את המפגש הראשון שלו פנים אל פנים עם חסיד צאנז, אייל דץ לא ישכח. לפני שנתיים הוא הגיע ברכבת מתל־אביב לנתניה, יצא מהתחנה והמתין למשה זלמנוביץ', נציג מהחסידות שעמו שוחח לפני כן בטלפון. לאחר כמה דקות טובות הבין שהג'יפ המפואר שעומד לידו וצופר נמצא כאן כדי לאסוף אותו. מופתע מכך שלא מדובר ברכב חבוט של משפחה ברוכת ילדים, נכנס דץ לג'יפ ופגש שם את זלמנוביץ', שהתגלה כבחור צעיר בהרבה מכפי שדמיין. לבושו אמנם היה חסידי מסורתי, אך השיח שבפיו ישראלי לחלוטין, "זורם" כהגדרתו של דץ.
בשלב הזה הוא כבר הבין שהמסע הדוקומנטרי שאליו החליט לצאת לא יתאים את עצמו להנחות המוקדמות. "אני יושב מול משה – שלימים הבנתי כמה בכיר הוא נחשב בקרב העסקנים בחסידות – ואומר לעצמי: אם כולם יהיו זורמים ופתוחים כמוהו, יהיה בסדר עם הסרט", מספר דץ. "וזה בערך מה שקרה בהמשך".
עוד לפני שניגע בפירוק הסטריאוטיפים המוכרים על העולם החרדי, לא חששת מחוסר שיתוף פעולה כשיצאת לצלם סרט בליבה של קהילה סגורה יחסית?
"זה חשש שתמיד קיים, ואני מניח שהוא דו־צדדי. בשורה התחתונה, הופתעתי מאוד מההתמסרות למצלמה. כל במאי דוקומנטרי מייחל לדמויות שישתפו פעולה, יצאו מאזור הנוחות שלהן ויספקו רגעים של אמת. הסיפור של האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, שעומד במרכז הסרט, הוא מרתק – אבל בלי דמויות חזקות שיספרו אותו, אנחנו נשארים עם כתבה ולא עם יצירה דוקומנטרית. הרבה פעמים מה שקובע במצבים האלו זה החיבור האישי, ולשמחתי הרבה זה היה קיים ממש מהתחלה. עם זלמנוביץ' למשל אני מיודד עד עכשיו, ואנחנו מדברים מדי פעם. החיבור האישי הוא זה שהכריע, ובזכותו הצלחתי להיכנס פנימה".
אבל מעבר לחיבור הישיר עם הפרט, מן הסתם לא פשוט ברמה הפרקטית להכניס מצלמה וציוד הקלטה לאירועים של החסידות.
"האירוע הראשון שהגעתי אליו עם מצלמה היה טיש 'לחיים' לציון יום השנה למותו של האדמו"ר. חשבתי שאם אלבש חולצה לבנה וכיפה שחורה אצליח להיטמע בקהל, אבל בתכל'ס רק נראיתי עוד יותר מגוחך. שוב ושוב ניגשו אליי ושאלו מה אני עושה כאן, ובכל פעם השתמשתי במילת הקסם 'יעקובוביץ" (עסקן בכיר נוסף בחסידות, שהיה אחד מאנשי הקשר המרכזיים של דץ בזמן הצילומים – י"ה) והכול הסתדר. מאירוע לאירוע כבר התחילו להכיר אותי, היום אני אפילו מיני־סלב שם".
מעבר למפגש הפרסונלי של דץ עם חסידות צאנז בפרט ועם העולם החרדי בכלל, הסרט התיעודי "אסתיר פניי" הוא התוצר החשוב של הרומן הזה. דץ מתחקה בו אחרי הסיפור המרתק של הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, שאיבד בשואה את אשתו, את אחד־עשר ילדיו ואת כל הקהילה שלו. באמצעות ראיונות מרתקים, חומרים ארכיוניים ועריכה נפלאה, נכנס הסרט לעומק המהלך האמוני והפרקטי שעשה הרב הלברשטאם כדי לקום מהמציאות הטראגית הזו, לייסד מחדש את החסידות ולהוביל אותה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו – כאחת הקהילות החזקות והמשגשגות בעולם החרדי. הסרט הופק עבור תאגיד השידור "כאן", ששידר אותו ביום השואה, ובימים אלו הוא מוצג גם בסינמטק בירושלים (שני הקרוב, 19.00). מלבד הזמנות לביקורים בחצרות השונות, מיילים מחרדים מכל העולם, ושער ב־AMI – אחד המגזינים החרדיים הנפוצים ביותר בארה"ב – זיכה הסרט את יוצרו גם במועמדות לפרס סרט הביכורים, בטקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי הקרוב.
