"בית המשפט!", נשמעת הקריאה בחלל האולם, ומיד אחריה מגיחים שלושה שופטים מצידה של בימת השיפוט. חדי העין אולי יצליחו לנחש מי מבין השלושה החל ממש לאחרונה לכהן בבית המשפט העליון. בעודו מארגן את ערמות המסמכים שלו על השולחן, הוא אינו מפסיק לסרוק בעיניו את האולם ואת הנוכחים בו. ניכר כי הוא טרם הורגל בגינוני הכבוד של העליונים, טרם סיגל את הפאסון של חורצי הגורלות. אם מרבית השופטים בבניין הזה הם בעלי מזג שיפוטי סתווי עד מעונן, הוא ניחן באביביות־מה. חיוך עולה על פניו פעמים רבות, וכאשר עורכי הדין טוענים זה כנגד זה, ראשו נע ונד ימינה ושמאלה, כמי שמרותק למשחק פינג־פונג. ברגעים אחרים הוא נדמה כאברך ליטאי היושב בבית המדרש ועוסק בסוגיה נוטפת דבש.
רק באוגוסט האחרון החל פרופ' אלכס שטיין את כהונתו בערכאה המשפטית הגבוהה ביותר בישראל, ובתקופה הקצרה הזו כבר הצליח לחולל מספר מרשים של סערות ציבוריות. אבל בניגוד לתדמית שאולי נוצרה לו, בדיונים עצמם הוא דווקא נוטה לשתוק. מי שמצפה לפגוש שופט פרובוקטור שמפגין דעתנות בכל קוצו של יו"ד, יתבדה. במשך שלושה שבועות נכחנו בכל הדיונים שבהם השתתף שטיין, וראינו אותו בעיקר מאזין ברוב קשב לצדדים, כף ידו צמודה אל פניו. רק מדי פעם הוא מזדקף ממשענת כיסאו ומטה את גופו אל השולחן, אות לכך שבעוד רגע יפר את שתיקתו בשאלת מחץ. נדמה שהוא יודע בדיוק מה לומר, מתי לומר, באיזו עוצמה לומר ובעיקר – באיזו סוגיה.
במקרה או שלא במקרה, כבר בדיון שפתח את שלושת שבועות המעקב שלנו, גלי הקול של שטיין נשמעו עד ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ועוררו שם תרעומת לא קטנה. השאלה שעמדה לכאורה על הפרק הייתה האם תומכת־סרבנות תייצג את ישראל בפורום מקצועי בינלאומי. זמן קצר קודם החליט שר המדע אופיר אקוניס לא למנות את פרופ' יעל אמיתי לחברה במועצת הנגידים של הקרן הישראלית־גרמנית למחקר מדעי. ועדה מטעם משרד המדע אמנם המליצה על אמיתי, פרופסור לנוירולוגיה וראש בית הספר הבין־פקולטי למדעי המוח באוניברסיטת בן־גוריון, אך השר סירב לקבל את ההמלצה. זאת משום שבשנת 2005 חתמה המועמדת על עצומה התומכת בסרבני שירות בשטחים. ועד ראשי האוניברסיטאות התייצב כעת לימינה של הפרופסורית, ויחד הגישו עתירה לבג"ץ נגד החלטתו של השר.
ערב הדיון בעתירה, היא כבר הפכה לדרמה שהסעירה את מערכת המשפט, והשאלות שהסתעפו ממנה חרגו הרבה מעבר למקרה הספציפי של פרופ' אמיתי. בפגישה שקיים אקוניס עם גורמים במשרד המשפטים ועם מחלקת הבג"צים בפרקליטות, זו שאמורה לייצג אותו בבית המשפט, נאמר לו כי הפרקליטות תומכת דווקא בעמדת העותרים, וכי החלטתו ניתנה ללא סמכות. אם העמדה שלכם הפוכה, תהה אקוניס, מי ייצג את עמדת הממשלה? כשביקש להופיע בשם עצמו בבית המשפט, השיבו אנשי משרד המשפטים כי אינם מאפשרים ייצוג עצמאי. אם תרצה, הם אמרו לשר, נהיה מוכנים להקריא לשופטים מכתב בשמך. אקוניס החליט לעמוד על זכותו לייצוג, והגיע לדיון בבג"ץ.
השופטים ניסו להבין מיהם הצדדים שלפניהם. "את מי אדוני מייצג?", שאל השופט ניל הנדל את עו"ד יונתן נד"ב ממחלקת הבג"צים בפרקליטות, שהגיע עם ראש המחלקה שלו, עו"ד ענר הלמן. "אנו מייצגים את המדינה, כולל את שר המדע", אמר עו"ד נד"ב – שכאמור, הגיע לבית המשפט כדי להודיע ששר המדע טועה – והמשיך: "נמסר לשר שהמקרה הזה לא מצדיק את מה שמכנים 'נסיבות חריגות מאוד', שבהן ניתן ייצוג נפרד". השופט שטיין התערב מיד: "אדוני ודאי יודע שייצוג בבתי משפט הוא מאוד חשוב. נאשם שביצע בעליל עבירה המיוחסת לו, ועורך הדין אומר לו 'תודֶה באשמה או שאיני מייצג אותך', אז הוא הולך לעורך דין אחר. האם נתתם לשר הזדמנות – ככל שהוא חולק על עמדתכם, ומותר לחלוק – לייצג את עצמו?". עו"ד הלמן נעמד והשיב כמי שהגיע מוכן בדיוק לעימות הזה, ועם השופט הזה. "עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שאין ייצוג נפרד, המדינה מופיעה ומייצגת את עמדות השרים. יכולים להיות מקרים שהם סבורים שהעמדה אינה עולה בקנה אחד, כמו המקרה כאן".
