כשעירית שמגר רק החלה לעבוד על הסרט החדש שלה, שמתעד ארבע אחיות העוסקות במלאכת בניית המקדש, היא גילתה בצער שהבמאי איציק לרנר כבר שוקד על סדרה דוקומנטרית דומה; במרכזה עומדים הר הבית, קבר יוסף ומערת המכפלה. "רציתי לרדת מזה. למה לעשות סרט על אותו דבר?", היא מספרת. "אבל אז רינה, אחת האחיות, אמרה לי: 'תעשי את הסרט עלינו, הנשים. אנחנו נפתח לך דלת לעולם שלנו, לפעילות שלנו ולבתים שלנו'". שמגר, במאית תל־אביבית וחילונית, השתכנעה בקלות. דמויותיהן של ארבע האחיות לבית אהרונוב קסמו לה מאוד. "החיים שלהן, תפיסת עולמן והכוחות המניעים אותן שונים בתכלית מאלה שלי. ודווקא בגלל זה, בחרתי ללוות אותן עם המצלמה במסען להקמת בית מקדש שלישי".
אחת הסצנות הראשונות בסרט "אלוהים רוצה בית" יכולה להמחיש עד כמה שונה עולמן של האחיות מזה של הישראלי הממוצע, שלא לומר החילוני. על המסך נראה הפנינג משפחתי רגיל לכאורה, שבו המוני ילדים אוכלים מינֵי ג'אנק. אבל אז פתאום נראים הורים וילדים חובטים יחד שעורים: הסיבה שלשמה התכנסו היא טקס מנחת ראשית הקציר לבית המקדש. אחת האחיות ניגשת למיקרופון ומזהירה: "חל איסור תורה חמור להכניס את השעורה לפה. מותר רק ממחר, כשבעזרת השם יהיה בית מקדש".
בכורת האחיות לבית אהרונוב היא ציפורה פילץ, שמתגוררת בירושלים. אחריה מגיעות רינה אריאל מקריית־ארבע – אמה של הלל־יפה אריאל, שנרצחה לפני כשנתיים וחצי; יעל קביליו מנתיב־האבות; ובתיה אלוש מקיבוץ שדה־אליהו. יחד הן הרוח החיה של עמותת "נשים למען המקדש", שלפי עמוד הפייסבוק שלה, מטרתה היא "חיזוק הקשר להר הבית ולתודעת חסרון המקדש בחיים הציבוריים והפרטיים של עם ישראל, החדרת תודעת המקדש וההר בקרב ציבור הנשים בפרט ועם ישראל בכללותו". הפעילים המסורים לנושא הר הבית מספרים כי לאחיות יש תרומה מכרעת לגידול החד במספריהם של העולים להר, וכי בזכותן נרשמה תאוצה של ממש בעליית נשים, משפחות וילדים. "אמרת 'נשים למען המקדש', אמרת האחיות אהרונוב", אומר במהלך הסרט אדם מזוקן לאם הגאה של הארבע.
שמגר, לדבריה, התאהבה בגיבורות סרטה במהירות. "הן נורא הדליקו אותי. בדרך כלל כשמראים מתנחלים קיצונים, את רואה את הנוער עם הפאות, אספסוף שרץ על הגבעות, ואת אומרת – מה זה אוסף הפסיכים הזה? אנחנו לא נדרשים בכלל להתמודד ברצינות עם הטענות והעולם המחשבתי שלהם".
הנחת היסוד שלך הייתה שאנשים שעולים להר הבית הם חסרי תחכום?
"זאת לא הייתה ההנחה, אבל אם גרבוז דיבר על 'מנשקי מזוזות' – שזו אמירה מכוערת מאוד – באותה מידה גם קל מאוד לזלזל באנשים שמעודדים עלייה להר הבית. אלא שאת האחיות אהרונוב אי אפשר להכניס לתוך מגירת 'מנשקות מזוזות'. הן לא פשוטות־עם שלא למדו. הן נשים חכמות, אינטליגנטיות, מוכשרות, מדליקות. כמו שפרופ' אריה אלדד, שהיה חבר טוב של אבא שלי, הוא לא אדם שאפשר במחי יד לבטל את הרעיונות שלו. יש להם משקל ואתה צריך להתמודד איתם".