איך בכלל נתפסת דווקא לסיפור השואה הזה ודווקא לחסידות הזאת?
"כל ההתגלגלות שלי אליו התרחשה די במקרה – או שלא, תלוי את מי שואלים", אומר דץ בחיוך של מי שהפנים את קוד הדיבור האמוני. "עבדתי כעורך בתוכנית 'חי בלילה' של קשת, שסוקרת כל מיני נושאים שקיבלו ויראליות. כך התגלגלה לידיי ידיעה מ־ynet על חתונה חרדית 'הזויה' בנתניה, שבה בני הזוג הגיעו בכרכרה. הטוקבקים לכתבה היו נוראים, על גבול האנטישמיים. החלטנו לעשות על זה אייטם בתוכנית, אבל לא כדאי לגחך או ללעוג אלא אשכרה בניסיון להבין מה עומד מאחורי הסיטואציה. בסוף התוכנית קיבלתי טלפון מאנשי חסידות צאנז, שביקשו להודות לי על הסיקור ההוגן והזמינו אותי לביקור. סירבתי כמובן, אבל אחר כך, מתוך סקרנות, התחלתי קצת לחפור יותר ולחפש מידע על החסידות".
כך התוודע דץ לסיפורו של האדמו"ר. "בעיקר הופתעתי לגלות כמה מעט אני יודע על הנושא של החרדים והשואה. עד שהתחלתי לעבוד על הסרט, הייתי שבוי בשתי קונספציות: אחת היא שלחרדים לא אכפת מהשואה – אחרת למה הם לא עומדים בצפירה? השנייה היא המיתוס שאומר שהרבנים נטשו את החסידים שלהם וברחו. שתי הקונספציות האלה כל כך רחוקות מהמציאות, עד שמביך אותי לחשוב כמה בור הייתי, במיוחד כמי שהחזיק מעצמו בקיא בנושא השואה וקרא לא מעט ספרים.
"זאת הייתה הקומה הראשונה לבחירה שלי. במהלך התחקיר התחלתי לטפס ולעסוק בשאלות אמוניות שהטרידו אותי מגיל צעיר, כשבמרכזן השאלה המוכרת – אם יש אלוהים, איפה הוא היה בשואה? גם בנושא הזה, עד שהתחלתי לעבוד על הסרט לא ידעתי כמה הפילוסופיה היהודית עסקה וממשיכה לעסוק בסוגיית הטוב והרע. כשאתה מחבר את כל הזוויות האלו יחד, כולל כמובן הסיפור האישי של האדמו"ר שהוא סוג של איוב מודרני, אתה מגיע לסרט שאי אפשר לא לעשות אותו. גם אם זה אומר להקפיא פרויקטים אחרים, שעל הנייר נראים יותר 'סקסיים'".
ללא חשש תשובה
לריאיון הזה חייב להתלוות גילוי נאות. דץ ואני מיודדים כבר תקופה ארוכה, וחולקים חבורת פרלמנט שמזה קרוב לעשור נפגשת מדי שבוע כדי לדסקס את ענייני היום. במהלך השנים היו בינינו לא מעט ויכוחים, חלקם מרים ואמוציונליים, אך תמיד השורה התחתונה הייתה ישיבה משותפת ומחויכת.
