בילדותי הסעירו את דמיוני שני ספרים. האחד היה "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול ורן, עם הרעיון להקיף את העולם, והשני היה "רצח באוריינט אקספרס", סיפור בלשי נפלא של אגתה כריסטי, המתאר מסע בן שלושה ימים ברכבת בין איסטנבול לפריז – ולא סתם רכבת: מלון פאר על גלגלים ששירת את האצולה האירופית. בצעירותי עבדתי בחברה להגנת הטבע, ובהמשך 17 שנים הייתי צלם ועורך הצילום של המגזין מסע אחר. אלו היו שנים רבות של מסעות חובקי עולם. את המסע מסביב לעולם בשמונים יום גנזתי לימים אחרים, אבל המסע בעקבות האוריינט אקספרס היה רק עניין של החלטה ועיתוי.
כבר שנים מסעירים את דמיוני הסיפורים על רכבת הנוסעים המהודרת, שפעלה במשך קרוב למאה שנה. היא יצאה לדרך לראשונה ב־1883 וערכה את נסיעתה האחרונה ב־1977. בתחילת המאה זו הייתה נסיעת מותרות. לנוסעים היו תאים מפוארים עם כיורי רחצה, ארונות, מיטות ושאר פינוקים. קרון מסעדה סיפק ארוחות משובחות, ודיילים עמדו לרשות הנוסעים. הנסיעה הייתה יקרה, וקהל הלקוחות בהתאם. זו הייתה נסיעה רצופת תענוגות, שארכה כמעט שלושה ימים.
באוגוסט 2018 החלטתי שהגיע זמן לצאת ולשחזר את התוואי המקורי של הרכבת של לפני מלחמת העולם השנייה: פריז – שטרסבורג – מינכן – וינה – בודפשט – בוקרשט – איסטנבול. הקו המקורי כבר לא פעיל, ושחזור המסלול של פעם הוא ארוך יותר. לכן בניתי פאזל שהתחיל בפריז, בתקווה להשלים אותו באיסטנבול בתוך כשבועיים, תוך החלפת רכבות ושהייה בכל עיר שהרכבת עוצרת בה, בשש מדינות שונות.
מופע תעתועים: פריז - שטרסבורג
חמש לפנות בוקר. אני עולה על הרכבת ממודיעין לשדה התעופה בן־גוריון, ושם לוקח טיסת בוקר לפריז, בלי כרטיס חזרה. לא ידעתי מתי ומאיפה אחזור. לפני 37 שנים טסתי לפריז אל הלא נודע עם כרטיס לכיוון אחד, למסע מופלא של שנתיים שבהן התנתקתי מהמציאות המוכרת וקיבלתי שיעור נפלא לחיים. היו לי באותו מסע מפגשים מעצימים עם תרבויות, נופים, טעמים, ריחות, אנשים, ובעיקר עם עצמי. הפעם יצאתי למסע בעקבות פנטזיה.
בשבע בבוקר פריז ישנה עדיין, הרחוב ריק מאנשים, בתי הקפה והחנויות סגורים. היום קריר ואפרפר. רק בבולנז'רי שבקצה הרחוב דולק האור. מאדאם זעופת פנים מסדרת על מדפים את הקרואסונים שרק יצאו מהתנור. אני גורר מזוודה כסופה ויורד למטרו. קפה ראשון של בוקר מול שורות של רכבות צבעוניות בתחנת הרכבת גאר דה לאסט. לוגם מהקפה ומתבונן ברציפים הגדושים בנוסעים בדרכם ליעדים מזרחה. כרוז מכריז בשלוש שפות על רכבת היוצאת לדרך. אני תמיד מרגיש זר בתחנות רכבת: אנשים אבודים גוררים מזוודות גדולות, מנסים להבין מאיפה ומתי יוצאת הרכבת שלהם. אני צופה מהצד, מרותק.
לאחר שאני נפרד בצער מכוס הקפה, אני צועד לרציף 23 ועולה על הרכבת לשטרסבורג. מתמקם בקרון מספר 18, במושב ליד חלון גדול, ומוציא את המצלמה מהתיק. בשעה 8:20 בדיוק, כפי שמפורסם בלוח הרכבות, הדלתות נסגרות. הכרוז מכריז שהרכבת יוצאת לדרך, והיא מתחילה לנוע לאט. אני נצמד לחלון, הדרך חוצה את החצר האחורית של פריז.
