אימפריות נופלות: כך הובס נפוליאון במלחמת העולם אפס

בשדה פתוח ורחב בבלגיה, על הדרך הראשית בין פריז לבריסל, התנהל לפני מאתיים שנה בדיוק הקרב האחרון של מלחמת העולם אפס – המלחמה הכלל־אירופית שלפני מלחמת העולם הראשונה. זה היה יום בהיר אחרי לילה גשום, והאדמה הייתה רוויה ובוצית. בשעת בוקר, על רכס נמוך בצפון שדה הקרב, עמד הגנרל הבריטי ארתור ולסלי, הלא הוא הדוכס מוולינגטון, והביט דרומה. שם הוא ראה 73 אלף לוחמים – רגלים, פרשים וחיילי ארטילריה – מתכוננים להסתער על הרכס, ולכבוש אותו מידי 68 אלף לוחמיו.

רק מאה ימים קודם לכן אירופה הייתה שקטה. היבשת הייתה בטוחה שאך זה הסתיימה מלחמת העולם, ששורשיה נבטו הרחק באמריקה ב־1775, כשנקרעו 13 המושבות האמריקניות מבריטניה. המלחמה מוטטה כלכלית ופוליטית את בית בורבון הפריזאי, ערערה את המזרח התיכון וריסקה את אירופה, ובסופה נחלה הרפובליקה הצרפתית תבוסה מוחצת. המנהיג שהוביל את צרפת אל השלב ההרסני ביותר במלחמת העולם הזו, קיסר צרפת נפוליאון בונפרטה, היה בתחילת 1815 בגלות: הוא כיהן כ"קיסר" של אלבה, אי קטן בין איטליה לקורסיקה. בצרפת הושבה המלוכה על כנה, ואירופה הייתה יכולה לדמיין שהשקט יישאר על מכונו, ושמלחמת העולם תמה.

אלא שאז נפוליאון ברח ממקום גלותו. ב־1 במארס הוא נחת בחופי פרובאנס, והחל לצעוד לעבר פריז. בכל מקום שהגיע אליו אנשים בירכו אותו, כל יחידה צבאית שנתקל בה הצטרפה לכוחותיו. המצביא המבריק שחיסל במו ידיו את הרפובליקה הצרפתית ואז הביא אותה לניצחונות עצומים ולתבוסה מוחצת – המצביא הזה חזר, והעם הלך אחריו.

שלושה חודשים וחצי אחר כך, ביום ראשון, 18 ביוני 1815, בשעת בוקר מוקדמת, החל נפוליאון לערוך את כוחותיו, לקול תופים וחצוצרות, בדרומו של שדה פתוח ורחב בבלגיה, מול רכס ועליו 68 אלף לוחמים של קואליציה בהובלה בריטית. הוא ידע שאם יפסיד בקרב הזה, הסיפור כולו ייגמר: חלום האימפריה הצרפתית השולטת באירופה יבוא לקצו, והוא עצמו לעולם לא יוכל עוד לשוב ולמשול בצרפת. בשדה הרחב על הדרך לבריסל, כמה קילומטרים מדרום לעיר הקטנה ווטרלו, יוחלט האם המלחמה באמת תמה, או שאירופה צריכה להתחיל לתכנן תוכניות אחרות.

נפוליאון בונפרטה אפילו לא היה בן 46 ביום ההוא ביוני, בשדה ליד ווטרלו. המצביא שהשיג ואיבד הרבה כל כך בזמן קצר כל כך התחיל מוקדם והתקדם מהר. הוא נולד ב־1769 בקורסיקה, בן למשפחה בורגנית ממוצא איטלקי אציל. מגיל 9 התחנך בצרפת, באקדמיה הצבאית בבריאן לה־שאטו, ליד טרואה. ב־1784 קודם ל"אקול מיליטר", בית הספר הצבאי בפריז, וסיים את הכשרתו שם כקצין תותחנים מצטיין בגיל 16 בלבד.

ברקע, לאורך הכשרתו של נפוליאון, התחוללה מעבר לאוקיינוס מלחמה בין בריטניה ובין מושבותיה באמריקה. המהפכה האמריקנית שנמשכה מ־1775 ועד 1783 קרעה מבריטניה את המושבות, והסתיימה בחוזה פריז שחילק את היבשת בין ארצות הברית ובין ספרד. בריטניה יצאה כשידה על התחתונה, אך שרדה. בית בורבון הצרפתי, לעומת זאת, נפגע קשות: התמיכה שהעניק המלך לואי ה־16 לארצות הברית של אמריקה רוקנה את קופת האוצר שלו. במדינה כולה היה משבר כלכלי חמור באותה העת, אך המלך לואי ביקש בכל זאת להעלות מסים. ב־1789 הוא כינס את אספת המעמדות כדי לדון בכלכלה, אך נציגי העם העדיפו לדון בזכויות האזרחים. המהפכה הצרפתית פרצה, ופתחה את הדרך למלחמת העולם.

