בארבע לפנות בוקר מגיחה לפתע אלומת אור מפנס מרוחק וקורעת את החשכה המוחלטת. הדריכות מגיעה לשיאה. האור הבודד הולך ומתקרב אל גדר התיל האימתנית, שמונה מטרים גובהה. צעקה בערבית נשמעת. חמזה חרובה, הגשש של הכוח הצה"לי, עונה בצעקה משלו ופותח פשפש קטן בגדר הסבוכה. לאחר בידוק מהיר על גופו של האורח – רופא ילדים במקצועו, כך מתברר – ניתן האות. לוחמי הנח"ל מאבטחים את הנקודה הזו בגדר ומעטפת כוחות רחבה צופה אליה, כשרגל רועדת של אישה פוסעת מבעד לאפלה וחוצה את הגבול מסוריה אל תוך מדינת ישראל. 26 ילדים, מלווים באימהות, עוברים אחריה בריצה מהירה את שביל הטשטוש ואת שני השערים הכבדים.
בתוך דקות בודדות הקבוצה כולה כבר נמצאת בתוך שטח ישראל. כמה מהילדים מעורסלים בידי האמהות, אחרים נישאים על הגב ויש שמהלכים על רגליהם, בעיניים קרועות מעייפות. טווח הגילים נע משבועות ספורים ועד 18 שנה. הם לא משמיעים קול, מבינים כנראה כי זה לא זמן לבכות או להתלונן. לאחר בדיקה ביטחונית הם עולים בחרדה אל אוטובוס ישראלי שממתין במוצב סמוך, ועם אור ראשון עושים את דרכם לעבר העיר צפת, שם יזכו לטיפול הרפואי שחסר להם כל כך בארצם.
יותר מ־970 ילדים נטלו עד היום חלק במסע הזה, שעולה על כל היגיון מדיני או ביטחוני. הם יצאו מסוריה המדממת, עזבו לרגע את החיים תחת משטר דאעש או המורדים, ונכנסו אל הארץ שתמיד חונכו לראות בה את התגלמות השטן עלי אדמות. את הגבול הם חוצים בלי דרכון, בלי מסמכים מזהים, בלי שאלות. כאן בשטח ישראל מטפלים בהם, ולאחר מכן מחזירים אותם לביתם.
"אנחנו מגיעים אל הלילה הזה בהבנה שיש מי שירצה לסכל את האירוע או להפריע לו", אומר לנו סגן גיל גלעדי, סגן מפקד פלוגה בפלחה"ן נח"ל, שמפקד בשטח על המבצע המורכב. הוא לוחש ללא הפסקה אל מכשיר הקשר ונותן הוראות לכוחות שפרוסים במרחב. לא מדובר בסתם "פעילות שגרתית", מסביר גלעדי, אלא במבצע צבאי לכל דבר ועניין, שדורש הכנות ותדרוכים מוקדמים. "יש כאן מפגש לא רגיל בין תרבויות. אנחנו יושבים פה בשגרה על הגדר, מגינים על היישובים – ופתאום אנחנו מכניסים למדינה אנשים מהעבר האחר. בתוך רגע הם הופכים עבורנו מאויבים שלנו לאזרחים שצריך לעבוד מולם ולהעניק להם סיוע. התפקיד שלנו הוא לוודא שהאירוע יעבור בצורה הבטוחה ביותר".
"לחיילים שלי ברור שזו משימה מורכבת ולא רגילה, אבל הם גם מבינים את התרומה והחשיבות שלה לביטחון בגזרה", יאמר לי מאוחר יותר מפקד פלחה"ן נח"ל, רב־סרן דורון מיכאלי. "ליצור אוכלוסייה פחות עוינת בצידו השני של הגבול – זה אינטרס ביטחוני של ממש".
מכל הלילות האלה, יש אחד שנחרת בזיכרון במיוחד?
