אנחנו דור מזויף

מוטי בר־לב (לברטובסקי) זוכר את העצב הגדול שאפף אותו כאשר סבו נפטר – אבל לא האובדן המשפחתי הוא שגרם לעצב הזה. כילד בן 11 ידע בר־לב שהמשמעות היא שאביו יצטרך להגיד קדיש, וגם הבין שבלב שכונת מאה־שערים, חוזר בתשובה שאומר קדיש בהברה אשכנזית וב"לשון הקודש", חזקה עליו שיהיה מושא לצחוק. גם בסיטואציה העצובה הזו, חוסר הדיוק ושיבושי ההגייה יעלו חיוך אצל המתפללים. בצר לו, הוא ניסה לפחות להניא את אביו מלהגיד את הקדיש המגומגם הזה דווקא בבית הכנסת המרכזי של השכונה, "השול".

"תמיד סיפרתי שאנחנו חרדים מבטן ומלידה, וידעתי שאם אבא יגיד שם קדיש, יגלו ששיקרתי", הוא משחזר. "ניסיתי להגיד לו שנתפלל בשטיבל ההוא או בשטיבל אחר, וזה לא עזר. אבא התעקש ללכת לשול. התנחמתי במחשבה שבטח יהיו שם עוד חמישים אנשים שיגידו קדיש וכך הקול שלו ייבלע, אבל בעל תשובה הרי רוצה להעלות הכי גבוה את נשמת אבא שלו, ולכן אבא צעק הכי חזק את הקדיש, עם הטעויות. הבנתי שהמסכה נקרעה מעל פניי, זו הייתה כלימה גדולה".

כיום בר־לב מגדיר עצמו "על הרצף הדתי", ואינו חובש כיפה. גם הקשר שלו עם אביו ואמו ניתק. הסיפור שלו – כבן להורים שהגיעו מחיים בוהמייניים בצפת ובתל־אביב אל העולם החרדי – יכול לסמל את המשבר של בני הדור השני לתנועת התשובה של סוף שנות השישים. החברה החרדית, שבה ניסו החוזרים בתשובה להיטמע, לא תמיד ידעה להכיל אותם, ורבים מבניהם עזבו את העולם החרדי – מי לדתיות מסוג שונה ומי לחילוניות. משבר זהות חריף במיוחד פקד את אלה שהוריהם פנו אל הזרמים החסידיים, והם כילדים מצאו עצמם שוברים שיניים ביידיש ומנסים להתלבש בסגנון הייחודי של החצר הספציפית. בעוד הדור הראשון הלך בעקבות האור, רבים מבני הדור השני דווקא נפלו לאפלה.

"גם אם אתה הכי חרדי, ואפילו עם שם משפחה אשכנזי, לא יקבלו אותך במגזר", אומרת אלישבע זילברשלג (22), גם היא בת לחוזרים בתשובה. "אולי יקבלו אותך לבית ספר יסודי, ואז תחטוף את הכאפה בתיכון. ואם לא בתיכון, אז בשידוכים תבין שלעולם לא תהיה כמו השכנים. אם אתה חוזר בתשובה, אתה לא קיים".

בגיל הנעורים, כשבדקה גבולות וקיצרה את החצאית, הטיחה בה אחת המורות: "את מנסה להיות כמו הדודים שלך". "היא לא הבינה שזה לא נכון", אומרת זילברשלג. "אני לא מנסה להיות כמו החילונים; אני מנסה להיות לא כמו בעולם החרדי. יש רגעים שאני אומרת – בושה להיות חלק מהמגזר הזה. הציבור החרדי לא אוהב אותנו, ואני נפגעת בשביל ההורים שלי: חזרתם בתשובה וזה היחס שאתם מקבלים? אם בחברה החרדית היו מבינים איזה מעמד יש לחוזרים בתשובה בתורה, ביהדות, הם לא היו מפחדים שנקלקל את הילדים שלהם. אנחנו מדברים על אנשים שעזבו את המשפחות כדי להיות חלק מכם, לא כדי להרוס אתכם".

החמצה אדירה

סיפוריהם של בר־לב וזילברשלג מככבים בסרט "אור חוזר", שמנסה להתחקות אחר חוזרים בתשובה וילדיהם, ולהבין את הקשיים של שני הדורות. הסרט, שהופק בתמיכת קרן גשר וקרן אביחי, משודר בערוץ 8 של "הוט", ויוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי שייערך בחנוכה בסינמטק ירושלים. "זה סיפור באמת מורכב מאוד", אומר יוצר הסרט הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת תסריטאות וראש בית המדרש בבית הספר לקולנוע "מעלה". "יש כאן בעלי תשובה שהניע אותם חיפוש האמת, והם ביקשו את הדבר שנראה הכי אותנטי, הכי תובעני. הם רצו ללכת עד הסוף עם האור הגדול והגילוי הרוחני. אבל החברה החרדית לא הייתה יכולה להכיל אותם. החיפוש שאפיין אותם היה זר מבחינתה, אפילו מאיים. הם הביאו חופש מחשבתי והרבה שאלות שאצל החרדים לא מדברים עליהן. היו להם אוצר מילים ומוזיקה וביקורתיות, והם הגיעו בכמויות שהיה קשה לבלוע".