עניין ההשכלה חוזר אצלך שוב ושוב, ונראה כאילו זה הדבר שאת הכי מתפעלת ממנו. גם באחת השקופיות בסרט מצוינת השכלתן של האחיות.
"יכול להיות. אולי בגלל שאני סנובית, והשכלה מדברת אליי. היה חשוב לי מאוד להראות שלא מדובר באוסף פרימיטיביים, ולומר 'בואו נשמע טענות של מישהו שלא פחות חכם ממני'. להפך, הן יותר משכילות ממני. אלו לא נשים שמנשקות את היד של ראש הממשלה, כמו בתמונה ההיא מדרום תל־אביב. מה יש לי לדבר עם מישהי שמנשקת את היד של ביבי וחושבת שהוא יושיע אותה? אבל ליד הארבע האלה, אני הכבשה השחורה שעשתה רק תואר ראשון, בזמן שהן כולן עם מאסטר ומעלה. ציפורה ורינה עמדו לעשות דוקטורט, ושתיהן בסופו של דבר ויתרו מסיבות משפחתיות. הן גם הגיעו מבית כזה – אבא שלהן גאון, פרופסור לפיזיקה. הן כולן נשים עובדות, וגם אמהות מסורות שמנהלות משפחות גדולות ומרשימות. אין הרבה נשים כאלו. אפשר גם לדבר איתן על סרט או ספר. אולי זו אוהבת את יוכי ברנדס ואני לא, אבל אנחנו מדברות על אותה סופרת. מתקיימת שיחה. ובתוך כל הדבר הזה – המקדש. פעם בחודש לקום בחמש בבוקר כדי לעלות להר".
ומה את באופן אישי חושבת על העיסוק הזה?
"אגיד לך גלויות: יש שם דברים שהם לא לעניין, בלשון המעטה. הקורבנות, נו באמת, ושחזורי הטקסים שהן משתתפות בהן. וזה אפילו לא העניין הגדול בעיניי, זה הרי משהו שקיים בכל הדתות", אומרת שמגר, ומסבירה מה קומם אותה במיוחד: "הן סיפרו על הרצון שלהן שלא תהיה כאן מדינה דמוקרטית; שהמקדש והסנהדרין והמלוכה יחזרו, ונחיה כמו לפני אלפיים שנה. אני לא מבינה את זה. גם בעיניי דוד המלך הוא דמות מדהימה, דווקא בגלל האנושיות הפצועה שלו. רק בגלל הדברים האלו, סיפורי התנ"ך שרדו אלפי שנים. אבל לחזור אחורה בזמן? שאלתי את ציפורה, שגרה באזור הר הזיתים, אם היא רוצה שאיזה מלך ישקיף עליה כשהיא תעלה לגג, ומרוב שיתפעל מיופייה הוא ישלח את בעלה למות בעזה ויביא אותה לארמונו.
"גם אמרתי להן שהפולחן הדתי שהן נלחמות עליו, של סנהדרין וכוהנים ולוויים – יהיו שם רק גברים. הן עצמן יצטרכו לשבת בעזרת הנשים מאחורה, ולא יהיו חלק מזה, לא ייהנו מהמהפכה שהן מייחלות לה. שאלתי אותן: בשביל מה אתן נלחמות? התשובה שלהן הייתה 'אנחנו נשים חולמות מקדש'. כשהקשיתי 'איפה יהיה המקום שלכן?', הן השיבו: 'אנחנו לא יודעות'. ציפורה אמרה 'אני לא רוצה להיות כוהן גדול או רב גדול'. זה צפוי שאישה דוסית תגיד את זה. אבל צריך להבין, מדובר בנשים חזקות, סופר־וומניות. איפה הן יהיו שם, בתוך כל הדבר הזה?"