הרכבת יוצאת מהעיר ומאיצה בהדרגה, החלון נראה כמו מסך ענק שמקרין מופע תעתועים. המראות מתחלפים במהירות, פסים, עמודי חשמל, גרפיטי, מבנים תעשייתיים, שדות ירוקים, כפרים קטנים. המראה מזכיר לעיתים מעין קלידוסקופ גדול היוצר ערבוביה של צבעים וצורות, מופע צבעוני המעורר את הדמיון והמחשבה.
אני כנראה חולם: שטרסבורג-מינכן
תחנה ראשונה, שטרסבורג. העיר נראית כמו ציור מספר ילדים, אגדה צבעונית ויפה: טירות, גשרים, מלכים, נסיכות, סיפורי אהבה. לאחר יומיים בעיר אני עוזב אותה ועולה על הרכבת לכיוון מינכן. הרכבת חדישה ומהירה. חוצים נהר – והופ, אנחנו בגרמניה. שלושה שוטרים חמושים עוברים בין הקרונות ובוחנים את הנוסעים. מזכיר משהו. אני חוזר בדמיוני לתחילת המאה הקודמת, זז באי נוחות במושב. השוטרים נעצרים, פונים לאיש שמולי, בודקים את הדרכון שלו, מדפדפים וממשיכים הלאה. אני נושם עמוק ושוקע בהרהורים.
בקרון 22 שמור לי מושב, אבל הסיפורים על קרון האוכל של האוריינט אקספרס שואבים אותי אליו. הקרון מחולק לשניים: בית קפה עם שולחנות לבנים וספות אדומות, ומסעדה עם שמונה שולחנות. בין שני החלקים מטבח קטן ובר. אני מתמקם במסעדה לצד שולחן קטן הצמוד לחלון. אור רך של סוף היום. מלצרית גרמנייה בסינור לבן, "לא מדברת אנגלית או צרפתית", מגישה לי תפריט בגרמנית. אני צמחוני, ולשמחתי המנות הצמחוניות מסומנות בעלה ירוק. בין ביס ללגימה אני מתרווח, מרים את המצלמה, גונב הצצה בחלון. הכול ירוק. מדי פעם אני מצלם את שכניי לקרון; יש בהם משהו שמזכיר לי את נוסעי הרכבת של אגתה כריסטי. שיחות ערניות בגרמנית, צרפתית, אנגלית, ריחות של תבשילים עולים מהמטבח ומשתלבים עם ריחות הבירה והקפה. זה לא אמיתי. אני כנראה חולם.
חולפות חמש שעות בקרון האוכל. בכל עצירה חלק משכניי לנסיעה יורדים. מדי פעם אני קם, מתמתח, צועד לאורך הקרון הלוך ושוב, מצלם את הדרך מכל חלון. השמש שוקעת לאטה, הכול נצבע בגווני כתום, והמראות, בפנים ובחוץ, משתנים במהירות מסחררת.
פאתי מינכן. הלילה יורד, בקרון נוסעים בודדים. שקט. המלצרית מחליפה את המפות שעל השולחנות ומניחה עליהם תפריט של בוקר, לנסיעה של מחר. היא מגישה לי אספרסו קצר עם חיוך של סוף היום. אני מתבונן בנוסעים שנשארו בקרון, כל אחד שקוע במחשבות שלו. אני צורב בזיכרון תמונות אחרונות של חלום בקרון בין שטרסבורג למינכן, בין סיפור לאגדה, בין מציאות לדמיון.
הרכבת מגיעה למינכן בלילה. ביציאה מהתחנה שוטרים חמושים בוחנים כל זר. המלון שלי ממוקם 500 מטר מתחנת הרכבת, והדרך אליו עוברת בין מסעדות ובתי קפה של טורקים וזרים נוספים, השפה השולטת: ערבית.
חוויה מתקנת: מינכן-וינה
יום ראשון בבוקר. אני יוצא מהמלון לשוטט. מגיע למרכז העיר העתיקה, הגדוש באינספור מסעדות, בתי קפה, חנויות, דוכני מזכרות, נגנים, פסלים אנושיים והמון המון תיירים. בשעה 11 אני צופה כמו כולם במופע שעון הגלוקנשפיל שבמרומי מגדל בית העירייה. המופע לא מרגש אותי כבעבר.