"אני זוכר אירוע ספציפי שהיה מאוד מרגש עבורי, ואני מאמין שגם עבור החיילים האחרים. מגיע ילד בן שלוש או ארבע, פצוע קשה. אמא שלו מחזיקה אותו, עוברת את הגדר בחיפוש אחר מרפא. זה היה מחזה לא נעים, לראות ככה ילד קטן ולהבין דרכו את כל הסבל שהם עוברים. זו תמונה שנצרבת בראש. אתה רואה את הסיפור בעיניים, וזה משנה את התפיסה של מה שאנחנו עושים".
אנחנו נמצאים ממש צמוד לבסיסי המורדים ולכוחות דאעש באזור. מה הסיכון שצה"ל לוקח באירוע כזה?
"עד עכשיו לא בוצע פח"ע כנגד מבצעי 'שכנות טובה' בגזרה, אבל מעבר לגדר יש לא מעט גורמים שיכולים לרצות לפגוע בהם. לכן, גם אם הפעולות ההומניטריות השונות מתרחשות כמעט כל לילה, אנחנו ניגשים אליהן בערנות ובמקצועיות. אני מאמין כי השקט שנשמר עד כה מעיד שגם הצד השני מבין עד כמה משמעותי הסיוע עבורו".
טיל מקיר לקיר
כבר קרוב לשנה מתנהל המבצע הצבאי הזה, המכונה "ביקור רופא". בכל שבוע הוא מתממש בנקודה אחרת בגבול, בתיאום עם צוותי רפואה מקומיים בכפרים סוריים המרוחקים עד כשלושים קילומטרים מהגדר. הילדים המובאים לכאן סובלים מבעיות רפואיות שלא יכולות לקבל מענה במערך הבריאות הקורס שבצד האחר. בישראל רואים בעזרה הזו חובה מוסרית וערכית, אך לא רק. בהמשך היום אראה כיצד עשרות שנות שנאה ואיבה מתחלפות בחיוך ובהכרת הטוב, שאולי מבשרים על שינוי שיתחולל כאן בעתיד.
הנסיעה לבית החולים שקטה. לאחר שעות טלטלה ארוכות בדרכים המסוכנות בדרום סוריה, רבים מהילדים נרדמים כשהם מכוסים בכנפי הרעלות של האמהות. אחרים מציצים מבעד לחלונות אל הארץ הזרה, מעיפים מבט בשלטים הכתובים בשפה שמעולם לא ראו.
כלקח מהפרות סדר שכוונו בעבר נגד מבצעי הסיוע ההומניטרי, ניידות משטרה מלוות את השיירה, וכוחות משטרה צבאית מאבטחים את בית החולים זיו. כאן כבר מחכה לעשרות הילדים והמלווים מתחם מבודד בקומת המרתף, ובו אנשי צוות רפואי ואנשי צבא נוספים, מלאכים בלבן ובירוק המבקשים להקל על סבלם ולו לכמה שעות. לשולחנות מוגשת ארוחת בוקר הכוללת בין השאר מעדני חלב, שוקו וגבינות. בתחילה האורחים מביטים בתקרובת בחשש רב. אנשי רפואה דוברי ערבית מעודדים את הילדים בעדינות, עד שאחד מהם, כבן ארבע, ניגש אל השולחן ולוקח שקית שוקו. בכך ניתן האות גם לאחרים ליהנות מהמזון, ואת ההקלה בחדר ניתן כמעט למשש.
עשרות הילדים והאמהות מתיישבים מסביב לשולחנות הערוכים וסועדים את ליבם. לאט־לאט הם גם מרשים לעצמם לחייך. אחת הנשים, שמגיעה מאזור בשליטת דאעש, מסירה את כיסוי הראש במה שנראה כמו רגע של אושר ושחרור מבחינתה.