הניסיונות לחקות את הנורמות היומיומיות של החברה החרדית, אומר הרב ורדי, התגלו כמשוכה גבוהה במיוחד. "זה פשוט לא עבד. חוזר בתשובה סיפר לי שהיה לו מוזר לקנות לעצמו שטריימל, אבל הוא עשה את זה בשביל הילדים. כשהילדים גדלו, הם סיפרו לו שזה תמיד נראה להם מזויף.

"בני הדור השני נולדו לתוך דיסוננס בלתי אפשרי. בבית הם חוו את חופש המחשבה ואת בקשת האמת הפנימית, ואילו במוסדות החינוך הם נתקלו בתרבות שמקדשת את ההקפדה על חיצוניות, ומדכאת את האינדיווידואל. התוצאה הייתה שהם נקלעו למשבר זהות. אורי זוהר, שחווה בעצמו את הקשיים מול הדור הבא, כתב ספר הדרכה להורים בעלי תשובה – מה לעשות עם הילדים שעזבו את הדרך".

ורדי, רב היישוב ראש־צורים, יצר בעבר בין השאר את הסרט "אמא לא משוגעת" על אישה המתמודדת עם הפרעת אישיות, ואת "השדה", המלווה יוזמת דו־קיום של פלסטינים ומתנחלים באזור גוש עציון. הרעיון לסרט הנוכחי נולד אצלו כשנחשף לירחון בשם "אדרבה", המיועד לבעלי תשובה. "אחרי שקראתי כמה מאמרים, הבנתי שאין לי מושג מה עובר על בעלי תשובה במגזר החרדי. בהמשך יצא לי לפגוש את הרב עודד ניצני, וזכרתי שהוא חתום על העיתון הזה". הרב ניצני התגורר בעבר בביתר־עילית, אך לאחר שהוא וכמה מחבריו החוזרים בתשובה הבינו כי אינם מצליחים להשתלב באווירה ובכללים של עיר חרדית, הם נדדו צפונה והקימו במעלות־תרשיחא מסגרת משלהם. לא חרדית, לא סרוגה, לא ליטאית ולא חסידית, אלא קהילה של "בעלי תשובה". "המעבר למעלות נעשה מתוך הצורך שלהם, ואולי אפילו ההכרח, לגבש לעצמם זהות מיוחדת", אומר הרב ורדי. "גיליתי שעם הרב ניצני יש לי שפה משותפת יותר מאשר עם הרבה רבנים דתיים־לאומיים. הסרט היה בשבילי הזדמנות גם לבחינה מחודשת של הזהות הרוחנית שלי. לקח לי שלוש שנים לעבוד על הסרט, אבל זה רץ מהר, כי עשיתי אותו מתוך אהבה וכבוד לאנשים שצילמתי, והייתה לי הזכות להיכנס איתם לעומקים שגם על המסך אי אפשר לבטא עד הסוף".

הרב ניצני קישר את ורדי למוטי בר־לב, שהפך לתחקירן של הסרט וחיבר אליו את המצולמים האחרים. "בין בעלי התשובה פגשתי אנשים מעוררי השראה, שעוררו גם אצלי שאלות רוחניות. עברתי איתם דרך קסומה", מספר הרב ורדי. בראשית מסעו הוא התכוון להתחקות אחר הדור הראשון, ועם הזמן גילה שלדור השני יש חלק חשוב בתהליך שעובר על ההורים. "כמו שהגדיר את זה אחד המשתתפים בסרט, הרב דוד כרפס, הילדים היו 'אור חוזר' שלימד את ההורים להיות נאמנים לעצמם ולזהות המיוחדת שלהם. הדבר המרתק שגיליתי הוא השיח והאמיץ והפתוח של אנשי הדור הראשון עם ילדיהם. יש שם הקשבה שמולידה התעוררות לשינוי, ואת זה הייתי שמח ללמוד מהם".

יכול להיות שהסרט עושה קצת עוול לקהילת החוזרים בתשובה? אתה מציג פן אחד שלה – אנשים עם הרבה כאב. אין סיפורי הצלחה?

"בעיניי דווקא הדמויות האלה הן סיפור ההצלחה האמיתי. ראיתי בווידאו דיונים של בעלי תשובה שבשנת 2009 התכנסו במושב בית־מאיר מתוך תחושת משבר. ושם, בפעם הראשונה, התארגנו בינם לבין עצמם בלי הסמכות החרדית. זה מרתק, מהפכת העצמאות הכי מכובדת והכי עדינה שיכולה להיות. אחרי הכנס הזה בעלי תשובה התחילו לקחת אחריות על הזהות המיוחדת שלהם. מבחינתי, זה סיפור הצלחה.

"אני מכיר בכך שיש בעלי תשובה שנטמעו בחברה החרדית – לחלקם טוב שם, אחרים מעדיפים לסבול ולשתוק. במבט כולל אני מקבל את עדותו של הרב עופר גיסין (רב ברסלבי, חוזר בתשובה שכיום מעביר הרצאות – ר"ר) שניסיונות היטמעות כאלה לא עלו יפה. ראיתי הרבה דוגמאות לכך. אגב, לדעתי זוהי החמצה אדירה של החברה החרדית – בעלי תשובה היו יכולים להעשיר אותה וגם להציל אותה מכל מיני תופעות בעייתיות, שאני לא רוצה להרחיב עליהן את הדיבור".

