית בת הזוג שלהם, וגם הנשים שמחו כשהגיעו לדייט וגילו מולן בחור נאה. אבל המראה החיצוני קיבל הקשר אחר לגמרי כאשר אי אפשר היה לבודד אותו ממכלול האישיות.

כאשר הציעו פעם למישהו בחורה הוא שאל איך היא נראית, ואמרו לו "בסדר גמור", או אפילו "טוב", מה שכמובן לא אומר הרבה. בדרך לדייט היה תמיד מתח – האם חלילה תמצא מולך איזה יצור עם אסתטיקה בעייתית. העניין הוא שכמעט אף פעם לא באמת מצאת מולך יצור כזה, כי כאשר לא מבודדים את המראה החיצוני, כאשר לא שופטים אותו בפני עצמו, אלא פוגשים את האדם כאישיות שלמה, גם המראה הגופני מקבל הקשר רחב יותר. אנשים מצחיקים, נחמדים או מעניינים נראים גם יפים יותר.

החיים של הרווקים ובעיקר של הרווקות היו פחות קשים כאשר אנשים יצאו לדייטים בלי לדרוש לפניהם תמונה. תעשייה שלמה של צילומים מקצועיים התפתחה היום כדי לענות על הצורך הזה, אך רף הציפיות של הרווקים עולה מהר יותר מאיכות התמונות של הרווקות. אינני יודע האם אפשר להחזיר לאחור את הגלגל הזה, אך אם לא – מה צר.

רב־פעמי

אנחנו מחליפים מכונה ומייבש בכל שלוש שנים בממוצע

לפני החתונה קנינו מכונת כביסה, מייבש ומקרר. הם לא היו זולים, אך כל אחד מהם החזיק מעמד יותר מחמש עשרה שנה. מאז אנחנו מחליפים מכונה ומייבש בכל שלוש שנים בממוצע, וחלקי הפלסטיק של המקרר החדש החלו להישבר כבר שבועיים אחרי הקנייה. שאלתי את הטכנאי: "איזה מייבש כביסה יחזיק מעמד?" הוא משך בכתפיו ואמר: "הכול אותו זבל. תקנה הכי זול".

העולם יוצא מגדרו כדי להימנע משימוש בצלחות חד־פעמיות, שגוזלות משאבים ומזהמות את הסביבה. גרטה הנודעת וחבריה זועמים על עברייני הסכו"ם, אלו שבכל זאת משתמשים בכלים בני־חלוף. האם האינטרס האקולוגי־הגרטאי לא היה נשכר לו עזבנו את הסכו"ם לנפשו, ובמקום להתמקד בו היינו דורשים מהיצרנים מכשירי חשמל רב־פעמיים?

בסיס צבאי

אמצעי ההגנה הישנים והוותיקים היו יכולים להועיל לנו מאוד, בפרט בימים הראשונים של המלחמה

"טרור הכפכפים והמצ'טה ניצח את ההייטק הישראלי", אמר צבי יחזקאלי לערוץ 7 על טבח שמיני עצרת. המלחמה הזו אילצה את צה"ל לחזור ליסודות. שמעתי מומחה לתעופה שנשאל האם נחוצה טכנולוגיה עתידנית כדי לגבור על הכטב"מים והרחפנים. הוא השיב: "להפך; הם מחזירים את ההתגוננות לימי מלחמת העולם השנייה". במקום מטוסים מעטים, מתוחכמים ומהירים מאוד, אנו עומדים מול נחילי מטוסים זעירים ואיטיים. הכמות מחליפה את האיכות. כדי להתגונן בפניהם מתכנן צה"ל כנראה להחזיר לשירות את תותח הוולקן משנות השבעים. לעיתים ההגנה הטובה ביותר מפני הרחפנים היא פשוט סורגים וסככות. הלוואי שימציאו אמצעי הגנה חדשניים ומהפכניים, שיגנו עלינו מפני הסכנה הזו. עד אז, אמצעי ההגנה הישנים והוותיקים היו יכולים להועיל לנו מאוד, בפרט בימים הראשונים של המלחמה.

המזח הצף החדשני והיקר מאוד שבנו האמריקנים מול עזה נכשל ופורק. לנוכח כישלון הטכנולוגיה החדישה, יש לקוות שהאמריקנים יחזרו לעקרונות הוותיקים יותר של המלחמה; למשל, תמיכה בלתי מסויגת בבעלות ברית. גם אצלנו זהו לקח בסיסי מן המלחמה: אין די בטכנולוגיה חדישה. חיילינו ישנו במוצביהם כשהם עטופים ומוגנים במיטב הטכנולוגיה, אבל מפקדיהם הבכירים שכחו את העקרונות הצבאיים העתיקים ביותר. למשל, לגייס מודיעין אנושי; למשל, שכדי לנצח צריך לכבוש שטח ולהחזיק בו. במהלך המלחמה ראינו אפילו חיילי מילואים שהשתמשו נגד מחבלי החיזבאללה בבליסטרה עתיקה ("טרבושה") שבנו בעצמם. החיילים התעקשו שכלי הנשק העתיק הזה התגלה כיעיל ביותר למטרתם.