ילדים סורים בבית החולים בצפת. "בישראל רואים בעזרה הזו חובה מוסרית וערכית". צילום: אנצ'ו ג'וש ג'יני
בחמש השנים האחרונות נפגשתי כמה פעמים עם פצועים סורים שטופלו בישראל, ונתקלתי בעיקר באזרחים מפוחדים שמסרבים לדבר. הפעם אפשר להרגיש שהאווירה השתנתה. כמה מהנשים מזמינות אותי לשבת לידן ודוחקות בי להצטרף אליהן לארוחת הבוקר. לא צריך לעודד אותן, הן כמהות לדבר ולספר את סיפורן. יחד עם זאת, כל השמות שיוזכרו כאן הינם בדויים: פרסום פרטי המרואיינים עלול להזיק להם.
אני מתמקם לצד פאטמה, שיושבת כאן עם בנה הקטן. חיוך ענק נמתח על פניו כשאני מגיש לו רעשן צבעוני. אמו מנשקת אותו ברוך. "בחיים לא דמיינתי שאגיע לישראל", היא מספרת להדיל, חיילת נוצרייה מהגליל שמשמשת עבורנו כמתורגמנית. "זה היה דבר בלתי אפשרי. אני שכנה שלכם ממש מעבר לגבול, כל השנים ראיתי אתכם, אבל לא חלמתי שאחצה את הגדר הזאת". בנה סובל מדלקת אוזניים ושמיעתו נפגעה. הרופא המקומי קבע כי צריך גם לטפל בבעיית האנמיה שלו, והמליץ לפאטמה לצאת לירדן או לישראל. "הרבה חברות שלי הגיעו עם הילדים שלהן לטיפולים כאן. ראינו שישראל היא המדינה הכי אנושית בעולם".
בהמשך אני משוחח עם נג'אח, אם לשלושה ילדים. "אני גרה במחנה פליטים במחוז דרעא", היא מספרת. "דאעש שלטו אצלנו, ועכשיו הצבא של המורדים שולט. מה שהיה הבית שלנו נהרס לגמרי באחת ההפגזות, ועכשיו אנחנו גרים באוהל מבד, ללא חשמל וללא מים. אין לנו חימום וקר לנו מאוד. כל המשפחה שלי ברחה לגרמניה, אבל בעלי נכה שסובל מבעיות לב, והוא לא יכול ללכת ולרוץ".
לישראל הגיעה נג'אח יחד עם בנה נאיף בן הארבע. היא חולצת את הסנדלים שלו, מסירה את הגרביים המרופטים ומראה לי את רגליו הנפוחות והכחולות: "הוא לא מצליח לדרוך, אני לא יודעת מה הבעיה".
מה הרגשת בזמן חציית הגבול? פחדת?
"בכלל לא. ממה יש לי לפחד? אני מפחדת מהמשטר של אסד. לפני המלחמה פחדתי מישראל וחשבתי שזו מדינה של השטן. היה אסור לנו אפילו לומר את השם הזה בקול, וגם היה אסור לראות ערוצי טלוויזיה מישראל".
לשיחה מצטרפת סיהם, תושבת אחד הכפרים בדרעא, כעשרים קילומטר מהגבול. "בבית הספר ובתיכון לימדו אותנו על המלחמות עם ישראל. היו לוקחים אותנו לקוניטרה הישנה וההרוסה, ומספרים לנו שהישראלים הרסו את העיר. עכשיו כולנו יודעות שהאויב הוא מי שלקח אותנו לראות את ההריסות, לא מי שנמצא מעבר לגבול".
מה עובר על המשפחה שלך בשנים האחרונות?
"אנחנו שומעים כל הזמן את ההפגזות. הכפר שלנו נכבש על ידי דאעש, וברחנו אחרי שהבית נחרב לגמרי. הילדים מאוד פחדו. צבא המורדים כל הזמן עוצר נערים צעירים כדי לגייס אותם. מאוד קשה לנו, אין לילדים מה לאכול והכול מאוד בצמצום. בעלי נעצר בידי המשטר, ורק עכשיו הצליח להשתחרר וחזר הביתה פצוע. הוא לא יכול לעמוד על הרגליים". היא מצביעה על בנה הקטן שיושב בחיקה: "הוא בן שנה וחצי. יש לו שפה שסועה, ואני מקווה שהוא יעבור כאן ניתוח, אינשאללה".