סטירה למשגיח

את פרנסתו מוצא כיום מוטי בר־לב כמדריך "סיורושלים" – סיורים בירושלים, חלקם בעקבות החברה החרדית. הוא מכיר למשתתפים את הפלגים השונים ואת צורת לבושם, ומקדיש זמן מיוחד לחוזרים בתשובה, שהוא מזהה מרחוק. "כל הלבוש יכול להיות פיקס, אבל הגרביים לא מתאימים. אצל השני הגרביים יהיו בסדר, אבל הדש של הז'קט לא עובד. השלישי יתלבש פרפקט, אבל משהו במימיקה שלו, בדיבור או בצורת ההליכה, ילמד שהוא לא מכאן".

כל האלמנטים החיצוניים האלה, מסביר בר־לב, משמעותיים בחברה החרדית, ולכן הם עשויים להעצים את תחושת השונות של מי שמתאמץ להידמות. "חוזר בתשובה אמנם שם עליו את הקפטן ואת השטריימל, אבל הוא בדיחה מהלכת, חד וחלק. כך היה אבא שלי. ואם בחיצוניות אתה לא כמו הקהילה שלך, אתה מחוץ למשחק. זה יוצר חרדה למשל לקראת אספת הורים. יש מתח גדול, האם אבא יגיע עם סנדלים, ואז ערוותך תתגלה".

מגיל צעיר הוא חווה היטב את הזרות. "לגדול בביתם של אנשים שלא שייכים לכאן, שהנרטיב שלהם שונה לחלוטין ממה שהולך מסביב, זו ילדות עם הרבה בושה. ילדות ללא רצף, במקום שבו רצף ומסורת הם בילט־אין. בכל מקום שואלים אותך מי אבא שלך ומי סבא שלך, הייחוס הוא משהו חשוב, ולחוזר בתשובה אין ייחוס. ב'חיידר' המשפחה היא הבסיס, כמו בשבט בדואי. אף אחד הוא לא nobody, כזה שהגיע משום מקום. אם אתה שוורץ, שואלים אותך לאיזה שוורץ אתה שייך. זו תחושה נוראית כשאתה מגיע ביום ראשון לחיידר, וכל אחד מספר על הבר־מצווה שבה הוא השתתף בשבת, מתגאה בסבא שלו, ומה אתה תספר? שסבתא משחקת ברידג' מעולה וסבא רץ בשדרות רוטשילד? ובכלל, כל החיים בבית הם חיקוי למה שההורים ראו אצל אחרים – התפילות, שולחן השבת. אבא שלך לא יודע את הזמירות, לא יודע להגיד דבר תורה, לא יכול לבחון אותך על פרשת השבוע".

 

אתה כועס על החברה החרדית?
"היום אין לי תרעומת כלפיה, אבל יש אירועים שנצרבו בי. אני זוכר למשל שהגיע איזה חוזר בתשובה לחיידר וביקש לרשום את בנו, והמשגיח לא הסתכל עליו בכלל. ראיתי את זה וידעתי שהסיפור שלו הוא הסיפור שלי, ושאותי במקרה קיבלו כי לאבא שלי היו מצלצלים בכיס. השיעור התחיל, נכנסתי לכיתה, אבל מצאתי תירוץ לצאת החוצה. אני רואה שהמשגיח ממשיך להתעלם ממנו, והוא מחכה ומחכה. זה מחזה של בושה, אדם מבוגר עומד וממתין. בסוף הוא לא התאפק וסטר למשגיח".

בגיל 18 הוא נישא לבת של חוזרים בתשובה. "אין ציפיות למשהו אחר. אין אפילו מרמור על זה", הוא אומר. כשהיה בן 19 נולדה לו בתו הבכורה, ואחר כך בן. "זו תחושה איומה, להיות אבא בגיל כל כך צעיר, כשאתה אדם בלי זהות ובלי השכלה. רתמו את הקרונות לקטר לפני שהוא מוכן לנסיעה".

 

תהיות אמוניות ליוו אותו כבר מילדותו, והמגורים בצפת אחרי הנישואין, רחוק מהמסגרת המוכרת ומהמעגל המשפחתי, אפשרו לו להתבודד ולשאול שאלות. בהמשך, בגלל קשיים כלכליים, המשפחה הצעירה עברה לביתר־עילית. בתוכם פנימה כבר התחולל שבר גדול, אך כלפי חוץ הם נראו כזוג חרדי. בוועדת הקבלה שמחו לקלוט אותם. "הגעתי לשם עם שטריימל, ויצאתי עם זקן צרפתי ושיער ארוך", מספר בר־לב. מאז הוא כבר התגרש, וכיום הוא נשוי בשנית ואב לבת נוספת.