שני אנשי הפרקליטות שטחו בפני בית המשפט את עמדת היועץ המשפטי לממשלה: השר הפעיל שיקולים פוליטיים, דבר שאסור לו לעשות במקרה של מינוי אקדמי. השופט שטיין לא זרם עם הניסיון להצר את צעדיו של אקוניס: "המחוקק בחר להקנות סמכות מינוי לשר, המחוקק מן הסתם יודע כי השר הוא דמות פוליטית. אם יש משהו מעבר לחוק אשמח לדעת, אך החוק אומר כי השר מוסמך". נד"ב ניסה להתגונן: "החוק קובע כי השר ממונה על ביצוע החוק. מדובר על מינוי מקצועי־מדעי מובהק בקרן האמונה על מחקרים, ואין היבטי מדיניות פוליטית". שטיין לא הרפה: "אז למה נתנו את הסמכות לשר במקום לתת למועצה להשכלה גבוהה?". תשובתו של הפרקליט הייתה: "העובדה שניתנה לשר סמכות, לא אומרת שהוא יכול לשקול שיקולים פוליטיים".
ואז הגיע המפץ הגדול. בניגוד לעמדת היועמ"ש והפרקליטות, אפשרו השופטים שטיין, הנדל ודוד מינץ לאופיר אקוניס לייצג את עצמו. כן, מותר לשר בממשלה לעמוד על רגליו ולדבר. מה שבעיני אזרח מן השורה נראה מובן מאליו, בעיני הגורמים הבכירים במשרד המשפטים נתפס כשבירת מונופול הייצוג שלהם, ואף שינוי מגמה במסורת הפסיקה של בג"ץ. "אני סבור כי הגברת אמיתי אינה ראויה לייצג את מדינת ישראל", הסביר אקוניס לשופטים, למרבה הפלצות של היושבים בשולחן הפרקליטים מוכי תדהמה. "בנסיבות אלה של סרבנות, קריאה לעבירה פלילית ועבירה על החוק בוודאי, ועמדה שאינה מייצגת את המדינה – אני לא יכול לחתום על מינוי של פרופסורית, מקצועית ומכובדת ככל שתהיה".
אקוניס לא יצא מהאולם כמנצח, אבל עצם הטיית האוזן לטענותיו הייתה הכותרת המרעישה של הדיון. "בג"ץ שמע את שתי העמדות, והחליט שאקוניס צודק והפרקליטות טועה משפטית באשר לזכותו של השר להישמע", אומר לנו ד"ר שוקי שגב, מרצה בכיר למשפט חוקתי וביקורת שיפוטית במכללה האקדמית נתניה. "העובדה שבג"ץ, על אפו וחמתו של ענר הלמן, נתן לשר אקוניס את האפשרות להשמיע את דברו ולהגיש תצהיר, מוכיחה כי היועמ"ש והפרקליטות יכולים לטעות משפטית, ושהם אינם מחזיקים בסמכות העליונה לומר מה הוא החוק עבור נציגי המדינה".
שבועיים לאחר מכן, בהופעה בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן, נשאל היועמ"ש ד"ר אביחי מנדלבליט על אודות התקרית, וניצל את ההזדמנות למסור ד"ש עקיף לשופט שטיין. "לאחרונה מתחילים קולות חדשים בבג"ץ בעניין מתן אפשרות לשרים בממשלה לייצוג עצמאי בבית המשפט", אמר מנדלבליט. "אני שומע אותם, אבל המיינסטרים בין שופטי בג"ץ הוא עדיין כעמדתנו, שעל המדינה לדבר בקול אחד", אמר מנדלבליט – והתכוון למעשה לקולו־שלו, הקול של היועצים המשפטיים והפרקליטים, ששופטים מסוגו של שטיין עלולים לא להאזין לו.