במבט מהצד, נראה שהוא עונה בכל רמ"ח איבריו לסטריאוטיפ התל־אביבי, הנטוע עמוק בין רוטשילד לאלנבי. רווק בן 36, תמיד לבוש בבגדים הנכונים ביותר בספר, אוהב לעשות את העבודה שלו מבתי קפה ברנז'איים כמו "נחמה וחצי", פעיל באירועים המתוקשרים ביותר בעיר ובעיקר בסצנת התרבות האלטרנטיבית שלה. הוא גדל בראשון־לציון, אך בגיל 24 עבר לתל־אביב והשתלב בעולם התקשורת – כעורך וכתב באתר וואלה, וכסגן עורך "טיים־אאוט תל־אביב". בזה האחרון הוא כותב עד היום טור המתאר בהומור את הקוד האתי המתפתח סביב סוגיות יומיומיות, כמו נסיעה באוטובוס או אכילה במסעדה כשאתה מתיישב עם התינוק שלך. תחנתו הבאה הייתה בערוץ 2, כעורך תוכן ותסריטאי. לפני שנה יצר יחד עם הבמאי ניצן גלעדי את הסרט "עוד" (שודר ב"יס דוקו"), שסקר את ההיסטוריה של תרבות הצריכה בישראל מימי הצנע עד לשטף המותגים של ימינו.
ואחרי כל זה, הבחירות האמנותיות של דץ וכמה פרטים ביוגרפיים נוספים – כמו העובדה שהוא משרת עד היום כמילואימניק פעיל ביחידת החילוץ וההצלה של צה"ל – הופכים גם אותו להמחשה חיה ונושמת של תעתועי הסטריאוטיפים. במעגל החברים הקרוב, הוא מספר, לא ממש הופתעו כששמעו שהוא מתעתד ליצור סרט על אדמו"ר. אחרים לא הבינו איך הוא מתחבר לנושא. "כמי שמגיע מלב־ליבה של החילוניות התל־אביבית, היו לי קצת חששות לגבי איך שהסרט יתקבל אצל אנשים שאני מעריך. לא הייתי יכול להאשים אף אחד מהם: עד השנים האחרונות, הדרך שבה העולם החרדי תווך לצופה החילוני הייתה כמעט תמיד שלילית. יש אפילו כמה אנשי טלוויזיה שעשו מזה קריירה. בכל אופן, התגובות להקרנות של הסרט היו כמעט כולן חיוביות. אחד האנשים שאני יותר מחשיב את דעתם אפילו כתב לי בחצי־צחוק: 'גרמת לי בפעם הראשונה לאהוב חרדים שמופיעים על המסך'".
כשאני שואל אותו, קצת בהתרסה, אם ביצירת "אסתיר פניי" הוא הרגיש מעין שליח שמנסה לחנך את המחנה שלו, מתברר שבעיני דץ מדובר אפילו במשימה בעלת חשיבות קריטית. "כבר תוך כדי העבודה על הסרט התעוררה בי תחושה של חובה מוסרית להעביר הלאה את מה שאני רואה. הדבר הראשון שהבנתי הוא שחשוב שאנשים יהיו מודעים לגיוון ולמספר העצום של הזרמים בעולם החרדי. מי שרואה את החרדים כגוש שחור אחד, שכולם בו חושבים ועושים אותו הדבר, כמובן לא יבדיל בין קיצונים בבית־שמש לחסידי צאנז בנתניה, או בין חסידי הרב ברלנד לבין ויז'ניץ. אני חושב שהיחס לחרדים הוא מדד טוב לבדיקת הסובלנות האמיתית של כל אדם – במיוחד מי שמגדיר את עצמו כשמאלני – כלפי 'האחר'. זאת לא קלישאה: לא חסרים פעילי זכויות אדם שיגנו על כל המיעוטים, אבל יטמנו ראשם בחול כשזה מגיע ליחס מפלה כלפי חרדים. זאת אחת הסיבות לכך שאין לי ממש בית פוליטי. לא מצאתי עדיין את המסגרת שמחברת מאבקים של מיעוטים ונלחמת בגזענות באשר היא – ולא משנה אם הקורבנות שלה הם ערבים, אתיופים או חרדים. היחידה שמתקרבת לכך היא התנועה החברתית 'עומדים ביחד'.
"קח את הדוגמה של הסירוב של קבוצת תושבים משכונת צהלה להשכיר בתים לחב"דניקים. המקרה הזה קצת חרפן אותי. מצאתי את עצמי עם אותה מידת כעס נוראית שהתמודדתי איתה בעבר, אלא שהפעם במקום שהיא תופנה לחרדים, היא מופנית כלפי יריב אופנהיימר וכל מיני שמאלנים שהצדיקו את המהלך של התושבים. התנצלתי אחר כך בפני יריב", אומר דץ, שבציוץ בטוויטר השווה בין אופנהיימר לבין ג'רמי קורביין, מנהיג הלייבור הבריטי.