איך המורדים מתייחסים אליכם?
"הם לבד ואנחנו לבד. הם לא מפריעים לנו. אנחנו מפחדים יותר מהמשטר, כי יש לו טילים ומטוסים. בישראל אני מרגישה בטוחה", היא מציינת בחיוך. "בסוריה אנחנו לא יודעים מתי ייפול עלינו טיל. לפני ארבעה חודשים פגע טיל בבית השכנים שלי. כל הילדים מתו ורק האמא שרדה. הראש של הבן שלה, בן 6, נפל עליה כתוצאה מההדף. את כל זה ראינו, אני והילדים שלי".
אישה אחרת מצטרפת לשיחה: "גם הבית שלי נהרס. הטיל נכנס מקיר אחד, יצא מקיר שני, והרס כל מה שהיה בפנים. היינו בחצר האחורית כשזה קרה. הטיל המשיך אל הבית של השכנים, ושם כולם נהרגו", היא אומרת וחוזרת להאכיל את בתה מהיוגורט שבידיה.
"אלוהים נותן לנו כוח", אומרת פאטמה. "יש לי ברירה אחרת? כשנופלים עלינו טילים אנחנו רצים, מחפשים מקום בטוח להתחבא ומתפללים לאלוהים שלא ניפגע. לפני חודשיים הרסיסים עפו ממש קרוב לבן שלי".
מה אתן אומרות לילדים שלכן, יש דרך לעודד אותם?
סיהם: "אני אומרת להם שהכול יהיה בסדר, שלא יפחדו, עוד מעט זה יסתיים ונחזור לחיים הרגילים. הם גדלו לתוך המציאות הזאת. יש לי ילד בן 10 שחלה בסוכרת בגלל הפחד מההפגזות. הילדים שלי בוכים גם כשיש סופת רעמים".
נג'אח: "אני אומרת לילדים שהם צריכים ללמוד ולגדול, ואחר כך אני אקח אותם לאירופה, שם יהיה להם עתיד טוב יותר. הם תמיד שואלים איך יוכלו ללמוד כשאנחנו במצב של מלחמה, ולא בכל יום מתקיימים לימודים בבית הספר. אני אומרת להם שיבוא יום והמלחמה תיגמר, והכי חשוב זה ללמוד ולהצליח. לפעמים הם הולכים בבוקר לקטוף זיתים, אבל בערב אני עושה להם שיעורים והם לומדים".
גזר דין מוות בדמשק
בצד יושבות ומסתודדות רנין ונור, אם ובתה. הילדה בת ה־13 מכוסה ברעלה, ואמה מספרת כי הבת סובלת מנשירת שיער חמורה. הן ביקשו להגיע לישראל כדי לקבל טיפול לבעיה. "שמעתי הרבה על ישראל – שזו מדינה טובה מאוד, ושהיא מקבלת אותנו ונותנת לנו טיפולים רפואיים", אומרת לי נור בביישנות. רנין מספרת כי למדה רפואת עיניים בדמשק, אך לאחר שמלחמת האזרחים פרצה במחוז דרעא, שבו היא מתגוררת, כבר לא הייתה יכולה לשוב לבירת סוריה. "אני נחשבת עכשיו למבוקשת, כי בעלי לוחם לצד המורדים. יש עלינו גזר דין מוות. איך אפשר להישאר חזקים אחרי כל כך הרבה שנים? אני חושבת שפשוט אין לנו ברירה".