נפוליאון היה אז קצין צעיר, שראה את הפוטנציאל שבמהפכה והחליט להשתמש בה. בספטמבר, חודשיים לאחר נפילת הבסטיליה וימים ספורים לאחר הצהרת זכויות האדם והאזרח, הוא חזר לאי מולדתו קורסיקה ולחם שם למען המהפכנים. בעשור שבין 1789 ל־1799 הוא התקדם עוד ועוד, והפך לאחד מהמפקדים הצבאיים המובילים ברפובליקה הצרפתית. בין השאר הוא ניהל מסע כיבוש במזרח התיכון, בהוראת הממשלה, ולמרות כישלון הקמפיין הצבאי במצרים ובעכו הוא חזר כמנצח. שנה לפני סוף המאה, כשהוא בן שלושים בלבד, מונה נפוליאון למפקד העליון של צבא צרפת. ב־9 בנובמבר 1799, 18 בברימר – חודש הערפל – לפי לוח השנה המהפכני, תפס המפקד העליון את השלטון ברפובליקה באמצעות הפיכה צבאית, ובכך הסתיימה תקופת הדמוקרטיה במדינה.

אחרי פחות מחמש שנים היה נפוליאון מוכן לשלב הבא: הוא החל את מסע ההשתלטות על אירופה, בשאיפה לבסס את עליונות צרפת ביבשת. צעדיו הראשונים היו מוצלחים. ב־1804 הוא הוכתר לקיסר צרפת, וחצי שנה אחר כך הוכרז כמלך איטליה. אך מול הבריטים הוא כשל. בקרב טרפלגר ב־1805 הושמדו כוחותיו הימיים בידי הצי של האדמירל הוריישיו נלסון, מול חופי ספרד. נפוליאון נאלץ לוותר על תוכניות הפלישה לבריטניה ולהפנות את מבטו למרכז אירופה ולמזרחה. הוא החל בקמפיין אדיר־ממדים, שנמשך שבע שנים, השתרע בין גיברלטר למוסקבה והסתיים כשמיליון חיילי הצבא הגדול, ה"גרנד ארמה", מתים ועורקים במהלך הנסיגה הקטלנית בחזרה לצרפת, בעקבות המתקפה של גנרל חורף בשטחי האימפריה הרוסית בספטמבר־אוקטובר 1812.

מאה ימים בלי חסד

בשמונה־עשר החודשים הבאים נחל נפוליאון תבוסה אחר תבוסה, עד שפריז נכבשה בידי קואליציה של בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, ובית בורבון חזר לשלטון. נפוליאון, קיסר צרפת ומלך איטליה, אולץ להתפטר ולצאת לגלות באי אלבה. עשרה חודשים אחר כך נחת בחופי קאן, ואירופה כולה הייתה כמרקחה.

התקופה שהחלה מאז שובו של נפוליאון לצרפת נקראת בדברי ימי הרפובליקה "שלטון מאה הימים". נפוליאון השתלט על פריז בתוך פחות מחודש: לאורך הדרך מקאן הוא אסף אליו יחידות צבאיות שלמות, וקיבץ צבא צרפתי גדול – לא קרוב בגודלו ל"גרנד ארמה", אבל צבא ראוי לשמו. כשהגיע נפוליאון לפריז הצטרף אליו כוח שלם שחנה מחוץ לעיר בפקודת המלך לואי ה־18 והמתין לו. מיד לאחר עריקת הכוח הזה, האחרון, ידע המלך – אחיו של לואי ה־16, שמצא את מותו תחת סכין הגיליוטינה – מה עלול להיות גורלו. הוא עזב את העיר ונמלט לעבר העיר הצפונית ליל, ואז חצה את הגבול לבלגיה.