העיר יפה, אבל אני חש לא בנוח. המוני מהגרים, שלטים בערבית בחנויות ובבתי הקפה. מינכן ידעה ימים יפים יותר. בעבר ביקרתי בה כמה פעמים. היה בה קסם, אך כבר לא מצאתי אותו. העיר השתנתה, ואולי זה אני שהשתניתי. למחרת אני עולה על רכבת הבוקר לווינה.
הרכבת חדישה, נוחה ומהירה. אני מתמקם במושב השמור לי מול חלון גדול, מניח את המצלמה על השולחן שלפניי, ולא מסיר את המבט מהחלון במשך כל הנסיעה. מרבדים ירוקים, אגמים, כפרים קטנים ויפים ועיירות מימי הביניים.
כשהרכבת נכנסת לווינה אני מביט מהחלון, מתמלא זיכרונות מתוקים מהעיר. יורד מהרכבת, גורר את המזוודה וצועד מכיכר קרל לכיוון בית האופרה. חם, אבל אושר מציף אותי. העיר מדהימה, חוויה מתקנת אחרי מינכן. עוצר כל כמה דקות ומצלם. מתמקם במלון ברחוב אנה, ויוצא לשוטט בין נגני הרחוב, בתי הקפה והקונדיטוריות. אומרים על וינה שהיא "אם כל בתי הקפה בעולם": קודם נפתחו בה בתי הקפה, ולאחר מכן נבנתה העיר סביבם.
בוקר וינאי קריר. אני מתעורר במלון. אפור וגשום, העיר שונה מאתמול, השמיים מכוסים עננים, האור רך ומפוזר, ומתאים כתאורה לצילומים בעיר. אני יוצא לחפש את וינה של ימי האוריינט אקספרס. יש משהו מהפנט בשוטטות בעיר זרה. אני לא פותח את המפה, בוחר ללכת לאיבוד בסמטאות העיר. לא פעם, כשאני מאפשר לעצמי ללכת לאיבוד, אני מוצא את עצמי מחדש.
הגשם מתחזק. אני נעצר מול ארמון פרסטל, שהוקם בשנת 1860. בחזיתו תור ארוך של אנשים שמחכים בכניסה ל"קפה סנטרל", הממוקם בארמון. זהו בית קפה מפואר שנפתח בשנת 1876, וישבו בו בין השאר הרצל, קפקא, קלימט, לנין וטרוצקי. הייתי בו בביקורי הקודם בעיר. הפעם, במזג האוויר הזה, אני מעדיף מקום שקט ורגוע יותר. בכלל, בנוגע לבתי קפה, אני מעדיף אותם קטנים, ורצוי בסמטה צדדית ושקטה. בחלק האחורי של הארמון נמצאת הכניסה לפסאז' פרסטל. אני צועד פנימה. קשתות מעוטרות בציורי קיר צבעוניים, מעליהן תקרת זכוכית. הרצפה מצוירת. אני חולף על פני חנויות בוטיק קטנות וכמה מסעדות, מתמקם בקצה הפסאז' בקפה בולייה: בית קפה קטן עם שיק פריזאי, שלא מופיע במדריכי המטיילים לווינה. אני מתיישב. צלילי הגשם מתמזגים עם שכשוך המזרקה שבקצה הפסאז'. מדי פעם חולפת ברחוב הסמוך כרכרה רתומה לסוסים. פס הקול שיוצרים הגשם, פכפוך המים במזרקה ורקיעות הסוסים על אבני הרחוב משרה עליי תחושה נעימה.
בחלון הראווה בגלריה שממול, רפרודוקציה ל"הנשיקה" של גוסטב קלימט. צייר וציור שמחזירים אותי בדמיוני לווינה שלפני מלחמת העולם השנייה. אני משוטט בעיר יומיים, חוזר לאתרים שביקרתי בהם בעבר, ומגלה אותם מחדש. רואה את העיר מזווית שונה, נעימה ורכה יותר, סוגר מעגל עם העיר, ומהמלון מזמין כרטיס נסיעה לבודפשט.