13 תושבים מהכפר שלה נהרגו מנפילת פגז אחד. "לא ידעתי מה לספר לילדים שלי, מה לומר להם על העתיד, אבל הם פשוט לא שואלים". היא מוסיפה כי תשמח לארח אותי בבית משפחתה כשהמלחמה תיגמר, ולכבד אותי בקפה וממתקים. ברור לשנינו כי מפגש הגומלין הזה לא יתקיים לעולם.
סוהיל, אישה מבוגרת בעלת שיער שיבה, נושאת בידיה ילד כבן שלוש. היא מספרת כי זהו הנכד שלה; אמא שלו, כלתה, ברחה יום אחד, ואיש אינו יודע אם היא חיה או מתה. "אני יודעת שאנשי דאעש חיפשו אותנו, כי המשפחה שלנו נלחמה נגדם כשניסו לכבוש את הכפר. הם גם שמו מטען ברכב של גיסי ופוצצו אותו".
בין המטופלים מתהלך ד"ר מוניר, רופא סורי שמלווה את הנשים והילדים ומתאם בינם לבין הרופאים בבית החולים זיו. הוא מספר כי יש לו מרפאה קטנה ובית מרקחת שבו מעט תרופות, ובמקביל הוא עובד בבית החולים בעיר נאווה ובזה שישראל בנתה בגבול. לשאלה כיצד הוא אוסף את הנשים והילדים שצריכים להגיע לישראל, ד"ר מוניר מסרב לענות. "הם תמיד שואלים אותי איך הטיפול בישראל, אבל הם גם מאוד חוששים ושואלים האם עלולים לצלם אותם כאן ולהעביר את התמונות למשטר של אסד".
כשהם חוזרים לסוריה, הם שומרים בסוד את העובדה שטופלו בישראל?
"אני עוסק בתיאומים בין ישראל לתושבים כבר שנה וחצי, ואולי בהתחלה המטופלים ניסו להסתיר את העובדות, אבל עכשיו הם ממש פתוחים ומספרים לשכנים על הטיפול שקיבלו. בהתחלה הם גם פחדו לפגוש אדם שאינו לובש מדים, ועכשיו אתה רואה שהם מוכנים לדבר איתך. הם מבינים שישראל היא כבר לא אויב. המציאות הוכיחה שישראל היא היחידה שמגלה אנושיות כלפי האזרחים שלנו. היא פתחה לנו את הגבול ונתנה לנו את המענה הטיפולי שבלעדיו רבים מהפצועים והחולים היו פשוט מתים. בשאר אל־אסד לא מוכן להעניק להם טיפול רפואי כי הם תחת שלטון המורדים. היו לנו שתי אפשרויות – או שהפצוע ימות אצלנו, או שהוא יקבל טיפול בישראל. ברור שנבחר באפשרות השנייה".
השיח יבנה רצועת ביטחון
מי שאמון על ההיבטים הרפואיים של המבצע הוא רב־סרן ד"ר סרגיי קוטיקוב. קוטיקוב, תושב חיפה ואב לשניים, עומד בראש מדור רפואה במנהלת "שכנות טובה" (ראו מסגרת). בשנה וחצי האחרונות הוא מקדיש את מרבית זמנו לטיפול באוכלוסייה הסורית המשוועת לעזרה. פגשנו אותו כבר בהמתנה לקבוצה ליד גדר הגבול, משם המשיך ללוות אותה לכל אורך יום הטיפולים. בידיו רשימות של שמות הילדים, והוא מנתב אותם בין מיטות הטיפול ומכניס אותם לחדרי הרופאים, שכבר תודרכו מראש לגבי הבעיות שהם עומדים לפגוש. כמה מהילדים נשלחים לצילומי רנטגן ולבדיקות נוספות כדי לגבש אבחנה, וחלקם אף יזומנו בעתיד לניתוחים או לביקורת ומעקב. לפני צאתם בחזרה לסוריה הם יצוידו בהוראות טיפול מדוקדקות ובתרופות.