רוסיה, פרוסיה, בריטניה ואוסטריה, מבוהלות משובו של נפוליאון לזירה ומהשתלטותו המהירה על צרפת, הכריזו מלחמה. כוחותיהן המאוחדים היו רבים מהכוחות שנפוליאון יוכל להציב מולן: בעלות הברית תכננו להתארגן ולעלות על פריז בכוחות עדיפים לאין שיעור מאלו הצרפתיים. אלא שנפוליאון לא התכוון לבזבז זמן. הרוסים והאוסטרים לא היו מוכנים למלחמה, והצבאות שלהם היו מרוחקים מפריז. הפרוסים, עם צבא של 50 אלף איש בפיקודו של פילדמרשל גבהרד לברכט פון־בליכר, היו בדרכם מצפון־מזרח; הבריטים, עם תגבורות מהממלכות והנסיכויות של הולנד, נסאו, הנובר וברונסוויק, הביאו לבלגיה צבא של 68 אלף איש תחת פיקודו של ארתור ולסלי, שזכה אך זה מכבר בתואר הדוכס מוולינגטון. מול שני הצבאות יחד נפוליאון ו־73 אלף חייליו לא היו מסוגלים לעמוד, אבל אם יצליחו להיכנס ביניהם ולהביס כל אחד מהם בנפרד – תיפתח הדרך להמשך המלחמה מול האוסטרים, ואחריהם הרוסים.

האסטרטגיה של נפוליאון הייתה לנוע במהירות צפונה, לכבוש את השטח שבין הצבא הפרוסי לצבא הבריטי, ולמנוע מהם לעמוד זה לצד זה בקרב. בשני קרבות מקדימים, האחד בקאטר־ברה והאחר בליניי, מדרום לווטרלו, הצליח נפוליאון להדוף כוחות פרוסיים ובריטיים שניסו לחבור זה לזה. הבריטים נהדפו לאחור והתייצבו על הדרך הראשית לבריסל, בעוד הפרוסים נסוגו מזרחה. נפוליאון היה בטוח שכעת יוכל לחסל את הצבא הבריטי בשדה הקרב שבחר לעצמו וולינגטון מדרום לווטרלו, כל עוד פון־בליכר לא חוזר מהנסיגה.

והיה המישור לעקוב

שדה הקרב שבו נלחם נפוליאון בוולינגטון שלו היום. צמחייה ירוקה שוטפת את המרחב שמצפון־מערב לכפר פלנסנואה, מדרום לעיר ווטרלו וממזרח לכביש הטבעת R0, הסובב את בריסל. בסמוך לכביש, לא רחוק מהמקום שבו עמד מרכז קו ההגנה של הקואליציה הבריטית, נפל מסוסו ויליאם השני, נסיך אורנג', כשכדור מוסקט פגע בכתפו במהלך קרב ווטרלו. אביו של הנסיך, המלך ויליאם הראשון, הורה להציב במקום פסל לזכר הקרב שסיים את המלחמות הנפוליאוניות. הפסל – אריה שפניו צופות דרומה, לעבר פריז – עומד בראשו של תל מלאכותי שהוקם מהאדמה המקומית, ולכן עיוות לחלוטין את הגאוגרפיה של שדה הקרב. כך מתאר ויקטור הוגו בספרו "עלובי החיים" את השדה ליד ווטרלו כפי שנראה שנים ספורות אחרי המלחמה:

"הכול מודעים לכך שהמתלולים במישור שבו נערכה ההתנגשות בין נפוליאון לוולינגטון אינם עוד מה שהיו ב־18 ביוני 1815. כשנלקח העפר מהשדה העגום כדי להכין אנדרטה לזכרו, משמעותו האמיתית נלקחה ממנו. ההיסטוריה, נבוכה, לא עוד מוצאת את עצמה שם. היא עוותה למען האדרתה. וולינגטון, כשחזה בווטרלו בשנית שנתיים לאחר הקרב, קרא: 'הם לקחו את שדה הקרב שלי!'

"במקום שבו מתנשאת היום פירמידת האדמה ובראשה האריה הייתה תלולית שהשתפלה קלות לעבר דרך ניוול (כביש R0 שתחם את שדה הקרב, י"פ), אך יצרה מדרון של ממש בצד הדרך לגנפ (מול כוחותיו של נפוליאון, י"פ). התגבהותו של המדרון הזה יכולה להימדד עדיין לפי התלוליות בסמוך לשני קברי אחים גדולים העוטפים את הדרך מגנפ לבריסל: האחד, הקבר האנגלי, בצד שמאל; האחר, הקבר הגרמני, בצד ימין. אין קבר צרפתי. כל המישור כולו הוא קבר צרפתי".