האתגר האישי העומד לפתחו, אומר בר־לב, הוא הדור השלישי. "זה דור שחי בציר מרובע – חילוני, חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, חרדי". ילדיו למדו בחינוך ציוני־דתי. הבן יהונתן (15) התחרד עם השנים, הבת פייגי היא דתית־לאומית. "הבית שלנו הוא דתי ויש בו תמיד דיאלוג. קיים אצלנו מיקס מדהים. יש מתח, ומצד שני חיים בשלום. בעבר הייתי יורד ביום כיפור לתל־אביב, הולך למסיבות ועושה דברים שלא ייעשו. בהמשך הבנתי שאין לי אשראי נפשי לעשות את הדברים האלו. ביום כיפור האחרון אשתי ציפי הלכה עם פייגי לבית הכנסת. אני צמתי, אבל לא הרגשתי מחובר. אצלי זה יום של חוויות טראומטיות".

השיחה לא קלה עבורו, וכך לדבריו גם ההשתתפות בסרט, אבל חשוב לו להציף את הנושא בשיח הציבורי. "הרגשתי שיש עוד אלפים שלא הייתה להם ילדות, והיום אין להם הכרה. הרבה חוזרים בתשובה באו עם אור גדול, הם חוו דתיות נרקיסיסטית, והילדים היו רק פיונים במשחק שלהם. ההורים יכולים לבוא בטענות לדור שלא המשיך בדרך שלהם? למרות השבר שחוו, בני הדור השני הם אנשים משכילים, מפוכחים, שהצליחו בחיים. הילדות הלא־קלה לא מנעה מהם להתקדם, ללמוד ולעבוד".

אנחנו לא אפיזודה חולפת

כשהתעוררה בעבר יוזמה של בעלי תשובה להתאגד ולהקים זרם משלהם, הרב דוד כרפס (54) הביע התנגדות לכך. היום הוא חושב שאולי טעה. "לא יכול להיות זרם נפרד, אבל זו בהחלט עדה נפרדת. כמו שיש רומנים, טריפוליטאים, מרוקאים או הונגרים, גם חוזרים בתשובה זו קבוצה שמגיעה עם סט שונה של ערכים תרבותיים".

הוא גדל בבית־הכרם בירושלים, בבית "חילוני קיצוני" שאמנם ערכו בו ליל סדר, אך בהמשך החג אכלו חמץ. "הקדוש ברוך הוא לא היה נוכח בחיינו בשום צורה", הוא מספר. בגיל 21, בעקבות ניתוח אנליטי של חייו, הוא הגיע למסקנה שאין שום משמעות לקיומו. כסף, השכלה, קריירה – בכולם הוא לא יצליח לכבוש פסגות. "ביקשתי את נפשי למות, ומצאתי את עצמי מתפלל להשם שייקח אותי אליו. באותו רגע הבנתי אל איזה כוח אני מתפלל. פתחתי את עשרת הדברות וקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. באופן מפתיע, אחי הבכור עבר תהליך דומה באותו יום".

דוד כרפס הצעיר התנתק מהחברה שסבבה אותו, והלך ללמוד בישיבת "אור שמח". בהמשך למד בישיבות ליטאיות, שינה את לבושו ונטמע לחלוטין במגזר החרדי. בגיל 25 נישא לעדי, אף היא חוזרת בתשובה. הם חיו בקהילה החרדית בעיר העתיקה, וכרפס שימש כמלמד בתלמוד תורה בשיטת זילברמן. יחד עם זאת, תמיד הוא חש במטען השוני שעל גבו. "ידעתי שאני לא כמוהם. אנחנו שונים בהמון דברים, למשל בדרך ארץ שקדמה לתורה. התורה היא אותה תורה, אבל יש לנו דרך אחרת בתרבות, בתקשורת, בשקיפות, בחברות, ביחסי אנוש, במודעות סביבתית, באהבה למוזיקה".

לפחות באותו שלב, הם לא חשו מופלים לרעה בקהילה הליטאית, "אבל כשחוזרים בתשובה ממוצא ספרדי ניסו לשלוח את ילדיהם למוסדות אשכנזיים, הם נדחו. עד אז הם לא הבינו את הפוליטיקה המכוערת הזאת, שהופכת אותם לסוג ד'. חבר שגדל בצפון תל־אביב אמר לי פעם: 'רק כשחזרתי בתשובה הבנתי שאני ספרדי. בתור חילוני הייתי בטופ של החברה'.

"ילדים של בעלי תשובה בהחלט מודעים להיותם כאלה. ילד כזה מתבייש בלבוש של אבא שלו, בצורה שבה הוא עולה לתורה. אבל גם אם האבא קולט שהילד מתבייש בו, הוא יגיד לבן – 'מה כבר קרה, עשיתי עבירה?'. יותר מכולם סובלים חסידי ברסלב ממוצא ספרדי, כי יש להם 'שתי רעות'. ברסלבים, גם אלו שבאים מתוך הציבור החרדי, הם במצב נחות. אין להם מוסדות משלהם, הם מנסים להתקבל למוסדות חסידיים, ושם לא רוצים אותם. הם צריכים ללמוד לדבר ביידיש, שזו לא שפת אמם. מבקשים מהם לא לנסוע לאומן, לקצר את הפאות למראה מסודר יותר. הרבה מהם נראים כאילו הם סוחבים שלט 'אני בעל תשובה מוזר'".

