מה קורה כשכתבת פוליטית מנסה להיגמל מהנייד?

אפתח בווידוי קצר: הגמילה לא נכפתה עליי. זו הייתי אני שביקשתי מהעורך לכתוב את הכתבה הזו, כנראה כי ידעתי שזה הדבר היחיד שיאלץ אותי לעשות את מה שכותרת הספר מבטיחה: "איך להיפרד מהטלפון ולזכות בחייך תוך 30 יום". כלומר, לא באמת חשבתי שניפרד, אני והצמוד, אבל רציתי לצמצם בינינו מגע למינימום. להפסיק לבדוק ווטסאפ כל חמש דקות בממוצע או לגלול את הפיד בטוויטר ובפייסבוק באותה תדירות – כולל בנהיגה, כולל בשיחות טלפון חשובות, כשאני עם הילדים, עם הבעל, עם החבר'ה. ובמילים אחרות, רציתי להיפרד מהצורך תמיד להיות בשליטה וללמוד לגלוש בצורה מבוקרת – כזו שלא משתלטת לי על היום ועל הנשמה.

לקחתי את הספר ממדור הספרים של "מקור ראשון" לפני חודשיים בערך, ומאז הסתובבתי איתו בתיק הגב שלי. ראיתי אותו בכל פעם שהוצאתי את המטען למחשב הנייד, את המחברת או את האודם, והתחלתי להתרגל לרעיון גם בלי לפתוח את הספר אפילו פעם אחת. אחרי שבועיים בערך הוצאתי אותו מהתיק וקראתי חצי ממנו, בשבת כמובן, כשהטלפון היה מחוץ להישג ידי הדתית. הפרקים הראשונים של הספר עזרו לי להכיר בזה שאני מכורה, והסתפקתי בידיעה הזו במשך שבועיים נוספים, בלי לעבור לחלק המעשי.

שלב ראשון: הכרה

פתאום התחלתי לחשוב בכל פעם שלקחתי את הטלפון ליד כדי לבדוק מה חדש. שמתי לב לתדירות המטורפת שבה אני עושה את זה. כאילו משהו מדגדג באצבעות ידי הימנית כשאני משתוקקת לעשות כך. שמתי לב לזה שאני יושבת עם הבעל בסלון אחרי יום ארוך ושנינו יושבים כתף אל כתף, שקועים כל אחד במכשיר הקטן שבידינו, בלי יכולת להעביר חמש דקות של שיחה רציפה. הבחנתי שאני קוראת סיפור לילדים עם עין אחת בטלפון, מחבקת עם יד אחת בלבד, כי השנייה עושה לייק לפוסט בפייסבוק, נוהגת עם יד אחת ובלי עיניים כי בדיוק נשלח פוש על איזה פיגוע ואני חייבת לדעת מה קורה. עכשיו.

זה לא שלא ידעתי את זה לפני כן, אבל רק עכשיו נתתי למוח שלי לשים לב לכך שאני שקועה בטלפון, במקום לחיות באמת. שאני לא יכולה לקבל הודעת ווטסאפ בלי לפתוח אותה, גם כשהיא בקבוצת "מעון קטנטנים" וגם ב"נשות הר חומה" (כן, יש קבוצה כזו, בטח גם לכם בהטיות אחרות. אל תתנשאו). כאילו אני חייבת לקרוא את ההגיג היומי הנדוש ששלחה שם מישהי שלא פגשתי מעולם ברגע שהוא נשלח.

אני מכורה לטלפון הנייד מהרגע שהוא נחת בחיינו. אני עדיין זוכרת את עצמי מנסה למצוא קליטה בטיול שנתי אחד על ראש הר, אי שם בתחילת האולפנה, עם מכשיר המנגו הענק, או את לוח הזיכרון שהכנתי לנוקיה עם הפאנל האדום (זוכרים את הפאנלים?) שנגנב או נעלם לי בהופעת יום העצמאות בשדרות בכיתה ח'. ואני זוכרת כמה בכיתי כשנהרס לי טלפון אחר מתישהו בשירות לאומי, כי כל היומן שלי, התמונות, אנשי הקשר והחיים שלי היו בתוכו.