"אנחנו מטפלים באזרחים הסורים בבתי החולים שבצפון המדינה – זיו בצפת, פוריה בטבריה והמרכז הרפואי לגליל בנהריה", אומר ד"ר קוטיקוב. "משתדלים לא להיות באותו בית חולים כל שבוע ולרווח את הטיפול, כדי לא להעמיס יותר מדי על המערכת הרפואית כאן".
מדובר בבתי חולים עמוסים וחלשים יחסית. למה שלא תיקחו את המטופלים, או לפחות את חלקם, לבתי חולים במרכז הארץ?
"עם כל הצער, צריך לזכור שלא מדובר בטיול שנתי. זה מבצע מורכב, שדורש אבטחה ולוגיסטיקה לא פשוטה".
ובכל זאת, נכון לגייס את בתי החולים בצפון לטיפול באזרחים סורים, כשזה בהכרח בא על חשבון חולים ישראלים?
"נכון שזה יוצר עומס נוסף על מערכת הבריאות, ומהסיבה הזו אנחנו מרכזים את העבודה היזומה ליום אחד בשבוע ומחלקים את הטיפולים בין כל בתי החולים בצפון. בעיניי מדובר בפעולה ערכית מאוד. כשאתה רואה באיזה מצב הם נמצאים שם בסוריה, אתה לא יכול לעמוד מהצד וסתם להשקיף. אין כמעט מענה רפואי מעבר לגבול. ומה שלא פחות חשוב, דרך הביקורים האלו אנחנו מייצרים שיח בין־אישי, ובמידה מסוימת מסבירים לשכנים שלנו שאנחנו לא האויב כמו שהם חשבו, אלא דווקא חברים שלהם. יש לנו הנחה שהשיח הזה ייצור נקודת מחויבות כלפינו, ובראייה ארוכת־טווח אולי זה יאפשר איזושהי רצועת ביטחון לאורך הגבול, ויסייע לשמור על השקט. ההסתכלות שלנו היא לא לטווח הקצר – המחיר שאנחנו כביכול משלמים היום, וזה מחיר בהחלט נסבל – אלא היא בהכרח גם ארוכת־טווח, ומתייחסת להיבטים ביטחוניים של מדינת ישראל בשנים הבאות".
אתם מתמודדים עם שאלות מוסריות סביב קדימות לניתוחים ולטיפולים רפואיים?
"בוודאי שעולות לעיתים שאלות כמו מי צריך לקבל קודם את הטיפול – ילד מהכפר ג'סר שבסוריה או ילד מהכפר ג'סר־א־זרקא שבישראל. לכן אנחנו מעמידים נוהל של זימון תורים גם מול הילדים הסורים. אם זמן ההמתנה של ילד ישראלי לניתוח הוא חצי שנה, כנראה גם הילד הסורי ימתין ככה. מה שמנחה אותנו בעדיפות לתורים אלה גם שאלות כמו האם בחצי שנת ההמתנה לניתוח הילד ישכב באוהל או לא, והאם מדובר בטיפול שיקומי מיידי. יש כמובן שיקולים שונים, בהתאם למקרים ולטיפולים הנדרשים. אנחנו רוצים לסייע להם בעיקר בהקמה ובשיקום של מרכזים רפואיים בתוך היישובים שלהם, באמצעות ציוד רפואי שאנחנו מעבירים אליהם כדי שיוכלו לטפל בעצמם". אגב, מנהלת "שכנות טובה" משתדלת לקבל לטיפול בישראל רק מקרים שלא דורשים מספר גדול של ביקורים בבית החולים, וזאת בשל ההליך המורכב של מעבר הגבול הלוך וחזור.
איך נבחרים המטופלים?
"כל מי שזקוק לטיפול רפואי יכול לבוא לקבל אותו בבית החולים שהקמנו בגבול, או בפתרונות אחרים בתוך בתי החולים בארץ. לא הלכנו לפזר ביישובים סמוכי הגדר כרוזים של 'בואו אלינו לקבל טיפול רפואי'. גם הרופאים הסורים שאני עובד מולם לא עושים דבר כזה, אבל בסופו של דבר, מי שזקוק לטיפול רפואי יודע לאן לפנות".