כבר לא קבוצה אזוטרית
שמגר מדברת על האחיות בהמון אהבה והערכה, ולאורך כל שיחתנו היא מפליגה בשבחיהן. הן לעומתה לא הסכימו אפילו להתראיין בנושא הסרט. קבענו כבר יום ושעה לפגישה משותפת של עירית וציפורה, אך לאחר שהארבע צפו בסרט הן קיבלו החלטה משותפת שלא לקחת חלק בכתבה. "עבר בינינו איזה חתול שחור", מסבירה שמגר. "הן טוענות שהיו דברים שצילמנו והשתנו במשך הזמן – בין היתר בזכות הפעילות שלהן – ושבסרט אין לכך ביטוי. כשהתחלתי לצלם הן היו קבוצה אזוטרית, והיום המצב בהחלט שונה". בשקופיות הנלוות לסרט, שמגר אכן מציינת שבתחילת התקופה המתועדת רק מתי מעט היו עולים להר, וכיום מדובר על אלפים.
"מעבר לכך", ממשיכה הבמאית להסביר את הנתק שחל בינה לבין האחיות, "הן ציפו שהסרט יקדם את השאיפות שלהן ויעודד אנשים לעלות להר הבית, אבל זה לא מעודד, בלשון המעטה. אני לא באתי לגרום לאנשים לעלות להר, וגם לא להפך: רציתי רק לתאר את המציאות שלהן. אם הן רוצות סרט תעמולה, הן יכולות לעשות את זה בעצמן".
האחות הצעירה, בתיה, אף כתבה פוסט ציבורי "לא נעים", כהגדרתה של שמגר, שבו האשימה את היוצרת בפלישה לחייהן. "אבל תגידי לי", שואלת אותי שמגר, "איך אפשר להיכנס לחייו של מישהו שלא פתח את הדלת? אי אפשר לפלוש בלי שקיבלת הזמנה. הפוסט ההוא היה פוגעני, זה נקרא להלבין את פני חברך ברבים. נוצרה כבר איזושהי עוינות אליי. יש בהן גם משהו מאוד מגובש: אני בטוחה שבפנים יש מריבות, כמו בכל קשרי אחים, אבל הן מתנהלות ממש כמו סיירת. אם הקו של אחת מהן יותר קשוח, הן כולן מיישרות קו".
הגבת לפוסט ההוא?
"עניתי בצורה עניינית. אני לא כועסת עליהן, התגובה הזו פשוט הפתיעה אותי מאוד. הן ידעו מההתחלה שלעומתן אני באה מהקצה השמאלי והחילוני, אבל יכול להיות שהן לא הבינו עד הסוף את הפערים. אנחנו הרי בדרך כלל מסתובבים עם הדומים לנו. בדיוק מהסיבה הזו רציתי לעשות את הסרט: כדי לפגוש נשים בעלות אינטליגנציה דומה, אבל מאמינות. רציתי להבין את הנשים האלו, שכל כך שונות ממני. לפני הבחירות האחרונות ציפורה הגיעה לתל־אביב, להפגנה הגדולה של הימין. היא סיפרה לי שמבחינתה זו הייתה ארץ לגמרי אחרת. היא ראתה פוסטרים ענקיים של סטודיו C – שזה לא פורנוגרפיה, אבל אפילו תמונות של נשים במכנסיים קצרים, זה משהו שנראה לה שונה מאוד מהעולם שהיא מסתובבת בו".