בין עבר אפל למציאות חדשה: וינה-בודפשט-בוקרשט
הרכבת להונגרייה מיושנת אך נעימה. הנסיעה רכה. אני מתבונן בנוסעים שלצידי. כל אחד מכונס בתוך עצמו. הגברת שמולי שקועה בספר בהונגרית, הגבר שלידה בוהה במסך המחשב שלפניו. בחורה צעירה מחוברת לאוזניות. מדי פעם הם מגניבים אליי מבט תמוה ומנסים להבין מה אני מצלם כל הדרך.
בודפשט מקבלת אותי באהבה. העיר יפה, צעירה ותוססת. חיי לילה מגוונים. מבנים מדהימים ודנובה כחולה שחוצה את העיר בין בודה לפשט. עיר שחצויה בין עבר אפל וקודר למציאות חדשה. במלחמת העולם השנייה ההונגרים החלו בחיסול יהדות בודפשט עוד לפני שהגרמנים נכנסו לעיר. הם גירשו את הקהילה היהודית המשגשגת, וקיבלו במקומה המוני צוענים ומהגרים ים תיכוניים.
אני עוזב את בודפשט ברכבת הלילה לבוקרשט. לפניי נסיעה של 17 שעות. אני מזמין מראש קרון שינה, בלי לדעת מה זה אומר. הרכבת אמורה לצאת מרציף 6 בשבע בערב. אני מגיע לפני הזמן. ברציף מחכה רכבת הונגרית ישנה. אני חולף על פני הקרונות בדרכי לקרון 422. בכניסה לקרון עומד אנדרה, נציג חברת הרכבת. הוא בוחן את הכרטיס שלי ומוביל אותי במסדרון ארוך וצר לתא 10. איזו הפתעה: הרכבת אומנם ישנה, אך התא האישי נפלא. שתי מיטות מוצעות לשינה עם סדינים לבנים ונקיים. מול המיטות ארונית עם מראה, כיור וברז, שולחן עבודה קטן. אחד הלחצנים בקרון מיועד לקריאה לדייל אנדרה: מתברר שהוא מלווה את נוסעי הקרון עד בוקרשט. הוא מזכיר לי במראהו דמות מהסיפור של אגתה כריסטי.
הרכבת יוצאת לדרך, במסדרון קולות של התארגנות לשינה. אני סוגר את דלת התא ומתיישב בקצה המיטה התחתונה נצמד לחלון, מוקסם מהאור של סוף היום. הלילה יורד. שקט. אני מכוון את טמפרטורת התא במזגן ומתמקם במיטה, מסדר שתי כריות מתחת לראש ומתכסה בשמיכה. שוכב מהופנט מהנוף שבחלון. בשעה הראשונה של הנסיעה, ירח צר מלווה אותי. אני מתמסר לטלטולי הרכבת, מרגיש כמו תינוק בעריסה, ונרדם. מדי פעם הרכבת נעצרת בתחנות לאורך המסלול. אני מתעורר, מביט סביבי, לא מאמין. נרדם שוב, ושוב.
בשש בבוקר, אור כחלחל של לפני זריחה שבוקע מהחלון מעיר אותי. אני מוציא את המצלמה מהתיק, נצמד לחלון. השמיים בצבע אפור, סגול, כחול. לאט לאט עולה מעבר לאופק שמש אדומה וצובעת את השדות בצבעי אדום־כתום־צהוב. אני חש כאילו אני נוסע בתוך ציור של ואן גוך.
הרכבת פונה בחדות ימינה. קרן אור נופלת על החלון ומאירה את התא, זווית הצילום שלי משתנה ואני יוצא למסדרון של הקרון, כולם ישנים. נצמד לחלון במסדרון הפונה מזרחה ולא יכול להפסיק לצלם.
עוברת שעה. השמש זורחת. אני חוזר לתא שלי. המראות של המרחבים, השדות והבתים הקטנים שלצד המסילה באור של הבוקר מרגשים אותי, אני מפסיק לצלם, בוהה בחלון וצולל עמוק פנימה.
דפיקות בדלת התא קוטעות את מחשבותיי. אנדרה עומד בפתח עם חיוך גדול: "פייב מינט בוקרשט". יום חדש: בוקרשט, רומניה. התארגנות אחרונה לפני הקטע האחרון, הארוך והקשה של המסע – 20 שעות נסיעה מבוקרשט לאיסטנבול.