היחס כלפי החוזרים בתשובה, מאבחן הרב כרפס, השתנה לרעה עם השנים. "לפני שלושים שנה שמחו שיש מי שמצטרף למגזר החרדי, הראו לי שאני רצוי. היום בעלי תשובה נתקלים ביחס של 'מי צריך אתכם בכלל'. זה הפך לעול כבד על הציבור החרדי, שסובל מבעיותיו הוא. ואם אתה 'מוזר', אתה נדחה".

לדבריו, הוא ומשפחתו לא זוהו אוטומטית כבעלי תשובה. מי ששמע ממנו על הרקע החילוני שלו הגיב בהפתעה. "אני מעריך שהילדים שלי כן חוו שוני או חריגות, ולקח לי שנים להבין את זה". יום לפני שבתו החלה ללמוד בסמינר שהתקבלה אליו, הודיעו לה שלא תגיע. "התירוץ שנתנו לנו היה לא רלוונטי. ידעתי שזה יכול לקרות רק כי אני בעל תשובה. אם הייתי ממשפחה חרדית שורשית לא היו מעיזים לעשות לי את זה, אבל הם ידעו שאני במצב מוחלש אז אפשר".

בהתערבותו של הרב חיים קנייבסקי אולץ מנהל הסמינר לקבל את הנערה, אך כעבור שלושה ימים היא נשלחה שוב הביתה. הנימוק היה ש"הרב קנייבסקי ביקש שנקבל אותה, אבל לא הבטחנו להשאיר אותה כאן". באותו יום חוותה המשפחה שבר עצום. "הכול התנפץ לנו. ידענו שהחרדים הם לא חברת המופת שעליה חלמנו, אבל רמה כזאת של חוסר אנושיות, ועוד זלזול ברב קנייבסקי – את זה היה קשה להבין".

הבת נאלצה להירשם לסמינר אחר. יום אחד הפתיעה את הוריה כשסיפרה שבכיתה התקיים דיון על הגדרה עצמית, והיא בחרה לא בתיוג "חרדית" אלא "בעלת תשובה מבית". "היא האירה את עיניי להבין שהיא גדלה בעולם החרדי, אבל מזהה את השונות בעצמה", אומר הרב כרפס. "חשבתי בעבר שאנחנו אפיזודה חולפת, ושהילדים שלנו כבר ייטמעו בתוך החברה החרדית, אבל טעיתי. לא רק שאנחנו שונים – גם הילדים שלנו שונים, וכך גם הנכדים שלנו. כמו בחברת מהגרים, למשל הסינים שהגיעו לאמריקה – הדור הראשון עובר קשיים, וגם הדור השני".

תפילין יקרות יותר

כשהיה צריך לשדך את ילדיו, התעצמה אצל הרב כרפס תחושת חוסר השייכות. "הבנתי שהחרדים מגדירים אותנו כסוג ב'. אני מצידי לא רציתי שיתחתנו עם ה'פח' של הציבור החרדי". חתניו וכלותיו כיום הם "חרדים פתוחים".

אלישבע זילברשלג, אחת מבנותיו של הרב כרפס, מדברת בגילוי לב על היותה דור שני לחזרה בתשובה. אין בה כאב, אלא הרבה פיכחון ובגרות. לאחרונה עברה עם בעלה ובנה בן השלוש מבית־שמש ליישוב שילה. היא מעדיפה שלא להגדיר את השתייכותה המגזרית. לראשה פאה, ובעלה חובש כיפה שחורה, אך משרת בצה"ל כקצין העוסק בגיוס חרדים.

כילדה היא לימדה את הוריה מושגים – איך המשפחה הזו קשורה למשפחה ההיא, ומהם קודי התנהגות. לפני עשר שנים עברה עם הוריה לביתר־עילית, ואז חשה את השונות של ההורים ביתר שאת. "ברור שזה פגע בי. בכל יום אמרתי לעצמי: אני עוברת מכאן. לא הייתה לנו משפחתולוגיה חרדית להתפאר בה. פחדתי שאמא תבוא עם מטפחת לבית הספר, או שיראו את סבתא מבקרת אצלנו עם מכנסיים. היום אני גאה בהורים שלי, שלא ניתקו אותנו מהמשפחה החילונית שלנו. בחיים לא הייתה חציצה בינינו ובין סבא וסבתא. מכיוון שההורים שלי הם 'מהגרים', אני יודעת שתמיד יהיה לי הגב שלהם, לכל שינוי שאעשה בחיים. איפה שאני היום, מה שבחרתי להיות ומה שבעלי עושה, זו מבחינתי התשובה הניצחת למה שעברנו. זה התיקון".

 

לאחרונה כאמור עברה המשפחה הצעירה לשילה, מתוך רצון למצוא לבן מסגרת חינוכית איכותית. "שאלו אותי באיזה חיידר חרדי נשים אותו בשילה. התשובה הייתה שהוא לא ילמד בחיידר. יש לנו אומץ לקום ולהגיד: לא מתאים לנו להתחנן כדי שיקבלו אותנו למוסד לימודים. אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את מה שאני חוויתי. אם אני מרגישה לא רצויה, אני קמה והולכת. לעומת זאת, חרדים מבית יילחמו כדי להכניס את הילדים למוסד חרדי, גם אם זה לא באמת מתאים להם, רק בשביל 'השם הטוב' של המשפחה".