צילומי הסרט, שהופק בתמיכת ערוץ 8 והקרן החדשה לקולנוע, החלו ב־2013 ונמשכו כחמש שנים. שמגר כללה בו גם כמה סצנות שאינן קלות לצפייה. באחת מהן מובילות האחיות קבוצה גדולה להר הבית, וערבי מקומי צולף אבן בראשו של אחד הילדים העולים. שמגר מספרת כי בעקבות התקרית הזו היא ניהלה שיחה ארוכה עם האחיות. "הן אמרו לי 'אנחנו נשים מאמינות, לכן אנחנו גרות במקומות מסוכנים'. נתתי להן לענות על טענות שיכולות להתעורר אצל צופים".
הסצנה הזו ירדה בסופו של דבר במהלך העריכה, בעקבות הטרגדיה הנוראית שפקדה את רינה, כשבתה הלל אריאל בת ה־13.5 נרצחה במיטתה על ידי מחבל שחדר לבית המשפחה. "אחרי הרצח של הלל, הורדתי את המשפט הזה. ניסיתי להגן עליהן. אמא שאומרת 'אנחנו גרים ככה', ובום הילדה נרצחת – זה דבר נורא. כמו שנאמר בשיחה ההיא, הבית של רינה נמצא על הגבול, הבית האחרון לפני חברון", מסבירה שמגר. הפיתול הזה בעלילה, היא אומרת, הצריך התייחסות עדינה וחכמה מצידה כבמאית. "אי אפשר שלא לספר את הסיפור, אבל איך אפשר כן לספר אותו? התלבטתי מאוד בשאלה הזו".
מערבולת בין שני בתים
מסך שחור. צפצוף צורמני של מכשיר קשר. מילים קטועות. "האם יש מישהו שיש מצב שהוא בתוך הבית?". "כל הניידות לקריית־ארבע עכשיו". "יש מישהו בבית? יש שם ילדים?". קול סירנות. "זה הבית של רינה, מישהו יודע איפה הלל?". כך נפתח הסרט. בלי צילומים מחרידים, בלי פורנוגרפיה של המוות, רק בעזרת פס־קול של האסון הנורא שלאט־לאט מתחוורים פרטיו – עוברת אל הצופים הטרגדיה שאירעה ביוני 2016. רק כשראיתי את הסרט בפעם השנייה, הבנתי כמה קשה הצפייה בסצנה הזו. על המסך נראה החדר של הלל בזמן ה"שבעה", רוח נושבת בחלונותיו. חדר ריק שימים אחדים לפני כן עוד חיה בו ילדה יפה. הצופה כבר מבין שחורבן כבד נזרע בין כותלי הבית הזה, והשקופית ובה שם הסרט, "אלוהים רוצה בית", יוצרת קפיצה מחשבתית בין שני הבתים ומערבלת משהו בנפש. יד אלוהים נכנסת לביתה של רינה, בדמותו של מחבל מתועב; וידן של האחיות נשלחת בחזרה בכמיהה עמוקה לבנות את הבית של אלוהים. על הר הבית.
"הלל הייתה קסם של ילדה", אומרת שמגר. "כל כך יפה. אין מה לעשות, הדברים האלו משפיעים. יש משהו פרימיטיבי באיך שהיופי פועל עלינו", היא כמו מתנצלת על שהוקסמה מיופייה של הילדה. "היה לי חשוב לא להראות מהלוויה והשבעה כלום, למרות שצילמתי. לא רציתי להיכנס לאנשים לתוך הבטן ברגע הכי כאוב. חשבתי שאם אני מראה את הלל, ואחר כך מראה איך ש…" שטף דיבורה נקטע, "זה שובר את הלב".