המלון שאני מתמקם בו היה בעבר אחוזה של בנקאי עשיר, בן תחילת המאה הקודמת. אני מבלה את הערב בעיר, צועד למרכזה, נהנה מממליגה, פאפנש וקפה נפלא ב"אוריגו" בעיר העתיקה. בבוקר אני עולה על רכבת שעוברת בבולגריה בדרך לאיסטנבול. שלוש מדינות בנסיעה של 20 שעות.
טיפול אצל האריה: בוקרשט-איסטנבול
לאור ההצלחה בנסיעה הלילית לבוקרשט, גם הפעם הזמנתי קרון שינה. בכניסה לקרון קיבל את פניי נוגל, דייל טורקי. הוא מוביל אותי לאורך המסדרון בקרון ישן. למזלי, שוב מוקמתי בתא פרטי. הוא שונה מהתא הרומני, אבל מספיק נוח. נוגל עובר בין התאים ומחלק לכל נוסע כרית, סדינים, שמיכה, בקבוק מים, קרקרים וקרטון קטן עם מיץ דובדבנים. בכל זאת, נסיעה ארוכה בלי קרון אוכל. לאורך הקרון נדלקים שלטי "אסור לעשן". נוגל מסתגר בתא שלו, ומעשן.
אני מתארגן בתא לנסיעה הארוכה. מעולם לא חוויתי בהייה של 20 שעות מול אותו חלון. זמן נפלא להרהורים. חיים שלמים חולפים לפניי: ילדות, בגרות, אהבות, אכזבות, זוגיות, משפחה, יום, לילה ושוב יום. 20 שעות של התנתקות טוטאלית, של חשבון נפש, של סגירת מעגלים. מסע בזמן, תרתי משמע.
המעבר מרומניה לבולגריה לא מורגש כמעט. נדנודי הרכבת מרדימים אותי. שלוש בבוקר. נוגל דופק על דלת התא. "טורקיש, פספורט", הוא אומר. אני קם באי שקט ורואה שהרכבת עצרה בתחנה שוממת. הנוסעים מורדים מהרכבת ומובלים למנהרה מתחת למסילה. משם עולים לרציף צדדי, שבו נערכת ביקורת הדרכונים במשך כשעה, בעמידה לצד המסילה. החוויה מחזירה אותי לרגע לקטע מהסרט "אקספרס של חצות". לאחר גמר הביקורת אני חוזר לתא ומנסה להירדם.
עשר בבוקר, איסטנבול. הגענו לתחנת הרכבת סירקגי, התחנה הסופית של האוריינט אקספרס הישנה, שהסעירה את הדמיון שלי. מסע של 3,000 קילומטר הסתיים בתחנה הזו, סמוך לרציף אמינונו וגשר גלאטאה. בחזית מוצג קטר הקיטור הראשון של האוריינט אקספרס. בחלק הפנימי של התחנה ממוקם בית קפה הנושא את השם "אוריינט אקספרס". אני מתיישב שם. פניי לכיוון הרציף. צופה לכיוון המסילה ומזמין קפה טורקי. המלצר מגיע עם מגש נחושת ועליו כוס מים, צלחת קטנה עם שתי חתיכות רחת לוקום, ספלון קפה קטן ופינג'ן מתכת מלא בקפה חם וריחני.
אני מוזג את הקפה לספל, נושם עמוק את אדיו, לוגם מעט, ומאפשר לו להסתער על בלוטות הטעם. אני עוצם את העיניים ובדמיוני חוזר לתחילת המאה הקודמת, שומע את צפירת רכבת הקיטור נכנסת ברעש לתחנה, חריקות הבלמים, שריקת שחרור הקיטור – ואז שקט, הדלתות נפתחות ומבעד להן מגיחים נוסעי הרכבת מפריז, אחרי נסיעה של שלושה ימים. הם יורדים וממלאים את הרציף: נשים מהודרות בשמלות מלמלה וכובעים פרחוניים, גברים חבושי מגבעות בחליפות שלושה חלקים… אך כשאני פותח את העיניים, הרציף ריק. אני האורח היחיד בבית הקפה.