מהן היכולות של מערך הרפואה הסורי בדרום המדינה?
"זה לא שאין שם מרכזים רפואיים בכלל, אבל אם אנחנו מדברים על טווח של עד 30 קילומטרים מגבול ישראל, למעשה נותר להם רק בית חולים אחד, בעיר נאווה. רוב מוסדות הרפואה נהרסו כליל, ואלה שעדיין פועלים צריכים להתמודד עם ציוד הרוס ומחסור בתשתיות חשמל ומים. המרכזים הרפואיים באזור דמשק, במקומות שבהם משטר אסד שולט, עדיין קיימים ופועלים, אבל לרוב האוכלוסייה מהאזורים סמוכי הגבול אין נגישות לשם. עצם ההגעה למקום כזה תעמיד אותם בסכנה, כי הם מתגוררים בשטחים שבשליטת המורדים".
אנחנו רואים בשנים האחרונות את גלי ההגירה מסוריה למדינות ערב השכנות וליבשת אירופה. האם אין סיכון שבעקבות העזרה הרפואית הם גם יגיעו לגדרות בגולן ויבקשו למצוא מקלט בתוך ישראל?
"אנחנו נמצאים בסיטואציה שונה קצת. לאחר חמישה עשורים של מלחמה קרה, המקומיים יודעים בדי־אן־איי שלהם שאסור להתקרב לגבול. נכון שאנחנו גורמים כנראה לשינוי תפיסה בקרב האוכלוסייה, אבל אנחנו רחוקים מאוד מלפתוח כאן מחנה פליטים. עובדתית, מכל אלה שהגיעו לישראל לטיפולים, לא נתקלתי באמירה ש'אנחנו נשארים פה ולא עוזבים'. לא קרה שמישהו ביקש להישאר כאן. יש להם ילדים בבית, משפחה, ובסופו של דבר הם לא רוצים לחיות בארץ לא שלהם, בארץ אויב".
הדוד כבר לא יחזור
אני חוזר אל חדר ההמתנה המרכזי שבמרתף בית החולים. בזמן שהילדים והאמהות נקראים בזה אחר זה לבדיקות השונות, ממלא לפתע את החלל קול צחוק מתגלגל. ג'וני חבייס, ליצן רפואי מנצרת המציג את עצמו כ"דוקטור קוקוריקו", מבצע בפני הילדים תרגילי לוליינות, מדהים אותם בקסמים ומספר בדיחות. כבר במשפט הראשון הוא מוציא מהם חיוכים רחבים וצחוק בריא.
"יש הרבה ילדים שבאים לכאן בלי ידיים ובלי רגליים", מספר לי חבייס בהפוגה בין הצגה לתחרות שירי ילדים. "המטופלים מספרים לך הכול – איך נפגעו, איך נראים החיים שלהם שם. אני חושב שהם חייבים מישהו חיצוני שרק יקשיב להם וישמע את מה שהם מספרים. הם באים עם טראומה מהמלחמה ומהמצב הכללי שם, וזקוקים לאוזן הזאת ולחיבוק החם. אתה רואה איך הם נרגעים בבית החולים הזה, כי העזרה היא לא רק רפואית אלא גם נפשית. הם בני אדם ואני רוצה לשמח אותם. אני בסך הכול עושה דבר קטן מול הטראומה שלהם, אבל אני יודע שהילד שמגיע לכאן כבוי ועצוב, יחזור הביתה שמח יותר ומעודד".