כלומר, ההתמכרות שלי למכשיר החכם (וגם הטיפש לפניו) התחילה עוד הרבה לפני הקריירה העיתונאית שלי, זו שמשמשת תירוץ נהדר לכך שאני פשוט לא יכולה להתנתק. אז אם השלב הראשון בגמילה או בכפרה על חטא הוא הודאה בקיומו – עשיתי את זה סוף־סוף, חודש אחרי שהסתובבתי עם הספר בעל השם היומרני שאמור להחזיר אותי לחיים. אבל ידעתי שלא אעשה יותר מזה בלי יעד אמיתי – דד־ליין ועורך הנושף בעורפי. וכך יצאתי לדרך.

שלב שני: מודעות, לבעלי

"מאמי, אתה שם לב שאתה כל הזמן בטלפון", אני נוזפת בו כשאני מרימה את העיניים מהמסך כדי לראות מה הוא עושה. "תגידי, ראית את עצמך לאחרונה?" הוא גומל לי ברעה תחת טובה. ובאמת, המודעות לטירוף שאנחנו חיים בו גורמת לי קודם כול לראות לראשונה כמה נורא זה נראה. איך זה מוזר שהגדולה ניגשת אליו עם ציור מהגן והוא שקוע בטלפון ומבקש ממנה "חכי דקה", וכמה מבאס זה לשבת ביחד במסעדה (כשנגמרה לי הסוללה) והוא כל הזמן בטלפון.

אני רואה אותי דרכו. כשאני מצליחה לשים את הטלפון בצד לכמה רגעים, הוא ואחיות שלי והחברים והקולגות לעבודה משקפים לי כמה נורא אני נראית ביתר הזמן, כלומר רוב הזמן. בינתיים אני מניחה לו לחזור למשחק בסלולרי, והיד שלי מגששת באוטומט לטלפון שעזבתי לפני שלוש דקות.

אגב, במהלך הגמילה הזו גיליתי שיש לי ריטואל ממש: קודם ווטסאפ, אחר כך טוויטר, אחר כך פייסבוק וחוזר חלילה. כלום לא התחדש, ואני חוזרת לסדרה שאני בוהה בה. ושוב הטלפון רוטט. בספר כתוב שצריך לנסות לדחות את הרגע. אז אני סופרת בלב עד עשר, אומרת לעצמי "אוקיי, את מודעת" ופותחת את ההודעה. מובן שזו תמונה דבילית באחת ממיליוני הקבוצות שאני חברה בהן מתוקף תפקידי. אני מתבאסת. וזה חלק מהקטע של ההתמכרות, כך כתוב.

אני עדיין רק אחרי החלק הראשון של הספר, אבל אני מרגישה איך כל הזמן זה משתפר. אני מצליחה לשים את הטלפון בטעינה במטבח כשאני חוזרת הביתה עם הילדים ולא לגשת אליו למשך רבע שעה, ואחר כך חצי שעה. הטלפון נכבה לי כשאני בבית ואני לא ממהרת להטעין אותו כדי לקבל עוד כמה רגעים־ללא. הבעיה היא שבזמנים שהתפנו לי אני רואה את הבעל שיחיה תקוע עמוק־עמוק במסך.

"מאמי, אתה מכור. זה ממש חבל", "אתה מפספס את החיים שלך", או "מאמי תנסה בבקשה להיות עם הילדים ולא לגשת לטלפון כשאתה איתם", הם חלק מהמשפטים שהשמעתי במהלך השבוע הראשון. אבל הוא סירב להיכנע לתפקיד שנטלתי על עצמי להציק לו בזמני הפנוי והדף אותי בעקביות: "את החלטת להיגמל, בהצלחה. אבל מה את רוצה ממני?!"

שלב 3: רגע האמת

אז המעבר לחלק היישומי של הספר קצת תקוע, אבל אני לא מוציאה אותו מהתיק. אני מסתכלת עליו והוא מחזיר לי מבט תוכחה מספר פעמים ביום. ערב אחד, כשאני יוצאת עם אחיותיי מסרט שבמהלך יותר מחצי ממנו הייתי תקועה בטלפון בהודעות לחברה במצוקה ובאיזה אירוע פוליטי זניח שאני לא זוכרת כרגע, אני פותחת את התיק והתזכורת מציצה החוצה. אחותי פורצת בצחוק ואומרת לַשנייה, "תראי מה היא קוראת. סרט שלם היא לא הצליחה להניח את הטלפון והיא רוצה להיגמל".

