שני פחי אשפה, ירוק וכחול, עומדים ליד כל אחד מהבתים הפרטיים בעיר דה־מוין, ש־200 אלף איש גרים בשכונותיה הבנויות בסגנון פרברי. התושבים כבר התרגלו להפריד את הזבל שהם מייצרים מדי יום ביומו: אשפה כללית לפח הירוק, ואשפת נייר לפח הכחול. אלא שבסתיו האחרון התברר להם כי מוצרי הנייר שהם מקפידים להכניס לפחיהם המיוחדים, לא נשלחים למִחזור אלא מובלים אחר כבוד, דחוסים היטב, למטמנה העירונית, בדיוק כמו תכולת הפחים הירוקים. הגורם לכך מצוי בצידו האחר של העולם, במעצמה הסינית; והפתרון עשוי לבוא בדמותם של תשעה דרקונים שיסתערו על צפון אמריקה.
עיריית דה־מוין, בירתה של מדינת איווה שבמערב התיכון של ארצות הברית, לא יזמה את הפרדת האשפה מסיבות אלטרואיסטיות. גם אחרי שהתושבים השתמשו בנייר בצורותיו השונות – קראו את העיתונים, פרקו את הקניות מהשקיות, קרעו את האריזות, ובסך הכול צרכו ממנו 20 טונות מדי יום – החומר עצמו עדיין שווה הון: כל טון של "נייר מוּשב" נמכר לחברת "מיד אמריקה" תמורת 100 דולרים. הסחורה הזו הייתה מובלת לניו־אורלינס או יוסטון, לניו־ג'רזי, לוס־אנג'לס או כל נמל אמריקני גדול אחר, ושם מועמסת על ספינה שתישא אותה מערבה, לאסיה. שם, בעיקר בסין, היו פורקים את הנייר המושב, ממיינים אותו ומעבירים אותו למפעלי נייר. אז הוא היה נטחן ומרוסק, עובר תהליכים כימיים, מתערבב בעיסת עץ (pulp), והופך שוב לנייר – לגיליון דפוס בעיתון או בספר, לדפי מחברת ובעיקר לעטיפות: קופסת קרטון או מעטפת נייר חום. לשתי האחרונות יש דרישה עצומה בסין, המייצאת מוצרים בכמויות אדירות. עטיפות הנייר וקופסאות הקרטון היו נשלחות עם המוצרים בתוכן, מועמסות על ספינה באחד מנמלי הענק של סין, נפרקות בלואיזיאנה, בטקסס, בניו־ג'רזי או בלוס־אנג'לס, ומשם נשלחות – במטוס ובכביש, בחברת שליחויות או בדואר ארה"ב – לבתים פרטיים בפרברים העירוניים של, למשל, דה־מוין, בירת איווה.
מערכת המחזור הגלובלית הזו תקתקה היטב, פחות או יותר, עד תחילת 2018. בכל יום שלחה ארה"ב לסין כ־4,000 מכולות עמוסות פסולת, שחלקה פסולת נייר. חברות סיניות השתמשו במה שהיו יכולות להשתמש – כל מה שקל למחזור, זול ומועיל. מפעל נייר סיני שייבא טון של נייר מאיווה היה מנצל, למשל, 800 ק"ג, ומשליך 200 ק"ג של חומרים שאינם נייר, או של ניירות שאינם באיכות מספקת מבחינתו. הזבל המערבי הבלתי שמיש – נייר וגם מוצרי טכנולוגיה שבורים, פלסטיק מכל הסוגים, מתכות בעייתיות להשבה ועוד – הושלך בהררי זבל חשופים. וממשלת סין לא אהבה את הררי הזבל הללו.