כבד את האחר
מינויו של פרופ' שטיין הוא, לעת עתה, שיאה של המערכה שמנהלת שרת המשפטים איילת שקד לשינוי פניו של בית המשפט העליון – מערכה שבטווח הארוך עשויה לשנות גם את פניה של מדינת ישראל. כבר בתחילת הקדנציה שלה הבינה שקד שאם ברצונה לבלום את האקטיביזם השיפוטי – אותה מגמה שמאפשרת לבית המשפט לפסול חוקים של הכנסת ולהתערב באופן נרחב בהחלטות הממשלה – עליה למקד את מאמציה בוועדה למינוי שופטים, ובפרט בהצבעות על מועמדים לבית המשפט העליון. המועמד ששקד רצתה בו יותר מכול היה פרופ' גידי ספיר, אלא שהוא היה בולט מדי ובוטה מדי בדעותיו השמרניות, ונציגי השופטים בוועדה הטילו עליו וטו. שקד פנתה לעוד כמה אנשי אקדמיה והציעה להם אפשרות לזכות בכיסא בבית המשפט העליון, אך הם סירבו. אז עלה בדעתה של השרה "לעשות אלשיך": כמו שארדן ונתניהו הביאו למשטרה איש צללים מהשב"כ, נטול מידע שלילי מהעבר שעלול לעורר התנגדות עזה, גם שקד חיפשה מועמד "נקי" שלא יעורר יותר מדי את חשדם של השופטים. את הדמות הזאת היא מצאה מעבר לים – פרופ' אלכס שטיין, משפטן ישראלי שמאז אמצע העשור הקודם פיתח קריירה אקדמית מרשימה בארה"ב.
ההכרזה על מועמדותו של שטיין הצליחה להפתיע את מערכת המשפט ואת התקשורת גם יחד. הרצת שמו בגוגל בשפה העברית לא הניבה דבר, וגם ערך בוויקיפדיה לא היה לו. חיפוש בשפה האנגלית העלה רק מאמרים אקדמיים למיטיבי לכת, מתחום המשפט הפלילי. האיש לא הסתמן כאויב האקטיביזם השיפוטי, והיו שאף קיוו כי לפנינו גרסה ישראלית לסיפורו של ארל וורן, הנשיא המיתולוגי של בית המשפט העליון בארה"ב. הנשיא הרפובליקני דווייט אייזנהאואר, שמינה את וורן ב־1953, הניח שפסיקותיו יהיו שמרניות, אולם השופט הפתיע את כולם: ב־16 שנות כהונתו יצאו תחת ידיו עוד ועוד פסקי דין ליברליים מהפכניים, מה שהוביל את אייזנהאואר להודות בערוב ימיו כי המינוי הזה היה "השטות הגדולה ביותר שעשיתי בתקופת נשיאותי".
רק לאחר שהוועדה למינוי שופטים הצביעה בעד שטיין, כמה כתבים, הראשון שבהם הוא אבישי גרינצייג ממעריב, קיבלו מגורם עלום את האינדיקציות הוודאיות לכך ששטיין אינו וורן בשום אופן. היו אלה צילומי מסך מעמוד הפייסבוק של שטיין, אשר הוסר מהרשת בעוד מועד – ככל הנראה לבקשתם של שקד ואנשיה. "האקטיביזם השיפוטי הישראלי שובר שיאים: אין דרישה אמיתית לזכות עמידה והכול שפיט, אין 'שאלה פוליטית'", כתב שטיין באחד הפוסטים. "בית המשפט העליון אמנם פוסל לעיתים רחוקות חוקים של הכנסת, אבל הרטוריקה שלו שתלטנית. הוא דורש סמכויות במסווה של בלמים ואיזונים". מבחינת שקד, כעת כבר אפשר היה להראות לנשיאת העליון אסתר חיות כי היא נרדמה בשמירה, ולהתגאות בפני האלקטורט הימני בהישג.
מי שהקשיב לנאומו של שטיין בטקס השבעתו, לא יכול היה להחמיץ את האג'נדה של השופט החדש. הפעם הוצגו הדברים בגלוי, ולא כצילומי מסך מהפייסבוק. "בעל שררה צריך לפעול בדל"ת אמות מומחיותו, ולכבד את מומחיותם של מקבלי ההחלטות בעניינים אחרים", אמר שטיין ברמיזה כלפי חבריו לכס השיפוט. "העיקרון של 'שווה בין שווים' חל לא רק על אנשים שמקבלים החלטות חשובות בענייניהם של אנשים אחרים, אלא גם על מוסדות המדינה: הכנסת, הממשלה ובתי המשפט. מוסדות אלו חייבים לפעול לטובת העם תוך התחשבות במגוון הדעות ותוך שמירה הדדית על גבולות הסמכות שהעם הריבון התווה עבורם". אם עוד היו לשופטת חיות אשליות כלשהן לגבי שטיין, הן כנראה נגוזו שם, בטקס שנערך בבית הנשיא.