בשעות הבוקר המוקדמות של 18 ביוני 1815, המישור עדיין לא היה קבר לאיש. בלילה שלפני הקרב שהה וולינגטון בפונדק בווטרלו, בעוד נפוליאון מרוחק רק חמישה קילומטרים ממנו, בפונדק משלו. אנשיהם ישנו בחוץ, והגשם ירד כל הלילה.

בבוקר הציב וולינגטון את כוחותיו בעמדה הגנתית חזקה על הרכס, שנמתח ממערב למזרח והגן על החיילים מירי התותחים. במישור השתלטו הבריטים מראש על שלוש חוות: פפלוט במזרח, לה־האי־סיינט במרכז והוגומונט במערב, ליד הדרך לבריסל. החוות המבוצרות הבטיחו שליטה על השטח כמעט בכל קו החזית. אם וולינגטון יוכל להחזיק את עמדותיו עד שהפרוסים יתאוששו וישובו, בעלות הברית ינצחו בקרב.

נפוליאון חשב גם כן על השטח: הוא היה בוצי מהגשם שירד כל הלילה. סוסים ורגלים היו נאלצים לבוסס בבוץ בדרך אל האויב מצפון, לטפס במתלול שמתאר הוגו, ולהגיע עייפים ומותשים לקרב פנים אל פנים. הוא החליט לעכב את מתקפתו עד שהאדמה תתייבש מעט. זו הייתה טקטיקה מסוכנת: כל רגע שעובר מקרב את שובו הבלתי נמנע של הצבא הפרוסי. ובכל זאת חשש נפוליאון מאוד מהבוץ הדביק והטובעני, בפרט מכיוון שהוכשר כקצין תותחנים. כשהתותח יורה, הרתע הודף אותו לאחור. בשדה בוצי התותח שוקע עוד ועוד, ובכל פעם קשה יותר ויותר להחזיר אותו למקומו, לכוון את הקנה ולירות למטרה.

ובכל זאת, הארטילריה המפוארת של הצבא הצרפתי, עם 252 קנים, החלה לירות. המטרה של הירי הארטילרי הייתה "לרכך" אזורים בקווי ההגנה של האויב: חיילים יברחו וייסוגו מנקודות מסוימות בקו, מה שיפתח את האפשרות למתקפת רגלים או פרשים שתחתוך את קווי ההגנה ותאפשר איגוף של האויב. מרגע שהתותחים החלו לירות, הם לא חדלו עד תום הקרב: לאורך כל היום היה האוויר מלא בשריקות ובריח אבק השרפה, וחיילים ופרשים נפלו קורבן לפגזים המתגלגלים ומתפוצצים ולרסיסים הניתזים.

11:00 הקרב על הוגומון

נפוליאון ירה וריכך, אך המתין לשעת כושר. בשעה 11:00 הוא החליט להבקיע פרצה במערך ההגנתי הבריטי. המטרה הייתה לתקוף את חוות הוגומון, באגף המערבי של וולינגטון. השיקול הטקטי לא היה בהכרח להשתלט על האגף ולשבור אותו, אלא להכריח את וולינגטון להפנות את תשומת לבו ואת משאביו להוגומון, כך שנפוליאון יוכל להבקיע את הכוחות מדולדלי המשאבים במרכז ולחצות את הצבא הבריטי לשניים.

התוצאה הייתה אחרת. הוגומון התגלתה כמבצר של ממש: חייליו של וולינגטון ירו דרך חורים בקירות לעבר החיילים הצרפתיים, שנפגעו ונפלו או ברחו בלי שהספיקו אפילו להשיב אש. בשעה 12:30 הצליחו חיילים צרפתים לפרוץ את שערי החווה, אבל הבריטים מיד סגרו אותם, כולאים 40 מהם בתוך המתחם. הם נטבחו כולם מלבד נער מתופף צרפתי יחיד, בן 11. נפוליאון המשיך לשלוח כוחות לעבר הוגומון במשך כל אחר הצהריים, בזמן שהקרב נמשך לאורך הקו הבריטי, אבל הוגומון החזיקה מעמד.