לדברי פעילי הר הבית ששוחחתי עמם, הרצח הזה השפיע באופן בלתי צפוי על עליית נשים להר הבית. להנצחת זכרה של הנערה אף התקיימו אירועים של עלייה המונית להר. "הסיפור של הלל, שנער חודר לביתה ורוצח אותה במיטתה, זה משהו שאי אפשר להישאר אליו אדישים", אומר ח"כ יהודה גליק, שמכיר את האחיות מאז תחילתן פעילותן. "בערך חודש לפני הרצח יזמתי מפגש של 'נשות המקדש' עם 'נשים עושות שלום', וגם רינה אריאל השתתפה בו. היה משהו מאוד עוצמתי בחיבור הזה. וכשהלל נרצחה, התחושה של האבל העמוק הצליחה להגיע לאזורים רחוקים מאוד, כמו העולם של 'נשים עושות שלום'. רינה התראיינה באופן רהוט מאוד, ונתנה תחושה שהיא לא היסטרית ולא משוגעת, אלא מחושבת ואנושית. לא נערת גבעות. הדיבור האנושי שלה, וההתארגנות של העלייה להר לזכרה של הלל, סחפו הרבה נשים שלא היו מגיעות לולא האירוע הטרגי הזה".
יהודה עציון, אף הוא פעיל מרכזי בנושא הר הבית, מתאר את הרצח כנקודת ציון חשובה. "אני לא עובד צמוד אל האחיות, למרות שכולנו בסביבה אחת. באופן אישי הייתי קרוב יותר לרינה, בייחוד אחרי ששכלה את בתה, וכמובן התפעלתי מתעצומות הנפש שלה. היא הצליחה למנף את האסון לכיוון של בנייה ועשייה, למקום של יותר קדושה. זה היה מרשים מאוד. אני מעריץ אותה על כל ההתנהלות והתפקוד שלה לאחר האסון".
בדומה לשמגר, גם ח"כ גליק מייחס משקל משמעותי לאיכות האנושית המיוחדת של האחיות. "הן מצטיירות כנשים נעימות מאוד שמקרינות אור, נועם וחן, וזה כל כך חשוב. ברגע שמשתלטים על ענייני הר הבית חבר'ה שנראים קיצונים, זה מרחיק. ואצלן, אפילו כשהן אומרות דברים שלא נמצאים במיינסטרים, זה מתקבל אחרת ומצליח להישמע.
"בעשור האחרון התחוללה מהפכה של ממש, והן אחד הגורמים המרכזיים לכך. החידוש הגדול של האחיות אהרונוב הוא נושא עליית המשפחות להר הבית. הן גרמו לכך שזה נראה הגיוני, כשנשים עם עגלות עולות להר. ציפורה, שאותה אני מכיר מעבודתנו המשותפת במכון המקדש, עשתה כך שנים רבות וסירבה לראות בזה אקט לא נורמלי".
ח"כ יהודה גליק: "ברגע שהן פרצו עם הנושא של עליית נשים להר הבית, זו הייתה פריצה אדירה. אם את הנושא הזה היו מובילות קבוצות נשים דתיות־לייט או ארגונים פמיניסטיים דתיים, שיש לי הרבה כבוד אליהם – זה היה גומר את התופעה. דווקא העובדה שהן באו כדוסיות, נתנה עוצמה חזקה מאוד"
היתרון של החרד"ליות
סביב עליית היהודים להר הבית נשמע לאורך השנים שיח הלכתי מחמיר. מהרב אברהם יצחק הכהן קוק דרך בנו הרב צבי יהודה, ועד לרב אברהם שפירא – רבני הציונות הדתית והרבנים הראשיים לדורותיהם פסקו נחרצות שאסור לדרוך בהר, מכיוון שלשיטתם אין אפשרות לעשות זאת בטהרה ("בפתח הר הבית היה בעבר שלט שאומר שהרבנות הראשית אוסרת על הכניסה למקום. היום השלט הזה כבר איננו", מציינת שמגר כעדות לשינויים שהתחוללו במקביל לצילומי הסרט). עליית נשים נחשבת למסובכת עוד יותר מבחינה הלכתית, בשל ענייני טומאת נידה והטבילה הנדרשת טרם הכניסה להר. המשימה שלקחו על עצמן האחיות אהרונוב עוררה לפיכך התנגדות גם מקרב גורמים בציונות הדתית.