"פרשנות אנטישמית"
הפוסטים של פרופ' שטיין בפייסבוק גילו לא רק את דעתו בנושא האקטיביזם השיפוטי, אלא גם בסוגיות ישראליות בוערות נוספות. במהלך מבצע צוק איתן הוא לגלג על עמדות הפרקליטות הצבאית באשר ל"תקיפות מידתיות", מושג שבבסיסו נמצא הרצון להגן על תושבי עזה. "הגישה שלי לגבי מידתיות היא שהמשפט הבינלאומי צריך להיות מתואם עם המציאות, עם הלחימה המודרנית ועם ההיגיון הבריא", כתב. "המחשבה שמידתיות מחייבת מדינה גדולה לשמור על איזון מתמטי במספר ההרוגים בשני הצדדים, היא מגוחכת ובלתי מתקבלת על הדעת. סטנדרט המידתיות פותח את עצמו לפרשנות אנטישמית שצצה כל יום מחדש. הזהירות של צה"ל וההימנעות מפגיעה בחפים מפשע בצוק איתן הייתה הרבה מעבר למה שהחוק הבינלאומי דורש". עוד כתב בהקשר העזתי דברים שהיו יכולים להופיע במצע הבחירות של הבית היהודי: "ישראל לא כובשת את עזה, לכן היא מחויבת רק לצמצם את הפגיעה באזרחי עזה בזמן שהיא מגינה על עצמה מפני מתקפות הטילים של החמאס. מאותה סיבה היא לא מחויבת לספק לעזה חשמל או גז, למרות שהיא עושה זאת משיקולים הומניטריים".
ממש השבוע הגיע לאולמו עניין יחסה של ישראל לרצועת עזה. העותרים, תושבי עוטף עזה, דרשו למנוע את העברת מזוודות הכסף שנשלחות מקטאר לרצועה, באישורה של ממשלת ישראל. מי שיזם את העתירה היא עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר מארגון "שורת הדין", המסייע לנפגעי טרור ולמדינת ישראל במאבקים משפטיים מול ארגוני המחבלים. הטענה בבסיס העתירה הייתה כי על הממשלה מוטלת חובה על פי דין למנוע העברות כספים מעין אלה, כל אימת שנמשכת שליטת חמאס על רצועת עזה, וכל עוד נמשכות פעולות הטרור משטח הרצועה. שטיין שב והוכיח כי כאשר פוליטיקה ושמרנות משפטית נפגשים, הוא עקבי בהשקפותיו העקרוניות ומקפיד לצמצם את ההתערבות של הרשות השופטת בהחלטותיה של הרשות המבצעת. "ליבנו עם העותרים, ומי ייתן והעותרים וכלל תושבי ישראל לא ידעו עוד ימי טרור ויחיו בשלום ובביטחון", פתח השופט. "באשר להיבט המשפטי של העתירה, סבורני כי עלינו לדחותה על הסף. מדיניות הלוחמה בטרור והסכמי 'תן וקח' שממשלתנו נאלצת, לעיתים, לעשות עם אויבינו, הם עניינים מבצעיים ופוליטיים מובהקים. עניינים אלו מצויים בליבת שיקול הדעת המדיני והמבצעי של ממשלת ישראל, ובו אין אנו מתערבים. בעניינים כגון זה שבפנינו, ממשלתנו נותנת דין וחשבון לכנסת ולבוחר, ולא לנו".
פסק הדין בעניין מזוודות הכסף, על אף שלא זכה לכותרות מרעישות, מוכיח מעבר לכל ספק כי מערכת האנטי־וירוס של האקטיביזם השיפוטי לא זיהתה בזמן את השופט שטיין. "הפסיקה הזו היא דרמה חוקתית", קובע ד"ר אביעד בקשי, ראש המחלקה המשפטית ב"פורום קהלת". "בית המשפט העליון קבע הלכה חדשה, אשר מבטלת את הלכת 'הכול שפיט'. השופט שטיין פסק מפורשות שניהול מדיניות החוץ בידי הגורמים המוסמכים הוא פשוט 'בלתי שפיט'. זו לא שאלה של מינון ההתערבות השיפוטית, אלא פשוט חוסר שפיטות. אנו בפורום קהלת, ללא כל קשר לעמדתנו הפוליטית והמדינית ביחס להעברת הכספים, מברכים על השינוי בפסיקת בית המשפט".
שיעור בהכנת כתב אישום
את הדרמות שלו מחולל כאמור שטיין במילים ספורות פה ושם; רוב הזמן הוא שומר על שתיקה מחויכת. כך למשל בדיון שהתקיים ביום רביעי לפני שבועיים, בעתירתו של בית ספר אנתרופוסופי בתל־אביב, שביקש לחייב את העירייה לשנות את הגדרתו מ"מוכר שאינו רשמי" ל"מוכר ורשמי". המשמעות של צעד כזה היא כמובן פרישת חסותן של העירייה והמדינה על בית הספר, מה שיתבטא בהקצאת מבנה ובתקציבים שונים. המוסד האנתרופוסופי טען לאפליה בינו לבין בתי הספר חרדיים בעיר, שאמנם גם הם "מוכרים שאינם רשמיים", אך העירייה מעניקה להם תקציבים ושטחים. כ־45 דקות ארך הדיון, כאשר השופטים יעל וילנר ונעם סולברג מרבים לשאול, להקשות ולחדד את חרבו של בא כוח בית הספר בירך חרבו של בא כוח העירייה. לפתע נשמע קולו של השופט שטיין, בשאלה שמערערת את ההנחות המוקדמות של הדיון כולו: "גברתי קובעת שלא ניתן לעירייה להפעיל שיקול דעת בנוגע לתקצוב בתי הספר הייחודיים", הוא פונה למייצגת בית הספר האנתרופוסופי, וחיוכו לא מש מפניו. "נניח שכל האג'נדה של מועצת העיר היא לא לתת אישורים, שכך הם נותנים דין לבוחר. מה לא בסדר בזה?"