12:00 נפוליאון תוקף במרכז

סמוך לשעה 12:00 החליט נפוליאון לפתוח במתקפה במרכז הקו הבריטי. הארטילריה הייתה הראשונה לירות: 80 תותחים מה"גרנד בטרי" רוכזו והחלו לירות פגזים לעבר החיילים הבריטים על הרכס, באזור מצומצם במרכז הקו. אבל שני גורמים פגעו בהצלחת ארטילריית הריכוך של נפוליאון. הראשון היה וולינגטון, שהורה לחייליו לסגת מעט אל מתחת לקו הרכס. פגזים רבים פשוט פגעו באדמה לפני הכוחות. הגורם השני היה הבוץ: גם הפגזים המתפוצצים שנחתו בכל זאת מעבר לקו הרכס, בין החיילים הבריטים, לא תפקדו – הם שקעו באדמה והתפוצצו בתוכה, גורמים נזק מועט בלבד לחייליו של וולינגטון.

אבל הנסיגה מתחת לקו הרכס, תנועה של כוחות מבוהלים מהמרכז אל האגפים וכן נזק שהארטילריה בכל זאת הצליחה לגרום הביאו להיחלשות מורגשת במרכז הקו הבריטי. ב־13:30 נפוליאון הורה לתקוף.

כוחות הרגלים הצרפתיים התקדמו בטורים צפופים, 14 אלף חיילים חמושים ברובי מוסקט הפרושים על פני קו של אלף מטרים. מולם, על הקרקע, שכבו 6,000 חיילים בריטים, הולנדים והנוברים. הם היו נסתרים כמעט מעבר לצמחייה, והיו מוכנים לעמוד ולירות לפי פקודה. אבל המספרים היממו את כוחותיו של וולינגטון: הצרפתים התקדמו בלי לעצור, עברו את חוות לה־האי־סיינט וניתקו אותה מהקו המרכזי, והמשיכו הלאה. בשעה 14:00 הם חצו את הדרך הבוצית שלפני הרכס הנמוך, ונפוליאון כמעט ניצח בקרב בווטרלו.

14:00 חיל הפרשים הבריטי משיב מלחמה שערה

הבריטים היה ככל הנראה חיל הפרשים המפואר ביותר באירופה, באותה שעה: בעשר השנים שחלפו מאז ניצחונם על הצרפתים בקרב טרפלגר הייתה היבשת קרועה במלחמות, שדיללו את אוכלוסיית הסוסים הראויה לקרב. צבאות היבשה של מדינות אירופה נאלצו להסתפק בסוסים מדרג ב', אבל הבריטים, שלא השתתפו במלחמות מרובות ההרוגים, המשיכו להשביח את סוסיהם בשלווה. בווטרלו, מול הרגלים הצרפתים, הראה חיל הפרשים הבריטי את תועלתו: בלעדיו היה וולינגטון מפסיד בקרב, כמעט בוודאות.

בשעה 14:00 זינקו אלפיים פרשים בריטים ממקומם מעבר לרכס, ודהרו היישר אל הצרפתים המטפסים לעבר כוחות הרגלים של וולינגטון. ההסתערות הדפה את הרגלים הצרפתים, והם נפלו מטה אל הדרך הבוצית. גדוד אחר גדוד חוסל או פתח במנוסה דרומה, אל הקו הצרפתי. הפרשים מיהרו לרדוף אחר החיילים הבורחים, ובמהירות מצאו את עצמם קרובים מדי למערך של נפוליאון – חלק מהם אפילו גילו פתאום שהם נמצאים בין התותחים הקדמיים של ה"גרנד בטרי". האש מהקו הצרפתי ומתקפת נגד יעילה הפילו חללים רבים מקרב הבריטים – ככל הנראה כ־1,200 רוכבים וכ־1,300 סוסים מתוך 2,000 הפרשים שיצאו להסתערות – אבל המתקפה של נפוליאון במרכז הקו של וולינגטון נהדפה. 3,000 חיילים צרפתים נהרגו, 2,000 נפלו בשבי בקרבת הקו הבריטי, ובעיקר – זמן יקר בוזבז. פון־בליכר התקרב יותר ויותר ממזרח, ונפוליאון נאלץ להתחיל להניע כוחות לאגפו הימני כדי להתכונן למאבק בשני צבאות במקביל – בדיוק מה שניסה למנוע.