בצד החדר יושבים מוחמד, עלי ועומאר, נערים כבני 15. הם מציצים אל הליצן בחיוך כבוש, לא מוצאים עצמם כל כך בין הילדים הקטנים. לטיפול הרפואי במדינה הזרה הם הגיעו ללא כל מלווה, רק עם התיקים הרפואיים שהתעבו בשנות המלחמה הארוכות. כמי שגדלו והתבגרו בצילו של עימות מדמם, הם מסתכלים במבט מפוכח על המתרחש סביבם. אני שואל אותם מהו הזיכרון הראשון שלהם מהמלחמה. "אני זוכר את ההפגנות הגדולות", מספר עומאר. "החברים והמשפחות שלנו יצאו לרחובות להפגין נגד אסד. כשהתחילו ההפגזות הייתי בבית שלי והתחבאתי עם המשפחה. בשלב מסוים הבית נהרס, ועברנו לכפר אחר, בטוח יותר".
אחיו נהרג בקרבות שהתחוללו בדרעא. "הוא היה לוחם בצבא המורדים. אני מאוד גאה בו. גם שני דודים שלי – אח של אמא ואח של אבא – נהרגו במלחמה. דוד נוסף נעצר בידי המשטר, ואנחנו כבר לא מאמינים שיש לנו סיכוי לראות אותו אי פעם".
מה שמעתם על ישראל לפני שבאתם לכאן?
מוחמד: "אמרו לי שהטיפול פה טוב יותר מאשר בסוריה, וההורים שלי ביקשו מהרופא שייקח אותי לכאן. אני עיוור בעין אחת", הוא מצביע על עינו השמאלית. "יש לי חבר ששתי הידיים שלו נכרתו, והוא הגיע לכאן והכינו לו ידיים חדשות. גם הוא סיפר לי על הטיפול הטוב פה".
עלי, הצעיר שבחבורה, יחגוג רק בעוד כחצי שנה את יום הולדתו ה־15. "אני לא שמעתי כלום על ישראל, כי כשהמלחמה התחילה הייתי קטן, ולא היו לי הרבה הזדמנויות ללכת לבית הספר מאז", הוא מספר.
אני שואל אם חששו להיפגע מפגז תועה או מהתקפה מכוונת של אנשי דאעש, במהלך המסע עד לגדר הגבול. "לא, מה פתאום", הם עונים במשיכת כתף ובחיוך אדיש. "הרבה מהחברים שלנו איבדו אמא, אבא או אח", מוסיף עומאר. "אין לנו כבר מה לדאוג, אנחנו רגילים לזה וכבר לא מפחדים מהמוות. אני מקווה שצבא סוריה החופשית ינצח ויהיה לנו שקט, כי גם הצבא של אסד אכזרי מאוד".
אתה מאמין שיהיה שלום עם ישראל?
"זה תלוי בשאלה מי ישלוט באזור – המשטר או המורדים. בסופו של דבר אנחנו המקומיים, תחת שלטון צבא סוריה החופשית, לא ראינו שום דבר רע מישראל, אלא רק טיפול רפואי ועזרה הומניטרית. אני לא יודע מי ינצח במלחמה, אבל אני אישית מקווה שאתם תשלטו באזור דרעא ותעשו סדר".
אני שואל אותם מה הם חולמים לעשות כשיהיו גדולים. עומאר עונה, שני חבריו מהנהנים בהסכמה, ומעיניה של המתורגמנית זולגות לפתע דמעות. היא בוכה ומתרגמת עבורי: "כלום, אין לי עתיד. אני לא מאמין שאהיה גדול. אני שומע בחדשות שהמשטר של אסד מנצח, ואני מבין שאין לנו סיכוי לשרוד. אני לא חושב שאצליח לחיות יותר משנתיים במצב הזה, של הפגזות וירי. בכל יום נהרגים בכפר שלי חמישה־שישה אנשים בגלל ההפגזות של צבא אסד. אני לא יודע מתי אמות, ורק אלוהים יחליט זאת, אבל אין לי חלומות לעתיד. אני כנראה לא אהיה גדול אף פעם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