"עשו הרבה עוול לאחיות אהרונוב ו'לנשים למען המקדש'", אומר ארנון סגל, פעיל הר הבית ועיתונאי מקור ראשון. "לפני עשר שנים דיברו באותו אופן על עליית גברים – אמרו שהיא אסורה לגמרי, שמסובך להתיר את זה, ושיש הרבה בעיות. היום מדברים ככה על נשים, אבל אין שום מקור הלכתי שבו כתוב שלנשים אסור לעלות.
"מפיצים נגדן חוברות בטענה שעצם העלייה של נשים היא פריקת עול. זה כמובן לא נכון. לפני שנה־שנתיים גם הוציאו פשקוויל – החתימו עליו הרבה מהרבנים שתומכים בעלייה, אבל תקעו סכין בגב לנשים שעולות. אמרו לא לעליית נשים. ברור לי שזה לא הפחיד אותן. מבחינה מספרית, זה לא גרם לאישה אחת לא לעלות. אבל מבחינה מורלית – רינה אריאל לקחה את זה קשה מאוד. הן לא עברו על שום הלכה. עידית ברטוב, שהן מסתמכות עליה, היא רבנית משכמה ומעלה. היא לא מקלה בהלכה, ויכולה לשים בכיס הקטן הרבה מהיענו־רבנים שהיו חתומים על הפשקוויל הזה".
לפי סגל, "הנרטיב שאומר שהרב קוק יצא נגד העלייה להר, אינו נכון. יש פלח שהשתלט על השיח, זה מה שהוא רוצה שיחשבו, ובמשך הרבה שנים התפיסה הזו אכן שלטה. אבל הרב קוק למעשה יצא נגד אלו שעלו בלי אבחנה – בלי טבילה ובלי להבחין בין דרגות הקדושה של המקומות. לא היה עיסוק במה מותר ומה אסור".
"לפי ההלכה הראשונית", מסבירה שמגר את מה שלמדה מהאחיות, "גם בתוך השבועיים של הטהרה, צריך לחכות שלושה ימים בין קיום יחסי אישות לבין עלייה להר הבית. רינה ויעל אמרו שזה בלתי אפשרי, ככה נשים לא יעלו להר. מתי הן יבואו, בתוך מרוצת החיים? ואז הן גילו שספרדיות ותימניות לא צריכות לחכות שלושה ימים, אלא רק יום. אז הן חרשו את כל הארץ עד שמצאו רב מצפת (הרב שמואל אליהו – ב"ק) שנתן להן אישור לנהוג כמו הספרדיות.
"רינה אמרה לי 'אנחנו קבוצה רדיקלית שמשנה את ההלכה'. מהבחינה הזו הן מרתקות. הפמיניזם שלהן לא מוותר על גרם מההלכה. הן חיפשו לפרוץ דרך חדשה בתוך העולם ההלכתי, לרגע לא החוצה. הן כיתתו את רגליהן מרב לרב, עד שמצאו את ההיתר. לזה קדם סיפורה של רינה, שהייתה הרווקה הדתייה הראשונה שהחליטה ללדת ילד מתרומת זרע. היא כמהה ללדת, ויחד עם זאת לא רצתה להתפשר ולהתחתן סתם. היא גם לא רצתה לצאת מחוץ למחנה. גם אז, היא עברה מרב לרב עד שקיבלה אישור הלכתי לזה. היא ואחיותיה לא מורדות בהלכה, הן נלחמות על החופש שלהן. זה מעורר השראה בכל קנה מידה".