תיק אחר שהובא אל שטיין סיפק לו עוד הזדמנות ללמד את הפרקליטות פרק בהלכות משפט. הנאשם, מרעי עבד אלרחמן, נסע בעיר נצרת ביום 16 באוקטובר 2016, כשהוא אוחז במכשיר סלולרי ומשוחח ללא דיבורית. שוטרים שהבחינו בו סימנו לו לעצור בצד הדרך, אך במקום זאת אלרחמן סטה לעברם במהירות וכמעט פגע באחד השוטרים. השוטר נמלט אל המדרכה ונפל ארצה, בעוד הרכב מתרחק מהמקום במהירות. במנוסתו מהניידת שדלקה אחריו הקיף הנהג כיכרות בניגוד לכיוון התנועה, עקף כלי רכב בצורה מסוכנת וגרם להם לסטות כדי לא להיפגע, זגזג בין נתיבים וסיכן הולכי רגל ונוסעים. כשיצא מנצרת הגביר את מהירותו ומנע מהניידת לעקוף אותו, תוך שהוא מסמן לעבר השוטרים תנועות מגונות. ברגע שנכנס לכפר ריינה, חדלו השוטרים מן המרדף נוכח הסכנה לחייהם של עוברים ושבים.
בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את אלרחמן בשורה ארוכה של עבירות תנועה, והשית עליו 27 חודשי מאסר בפועל. הנאשם סבר שהעונש כבד מדי, וערער לבית המשפט העליון. בנוסף הגיש בקשה לעכב את ביצוע העונש עד שתתקבל הכרעה בערעור. "יש משהו שמטריד אותי", אמר השופט שטיין לבעלי הדין. "המבקש לא הורשע בניסיון לדרוס שוטר, אך בית המשפט קמא ציין זאת בגזר הדין כנסיבה מחמירה (בכתב האישום הוזכר ניסיון הדריסה כרקע לסיפור המקרה, ולא כסעיף אישום – נ"ב). זה מראה על כך שיש כאן החמרה בלתי רשמית בעונש. אילו התביעה חשבה כי היה כאן ניסיון להריגה או רצח, התביעה הייתה כוללת זאת בכתב האישום. אם זה לא קרה, סימן שלא הוכח כי הוא ניסה לדרוס את השוטר".
בדיון התברר כי בכתב האישום המקורי אכן הופיע סעיף כזה, אך בעקבות עסקת טיעון עם הפרקליטות הוא הוסר. סנגורו של אלרחמן לא ביקש מהפרקליטות למחוק כל אזכור לכך גם מנסיבות המקרה, ולכן נותרו הפרטים האלה באותו "סיפור רקע", מה שגרם להחמרה בעונש. "ערעורו של המבקש איננו ערעור סרק ובפיו טענות בנוגע לעונשו אשר ראויות להישמע ולהיבדק", כתב שטיין השבוע, בהחלטתו הסופית לגבי עיכוב ביצוע העונש. "…אם מדובר בטענה שהושארה בכתב האישום המתוקן בהיסח הדעת, הרי שבמקרה זה יהא מקום לבחון מחדש את שיקול דעתו של בית משפט קמא, שקבע את מאסרו של המבקש בהתחשב בניסיונו לדרוס שוטר. לטענת המשיבה, אין מדובר בהיסח הדעת, וייתכן שהצדק עמה. ברם, את העניין הזה ראוי לבדוק בגדרי הערעור מאחר שהוא עשוי לעורר את התהייה הבאה: כיצד ייתכן שמעשה פלילי חמור – אשר מהווה, במקרה הטוב, ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה, ובמקרה הרע ניסיון לרצח – משמש אך ורק נסיבת רקע לעבירות שחומרתן פחותה בהרבה? הנני סבור כי מן הדין לעכב את ביצועו של עונש המאסר", קבע שטיין, בניגוד לרצון הפרקליטות.
ד"ר אביעד בקשי: "הפסיקה של שטיין בנושא העברת מזוודות הכסף לחמאס היא דרמה חוקתית. בית המשפט העליון ביטל את הלכת 'הכול שפיט', ופסק מפורשות שניהול מדיניות החוץ בידי הגורמים המוסמכים הוא פשוט 'בלתי שפיט'. אנו בפורום קהלת, ללא כל קשר לעמדתנו ביחס להעברת הכספים, מברכים על כך"
לא תמיד הולך שטיין עם דעתו עד הסוף, טורף את הקלפים ומוביל מהפכה. בשבוע שעבר, כאשר דן בערעורו של עזרא שיינברג – הרב מצפת אשר ניצל מינית נשים שבאו להתייעץ עמו – ביקר שטיין בחריפות את הסדר הטיעון שנחתם בתיק: "בזכות הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, זכה המערער לעונש קל, קל מדי לטעמי (…) מן הראוי היה לשימו מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת יותר, שלא תפחת מעשר שנים". אך חרף דעתו האישית, בסופו של דבר נמנע שטיין מלבטל את הסדר הטיעון.