16:00 מתקפת חיל הפרשים הצרפתי

בצבא הצרפתי התחילו להרגיש את לחץ הזמן. וולינגטון, על הרכס הבריטי, מצוטט כאומר: "הלילה או פון־בליכר חייבים להגיע". בסביבות השעה 16:00 אחר הצהריים זיהה המרשל מישל נה – אחד מהמפקדים הבכירים בצבא נפוליאון – הידלדלות במרכז הקו הבריטי. הוא חשב שמדובר בתחילתה של נסיגה, בעקבות אש התותחים העיקשת, ורצה לנצל את ההזדמנות. רוב הרגלים בצבא הצרפתי היו מחויבים ללחימה חסרת התוחלת בהוגומון או שהתכוננו להגן על האגף המזרחי מפני הפרוסים המתקרבים, ולכן החליט נה לשלוח פרשים בלבד בהסתערות מהירה היישר אל מרכז הקו הבריטי. הארטילריה הצרפתית חדלה לפתע לירות, והבריטים ראו את חיל הפרשים הצרפתי – 9,000 רוכבים לובשי שריון מפואר על גבי 9,000 סוסים כבדים – ממהר לעברם.

אלא שהנסיגה שראה נה הייתה בסך הכול תנועת התארגנות. כשאלפי הפרשים של נה הגיעו בתום הדהרה אל הקו הבריטי הם גילו מבנה בלתי חדיר, טכנולוגיה הגנתית מרהיבה של ראשית המאה ה־19 מול האימה של הסתערות פרשים כבדים מול רגלים: הרגלים הבריטים פשוט הסתדרו בריבועים חלולים, כרעו ברך והניפו לעבר הסוסים את החניתות שהורכבו על קני הרובים שלהם. במרכזו של כל ריבוע עמדו כמה תותחים, מוגנים מפני הפרשים.

סוס אינו יכול לדהור בכוח היישר לתוך חניתות. הפרשים היו יכולים לכל היותר להתקרב במידה מסוכנת אל ריבועי הרגלים, ולנופף בחרבות שלהם. הם ניסו לדהור שוב ושוב לעבר הריבועים, אך הסוסים סירבו שוב ושוב לדהור אל החניתות המונפות. בכל פעם שנסוגו כדי להתכונן להסתערות נוספת, ירו התותחים הבריטיים בגבם; בכל פעם ששבו נסגרו הריבועים במהירות, והפרשים נהדפו שוב.

המרשל נה ראה שהסתערויות הפרשים לבדם אינן משיגות דבר ורק מבזבזות זמן. הוא אסף את כל הרגלים שהיו ברשותו ושלח אותם קדימה, להצטרף לפרשים בהסתערות ולנסות למצוא פגם בהגנה הבריטית. הוא לא הצליח: מה שנותר מחיל הפרשים של וולינגטון המשיך להדוף את הרגלים הצרפתיים בהסתערויות נקודתיות, למרות אבדות כבדות. נראה היה שהבריטים מצליחים לעמוד בפני המתקפות של הצרפתים, בשעה שהפרוסים מתקרבים יותר ויותר.

16:30 לה־האי־סיינט נופלת בידי הצרפתים

במקביל לקרב הפרשים והרגלים מול הקו הבריטי, כמה מגדודיו של נפוליאון הצליחו להשתלט על חוות לה־האי־סיינט, שבמרכז שדה הקרב. הקו הבריטי הראשון היה מרוחק רק 50 מטרים מלה־האי־סיינט, והצרפתים החלו מיד לנצל את הקרבה הזאת, יורים לעבר הריבועים־נגד־פרשים הסמוכים ביותר לחווה. המשמעות מבחינת וולינגטון הייתה ברורה: נמצאה החולשה בקו שלו, והוא עלול להיפרץ ברגע שהמרשל נה יבין היכן עליו לרכז את כוחותיו. כוחות ה"גרנד בטרי" כבר הבינו זאת: צוותי התותחים התקדמו במרכז שדה הקרב, תחת חיפוי מהחיילים האוחזים בלה־האי־סיינט, והתחילו לירות פגזים אל ריבועי הרגלים הבלתי חדירים של הבריטים.

קו ההגנה עמד בסכנה ממשית של התפוררות. רבים ממפקדיו הבכירים של וולינגטון נפלו במתקפה העקשנית של הפרשים והרגלים הצרפתים. וולינגטון עצמו עמד חסר אונים ומנותק במרכזו של ריבוע זה או אחר, ולא היה מסוגל לעשות דבר כמעט מלבד לקוות לבואם של הפרוסים. והם באו.

17:00 הפרוסים מצילים את היום

קרב ווטרלו הוא כנראה שיתוף הפעולה האחרון בין צבא בריטי וצבא גרמני על אדמת בלגיה, אולי מלבד הפסקת האש של חג המולד במלחמת העולם הראשונה. מאז, הבריטים הגיעו לבלגיה רק כדי להציל את הצרפתים מידי הגרמנים התוקפים. הפעם הייתה זו פרוסיה, אמה של ממלכת גרמניה, שהצילה את בריטניה הנואשת.