הליכה של עשר דקות בסמטאות העיר מובילה אותי למלון ברחוב פייר לוטי. אני מתמקם ומיד יוצא למרכז העיר. אחרי עשרים שעות ברכבת, אני חייב להתאושש. ברחוב הסמוך חמאם ותיק ונעים. אני מזמין את החוויה המושלמת – טיפול עשרת אלפים. בדלפק הכניסה אני מקבל מגבת, סבון קטן, כפכפי עץ ומפתח לחדרון קטנטן. בחדרון האישי אני משיל מעליי את הבגדים שליוו אותי בעשרים השעות האחרונות. עטוף מגבת אני יוצא ממנו, ונכנס לאולם גדול ומעוגל, שבמרכזו בימת שיש מוגבהת. לאורך הקירות ספסלי ישיבה מאבן, ולצדם כיורים וברזי מים קרים.
באולם כ־15 גברים עטופים במגבות. כאן כולם שווים, אין הבדלי מעמדות ודתות. אין שעונים ומובן שגם לא טלפונים. אדים ממלאים את החלל. מדי פעם אני מצנן את עצמי בקנקן מים קרים. לאחר שאני מקבל את הגוון הנכון, מסמן לי אסלאן (אריה בטורקית) שהגיע תורי לטיפול. אני עולה על בימת האבן במרכז החמאם, ונשכב על הבטן. האבן רטובה, חמה ונעימה. אסלאן, טורקי צנום ושרירי, מתיישב עליי ומתחיל לפרק לי את הצורה. הוא מעסה את הגב, הצוואר, הידיים והרגליים, הופך אותי, מסבן, מקרצף, משפשף, חופף, ואז שופך עליי דלי של מים קרים. המים שוטפים מעליי את הלכלוך, הקצף, הסבון ואת כל מה שידעתי, או שחשבתי, על העיר הזו. בלי התראה מוקדמת ניתך עליי דלי נוסף של מים קרים, ששוטף את שארית הצרות הקטנות, החששות והמחשבות.
"אל תזוז", מצווה עליי אסלאן. הוא הופך אותי על הגב, שם מגבת מגולגלת בין הראש שלי והאבן, ומסמן לי לנוח. אני שוכב ובוהה בתקרה שמעליי. כיפת אבן מעוגלת, משובצת בפיסות זכוכית צבעוניות, שדרכן חודר אור. הנשימה שלי נעשית כבדה, הראייה מתערפלת, והאור הצבעוני צובע את האדים במראה נפלא. אני עוצם את עיניי, נושם עמוק, מוציא את האוויר לאט, ומבין למה הגיעו לכאן נוסעי האוריינט אקספרס, ולמה יצאתי למסע הארוך הזה.
אפילוג
המסע המופלא בן 3,000 הקילומטרים מפריז לאיסטנבול ברכבות היה מושלם להרהורים. זמן איכות שלי עם עצמי. התנתקות מושלמת. שעות של מבט החוצה בנופים – ופנימה, בחזיונות שמציפים אותי.
הרכבת, כמו החיים, נמצאת בתנועה. היא נושאת אותי, את הזיכרונות שלי, החלומות, הפחדים והתשוקות. לפעמים הדרך ירוקה ויפה, ולפעמים חולפת במנהרות חשוכות. לפעמים ישרה וברורה ולפעמים מפותלת ומסתורית. האתגר הוא לפגוש את הרכבת הנכונה, לעלות בתחנה לקרון ולמושב השמור לי ורק לי, לפגוש את האנשים שמחכים לי, לדעת מתי להיפרד ולרדת בתזמון המושלם, בלי לפספס את התחנה.
יואל שתרוג הוא עיתונאי, צלם, אמן, מרצה, מורה לצילום ומנכ"ל בית הספר לצילום "אדמה יוצרת". שתרוג עבד בתחילת דרכו בחברה להגנת הטבע, ובה הקים וניהל את סדנאות הצילום בטבע לזכר הצלמת גייל רובין. בהמשך שימש במשך 17 שנים כצלם ועורך הצילום של המגזין "מסע אחר", ועבד כצלם הבית ועורך הצילום של מגזינים נוספים.
הביא לדפוס: אהוד מקסימוב
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