בדיון אחר שהתקיים השבוע, שטיין לא רק קיבל את עמדת הפרקליטות – אלא הפך החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה, שלדעתו סטה מהלכות משפטיות שיצר בית המשפט העליון. מדובר במקרה של חסן מיעארי, שהואשם בהחזקת סמים מסוכנים, שלא לצריכה עצמית. בדירה ריקה מעל ביתו נמצאו אקסטזי, קוקאין, חשיש וקנביס. בית המשפט המחוזי החליט שמיעארי, במקום להישלח לבית המעצר, יישאר במעצר בית בפיקוח אלקטרוני ותחת השגחתה של אמו. הפרקליטות ערערה וטענה כי לפי פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון, נאשם בעבירות סמים חמורות ייעצר תמיד מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים. "במקרה שלפניי לא מתקיים שום חריג לכלל של מעצר מאחורי סורג ובריח", נזף שטיין בבית המשפט המחוזי, והרביץ בו שיעור נוסף: "בשולי הדברים, ברצוני להעיר על הפרקטיקה של מינוי הורה הנאשם כמפקח במסגרת מעצרו בפיקוח אלקטרוני. יש לי ספקות לגבי פרקטיקה זו, ככל שמדובר בעבירות סמים ובעבירות חמורות אחרות שאינן מוחרגות מן הכלל הפוסל את ההורה מלשמש עד נגד ילדו במשפט פלילי. מינוי מפקח שלא יוכל להעיד נגד הנאשם במקרה שהלה יבצע עבירה בהיותו נתון בפיקוחו, איננו דבר רצוי".
הניסיון לשרטט את דמותו השיפוטית של שטיין הביא אותנו גם לדיון שנגע בנימים רגישים ביותר, ודווקא בו שמר השופט על שתיקה רועמת. לבית המשפט הובא סיפורו של חגי בר־אוריאן, שנולד ב־1948 בעיר אספהאן שבאיראן. בגיל שלוש הוא עלה ארצה עם משפחתו, אל מציאות ישראלית שלא האירה להם פנים. בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, ויתר בר־אוריאן על לימודים תיכוניים ויצא לעבוד. באוקטובר 64', כחייל בגדוד 51 של גולני. הוא נשלח עם כמה חיילים נוספים לפרק רימוני יד בבסיס סודי בגזרת הר הצופים. בעודם מבצעים את המלאכה המסוכנת, נפל אחד הרימונים לרצפה, ועשן החל לעלות ממנו. בר־אוריאן הבחין במתרחש, הרים במהירות את הרימון ורץ אל עבר היציאה. כשהגיע לפתח, גילה שמחוץ למבנה עומדים חיילים נוספים. בדיוק כמו במקרה המפורסם של נתן אלבז, גם בר־אוריאן רץ כמה צעדים על מנת להתרחק מהחיילים, חיבק את הרימון, ומצא את מותו בפיצוץ.
מאחר שמדובר היה בבסיס סודי, וגם הימצאות הכוח שם הייתה אסורה בפרסום, הוטל איפול מוחלט על סיפורו של בר־אוריאן, ומעשה הגבורה שלו לא זכה בהוקרה כלשהי. כחמישים שנה לאחר מותו הגישה משפחתו עתירה בדרישה להורות לצה"ל להעניק לו ציון לשבח. לדיון בבג"ץ הגיעו קרוביו בהרכב מורחב.
"בפתח הדברים, ליבנו עם המשפחה ועם הנסיבות", אמר השופט חנן מלצר ופנה לנציג העותרים. "ההערכה שלנו למעשה הגבורה הזה רבה, אבל היום, אחרי כל כך הרבה שנים, להביא את זה בפני ועדת צל"שים זה נושא קשה. על פי הוראת החוק אין סעד משפטי. אני מציע שאדוני יחליף עם המשפחה מילים האם הם עומדים על העתירה, ואם הם לא יעמדו, אז נכתוב משהו לגבי הערכתנו לנושא".
בא כוח המדינה, עו"ד נד"ב מהפרקליטות, אמר דברים דומים: "הרמטכ"ל וכולנו משתתפים בצער המשפחה ומביעים את הערכתנו לרב־טוראי בר־אוריאן. המדיניות של צה"ל ככלל היא שלא להעניק צל"שים אחרי כל כך הרבה שנים. לדעתנו המדיניות סבירה והיא לא מקימה עילה להתערבות שיפוטית, ודאי מקום שמדובר בהחלטה פיקודית. חרף אותה מדיניות הוחלט שכן להכיר במעשה הזה בדרך של תעודת הוקרה". בעוד עורכי הדין והשופטים חנן מלצר וניל הנדל מבצעים ניתוח לב פתוח בנושא הכאוב והרגיש, השופט שטיין המשיך לשמור על שפתיים חתומות.