כבר בשעה 16:30 החלו כוחות פרוסיים לזרום אל הכפר פלנסנואה, מדרום מזרח לכוחות הצרפתיים, באגפו הימני של נפוליאון. נפוליאון נאלץ לשלוח כוחות שיעצרו את הפרוסים בהתקדמותם, אך לקראת הערב כבר היה ברור שחייליו של פון־בליכר כבשו עמדה חזקה מצפון מזרח לכפר, ונפוליאון נאלץ לשלוח עוד ועוד כוחות לשדה הקרב המשני. הצבא הצרפתי היה למעשה מוקף: כוחותיו נאלצו להתפצל, ובשדה הקרב הטקטי נשברה לחלוטין האסטרטגיה העיקרית של נפוליאון.

וולינגטון, בתוך הריבוע שלו, שמע את אש התותחים במרחק. הוא ידע שפון־בליכר הקים קו מלחמה משל עצמו, כפי שהבטיח. כוחות פרוסיים אחרים התקדמו לעבר הקו הצרפתי ממזרח, מהאגף הסמוך לחוות פפלוט. בתוך שלוש שעות, הקו התוקף של נפוליאון התחיל להתפרק.

19:30 מתקפת המשמר הקיסרי

המאמץ הנואש האחרון של נפוליאון יצא לדרך כשכוחותיו עדיין מחזיקים מעמד מול הפרוסים בפלנסנואה, ועדיין לא ממוטטים כליל באגף הימני, ליד פפלוט. בערך בשעה 19:30, כשהחלו הדמדומים הארוכים של הערב הבלגי, הוא שלח את המשמר הקיסרי, יחידת העילית שלו, להסתער על מרכז הקו הבריטי, במטרה למוטט אותו סופית ומשם לגלגל את המנוסה והתבוסה הלאה, לעבר הפרוסים.

המשמר הקיסרי היה הכוח הוותיק ביותר בצבאו של נפוליאון. הוא הורכב מלוחמים נאמנים שליוו את הקיסר במלחמותיו באירופה ואפילו במזרח התיכון. הם גם היו בעלי ניסיון רב, כמובן. כך תיאר את התקדמותם המרשל נה: "ראיתי ארבעה רג'ימנטים של המשמר הקיסרי, מובלים בידי הקיסר, מגיעים. עם הכוחות הללו הוא קיווה לחדש את המתקפה, ולחדור במרכז של האויב. הוא הורה לי להוביל אותם הלאה; גנרלים, קצינים וחיילים, כולם ללא חת; אבל הם היו חלשים מכדי לעמוד לאורך זמן מול האויב, ולא עבר זמן רב עד שהיה עלינו לוותר על התקווה שעוררה המתקפה הזאת".

כוחות המשמר הקיסרי נתקלו בכוחות הבריטיים והחלו להדוף אותם, עד שתגבורת הולנדית רעננה יחסית הצטרפה לקו ההגנה של וולינגטון. מלבד הכוח ההולנדי, אירוע אחד פשוט שבר את קו ההתקפה הצרפתי: אחד הרג'ימנטים של המשמר הקיסרי של נפוליאון הצליח לטפס עד לקו הרכס, וחייליו התבלבלו לרגע כשלא ראו שם איש – אלא שאז התרוממו לפתע 1,500 חיילים בריטים ששכבו על האדמה כדי להימנע מפגיעות ארטילריות, וחיסלו את הצרפתים מטווח אפס. החור בקו המתקפה הצרפתי חשף חלק מהיחידות לירי מהאגף, שהרג ופצע רבים מחיילי המשמר. כשהנסיגה התחילה, היא הייתה בלתי אפשרית לעצירה – וכשחיילי המשמר הקיסרי הנסוגים הגיעו לקו הצרפתי העיקרי, מעט מאחוריהם, החלה בריחה רבתי של הצבא כולו.