בזמן שירותי הצבאי, בכל פעם שתפסנו קו, בכל מוצב, בכל בוקר, היו מעירים אותנו בארבע או בחמש ל"כוננות עם שחר". המפקדים אמרו לנו שאלו השעות שהמחבלים נוהגים לתקוף בהן, ואנחנו בכל בוקר נחכה להם ערים. זהו נוהל צבאי עתיק, שכנראה כבר חיילי בר כוכבא נהגו בו. בתור חיילים שנאנו את הנוהל הזה, אבל כבר שנה שאני לא מצליח להפסיק לחשוב עד כמה שונה הייתה ההיסטוריה לו בשמיני עצרת תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, היו מעירים את כל חיילי אוגדת עזה לכוננות עם שחר בחמש בבוקר.

כל המשפחות המאושרות

דגמים של כלי רכב גדולים, עם שבעה מקומות, הופכים נדירים ויקרים

לפעמים הכי קל לראות את השינוי במציאות דרך האופן שבו השתנתה הטלוויזיה. אני לא מספיק בקיא בסדרות העכשוויות – מדי פעם אני מנסה לצפות כדי להתעדכן, אך הקורבן גדול מדי – ולכן אני שואל לפעמים את תלמידיי: מתי בפעם האחרונה ראיתם בסדרה או בסרט פופולריים משפחה שדומה למשפחה שלכם? נכון, יש כל מיני משפחות, ולכן נסתפק בקריטריון אחד: מתי ראיתם בטלוויזיה משפחה עם הרבה ילדים, בהקשר אופטימי – לא חולני, לא מסוכן ולא מתריס? התשובה היא כמעט תמיד שתיקה. אנחנו גדלנו על "בית קטן בערבה", שסיפר על משפחה במערב הפרוע שהיו לה (בסופו של דבר) שבעה ילדים. לא שכל אחד צריך שבעה ילדים – לי לצערי אין כל כך הרבה – אבל לפחות היינו מצפים פעם לפגוש גם במדיה האמריקנית משפחות עם חמישה ילדים, ארבעה או לפחות שלושה.

אין כל כך הרבה משפחות כאלו בטלוויזיה, כי כבר אין כל כך הרבה משפחות כאלו בעולם המערבי. בובי קנדי נרצח ב־1968 בידי הפלסטיני סירחאן סירחאן, בזמן שהיה מועמד מוביל מטעם השמאל לנשיאות ארצות הברית. היו לו 11 ילדים. לקנצלר המיתולוגי של גרמניה, קונרד אדנאואר, היו שמונה. זה ודאי לא היה הממוצע גם אז, וגם לא היה צריך להיות. לא כל אחד צריך לטפח קבוצת כדורגל פרטית בחדרי הילדים שלו. אבל העולם המערבי הכיר אז גם משפחות מרובות ילדים – והיום לא. בכל מדינות המערב, מלבד אחת, אין מספיק ילדים כדי לשמור על גודל האוכלוסייה. ישראל היא חריגה מאוד במספר הילדים שגדל בה, מה שמתבטא אפילו בעובדה שדגמים של כלי רכב גדולים, עם שבעה מקומות, הופכים נדירים ויקרים. תלמידה סיפרה לי שכאשר טיילה באירופה עם ששת אחיה שאלו אותם עוברים ושבים מאיזו קייטנה הם. החברה המערבית של המאה ה־21 היא החברה הכי גרועה בהיסטוריה בתחום שהוא חיוני להפליא לעתיד האנושות: הולדת ילדים וגידולם.

כיום בארצות הברית מוציאים מן הספריות את הספר "בית קטן בערבה", משום שהוא אינו תקין פוליטית. איגוד הספריות האמריקני הסיר את שמה של הסופרת, לורה אינגלס־וילדר, מפרס חשוב לספרות ילדים, מאותה סיבה בדיוק. גם בזה ישראל יוצאת דופן: אצלנו דווקא הודפסה עכשיו מהדורה חדשה של הספר. אך כאשר מרחיבים את המבט אל מעבר לים, אל העולם המשונה, המסולף, הקנאי ונטול הילדים שבו אנו חיים היום, חסר לי בית קטן בערבה.