כבר לפני חמש שנים נראו סימני האזהרה, בדמות בדיקות תקופתיות של הפסולת המיובאת לסין. מערך בקרה כזה פעל במשך כמה חודשים ב־2013, וגם ב־2015. ב־2017 כבר הבהירו הסינים שהאשפה הגיעה להם עד כאן, ופרסמו מדיניות חדשה: החל ב־1 בינואר 2018 ייאסר ייבוא פסולת לא ממוינת לשטח סין, והפיקוח על המשלוחים יהודק. דרגת ה"זיהום" של נייר מושב שסין מוכנה לקבל ירדה ל־0.5 אחוזים, כלומר: אם חבילות פסולת הנייר יכילו יותר מחצי אחוז חומר שאינו נייר, המשלוח יוחזר לשולח – וכל הטרחה על חשבונו.
למרבה הצער, בפחיהם הכחולים השליכו תושבי דה־מוין לא רק נייר, אלא גם בקבוקי פלסטיק, שקיות, חתיכות עץ גדולות, שברי מתכת ואפילו אופניים. רמת הזיהום של הנייר המושב עמדה על 11 אחוזים, ו"מיד אמריקה" הפסיקה לקנות את תכולת פחי המחזור של העיר, כי היא פשוט לא הייתה מתקבלת בנמלי סין. העיתון המקומי "דה־מוין רג'יסטר" דיווח כי העירייה פתחה במסע הסברה שיבהיר לתושבים מה הנזק שהם גורמים. בינתיים, הנייר נדחס ככל אשפה אחרת, והושלך במטמנות העירוניות.
לא רק מיד אמריקה ועיריית דה־מוין נפגעו מהחרם הסיני על אשפה לא ממוינת, ולא רק באיווה, כמובן, החל להדהד האיסור הסיני החדש: הוא מורגש ברציפי הנמל באי הונג־קונג, שם נותרו טונות על גבי טונות של נייר מושב, שסין – המרוחקת כמה קילומטרים בלבד – לא הסכימה לקבל; הוא משפיע על טחנות עץ רוסיות, סקנדינביות וקנדיות; והוא משליך ישירות על מערכות עיתונים בכל העולם, ואפילו על גיליון 'מקור ראשון' שאתם אוחזים בידיכם בכל סוף שבוע.
יער שהוא מפעל
הנייר שהאותיות הללו מודפסות עליו נולד, בחלקו הגדול, כעוד טבעת גדילה שנתית של עץ, ביער הצומח באחד האזורים הצפוניים של כדור הארץ. אלו לא היערות הטבעיים, הפראיים, שאנו עשויים לטייל בהם במהלך החופשה הבאה שלנו בחו"ל. העץ המשמש לייצור נייר גדל ביערות שמנוהלים כמו מפעל: היקפי הכריתה מחושבים מראש, ומאוזנים בשתילה מתוכננת היטב כדי לטפח חלקות שיניבו, בעוד כמה שנים, עצים בוגרים המוכנים להיכרת בתורם.
העצים הנשתלים למטרה זו הם נשירים דוגמת שדר, צפצפה, אשור ואקליפטוס, או עצים מחטניים דוגמת אשוח, אשוחית ואורן. בולי העץ הכרותים מגיעים למפעל עיבוד, שבו מסירים את קליפתם וטוחנים אותם לשבבים. התוצר מובל למפעל עיסת הנייר, ושם הוא עובר תהליך ארוך ומורכב שמטרתו לפרק את הקשרים בין סיבי העץ, ולהפוך את השבבים החומים־צהובים לחומר גלם לבנבן. בין השאר מבשלים אותם בתמיסה חומצית שמפרקת את הליגְנין, חומר הממלא את החללים בתוך תאי העץ. לאחר התהליך הזה העיסה מכונה "נטולת עץ", משום שהליגנין הומס ונשטף וממנה. כעת חומר הגלם הוא רך וסיבי, במרקם של דייסה אוורירית מעט. הוא עוד לא מוכן: עליו לעבור תהליכים נוספים, כולל חמצון שמלבין אותו, ושטיפה משאריות הליגנין. ככל שנשאר יותר ליגנין בעיסה, התוצר הסופי יצהיב יותר עם הזמן החולף.