ח"כ גליק מספר כי שוחח איתן לא מעט על הנושאים האלו. "הן מאוד התלבטו, ולא רק ברובד ההלכתי, אלא גם ברמה הפסיכולוגית־נפשית; האם הן צריכות לעלות באופן אישי, או האם להפוך את זה לעניין כלל־ישראלי. וברגע שהן פרצו עם זה, זו הייתה פריצה אדירה. הן הצליחו כי הן נשים יראות שמיים שלא עשו ויתורים הלכתיים. אם את הנושא הזה היו מובילות קבוצות נשים דתיות־לייט או ארגונים פמיניסטיים דתיים, שיש לי הרבה כבוד אליהם – זה היה גומר את התופעה. דווקא העובדה שהן באו כדוסיות, נתנה עוצמה חזקה מאוד. הן קיבלו פסיקה של הרב אליהו, שנמצא במיינסטרים החרד"לי, והשכילו להראות שהן לא מוותרות על קוצו של יו"ד מההלכה. בעניינים כאלו, לייטיות יכולות להצטרף לחרד"ליות, ולא להפך".
"בלי ספק, אפשר לראות תזוזה משמעותית מאוד גם במספר וגם במגוון של הנשים העולות, שמגיעות מציבורים שונים", אומרת עידית ברטוב, פוסקת הלכה. כמי שפעילה זה שמונה שנים בתנועת "נשים למען המקדש", היא מצביעה על מגמה מרתקת נוספת: ירידה בגילן של העולות. "ככל שחולפות השנים, אני רואה יותר ויותר נערות צעירות, בגילאי כיתה ז' וח', שעולות לבד להר. חלקן עלו עם ההורים כשהיו קטנות יותר, וחלקן מגיעות לנושא באופן עצמאי, בעקבות חיפוש אחר קרבת השם".
לדברי ברטוב, צעירות לא נשואות שמבקשות לטבול במקווה לפני העלייה להר הבית, נתקלות בסירוב מצד הבלניות. "כיום זה עדיין לא חוקי להטביל רווקות, ולכן לפעמים הן מתחזות לנשואות. יש כאלה שנוסעות מרחקים גדולים כדי להגיע למקווה שיאפשר להן לטבול, ואחרות טובלות במעיינות ולמעשה מסתכנות – גם ביטחונית וגם בטיחותית. זה עיוות שנוצר באלפיים שנות גלות. נערות שטובלות לקראת העלייה להר, מחזירות את הטבילה למקום הטבעי – חיבור מחודש בין גוף לנשמה".
העדשה מקולקלת
שמגר, אם לשניים וסבתא לאחד, מסרבת להסגיר את גילה ("השתגעת?!"). הוריה, היא מספרת, הם ילידי פולין ואוקראינה. "הסבים שלי לא היו דתיים. אחד מהם ממש התפקר וזרקו אותו מהבית. בפלג הפולני של המשפחה כמעט כולם נרצחו בשואה, ובחלק האוקראיני ברחו לצפון. הם היו ציונים מאוד. כל אחד מההורים שלי נשלח בשנות השלושים ללמוד בז'נבה, בגלל האנטישמיות האיומה בארצות המוצא שלהם. כך הם נפגשו ועלו יחד ארצה". גל אחר של אנטישמיות פולנית, זה שהתפרץ אחרי מלחמת ששת הימים, עמד במרכז סרטה הקודם של שמגר – "אגם 68". הסרט הזה השתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים, והגיע לחמישייה הסופית של בחירת האקדמיה.
כעת הפולנייה בעלת ההומור הפולני סופגת אש משני הכיוונים. האחיות אהרונוב, כאמור, כועסות על התוצאה, אף ששמגר מרגישה שגוננה עליהן מאוד בסרט. "הוצאתי אותן בזול ולא הצבעתי על הסכנה שלהן", היא אומרת. מנגד, הקהל הסינמטקי של הסרט כועס על כך שהדמויות לא נראות מספיק משוגעות. "אני באמת לא חושבת שהן משוגעות. התרגלנו לצרוך תופעות דרך פריזמת החדשות, שהיא חד־ממדית ומשטחת מאוד, ופתאום כשאנשים נתקלים בתופעת העלייה להר הבית דרך האחיות האלו, הם כועסים. משהו לא מסתדר להם, העדשה מקולקלת!