וחוזר חלילה

מי שלמד בעל פה את שירת הים ושירת דבורה רכש עברית יפה יותר ואסוציאציות מפותחות

שרי החינוך שלנו וחרטומיהם חוזרים ומסבירים לנו עד כמה לא חשוב לשנן, ועד כמה למידה אנטי־שינונית תהיה משמעותית ומוצלחת. כל כך מוצלחת הלמידה הזו, עד שבכל כמה שנים צריך להוסיף עוד הקלות בבחינות הבגרות, כדי שמספיק תלמידים יצליחו לקבל ציון עובר. מדי פעם אני טורח להזכיר שמסע הצלב נגד ה"שינון" אינו מכוון רק כנגד לימוד בעל פה של שירת דבורה, אלא כנגד עצם הרעיון של ידע. "בעידן הגוגל", מסבירים לנו, "לא צריך לזכור ידע"; כאילו בור ועם הארץ בכלל יעלה על דעתו מה כדאי לחפש בגוגל, או בכלל יצליח להבין מה שיעלה בחיפושיו. חוכמה – אאוט; מיומנויות מופשטות ומעורפלות, שאף אחד לא יודע להקנות – אין. אבל האמת היא שגם שינון במובנו הכי מצומצם והכי מיושן הוא לא תמיד רעיון רע. מי שלמד בעל פה את שירת הים ושירת דבורה רכש עברית יפה יותר ואסוציאציות מקראיות מפותחות יותר. מה רע? שננו.

הכה את המומחה

יפה שאתה יודע לפתוח אינטרנט, אבל גם לארבעים שנות ניסיון ומומחיות של הרופא צריך לתת משקל מסוים

יכול להיות שהגזמנו פעם בהערצתנו לרופאים. רופא עם חלוק לבן היה אז בעינינו חצי א־לוהים. אבל עכשיו הידרדרנו לקיצוניות השנייה, ואולי מעבר לה. לא נדיר לשמוע חולה מתווכח עם הרופא שלו, ומסביר לו שהוא דווקא קרא באינטרנט על טיפול ניסיוני המתבסס על חמוציות ים וחלזונות שלוקים, שבדיוק התחילו עכשיו לנסות באיזו מרפאה בטימבוקטו. יפה שאתה יודע לפתוח אינטרנט, אבל גם לארבעים שנות ניסיון ומומחיות של הרופא צריך לתת משקל מסוים.

השיא – או השפל – היה בתקופת הקורונה, כאשר כל אדם טרח לחוות את דעתו הנחרצת על החיסונים לקורונה ויעילותם. "בדקתי כמה אפידמיולוגים מומחים יש בישראל", אמר לי מישהו, "ומדובר בכמה עשרות אנשים, שבאמת מתמחים במגפות ובהתנהלות שלהן. איך זה שלעשרה מיליון אנשים יש דעה נחרצת בנושא הזה?".

הרבנים, כמובן, מתמודדים עם אותה תופעה. אומנם למדת עשרות שנים תורה, אבל מה זה לעומת ההוא שיודע לכתוב בגוגל "אשכנזים פסח קטניות קולא".

על חטא

כל השנה מספרים לנו שאנחנו מעולים, אלופים, נפלאים,גיבורי–על, חוץ מיום אחד

הרב קוק העיר פעם שווידוי יכול להיות גם על דברים חיוביים, כפי שמשתמע מהפסוקים בתורה שחז"ל כינו "וידוי מעשרות". בשנים האחרונות האמירה הזו הפכה פופולרית, והשנה הסתובבו בינינו כמה נוסחים של וידוי הפוך, שבמקום להתוודות על חטאים מסבירים לקב"ה שאנחנו תותחי־על כבירים עם הישגים נפלאים ומידות טובות.

על זה אני אומר, שצריך לזכור את ההקשר התרבותי. הרב קוק גדל בליטא של המאה ה־19, שבה בעלי המוסר הטיפו השכם והערב שכל אדם הוא רפש נחות, חוטא מלוכלך, תולעת ולא איש. באווירה כזו בא הרב קוק להזכיר שבכל זאת יש בנו גם כמה דברים חיוביים.

אנחנו חיים כיום בתודעה אחרת לחלוטין, שלא לומר – הפוכה. כל השנה כולה מספרים לנו שאנחנו מעולים, אלופים, נפלאים, גיבורי־על. יום אחד בשנה – יום הכיפורים – השארנו לווידוי על חטאינו וחולשותינו. כל כך היינו צריכים את היום הזה – והנה גם אותו מנסים להפוך לעוד יום של סגידה לאישיותנו המרנינה ולהישגינו הנפלאים, בווידויים חיוביים מתחכמים. שמעתי אפילו כמה אנשים שבמקום לבקש סליחה מאחרים הסבירו מי לדעתם צריך לבקש סליחה מהם. החזירו לנו בבקשה את הווידוי האמיתי.

תפילת לחש

רבים ממכורי הטלפון חושבים שהצפצופים החמודים של המכשיר שלהם הם המיה נעימה

סיסמאות הכניסה לאתרי אינטרנט נשלחות היום בדרך כלל לטלפונים הניידים שלנו. במקום לזכור סיסמה מסובכת, צריך פשוט להתבונן במסך. זה יעיל מאוד, אך מדגיש עובדה פשוטה: מתכנני האתרים הללו מניחים שלעולם לא יתפסו אותנו בלי טלפונים. זה נכון, וזה מתיש. הטלפון החכם הוא המצאה מדהימה, אבל צריך לשים לה גבולות. אנשים כל כך התרגלו לרעשים שמשמיע הטלפון, עד שהם כבר לא מתייחסים אליהם כמו רעש.