את העיסה, המכונה כאמור pulp, אפשר לייבש ולמכור, או פשוט להזרימה למפעל נייר הסמוך למקום שבו נוצרה. שם יערבבו אותה לפעמים עם נייר מושב שעבר בעצמו תהליכי פירוק, המסה, סינון, ניקוי והלבנה; או שייצרו ממנה נייר "בתולי". גם במוצרים מנייר ממוחזר, כ־50 אחוזים מחומר הגלם הוא עיסת עץ "בתולית".
במפעל הנייר מערבבים את העיסה במים, ואת התמיסה מסננים במעבר דרך להבים חדים, שחותכים את קצות הסיבים וגורמים להם ליצור קשרים חזקים יותר ביניהם. מכיוון שנייר העשוי סיבי עץ בלבד עלול להיות גס ובעל צפיפות שאינה אחידה, מוסיפים לעיסה חומרים כמו סידן פחמתי או חרסית: אלה הופכים את הנייר הסופי לשקוף יותר, ומאפשרים לשלוט בצפיפותו.
אז מגיע תורָם האמיתי של המים. זהו חומר הגלם המרכזי במפעל: 100 ליטרים של מים מתוקים נדרשים לייצור קילוגרם אחד של נייר. מערכות מחזור מאפשרות למפעלי הנייר להשתמש שוב ב־90 אחוזים מהמים, מה שאומר שעל קילוגרם הנייר שברשותכם "התבזבזו" למעשה 10 ליטרים.
לאחר הוספת המים מוזרמת התמיסה למכונת ייצור שממדיה כשל בניין משרדים בן שלוש קומות. המכונה מקבלת את התמיסה בקצה האחד, ולאחר כמה תהליכים מוציאה בקצה השני גלילי ענק של נייר. בתחילה התמיסה נדחסת בלחץ גבוה לחלל שבין שני צילינדרים חמים המתגלגלים ללא הפסקה. הדבר גורם לה להתייבש במהירות, משני הצדדים. כבר אז, בתוך מילי־שניות, היא הופכת לנייר. הוא לח ועדין, אבל כבר נייר ממש. בתהליכים הבאים נפטר הנייר מכל שמץ נוזל שנותר בו, ומתחזק יותר ויותר. הוא מחליק על פני צילינדרים מחוממים; עובר בין צילינדרים המרוחקים זה מזה מרחק דק ומדויק, כדי לדחוס אותו ולהבטיח את אחידותו; מגולגל בין צילינדרים שצובעים אותו ומחזקים אותו בציפוי עמילני; ואז עובר חימום וייבוש נוסף.
ציפוי העמילן מאפשר לדיו ההדפסה, שיפגוש בעתיד את הנייר שלנו, להתקבע על פני השטח ולהתייבש שם, חד ובולט, במקום להיספג בתוך הדף ולהתפזר. אם האותיות שאתם קוראים מטושטשות, ייתכן שמכונות הדפוס היו בסדר גמור אך הציפוי העמילני לא היה טוב דיו. הציפוי הזה גם מחזק את עמידותו של הנייר, ומשפר את התנהגותו בתנאי רטיבות. את תהליך הייצור אפשר לסיים בעוד סבב צביעה, בליטוש ליצירת נייר כרומו, ובתהליכי חיזוק או אפיון נוספים.
הנייר היוצא מהמכונה מגולגל בגלילי ענק. בכל דקה יכולה מכונת ייצור נייר אחת, פס ייצור יחיד, להפיק יריעת נייר שאורכה 1,400 מטרים; בכל שעה היא תוציא גליל שרוחבו 8.5 מטרים, ובו 84 קילומטרים של נייר מגולגל כמו נייר טואלט. בסך הכול שוקל הגליל הזה כ־30 טונות, תלוי באיכות התוצר. גלילי הג'מבו הללו נחתכים לרוחב המבוקש – חלקים שונים בעיתון, למשל, דורשים רוחב גליל שונה – ומועברים הלאה, למשלוח אל הלקוחות.