עם כל הביקורת שיש לדוד כרפס על העולם החרדי, הוא חש כלפיו גם הכרת תודה. "אנשים פתחו את הבתים בפנינו, עם כל השיגעונות שלנו. אירחו אותנו לשבתות עם ילדיהם, בלי פחד. הם נתנו לנו את הדבר הכי טוב שהכירו. אבל לנו זה לא התאים. רצו שאשב ואעסוק בתורה, אבל להם הייתה רשת קהילתית ומשפחתית שתמכה בהם, ההורים קנו לילדים דירות. ואני, מי יקנה לי דירה? לבעלי תשובה יש קושי עצום של פרנסה".

כל שמונת ילדיו נשארו שומרי מצוות – "חלקם חרדים, חלק יגדירו את עצמם כדתיים" – אך הוא מכיר מקרוב את הקושי כשהילד מתחיל "לגמגם" בשמירת המצוות. "התחושה היא – אני עזבתי את הכול, ואתה חוזר לזה? מצד שני, אפשר להבין את הכאב העצום של חוסר זהות ברורה. כשהיו בעיות עם הילדים, הבנו שאת השינוי אנחנו צריכים לעשות בתוכנו. ילד שגדל בבית חרדי או דתי חושב שכל מערכת הציפיות ממנו בנויה על 'אם אתה שומר מצוות, אנחנו אוהבים אותך ואתה צדיק. אם לא – אנחנו לא אוהבים אותך'. ילד שזו החוויה שלו, אפילו שהיא לא נכונה, אומר: 'אני רוצה לחוות אהבה גם כשאני רשע, אהבה שאינה תלויה בשום תנאי'. כשהבנתי את זה נתתי לילדים שלי חוויית אהבה בלי תנאים. העברתי להם את המסר שאני מקבל אותם כמו שהם. הם תמיד יהיו ילדיי, ולא משנה מה יעשו. ברגע שהם מבינים את זה, נרגע הלחץ.

"אני מרגיש שהחושך שראיתי בעולם החילוני מול האור שמצאתי בתורה יצר פער כזה גדול שלא הייתה לי באמת בחירה. הילד שלי לעומת זאת ראה את כל העולמות. כשהוא מחליט לשמור שבת, אפילו אם זו לא השבת הכי מדוקדקת, זו בחירה שלו שהוא עושה בכל יום, ולכן הוא במדרגה גבוהה מהדור שלי. גם אם הילד מניח תפילין בארבע אחר הצהריים, התפילין שלו יקרות הרבה יותר משלי".

זילברשלג מודה שההכלה האינסופית מצד הוריה יצרה אצלה רצון לגרום להם נחת. "בתור נערה האכלתי אותם מרורים. אני זוכרת שלילה אחד לא הגעתי הביתה, בלי להודיע להם. חזרתי בשש וחצי בבוקר, ואבא בדיוק התארגן לצאת. הוא לא צעק עליי ולא גער, רק אמר לי: 'לכי לישון, ותדעי שהייתי ער כל הלילה, ועכשיו אני הולך לעבודה'. המחשבה שאבא שלי היה ער בגללי ועכשיו הוא יהיה עייף כל היום הספיקה לי. יותר לא עשיתי את זה, ולא כי כעסו עליי".

הטוב שבכל העולמות

מרואיין נוסף בסרט "אור חוזר" לא רק עבר תהליכים אישיים, אלא החליט להניע תהליכים חברתיים. הרב דורון רוזיליו (61) עזב את העולם החילוני לאחר שחזר מהטיול בדרום אמריקה, בתום השירות הצבאי. הוא מעיד על עצמו שהוא אדם סקרן, שלא מפחד ומקפיד על כנות, "ועם כל המרכיבים האלו, החזרה בתשובה הייתה בלתי נמנעת". כיום, יחד עם הרב חגי מזור, הוא עומד בראש בית המדרש "בנייך ציון" המיועד לבעלי תשובה.

במשך שנים ניסה הרב רוזיליו להיות חלק מהחברה החרדית. לפרקים גם הצליח. הוא ידע שעליו ליישר קו כדי ששבעת ילדיו יתקבלו למוסדות חינוך טובים ויזכו לשידוך מוצלח. הוא אפילו עבר סדרת השפלות כדי שבתו רות, המופיעה אף היא בסרט, תוכל ללמוד בסמינר הנכון. "סבלתי את כל זה כי לא הייתה לי ברירה. היום אולי הייתי פועל אחרת, אבל אז המציאות השתלטה עלינו. בדיעבד קשה לי להסתכל על התקופה ההיא. חלק מהילדים התאימו את עצמם לחברה החרדית ו'הצליחו', וחלקם היו מרדנים ופשוט לא התאימו. והמרד שלהם גרם לי להבין מה אני אמור לעשות".

אחרי שנים של ניסיון להסתופף בצל הקהילה החרדית, מספר הרב רוזיליו, החליטו הוא ורבים מחבריו לקחת אחריות על חייהם. הפתרון מבחינתם היה הקמת קהילת בעלי תשובה עצמאית בגבעת־זאב, וקהילות דומות גם בתל־אביב, בחיפה ובמקומות נוספים. "אנחנו לא נמצאים תחת המטרייה של מישהו אחר, רק של עצמנו. אני לא רוצה היום להיות כפוף לאף אחד".