לייבא שחקן אן־בי־איי
אז מי אתה, השופט שטיין? אלכס שטיין נולד באוקטובר 1957 בברית המועצות, ובשנת 1973 עלה עם משפחתו לישראל. את לימודי התיכון השלים בבית הספר הרפורמי "ליאו בק" בחיפה, ולאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת בחיל הקשר והאלקטרוניקה. בהמשך למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם קיבל ב־1983 תואר ראשון. לבית המשפט העליון הוא הגיע כבר אז, כמתמחה אצל השופט מנחם אלון ולאחר מכן במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה. ב־1984 החל לעבוד כעורך דין, כשהוא יוצא מדי פעם לשירות מילואים בפרקליטות הצבאית, כקצין משפטים בממשל הצבאי ברצועת עזה. כשקוראים את התבטאויותיו בפייסבוק על המדיניות הישראלית בעזה, צריך לזכור כי הוא עצמו היה שם.
את התואר השני קיבל שטיין מהאוניברסיטה העברית, ואת הדוקטורט העניק לו הקולג' האוניברסיטאי של לונדון, על עבודה שעסקה בדיני הראיות. בתחילת שנות התשעים הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית, ואף כיהן כסגן הדיקן של הפקולטה למשפטים. בעליון החלו אז להתוודע לשמו, בפרט כששימש מרצה במכון להשתלמות שופטים.
בשנת 2002, כאשר שטיין שהה סמוך לקפיטריה שבקמפוס הר הצופים, נשמע לפתע פיצוץ עז. מטען חבלה שהונח על ידי חוליית מחבלים ממזרח ירושלים התפוצץ והביא למותם של תשעה בני אדם ולפציעתם של כמאה נוספים. שטיין היה בין הפצועים. מצבו הוגדר קל, והוא התפנה לבית החולים הדסה רק לאחר שסייע בפינוי הפצועים האחרים.
ב־2004 עבר שטיין לארצות הברית, והצטרף לסגל בית הספר למשפטים של ה"ישיבה יוניברסיטי". 12 שנים אחר כך עבר לבית הספר למשפט של אוניברסיטת ברוקלין. במהלך התקופה הזו יצא לו מוניטין עולמי כמומחה לדיני הראיות, והוא היה לאחד המשפטנים המצוטטים ביותר בארה"ב בתחום הזה. כאשר מבקריה של השרה שקד טענו כי היא "מייבאת שופטים", אמר פרופ' יואב דותן מהאוניברסיטה העברית: "הביאו שחקן אן־בי־איי שיש לו קבלות מכאן ועד הודעה חדשה". ואם כבר שחקן, שטיין הוא שחמטאי נלהב. כילד היה אלוף ברית המועצות בשחמט לתלמידים עד גיל 14. בעת שירותו הצבאי זכה באליפות צה"ל בשחמט, ובמשך שנים היה פעיל באיגוד הישראלי לשחמט כבורר.
חייו האישיים זימנו לו אתגרים לא פשוטים: אחד מילדיו, דן, אובחן בגיל שלוש כלוקה באוטיזם. בעקבות חוויותיהם כהורים לילד אוטיסט, כתבה אשתו, שירלי בלייר־שטיין, את הספר "Autism Mom". "אחרי שבני דן אובחן כלוקה באוטיזם, הרגשתי בודדה, כאילו בתוך עולם אחר", מספרת בלייר־שטיין בבלוג שלה. "השתוקקתי נואשות לחזור לחיים שהיו לי קודם. סירבתי לקבל את העובדה שאין פתרון. בסופו של דבר החיפוש שלי הוביל אותי למרפא רוחני אוטיסטי, שעזר לי להבין שההורים הם המרפאים העיקריים של ילדיהם, בהיותם הערוץ שלהם לעולם. הייתי צריכה לנקות את הערוץ כדי שדן יוכל להתחבר אלינו, להיות חלק מהיקום שלנו. לא ידעתי שבזמן שאעשה כל מה שאוכל כדי לרפא את דן, הוא זה שירפא אותי. התובנות החדשות שרכשתי על המסע שלי שינו את העולמות של שנינו".
היא מספרת למשל על מה שקרה כאשר שמטה בטעות מידיה גלידה, רגע לפני שנתנה אותה לבנה. "עמדתי להרים אותה במהירות לפני שתתלכלך, אבל דן כבר התמוטט על הרצפה וצרח. הגלידה היקרה שלו. הוא החזיק את ראשו בין אגרופיו באמצע החנות, כשאנשים חולפים על פנינו ומסתכלים (…) התכופפתי ואמרתי: 'דן שטיין, תבחר, שקט או גלידה'. בפעם הרביעית הוא ראה שהגלידה שלו בידי, נקייה ומוכנה לאכילה. הוא קם וחייך חיוך גדול. החלטתי שזו הזדמנות לשיעור נוסף: 'אתה רואה את כל האנשים האלה, דן? גם הם מחכים בתור. בוא נעמוד כאן עד שיהיה תורך'. דן המתין בסבלנות רבה, שילמנו ויצאנו לאכול את הגלידה".