אם כן, אתם אוחזים בעץ שנכרת, נחתך, נקצץ, הומס, חומצן, הולבן, עורבב בחומרים נוספים – כולל נייר ממוחזר – והוזרם במכונת ענק מהירה שנבנתה במיוחד כדי להפוך עיסה נוזלית בלתי יציבה לגיליון לבן ומאיר עיניים, דק וחזק, המסוגל לשאת דיו הדפסה וסובל כמה טיפות מים בלי להתמוסס.
הגנה מפני שביתה
צמצום היבוא לסין השפיע באופן דרמטי על שוק הנייר ב־2018, אבל הוא לא היה הגורם היחיד שדחף את המחירים כלפי מעלה. חורף קר וקשוח במיוחד ברוסיה ובצפון אירופה פגע ביבולים רבים, ובין השאר הפחית את הכריתה התעשייתית של העצים. במקביל התעוררו בצפון אמריקה בעיות אספקה שהיו מעשה ידי אדם: באפריל השעה ממשל טראמפ את הסכם הסחר החופשי הצפון־אמריקני (NAFTA), ומערכת מְכָסים הוטלה על היבוא מקנדה. רבים ממפעלי הנייר בצפון ארה"ב נשענים על אספקת עץ כרות קנדי, שכעת התייקר בצורה חדה. גם על יבוא נייר מוכן הוטלו מכסים כבדים.
המדיניות הסינית, החורף הקשה באירופה והמכסים בצפון אמריקה לחצו על שוק הנייר העולמי. מאז ההכרזה של שלטונות סין באמצע 2017, נרשמה בארה"ב עלייה של 35 אחוזים במחירי עיסת העץ. גלילי הענק של נייר דק, לבן וחזק יחסית, המכונה "ניוזפרינט" ומשמש להדפסת עיתונים, התייקרו ב־25 אחוזים. החשש מעליית המחירים הצפויה גרם לעיתונים רבים לרכוש אספקה מוקדמת, כדי לא "להיתקע בלי נייר", ומחיר החוזים העתידיים על נייר עיתון זינק.
כאן בארץ, כך לפי מקור בתעשייה, נרשמה בתוך פחות משנה עלייה של כמעט 90 אחוזים במחיר נייר העיתון. אחת מהסיבות להתייקרות החדה היא שבישראל העיתונים חוששים מאוד משביתות ממושכות ומעיכובים בנמלים. מכיוון שאין חלופת ייצור מקומי או מגוון של מקורות ייבוא, בתי הדפוס מחזיקים מלאי ענק, שאמור להספיק להדפסת עיתונים במשך חודשים אחדים. ניהול מלאי כזה בזמן עליות מחירים בעולם, כשהביקוש גדול מההיצע, נעשה יקר עוד יותר.
בארץ, אגב, נדרשות גם הוצאות עצומות לצורך ההובלה של גלילי הנייר הגדולים. בתי דפוס גדולים בעולם מקבלים את אספקת הנייר שלהם ברכבות, שיוצאות ממפעל הנייר ומגיעות עד לפתחם; בישראל יש צורך במערך מורכב של משאיות, שמובילות מאות ואלפי גלילי נייר מהנמלים ומבתי המכס אל המחסנים, ומהמחסנים אל בתי הדפוס ברחבי הארץ.
קצת נתונים: העיתונים הישראליים, לפי אותו מקור, צורכים כ־150 אלף טונות נייר בשנה – פחות או יותר 115־120 אלף גלילי נייר, אחרי שנחתכו לרוחב הנדרש. הנייר מיובא כאמור מחו"ל, בעיקר מרוסיה, סקנדינביה (המדינות הנורדיות) וצפון אמריקה. עיתוני ארצנו משתמשים באיכויות נייר שונות: במדד המשקל, המחושב לפי גרם למטר רבוע (GSM), עיקר הביקוש הוא לנייר באיכות שבין 42 ל־55. מדובר בנייר דק בהרבה לעומת דפי ה־A4 שתוכלו לקנות בכל חנות למכשירי כתיבה, אך העיתונים בעולם מודפסים לעיתים על נייר קל וחלש עוד יותר, 35 GSM. הנייר שאתם אוחזים בידיכם הוא באיכות 49 GSM. משקל האותיות והתמונות שאתם קוראים ורואים, אגב, הוא כשני אחוזים ממשקל העיתון כולו – כך לפי הערכות של ממחזרי העיתונים, שצריכים לשטוף את הדיו מהנייר המגיע אליהם.