השקפותיו בסוגיות העקרוניות, הוא מדגיש, לא השתנו. "אני עדיין נגד כפייה דתית, ובעד הפרדת דת ומדינה. אני פשוט לא חושב שהחרדים רוצים להשתלט על המדינה ולהחזיר את כולנו בתשובה. אני לא מבין איך צורת מחשבה כזאת שונה מהתפיסה האומרת שערביי יישראל רוצים להשתלט עלינו ולזרוק אותנו לים. איך אפשר לחיות בחברה שמגלה חשדנות ועוינות כלפי 20 אחוז מהאוכלוסייה? אני גם עושה הפרדה בין הפוליטיקאים החרדים לציבור החרדי, ותולה המון תקוות בחרדים המודרנים שיצליחו למתן את הכוחות הקיצוניים".
משת"פ של הציונות
אחת הסצנות העוצמתיות ביותר של "אסתיר פניי" מלווה כמה מחסידי צאנז בביקור נדיר ב"יד ושם". הם מקריאים שם קטע מיומנו של מאיר בירנבוים, סרן בצבא האמריקני, שמתאר את דרשתו של הרב הלברשטאם ביום הכיפורים הראשון שאחרי המלחמה. "האדמו"ר החזיק את מחזור התפילה בידיו, מלמל מדי פעם 'איפה השם', ועבר על דפי 'אשמנו בגדנו': מי כתב את זה? 'אשמנו' – האם זה בכלל מכוון אלינו? 'בגדנו' – האם בגדנו בקב"ה? האם לא היינו נאמנים? האם בגדנו באהובים עלינו? לא. 'גזלנו' – איך אפשר היה בכלל לגזול במחנות האלו? כמה פעמים אמרנו קריאת שמע על דרגשי העץ וקיווינו שריבונו של עולם ידאג שזאת תהיה התפילה האחרונה, כי אנחנו כבר חלשים ולא יכולים למשוך עוד?"
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האיש ששרד את המחנות ובנה במו ידיו את חסידות צאנז מהריסותיה, הוא נכדו של מייסד השושלת – הרב חיים הלברשטאם מהעיר סאנז שבגליציה. אחרי מותו של הסבא־רבא התפצלה החסידות בין ששת בניו, והחצרות שלהם הוסיפו והתפצלו גם הן בהמשך. האדמו"ר שבו עוסק סרטו של דץ היה המנהיג הראשון של חסידות צאנז־קלויזנבורג. הוא נולד ב־1905 וכבר מגיל צעיר נחשב לעילוי. בשנות הארבעים המוקדמות שימש כרב הקהילה החסידית בעיר קלויזנבורג בהונגריה, עד לפלישת הנאצים ב־1944. הרב נשלח אז למחנה עבודה ואחר כך גורש עם משפחתו לאושוויץ, שם נספו אשתו ו־11 ילדיהם.
לאחר המלחמה, עוד בתקופה ששהה במחנה עקורים, התחיל הרב הלברשטאם במלאכת השיקום. הוא הקים במחנות מסגרות תורניות וחינוכיות, ובשנת 46' כבר נסע לניו־יורק ולמקסיקו כדי לגייס תרומות ולבנות מוסדות ליהודים שהיגרו לארצות הברית. הוא עצמו עמד בראש ישיבה שהקים בוויליאמסבורג. בשנת 1955 ביקר לראשונה בישראל, והחליט לייסד בנתניה את בית החולים לניאדו, בעקבות הנדר שקיבל על עצמו בתקופת השואה – לעסוק בהצלת יהודים. אז גם נטמנו הזרעים הראשונים להקמת הקריה החסידית של צאנז בנתניה. בשנים שלאחר מכן התגורר הרב הלברשטאם בישראל ובארה"ב לסירוגין.
גם את חייו הפרטיים קומם הרב הלברשטאם. הוא התחתן בשנית, ונולדו לו שבעה ילדים. לבנותיו הוא לקח כחתנים תלמידים "עילויים" מהישיבה, אף שלא היו בעלי ייחוס. לאורך כל חייו קיבל החלטות שנחשבו אמיצות, ואף עוררו כלפיו תרעומת מצד חוגים קנאיים. את עיקר הביקורות ספג על יחסו המתון כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה, שאיתם שיתף פעולה למורת רוחו של דודו – הרב יואל טייטלבוים, מייסד חסידות סאטמר. בשנת 94' הלך האדמו"ר מצאנז לעולמו, והנהגת החסידות התחלקה בין שני בניו ואחד מחתניו.