וזה פותח שער חדש גם לבעלי התשובה של היום?
"כן. היום יש להם אפשרויות רחבות יותר, יש יותר קהילות ומוסדות חינוך, ואנחנו מדריכים אותם. לנו לא היה עם מי לשוחח, התייעצנו עם מי שהואיל בטובו לקבל אותנו. וכן, אני בהחלט מאשים עסקנים חרדים צרי מוחין וגזענים. היום אני אומר לבעלי תשובה – אין לכם מה לחפש בחברה החרדית, אתם לא שם, זה לא בית הגידול שלכם. בזמננו נקלענו ונשאבנו למקום שלא מתאים לנו, וכך קיבלנו את הכאפה".

בדיעבד אתה מתייסר על הסבל שנגרם לילדיך בגלל הבחירות שלך?
"אני לא מתייסר, אני מאמין שהכול קרה בכוונת מכוון. אני עומד מול הילדים שלי ואומר להם: 'אנחנו היינו הברווזון המכוער לפני שגילה שהוא ברבור'. היום אנחנו גאים להיות ברבורים, אנחנו מכירים בערך עצמנו ולא זקוקים לחיזוקים של החברה החרדית. הגענו לתשובה לא מתוך משבר, אלא בשיא הכוח, חזקים – והחברה החרדית לא השכילה להבין את זה ולקלוט אותנו. עד היום הם לא מבינים מי אנחנו".

אודל מרקוביץ' (33), סטודנטית לתואר שני בתרפיה באמנות, סבלה רבות כ"בת דור שני", אבל לא חושבת שהוריה עשו לה עוול. לאחר שחזרו בתשובה, הצטרפו ההורים לקהילת "שובו בנים" של הרב אליעזר ברלנד, והתגוררו בגבול מאה־שערים. כמו אחיותיה הגדולות, גם אודל נשלחה לבית ספר בית יעקב, ששפתו יידיש. כשלא הצליחה לקלוט את שפה, היא הועברה לבית ספר אחר של בית יעקב. הבנות שם הגיעו מהאליטה של המגזר החרדי, והיא מצאה עצמה על תקן העוף המוזר.

"כילדה הרגשתי בושה גדולה. היינו שונים, לא ענינו על הקודים. אני למדתי במוסד ליטאי, והאחים שלי הסתובבו עם פאות של ברסלבים. פעם אחת שכחתי לקחת אוכל מהבית, ואבא שלי הגיע על הטוסטוס להביא לי אותו. זה היה מביך ולא נעים".

אחרי כיתה ח', כשלא הצליחה להתקבל לסמינר, נשלחה ללמוד בפנימייה בזיכרון־יעקב. בגיל 23 התחתנה עם אבי, בן למשפחה חרדית ליטאית. היא ובעלה נעו בהדרגה לעבר החברה הדתית־לאומית, ולאחרונה השלימו את המהלך כשהעבירו את שלושת ילדיהם למוסדות סרוגים. "כל עוד אין לך ילדים בבתי ספר, אתה יכול להסתובב בלי הגדרה. אנחנו לא אוהבים הגדרות וניסינו להתחמק מזה, אבל הילדים באים ומציבים לך מראה".

בינתיים גם משפחת המוצא שלה עברה טלטלות, כשקהילתו של הרב ברלנד התפרקה בעקבות הרשעתו בעבירות מין. "ההורים שלי לקחו את עצמם, והתחילו לשקם את ההריסות ולהתמודד עם מה שקרה". 11 ילדי המשפחה פנו לכיוונים שונים: חמישה מאחיה אינם דתיים, ארבעה נותרו חרדים, ואודל ואחות אחת הן דתיות־לאומיות. "ההורים שלי מאוד מכילים", היא אומרת.

מה זה להיות דור שני לחזרה בתשובה?
"אחרי שעיבדתי את כל החוויות של השבר, בהסתכלות האישית שלי אני רואה בזה יתרון. יש לי פריווילגיה שאין להרבה אנשים. נחשפתי להרבה עולמות, ואני יכולה לקחת את הטוב גם מפה וגם משם. אנשים במגזר החרדי חיים עם הסתכלות מצומצמת, ואני מרגישה מספיק פתוחה כדי להכיל מורכבות ולא לפחד. להיות אדם מאמין ומחובר זו בעיניי מתנה. זו בחירה שבאה ממני".

להמשיך את דרך המרד

"ישראל, כמדינת מהגרים צעירה, מלאה בסיפורי דור שני – דור שני לעלייה, דור שני למדינה, דור שני למקימי התיישבות, דור שני לשואה, דור שני לפליטות", אומר ד"ר נסים ליאון, סוציולוג שחקר בין השאר את המגזר החרדי. "ממחקרים שונים, כמו גם מהתייחסויות יצירתיות, אנו לומדים על האפשרות שייווצר מרחק בין הבחירה של ההורים ובין הדרך שילדיהם מבקשים להלך בה. הילדים יכולים להפגין דבקות יתר בנתיב של ההורים ולהעמיק בו; מצד אחר הם יכולים לגלות חוסר מנוחה שיכול להפוך לאי שביעות רצון מהנתיב הזה. אנו יכולים ללמוד על תגובותיהם מיומנים בעבר, מפוסטים בהווה, וכמובן מהביצוע עצמו".