אבל בקפיטליזם כמו בקפיטליזם, מחירים גבוהים תמיד מאותתים ליזמים שיש כאן בעיה לפתור, ושמי שיפתור אותה ירוויח כסף. המשבר בענף הנייר העלה את המחירים, ויזמים יורידו אותם – או לפחות יסייעו לעיתונים להתמודד עם ההתייקרות, תמורת גזירת קופון. לפני כשבועיים, למשל, החלה בורסת הסחורות העתידיות בשנחאי לסחור ב"חוזה" למכירת עיסת עץ. החוזים הראשונים לאספקת טון של עיסת עץ בחודש יוני הקרוב נמכרו ב־27 בנובמבר תמורת 5,382 יואן (2,921 שקלים), 600 יואן פחות מהמחיר של הסחורה הזו באותו יום. החוזים החדשים נסחרים בתנודתיות: ביום שלישי שעבר, 4 בדצמבר, עמד המחיר על 5,089 יואן לטון; בתחילת השבוע, ב־8 בחודש, נמכר החוזה ב־5,150 יואן. החוזים הללו מאפשרים ליצרניות הנייר הסיניות לקנות את עיסת העץ מראש, במחיר ידוע, ולהגן על עצמן מפני תרחיש של עליית מחירים בלתי צפויה. חוזים על סחורות עתידיות הם אמנם ניירות ערך ספקולטיביים שנסחרים בידי אנשי שוק ההון, אבל הם משמשים כלי ל"החלקת" התנודתיות במחיר הסחורה עצמה. ובכך מסייעים למעורבים בשוק הפיזי, הממשי, להתמודד בנוחות יחסית עם חורף קשה או שינוי מדיניות ייבוא.
יזמים אחרים שמנסים לתת מענה לבעיה הן חברות ייצור הנייר הסיניות עצמן. עד 2018 ייבאה סין בכל חודש כ־3 מיליוני טונות של נייר מושב, לשימוש בתעשיית חומרי האריזה החיונית לכלכלה שלה. במהלך השנה האחרונה, בעקבות הצבת הרף של 0.5 אחוז "זיהום", ירד היבוא החודשי לכ־1.5 מיליוני טונות או פחות. תעשיית הנייר הסינית, שהייבוא מספק 41 אחוזים מהנייר הממוחזר המשמש אותה, הייתה חייבת למצוא חלופה. בתחילה החברות הסיניות פשוט ייבאו עיסת עץ ועיסת נייר מושב ממקומות אחרים בעולם: ייבוא עיסת הנייר המושב עלה פי 18 מאז ינואר האחרון. אבל חברה בשם "תשעה דרקונים" (ND), יצרנית הנייר הגדולה באסיה והשנייה בגודלה בעולם, חשבה על פתרון יצירתי יותר. החברה הזו, המחזיקה תשעה מפעלי נייר בסין ובווייטנאם – שגם היא וגם טאיוואן, אגב, החילו איסור על ייבוא נייר בלתי ממוין – ספגה פגיעה קשה במיוחד בשרשרת האספקה שלה. זאת משום שהיא משתמשת בנייר ממוחזר, ולא בעץ, כחומר הגלם העיקרי לייצור pulp. לכן היא החליטה לייצר את העיסה בעצמה, מעבר לים.