חסידות צאנז בישראל מונה כיום יותר מ־3,000 משפחות, שרובן מתגוררות בנתניה. סרטו של דץ מלווה בין השאר את ההכנות לחתונת הענק של נכדת האדמו"ר המנוח עם נינו של האדמו"ר מוויז'ניץ. מעבר לצילומים המהפנטים שאירועים המוניים יכולים לספק, ההחלטה הקולנועית הזו הופכת למוחשי עוד יותר את כוח השרידות של קהילה שנמחקה כמעט לחלוטין.
במבט מסכם אל הסיפור שחקרת, מה מרכז הכובד מבחינתך?
"אותי תמיד העסיק הסבל האנושי ואיך מתגברים עליו, אם בכלל הדבר אפשרי. בתוך הנושא העצום הזה, האמונה מבחינתי היא האקט הכי מסקרן, פרדוקסלי ומרתק. סרן קירקגור אמר שכולם כותבים שירים על אהבה, אף אחד לא כותב על אמונה. אני רוצה לעשות קולנוע על אמונה, לאו דווקא דתית – אם כי יצא שהפרויקט הבא שלי כנראה יעסוק גם הוא בנושא הזה, אבל מזווית אחרת. מה שבעיקר השתנה אצלי בעקבות העבודה על 'אסתיר פניי' זאת החשיפה שלי למאגרי מידע ולסוגיות של אמונה דרך הפריזמה של הפילוסופיה היהודית. מצטער על הקלישאה, אבל התברר לי שישבתי על אוצר. מרטין בובר, שעסק רבות בתרגום ובהנגשה של סיפורי חסידים לקהל לא דתי ואפילו לא יהודי, אמר שהוא סבור שיש לסיפורים האלו יכולת להשפיע לטובה על אנשים, קצת בדומה לסיפורי זן. בעיניי זה עולם תוכן שראוי לעסוק בו, וזה בהחלט משהו שאעשה בעתיד".
גם הסרט הנוכחי, הוא מקווה, ייצור הנגשה כזו. "בשנה הבאה הסרט אמור לצאת לסבב פסטיבלים בחו"ל, שהראשון שבהם יהיה פסטיבל הקולנוע היהודי במיאמי. מעניין לראות איך הוא יתקבל בקרב קהל לא־יהודי. אני מקווה שהם יצליחו למצוא את החיבור האוניברסלי לסיפור של הרבי. בעיניי, כל מי שקרא את 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל יוכל להתחבר לסרט".
ציפית להתמודד על פרס בתחרות הדוקומנטרית הישראלית?
"מכיוון שזה סרט ראשון שלי כבמאי, היה לי חשוב לקבל ביקורת בונה מאנשים בתחום. במובן הזה המועמדות היא הישג משמעותי עבורי, כי האנשים שבוחרים את הסרטים הם התותחים הכי גדולים בתחום. חשוב לציין שלא עשיתי את 'אסתיר פניי' לבד: יואב לשם הפיק, הילה יצחקי ערכה, זואי פולנסקי יצרה את המוזיקה ולוי זיני ייעץ אמנותית. לילי יודינסקי מועמדת יחד איתי לפרס על התחקיר, וחוץ מזה היה צוות שלם שהתגייס למשימה. אני גם רוצה לפרגן לתאגיד השידור כאן, שבמובן מסוים הימרו עליי, וגם לקרנות גשר, מקור ואבי חי".
ואת התשובה לשאלה "איפה היה אלוהים בשואה", הצלחת למצוא בדרך?