וולינגטון נעמד על הרכס שעליו עמד כמה שעות קודם לכן. הוא הניף את כובעו באוויר ונופף, מסמן לצבאו להתקדם. לאורך כל החזית הדפו כוחות הקואליציה הבריטית את הצרפתים. בערך באותו הזמן החלו הפרוסים בפלנסנואה להדוף מעט את הכוחות הצרפתיים וגם אלה הצטרפו למנוסה הכללית. וולינגטון התקדם גם כן, חוצה את שדה הקרב שעליו הביט בשעות הבוקר. כעת הוא היה מלא בגופות של בני אדם וסוסים, בפגזי תותחים, בצמחייה עקורה ומשוטחת. הצרפתים שנותרו בחיים ברחו דרומה, משאירים את מתיהם בווטרלו. בקרב כולו נפלו ונפצעו 24 אלף צרפתים, לעומת 16,700 אנגלים ו־5,600 פרוסים. הפרוסים והבריטים עברו את השדה במרדף אחר הצרפתים, שנמשך עד העיר גנפ. שם נפגשו וולינגטון ופון־בליכר להרים כוסית, וחגגו את הניצחון.

הסתיו הצרפתי

ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, זכה בתהילת עולם על ניצחונו בווטרלו. בעת הקרב הוא היה בן גילו של נפוליאון, 46, ושלוש שנים אחרי הניצחון הוא פרש מהצבא ועבר לפוליטיקה, ובין השאר כיהן כשר הביטחון וכראש הממשלה מטעם המפלגה הטורית. כשמת ב־1852, בגיל המופלג 83, הוא נקבר במקום המכובד ביותר שבו יכול בריטי להיקבר: קתדרלת סנט פול בלונדון. פסליו עומדים בערים רבות בממלכה הבריטית, והמלכה ויקטוריה הורתה לקרוא על שמו את רג'ימנט הרגלים ה־33, רג'ימנט הדוכס מוולינגטון, שהוטמע ב־2004 ברג'ימנט יורקשייר. חלק מחיילי הרג'ימנט שוהים בימים אלה בעיראק, ומכשירים לוחמי פשמרגה כורדים למלחמה בדאעש.

גרהרד לברכט פון־בליכר, נסיך וואהלשטאט, היה בן 73 כשהגיע לפריז ב־7 ביולי 1815, כמנצח, והשיב את לואי ה־18 לכס המלכות הצרפתי. המפקד הפרוסי נשאר בעיר במשך כמה חודשים, אך בריאותו הידרדרה והוא חזר לשלזיה, מחוז הולדתו. הוא מת בספטמבר 1819. הגרמנים קראו על שמו שלוש ספינות מלחמה: הראשונה נבנתה ב־1877 והדוד שלה התפוצץ ב־1907; השנייה הושקה ב־1908 והוטבעה בראשית מלחמת העולם הראשונה בים הצפוני, בקרב מול הבריטים; והשלישית, הסיירת הכבדה בליכר, הושקה ב־5 באפריל 1940 במסגרת הצי הגרמני. ארבעה ימים אחרי השקתה היא הייתה הספינה הראשונה שהוטבעה בפלישה הנאצית לנורווגיה.

נפוליאון התפטר ב־22 ביוני 1815 מתפקידו כקיסר הרפובליקה הצרפתית, בדיוק מאה ימים לאחר שמונה בשנית לקיסר. הוא ניסה להימלט מצרפת, אבל ב־15 ביולי נתפס בידי הבריטים. הפעם הם לא שלחו אותו לאי קטן בים התיכון המרוחק 20 ק"מ מחופי איטליה, אלא הגלו אותו לסנט הלנה, אי גדול מעט יותר, השוכן בלב האוקיינוס האטלנטי, 2,000 ק"מ מחופי אפריקה. שש שנים אחרי ההפסד בווטרלו נפטר נפוליאון בסנט הלנה, רחוק מהיבשת שרצה לשלוט בה.

כך תמה אחת התקופות הסוערות ביותר באירופה – בקרב אחד, שנמשך יום אחד, חוסלה סופית השאיפה הצרפתית לעליונות צבאית ביבשת. הצרפתים והפרוסים ייפגשו שוב בשדה הקרב ב־1870, במלחמת צרפת־פרוסיה, והתבוסה השנייה תקרע מצרפת את חבל אלזס־לורן. המפגש הבא, הפעם בין גרמניה חזקה לצרפת חלשה במפגיע, יתרחש ב־1914, שוב בבלגיה ועל גבול צרפת־גרמניה. הפעם הבריטים יעמדו לצד הצרפתים, מול הגרמנים – ממש כמו שיקרה, שוב, במאי 1940 מול הנאצים במלחמת העולם השנייה. שדות הקרב בין צרפת לגרמניה המשיכו להתמלא בקברים – קבר גרמני, קבר צרפתי, קבר בריטי – עד שכל הנפוליאונים האירופים עברו מהעולם.