"תשעה דרקונים" רכשה השנה טחנת עץ ליד העיר פיירמונט שבווירג'יניה המערבית, ושילמה עבורה יותר מ־60 מיליון דולר. זה יהיה המפעל השלישי של החברה בארה"ב, אחרי טחנת עץ אחת בעיר רמפורד שבמדינת מיין וטחנה אחרת בבירון שבוויסקונסין. בשנה הקרובה מתכננת תשעה דרקונים להשקיע 300 מיליון דולר בטחנות שלה. בוויסקונסין היא תסב מכונה אחת מייצור נייר לייצור קרטון לאריזות, כחלק מ"אפקט אמזון", שגורם לביקוש גדול לאמצעי אריזה; אבל חשוב מכך, שני פסי ייצור המפיקים כיום עיסת נייר בתולית, שחומר הגלם שלה הוא בעיקר עץ, יתחילו לייצר עיסה מנייר מושב, שיירכש בתוך אמריקה כמובן. את העיסה, המורכבת מעץ ומנייר מושב, תוכל תשעה דרקונים לשלוח לסין בלי התנגדות של הרגולטורים, ולהשתמש בו במפעלי הנייר שלה שם. הדבר עשוי להוריד מעט את מחירי הנייר העולמיים, במיוחד אם עוד חברות סיניות ימצאו פתרונות יצירתיים דומים כדי להשיג עיסה ראויה לפסי הייצור שלהן.
המתח מתפוגג
חברות המחזור האמריקניות, דוגמת מיד אמריקה, עושות בינתיים מאמצים לשפר את איכות הנייר שהן מציעות – גם באמצעות חינוך התושבים הממחזרים, אבל גם דרך פיתוח מערכות סינון ומיון שמפחיתות את הזיהום בנייר המושב. זה ככל הנראה עדיין לא מספיק בשביל שלטונות סין, אבל כן מספיק בשביל חברות נייר אמריקניות, שמתחילות ללמוד מהמודל של תשעה דרקונים ובוחנות מעבר לייצור המבוסס בחלקו הגדול על נייר מושב. גם המפעלים האירופיים כבר הכריזו על הרחבת הייצור של עיסה מעץ ומנייר מושב, בהיקף של 5־6 מיליוני טונות בשנה.
עקב עליית המחירים רשמו השנה החברות בענף רווחי שיא, ואפשר לראות זאת גם אצל "נייר חדרה" הישראלית. החברה הזו לא מספקת ניוזפרינט לתעשיית העיתונות הישראלית; היא אוספת פסולת נייר וקרטון (באמצעות חברת־הבת "אמניר"), ומייצרת בעיקר אריזות ו"נייר לבן" כבד משקל, לכתיבה והדפסה ביתית או עסקית. ובכל זאת, עליית מחירי הנייר העולמיים התבטאה במאזן שלה השנה: ברבעון הראשון של 2018 היא חילקה דיווידנד למשקיעיה, לראשונה זה 12 שנה; רווחיה התפעוליים עלו ביותר מ־100 אחוזים; ומחיר המניה שלה נסק מאז ינואר ב־18 אחוזים, פי שניים מעליית מדד המניות תל־אביב 125 באותה תקופה.
רווחי העתק הללו הם אחת הדרכים שבהן השוק מאזן את עצמו. מקור בתעשייה אומר שמהתבוננות באופן שבו נעים מחירי הנייר, ניתן ללמוד שהחברות הן "כמעט קרטל" – אולם הן בכל זאת מתחרות זו בזו על נתח השוק. חברה שיש לה פתאום מזומנים רבים, יכולה להשקיע בבניית קווי ייצור נוספים, או בהרחבה ובשיפור של אלה הקיימים. ההשקעות מובילות להרחבת הייצור, להגדלת ההיצע, ובסופו של דבר מאפשרות "משחק" במחיר; אם יחליטו החברות על הסבת אחד מקווי הייצור מנייר עיתון לקרטון, יקטן שוב ההיצע והמחיר יאמיר – וכך גם להפך. כל זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר השוק מאזן את עצמו בשיווי משקל חדש.
הסימנים להפגת מתחי הסחר העולמיים – הן בהסכם NAFTA המחודש שנחתם בין ארה"ב לקנדה ומקסיקו, והן במשא ומתן המתקדם לאיטו בין סין לארה"ב – מנמיכים את הציפיות לעליית מחירים נוספת. במדד מחירי הניוזפרינט באמריקה נרשם קיפאון של חודשיים ברצף, ואולי בקרוב תתחיל הירידה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