הגיע רגע האמת. יום למחרת אני מורידה את האפליקציה לניטור זמן הגלישה בסמארטפון. בסוף הספר יש רשימה של אפליקציות שאפשר לבחור מתוכן, ואני בוחרת בזו שנראית לי הכי נוחה. היום הראשון יוצא, ובכן, ביום ראשון. בבוקר אני מעריכה שאני גולשת בערך שש שעות ביום מתוך 16 שעות ערות ולמרבה הפלא, זה דווקא יוצא הרבה הרבה פחות. שעתיים וארבעים דקות סך הכול. שעה ועשר דקות בווטסאפ, 43 דקות טוויטר, 12 דקות לפייסבוק. 93 פעמים החלקתי על המסך לביטול נעילה. בספר לא כתוב כלום על זה שלמעלה מחמש שעות עבדתי על המחשב עם כל האפליקציות פתוחות לפניי.

יום שני כבר משקף את מצבי הנורא באמת. בלי מחשב (רוב הזמן), עד לשעות הצהריים אני כבר עם ארבע שעות גלישה ועד לסוף היום אני סוגרת שבע שעות ו־57 דקות. אציין להגנתי שבסוף זו באמת העבודה שלי ככתבת פוליטית, וממש הריחו בחירות והיה הרבה מה לצייץ ועל מה לעבוד באותו יום. ואחרי שכתבתי את זה וניסיתי להוריד אחריות, אודה שבתכלס חלק מהזמן הוקדש לדיונים לא מהותיים בווטסאפ ולייעוץ זוגי.

כמה זמן הקדשתי לילדים שלי היום? ניסיתי לחשב בלילה, תוך כדי שאני גולשת בעיניים חצי עצומות במיטה. ובכן אם להיות כנה, ארבע שעות שהם בבית ביום מינוס הזמן שכלל את הטלפון ביד שלי, זה יצא אולי שעה, וגם כאן אני מפרגנת לעצמי. ועוד יום עובר ועוד אחד, 5:50 שעות, 6:49, 6:10 בטלפון, בימים של הכנסת אני שם עוד שעתיים בערך, ועוד זמן זהה במחשב. תעשו אתם החישוב.
אגב, שלב הניטור מזכיר לי כחובבת דיאטות מושבעת את השלב שבו הדיאטנית שולחת אותך הביתה עם טבלה שבה צריך לכתוב מה אכלת כל יום ואז את מרמה קצת כי את קולטת שזה עמוס מדי. רק שפה אי אפשר לעבוד על האפליקציה ואני מסתפקת בתגובת נגד לשבועיים הקודמים של הכרה והפחתה וחוזרת לטלפון בכל הכוח. שתראה האפליקציה הזו למה אני מסוגלת.

שלב 4: ביי מירי רגב

הגיע השלב שבו המחברת מבקשת (ברוב חוצפתה, כן?), למחוק את האפליקציות של הרשתות החברתיות, אלו שרוב החיים שלנו מתנהלים בתוכן, ולהעביר את מרכז החיים החוצה: לעשות יוגה, לצאת להליכה או להשאיר את הטלפון בבית בזמן בילוי. אז למרות הנכונות וההתחייבות לכתבה, לזה אני לא מוכנה. אני באמת צריכה אותן בשביל העבודה שלי. אבל כהצעת פשרה לעצמי אני מוחקת שתי קבוצות וואטסאפ: "נאמני מירי רגב" (עבודה!) ו"נשות הר חומה" (כן, ההיא). וגם מדיחה את עצמי באופן יזום מכמה רשימות תפוצה במייל. "האם אתה בטוח?" מהדהדת אזהרה בכל אחד מהמקרים, להראות לי, לנו, עד כמה השתגענו.

ביום שישי אחד הבעל ואני יושבים לקפה בחצר, אחרי פיזור הילדים. אני גוללת בפייסבוק בחיפוש אחר משהו מעניין עד שהטלפון כבה ואנחנו נשארים שניים. פתאום אנחנו מתגלגלים לשיחה ארוכה של שעה וחצי. בלי הפרעות, בלי רטט, בלי פושים ובלי הסחות דעת. שיחה זורמת, בלי שהקשב נקטע ואתה צריך להגיד את אותו משפט עשר פעמים. זו אמנם הפסקה כפויה מהנייד, אבל היא מוכיחה שהחיים אכן מתקיימים מחוץ למסך הקטן וכדאי לחוות אותם לפעמים.