כמה חוקרים שפניתי אליהם בניסיון להתרשם מממדי התופעה של החזרה בתשובה לא הצליחו לנקוב במספר. לפי הרב ורדי, עשרים אחוז מהמגזר החרדי של ימינו מקורו למעשה בחזרה בתשובה. לליאון אין נתונים בנושא, אך הוא מציין ש"תופעת החזרה בתשובה בישראל היא בעלת עוצמה היסטורית. העוצמה שלה אינה נובעת, לעניות דעתי, ממספר החוזרים בתשובה, כי אם מעצם ההבנה שאפשר להפוך את מגמת החילון. במישור האישי, החזרה בתשובה היא בחירה שתדיר גוררת עמה חיבור בין שיקולים או הקשרי חיים אישיים ובין פרשנות ערכית ורוח תקופה שמתורגמות להכרעה אידיאולוגית וחברתית. מתוך היותה 'בחירה', היא יכולה גם להתהפך, על אף ואולי בשל מערכות הסוציאליזציה".

ומה מתרחש ברווח שבין הדור הראשון לשני?
"החוזרים בתשובה החרדים עברו לחברה שרואה בעצמה חברה ערכית, אידיאולוגית וטוטאלית. דווקא משום כך יכולה להתעורר בקרב בני הדור השני מודעות ביקורתית לפערים בין הרצוי האידיאולוגי – בחירה בחיים רוחניים, שוויוניים, מובחרים ומלאים – ובין המצוי היומיומי, המתבוסס בשאלות חומריות בלתי נגמרות, בהיררכיות מלאכותיות ופוצעות, בשעמום של ימי קטנות. את מקומן של הסוכריות בבית הכנסת אמור לתפוס תגמול מיידי אחר, שאינו ברור דיו. וכאן יכול להתעורר שוב הרצון בתיקון המציאות – אם באמצעות התחזקות, שאליה פחות מתייחסים, ואם באמצעות התרחקות.

"בסופו של דבר, בבתיהם של חוזרים בתשובה נוכח לא רק הקשר המורכב עם החברה שבה בחרו, אלא גם סיפור הבחירה עצמו, סיפור ההכרעה. ייתכן שיציאה בשאלה בדור השני תיתפס כמשבר וכסטייה מהדרך, אך בד בבד היא יכולה להתפרש גם כהמשך לחשיבה הביקורתית ולאקט ההכרעתי של הדור הראשון, אך הפעם בכיוון ההפוך".

רבים מהחוזרים בתשובה מספרים שהחברה החרדית לא מקבלת אותם, גם בחלוף שנים מאז שהצטרפו אליה. מדוע זה קורה?
"החברה החרדית אולי נהנית מהחזרה בתשובה כתופעה תרבותית המסייעת לתקף כלפי פנים את הבחירה בחרדיות כדרך חיים יהודית נכונה – ראי את ההתרפקות על ידוענים חוזרים בתשובה או מתחזקים – אך בה במידה היא תמשיך להפגין חשדנות קבועה כלפי החוזרים בתשובה; חשדנות המתורגמת להצבת גבולות ושמירת מרחק בין מי שנולדו למשפחה חרדית ותיקה ובין מי שבנו את עצמם כחרדים. הדור השני אינו מתעלם מהמתח הזה, ובדומה להוריו הוא לפעמים שוב נוטל הכרעה".

אני שואלת את הרב ורדי אם הוא מאמין שבני הדור השני של החוזרים בתשובה מהשנים האחרונות, יעברו חוויה אחרת. האם ההורים יפיקו לקחים מהטעויות שעשו קודמיהם? "ברור שהחוזרים בתשובה של היום שונים מאוד מאלה של שנות השבעים", אומר הרב ורדי. "למשל, הם כבר לא נוטשים את תחומי האמנות. בניגוד לאורי זוהר, מרדכי (פופיק) ארנון, רותי נבון ועוד רבים, היום אפשר לראות את אביתר בנאי, רמה בורשטיין, שולי רנד או גולן אזולאי, שלא מוחקים את העבר שלהם. יש כאן התבגרות של עולם התשובה, אבל שאלת הדור השני עדיין על הפרק. שוחחתי עם על כך עם נועה ירון־דיין, אישה אמיתית ואמיצה שמבינה לעומק את הסיפור של ילדי החוזרים בתשובה. בספר 'מקימי' היא סיפרה על האור הגדול של בעלי התשובה. בספר השני שלה, 'שירה גאולה', היא כבר מדברת על משבר הזהות של הדור השני.

"אחרי הכול, 'אור חוזר' הוא לא רק סרט על בעלי תשובה. זה סרט על הזהות שלנו כמאמינים, על היכולת לבחון את דרכנו מחדש מתוך שיח עם הילדים, ועל היכולת להכיל אותם גם כשהם בוחרים דרך שונה משלנו. אני מאמין שאם נדע להקשיב להם, בסוף הם יעשו את הסיבוב שלהם וימצאו איך לחזור ולסדר לעצמם את המקום שמתאים להם, ואולי גם ללמד אותנו משהו על תיקוני דרך". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il