"אחרי שחפרתי בנושא, הבנתי שזה לא משנה בכלל, וכל חקירה פילוסופית תוביל למבוי סתום. אתה רוצה להאמין? תאמין בלי קשר למה שקורה. אמונה היא לא תוכנית כבקשתך, אתה לא משחק איתה בהתאם למה שאתה מקבל או לא מקבל מהחיים. זה שוב מחזיר אותי לקירקגור ולסיפור שלו על אביר האמונה. קירקגור מתאר אדם פשוט שחוזר מהעבודה כשהוא מגלגל בראשו את המחשבה 'אשתי הכינה תבשיל חם, איזה צלי ראש עגל עם ירקות'. הוא בטוח שהיא הכינה את זה, ומתהלך לו ברחוב כשהוא מרוצה ומאושר. מה יקרה אם הוא יחזור הביתה ויגלה שאשתו בכלל לא הכינה לו אוכל? לא יקרה כלום, הוא כבר יכין משהו לעצמו".
הלך רוח של שנאה
אף שסרט על אדמו"ר נחשב ליציאה מובהקת מאזור הנוחות של יוצר תל־אביבי, דץ לא מתרשם מהתזה המירי־רגבית האומרת שכל התקציבים והקרנות מופנים כיום לקולנוע מסוג מסוים מאוד. "מה ששרת התרבות אומרת לא נכון עובדתית, ונועד אך ורק להראות ל'בייס' שלה שהיא נכנסת בשמאלנים. תראה את רשימת הסרטים הדוקומנטריים שיצאו בארץ בשנים האחרונות – עזוב את הפריחה המטורפת ואת ההכרה בעולם, ותסתכל על הנושאים שמטופלים בסרטים האלו: מה הופך אותם לתל־אביביים? חוץ מזה, אם יש נושא טוב, מעניין, מרחיב לב כמו שדוקו אמור להיות, צריך לפסול אותו רק כי הדמויות גרות בתל־אביב?
"אני מעורב כיום בשני פרויקטים שעל הנייר יכולים להיתפס כתל־אביביים, אבל בסופו של יום הם על אנשים – על הרצונות שלהם, הפחדים שלהם, השאיפות שלהם. לפני רגע דיברנו על כך שאסור להסתכל על קבוצה של אנשים כמקשה אחת ולפסול אותם קטגורית, אז עכשיו לעשות את זה לתל־אביבים רק כי הכוח נמצא בידיים של מירי רגב, או כי יש איזה הלך רוח ציבורי של שנאה כלפי מה שמריח מתל־אביביות?"
לא, אבל בקרב יוצרים יש תחושה שצינורות מרכזיים היו חסומים בפניהם רק כי הם הגיעו ממקומות שמרניים יותר, ולא הביאו את הנרטיבים "הנכונים". והיום הם שמחים שדברים משתנים, למרות חוסר הנוחות מהטון של רגב.
"קודם כול, אם יש מגזר כלשהו בחברה הישראלית שחושב שהוא לא מקבל ייצוג הולם בתחום היצירה הדוקומנטרית – שיעשה מעשה וישנה מבפנים. אם התקשורת הישראלית מאבדת מכוחה, והקולנוע התיעודי הופך למייצג הבולט של החברה כאן, יקומו ויבואו צעירי הציונות הדתית ובמקום 'הטובים לתקשורת' כמו שאמר אורי אורבך ז"ל, ייכנסו לעולם הדוקו. הדרישה לעיסוק בסיפורים מזווית יותר שמרנית היא בעייתית, כי כשאתה הולך לעשות סרט דוקומנטרי על נושא מסוים, אתה חייב להגיע הכי פתוח שיש. אתה לא יכול להגדיר מראש את גבולות הגזרה שלך. אתה צריך להיות מוכן להתהפך מצד לצד, לקבל פיצוצים למוח – מטאפורית כמובן – וכנראה לצאת מהסרט אדם שונה מאיך שנכנסת אליו. וזה לא משנה אם אתה חילוני, חרדי, שמאלני או ימני. אם אתה אדם שמרן שבטוח שהוא יודע הכול, וכל מה שהוא רוצה זה להטיף – כנראה תעשה קולנוע גרוע".
אז מה הלאה? איך גורמים לשבטים השונים שחיים פה לא להרגיש סוג ב'?
"גדול עליי לדעת מה יהיה הלאה, אין לי אפילו דרך לנסות ולנבא. אני מבחינתי רוצה להמשיך ליצור רק פרויקטים דוקומנטריים שיש בהם אמת. לא בידור ולא מניפולציות זולות. סרטים ששוברים מחיצות, ולא מייצרים אותן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