בהמשך מציעה המחברת לבטל את ההתראות מהאפליקציות השונות, ואני נחרדת. אבל קודם אגלה כאן סוד קטן. כבר למעלה משנה אני לא גולשת באתרי חדשות. אני נכנסת באופן ממוקד לכתבות שמעניינות אותי, אבל לא מבלה דקות ארוכות בתוך אתר חדשות כפי שהייתי עושה בעבר. היכולת לקבל את הכותרות בשורה קצרה בטוויטר הפכה את הזירה הזו לכלי העבודה הכי יעיל שלי, ואני אמנם מבזבזת בו שעות ארוכות ומיותרות, אבל לפחות לא מתפזרת כבר באקסנֶט על כתבות בסגנון "עיצוב הבית 2018".

עכשיו, פושים מאתרי חדשות זה הכי הסנדלר הולך יחף בשבילי. הרי בעצמי לחצתי "סנד" למאות או אלפי פושים כדי להכניס יותר גולשים לאפליקציית החדשות שערכתי בה (NRG ז"ל). בקיצור, במערכת הפושים של אתרי החדשות אני נעזרת בעיקר כדי לקבל כותרת בזמן אמת. בסוף, זו העבודה שלי.

מתי נהייתי כל כך טובה בלשקר לעצמי? אני חייבת לדעת הכול ראשונה, מבטן. זאת ההתמכרות שלי, שהיא דרייב מצוין לתחום העיסוק שלי אבל היא גם נתמכת היטב בכל המערכות המשוכללות של הטלפון הסלולרי. גם כשאני ממריאה לחופשה בחו"ל, וגם כשאני בחופשת לידה. אני נזכרת שאז יצאתי רק מהקבוצות הממש מטרטרות אבל מהקבוצות החדשות של העבודה לא יצאתי כי הייתי חייבת לדעת. וככה ביליתי את חופשת הלידה האחרונה שלי: שלושה חודשים וחצי הוקדשו לטלפון ולתינוק החדש, שווה בשווה.

רציתי שכתיבת הכתבה תלווה במסר שאפשר להתנתק ואיזה יופי וכמה חיי השתנו ללא הכר בתוך חודשיים. אבל הכיוון הכללי הוא שהטכנולוגיה כאן כדי להישאר, ואולי במקום להילחם בה כדאי שנתרגל למצב החדש ונדע לעצב אותו קצת יותר טוב בשבילנו, כדי שבכל זאת נוכל להגיד שחיינו באמת. שהקשבנו לילדים שלנו, שחיבקנו אותם בשתי ידיים, שראינו סרט שלם ויצאנו לטיול כדי לראות את הנופים בעיניים ולא דרך המצלמה של הסמארטפון. ככל שחלף הזמן, נוכחתי לדעת שזה אפשרי.

שלב 5: להיות מנומסת

לקראת סוף התהליך, בשבוע השני, ממליץ הספר להתקין חוסם אפליקציות ולחזור להיות מנומסים. לא לפזול לטלפון בכל מפגש חברתי, לא לברוח אליו במעלית ולא לדבר ולהתכתב בו זמנית. אם נודה על האמת, הטלפון הוא נקודת הבריחה האולטימטיבית שלנו. אספת הורים משעממת? אנחנו שם. דייט גרוע? מזל שהחברה התקשרה והזעיקה אותך למקרה חירום שלא סובל דיחוי.

או כמו שקרה לי בשבוע שעבר וקורה לי די תדיר, אנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי קטן ואחרי דקה של חיבוקים־נשיקות אני ממצה את הרעיון ובורחת לתוך הטוויטר/ פייסבוק/ יו ניים איט. חמותי עולה עליי וכשאני ממלמלת לה "עבודה" בחצי פה כי זה לא יפה לשקר, היא אומרת לי בחיוך "בואי אני אעשה כאילו במקומך, לפחות תעצרי כדי לאכול משהו". הטלפון הזה באמת חבר אמת. הוא מחלץ אותנו מכל רגע של בדידות או שעמום אבל גם לא מאפשר לנו להיות נוכחים באמת.