"המחשבה שמידתיות מחייבת מדינה גדולה לשמור על איזון מתמטי במספר ההרוגים בשני הצדדים, היא מגוחכת ובלתי מתקבלת על הדעת. סטנדרט המידתיות פותח את עצמו לפרשנות אנטישמית שצצה כל יום מחדש. הזהירות של צה"ל וההימנעות מפגיעה בחפים מפשע בצוק איתן הייתה הרבה מעבר למה שהחוק הבינלאומי דורש"
מותר לצפות לנאמנות
אי אפשר לעסוק בשטיין בלי להזכיר את הסערה הגדולה ביותר שהספיק לעורר בארבעת חודשי כהונתו בבית המשפט העליון – "פסק דין הבגידה". ראשיתה של הפרשה בוויכוח בין בני זוג גרושים באשר לבעלות על דירה שבה התגוררו עשרות שנים – דירה שנבנתה בכספו של הבעל, על שטח שהוא קיבל בירושה, ונרשמה על שמו. בית הדין הרבני הגדול פסק כי הנכס יישאר ברשות הבעל, כאשר חלק מהדיינים הזכירו את העובדה שהאישה בגדה בו במהלך שנות נישואיהם. כשהתיק הגיע לבג"ץ, קבעו השופטים שטיין ומינץ, מול דעת המיעוט של השופט יצחק עמית, כי אין מקום להתערבות בפסיקת בית הדין. שטיין נימק זאת במניפסט שמרני מרהיב: "הסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות־זכויות ביחס לבית לא נתונה לי", כתב. "סמכות זו כאמור מצויה בידו של בית הדין הרבני. בית משפט זה (כלומר בג"ץ – נ"ב) רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה אשר הופקדה בידיו.
"השאלה אם בעליו הרשום והבלעדי של נכס מסוים (…) הפך את בן זוגו לשותף שווה בנכס, היא שאלה אינדיווידואלית שהתשובה עליה, בהיעדר הקניה מפורשת, מצויה באורח חייהם ובאמונותיהם של בני הזוג. מדובר אפוא בשאלה שלגביה לא ניתן – וממילא לא רצוי – לקבוע כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג. כל זוג לפי אמונתו יחיה ולפי אמונתו יחלק – או לא יחלק – את הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. אנו לא נחליף את אמונתו באמונותינו. (…) בתי המשפט ובתי הדין מצווים על כן לדלות את קיומה או היעדרה של שותפות שוות־זכויות בנכס נשוא המריבה, מתוך דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. ציפיות אלו בהחלט יכולות לכלול את התנאי של נאמנות לבן הזוג במישור האינטימי".
כלי התקשורת ולא מעט פוליטיקאים תקפו בחריפות את העמדה שנקט שטיין. "מכירים את זה שאתם מזמינים משהו מ־eBay, ואז הוא מגיע וזה לא עובד כמו שחשבתם? אז – איילת שקד והשופט אלכס שטיין", צייצה בטוויטר חברת הכנסת עו"ד רויטל סויד (המחנה הציוני). עו"ד דלית יניב־מסר, יו"ר השדולה לצמצום סמכויות בתי הדין הרבניים בהליכי גירושין, אמרה כי "שוב אנו עדים למצב בלתי נסבל שבו מעניש בית הדין הרבני אישה בוגדת באמצעות נגיסה בקניינה, והכול בחסות הדין העברי. מדובר בפסק דין אשר קיבל גושפנקא משופטי הרוב בבג"ץ, כשהוא פוגע בזכויותיהן של נשים". עו"ד יהודית מייזלס, מרצה לדיני משפחה במכללה למנהל, קבעה כי "פסק הדין מחזיר את דיני המשפחה לתקופה אחרת, שמרנית. מדובר בפסק דין שמסמן עידן חדש של שופטים בבית המשפט העליון".
האומנם הגיע עידן חדש? כיום השמרנים המובהקים הם עדיין מיעוט מקרב 15 שופטי העליון. סולברג, מינץ ושטיין נחשבים לכאלה, ושקד מתגאה גם במינוים של יוסף אלרון ויעל וילנר, אך סימני שאלה עדיין מרחפים סביב נטייתם של שני אלה בשאלת האקטיביזם. השופטים האחרים, שני שלישים ממצבת בית המשפט העליון, נחשבים אקטיביסטים או משויכים לשמאל הליברלי.
מצדדי השמרנות המשפטית נושאים עיניהם אל השנה 2028, אז צפוי סולברג להתיישב על כס נשיא בית המשפט העליון. השופט שטיין אמור באותה תקופה לתלות את הגלימה; כיום הוא בן 61, והקריירה הפעילה של שופטים מסתיימת בגיל 70. אבל אם פסקי הדין שירשום בתשע השנים הבאות ימשיכו את המגמה המסתמנת כיום, ואם יצטרפו אליו שופטים נוספים שיחזיקו בדעות דומות, הוא ייזכר כאחד מסוללי הדרך להפיכה השמרנית בבית המשפט העליון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