אז בפעמים הבאות שנקרות בדרכי אני עושה כמצוות המחברת ומעבירה את הטלפון למצב טיסה באספת הורים, ומשתדלת ממש שלא לפתוח את הטלפון במעלית (הצלחתי פחות או יותר ב־50 אחוז מהפעמים) ובאוטו אני מרחיקה את הטלפון למושב לידי ולא מניחה אותו על הרגל וגם זה לא תמיד מצליח. בבית אני נדרשת להגדיר אזורים "נקיים מסמארטפון" ובתור התחלה גוזרת את זה על חדר השינה של הילדים שלי ועל שולחן האוכל.

בסוף שלושים הימים אני לא ממש גמולה, אלא יותר מודעת, מתחשבת ודוחה סיפוקים, וזה עושה לי טוב. אני מגדירה כמצוות המחברת את נקודת הטעינה של הטלפון מחוץ לחדר השינה ומשתדלת ללכת לישון איתו פחות משנהגתי לעשות. אני מפסיקה להירדם כשהאפליקציה פתוחה ולהתעורר שעה אחרי כדי להעביר למצב טיסה, וזה עוד צעד קטן לאנושות ולי.

המבחן האמיתי שלי הוא ילדה חכמה מאוד בת שש שעוד לא משבחת אותי על ההתקדמות, אלא בעיקר מנסה לשלוף לי את הטלפון מהידיים בכל פעם שהיא יכולה. "אבל אמא, אני מדברת איתך", היא אומרת לי בכעס. "אבל אני בעבודה. רק חמש דקות", אני מבקשת והן בדרך כלל הופכות לעשר. במכתב שהכינו בגן לכבוד השנה החדשה התבקשו הילדים לכתוב מה הם מאחלים לעצמם לשנה החדשה. היא ביקשה "שיהיה לי טלפון". זה אומר הכול. אני רוצה להסתכל לה בעיניים יותר, לראות כמה היא גדלה, ואני יודעת שהטלפון הוא מכשול. בסוף נוכחותו תיכנס לממדים הנכונים בחיינו.

שלב 6: יום השבת

ביום ה־19, כך על פי ההתקדמות בספר, אמורים להיפרד מהטלפון ל־24 שעות. אני פטורה מזה בהתחשב בכך שהרגע התחברתי אחרי שבת. נכון? אני לא קוראת פה להדתה חלילה, ושלא תדווחו עליי בגל"צ, אבל פרק שלם בספר מוקדש כדי לתאר את השבת שלנו, וזה גאוני. אני חושבת שאם לא היה נמנע ממני ממניעים דתיים להשתמש בטלפון עוד יום בשבוע, זה לא היה קורה באופן וולונטרי.

אגב, אם בעבר הייתי משאירה את הטלפון דולק ועם סוללה מלאה כדי להתעדכן מהפושים שקופצים למסך הבית, בשנה האחרונה אני מצליחה לחיות בשלום גם עם טלפון כבוי ל־24 שעות. אני קוראת ספרים שלמים, עוברת על עיתונים, פוגשת חברים והראש צלול. לא אכחד ששעה לפני צאת שבת חוזרים העקצוצים המוכרים בקצות האצבעות ואני רק מחכה לעוט על הנייד ולראות מה הפסדתי בחוץ ביממה האחרונה (רמז: כלום). אגב, אני לא מבינה את הדתיים המסמסים בשבת, כאילו – הדבר הכי טוב בשבת זו ההתנתקות הזאת, אז מה הקטע שלכם, מכורים?

רגע לפני צאת שבת אנחנו מארחים חברים לסעודה שלישית מאולתרת ואני עורכת סקר מהיר לקראת הבחירות המתקרבות לראשות עיריית ירושלים. הסקר כמובן בלתי מייצג אבל בראש אני כבר מנסחת את הציוץ למוצאי שבת. אני לא מצייצת בסוף, ובמקום זה מטעינה את הטלפון הרחק ממני ב"נקודת הטעינה" ושמה לי ליעד לראות פרק שלם של האנטומיה בלי לפתוח את הטלפון תוך כדי. זה קשה, אני מודה. בזמן הצפייה אני מציצה לבעל בטלפון כדי להרגיש שאני בעניינים ואני ממש מחזיקה לעצמי את הידיים כדי לא לגשת ולקחת את הטלפון. 40 דקות בלעדיו חולפות בהצלחה.

עם הזמן אני גם מצליחה לצמצם את הריטואל של הווטסאפ־טוויטר־פייסבוק כך שיחזור על עצמו פחות פעמים בדקה. אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, ההתמכרות שלי לסמארטפון לא כוללת את כל הטוב שיש לו להציע לי באמת, אלא מסתכמת לתחום העיסוק שלי ולחדשות. אני לא גולשת שעות באתרי קניות, לא מעלה תמונות באינסטוש ולא משחקת משחקי טלפון שגומרים לי את החיים. לא שזה פחות נורא.

שלב 7: החיים שאחרי

כמעט סיימנו. אני מעבירה את אפליקציות הרשתות החברתיות הרחק ממסך הבית ומשאירה בו רק את היומן, הטלפון, וייז, מקליט שיחות ואת בנק הפועלים. המטרה היא ליצור פס האטה לפני השימוש התכוף באפליקציות. ותאמינו או לא, זה עובד. כשהאפליקציה לא קופצת מול העיניים כל הזמן, יותר קל לפתוח ולנעול את מסך הבית באותו רגע ולא להתפתות למסע שיטוטים מיותר. אני עדיין לא רואה הפחתה משמעותית בזמן הגלישה שלי אבל אני יודעת בשביל מה אני פותחת את הטלפון ויודעת לסגור אותו כשזה קורה רק מדחפים בלתי נשלטים.

סיפור לפני סיום. באחד מהלילות הלבנים בכנסת במושב הקיץ, פרשתי קרוב לחצות כשכבר היה נראה שכלום לא יקרה. רגעים ספורים אחרי שנכנסתי הביתה, ארגן נתניהו מסיבת עיתונאים מאולתרת במזנון הח"כים בלעדיי. מאז, אני בעיקרון לא עוזבת את הכנסת בלילות לבנים ומחכה לנתניהו שיחדש ימיו. "יש לך פומו", צחקה עליי אחת מיועצות חברי הכנסת. "מה זה פומו, למען השם?","Fear of missing out", היא מסבירה. אני לומדת את הפוביה החדשה הזו ומאמצת אותה בחום. אין ספק שאני לוקה בחרדה קשה, והטלפון מתחזק את החרדה הזו: אני לא יכולה להתנתק ממנו לרגע אחד, מהחשש שמשהו יקרה ולא אדע עליו בזמן.

כשאני נכנסת ליוגה פעם בשבוע, אני מעבירה את הטלפון למצב טיסה בלב כבד. אבל ברגע שהוא נעלם, אני חוזרת לשמוע את עצמי, שוקעת לתוך המחשבות שלי. באחת הפעמים אני נזכרת בטלפון שהייתי אמורה לחזור אליו ושכחתי, לא כי הטלפון לא היה לי ביד כל היום – אלא בדיוק בגלל זה. ברגע שהראש מתפנה מאינספור ההפרעות היומיומיות, אני יכולה להיזכר.

"ההבדל בין טכנולוגיה לעבדות הוא שעבדים מודעים לחלוטין לעובדה שאינם חופשיים", כך אמר נאסים ניקולס טאלב. הציטוט הזה שמובא בספר צד את עיני כי הוא פשוט כל כך מדויק. איכשהו הפסקנו לשים לב שהטלפון שאמור לסייע לנו בחיים, הפך להיות כל חיינו. שאנחנו בוחנים את החברים שלנו ואת עצמנו באופן שבו הם משתקפים אלינו חזרה מהרשתות החברתיות, שהזמן איתו תופס לנו כל דקה של שעמום בריא וכך ניטל מאיתנו החופש ליצור ובעיקר החופש להיות. אנחנו עבדים מודרניים, ואולי זה גרוע יותר מכל עבדות שהייתה נהוגה פה עשרות שנים אחורה.

אני לא בטוחה שאצליח להיגמל לגמרי מהמכשיר הנייד, בכל זאת חיי שזורים בחיי הסוללה שלו. אבל כמו שקוראים לדיאטה טובה שמחזיקה מעמד לאורך זמן "אורח חיים", אז כך מסתמנים היחסים החדשים שלי עם המכשיר החכם. לקחת את הטלפון פחות לידיים, להשאיר אותן פנויות ואת הראש פתוח לחיים עצמם. אבל לא התנזרות מוחלטת. בכל זאת, אני עיתונאית. זו העבודה שלי.