"אנשים רוצים שיאכילו אותם בכפית, אבל אני אוהבת אמביוולנטיות. אני אוהבת סימני שאלה, את הרווחים. בהחלט היו אנשים קיצוניים יותר ממני, שחשבו שלא הייתי מספיק ביקורתית. יום אחד הצלמת ואני ישבנו אצל ציפורה בבית, והצלמת שאלה אותי איך לאנשים כל כך מקסימים יכולות להיות כאלו דעות מסוכנות".
מה היא ציפתה לפגוש?
"זאת שאלה טריקית", אומרת שמגר ונזהרת במילותיה, יודעת שאנחנו נכנסות לשטח אש שממנו היא עלולה לשוב כ"חשוכה" ובעלת דעות קדומות בעצמה. "אני אתן לך דוגמה: הבעל של ציפורה סיפר לי שכשהוא נסע עם הבן שלו בדרך הביתה, ערבים התנפלו עליהם. שאלתי אותו 'הרי יש לך נשק, למה לא הוצאת אותו?', והוא השיב: 'אם אני אוציא נשק, זה רק יחמם את האווירה יותר'. מדובר בכהניסט קיצוני, שהיה מיודד עם יגאל עמיר. מה היית חושבת שכהניסט יעשה כשהוא נקלע לחוויה כזו? אז הנה. יש משהו מרתק בגילויים האלו".
וכמו ששמגר חוטפת משני הכיוונים, אין לה בעיה גם להלום בשני הצדדים. "השמאל שהולך למסעדה ולא שותה יין כי 'היקב הזה נמצא בשטחים' – גם מטומטם. השמאל יכול להיות מטומטם כמו הימין. הטמטום הוא דמוקרטי".
זכורה לך תגובה מההקרנה שעצבנה אותך במיוחד?
"שמעתי כמה פעמים אמירות נוראיות כמו 'בגלל שהיא גרה שם, הילדה שלה נרצחה'. זה מאוד מעצבן אותי. גם פה בכיכר דיזנגוף יש פיגועים. אנשים אוהבים לשכוח דברים כאלו. היו גם אנשים שאמרו 'הן יביאו לנו מלחמת עולם שלישית'".
"רינה אמרה לי 'אנחנו קבוצה רדיקלית שמשנה את ההלכה'. מהבחינה הזו הן מרתקות. הפמיניזם שלהן לא מוותר על גרם מההלכה. הן חיפשו לפרוץ דרך חדשה בתוך העולם ההלכתי, לרגע לא החוצה, ולכן הן כיתתו את רגליהן מרב לרב, עד שמצאו מי שיתיר להן לעלות להר הבית"
שמגר מגוננת ברמה האנושית על גיבורות סרטה, אך גם קובעת ש"אנחנו צריכים את המקדש כמו שצריכים רגל שלישית. זה מטומטם. כיפת הסלע זה מבנה יפה שאין לתאר. לא כל דבר אצלן אני יכולה להבין. יש קטע שבו יעל מסתכלת על דגם של המקדש, וכשאני שואלת אותה 'אלוהים צריך בית?', היא עונה לי: 'אלוקים'. רק הבדל האותיות הזה מלמד אותנו על הבדלי הגישה. בסצנה אחרת, אחת האחיות שואלת את עצמה האם היא צועדת בדרך נכונה, ועונה שהיא מאמינה שאם ייבנה בית המקדש, תהיה לה הדרכה. יש בזה משהו מדהים. אבל כל מי שצופה בה מסביבת המחיה הטבעית שלי, אומר 'מה עובר על האישה הזאת?'"
באחת הסצנות נראות נשים מוסלמיות, לבושות בורקה שחורה ורק עיניהן מציצות מתוכה באיבה, חוסמות את הדרך ולא נותנות לאחיות להתקרב להר. בפעם אחרת מקיפים אותן גברים מוסלמים וצועקים בקולות מחרישי אוזניים. "כשחבר ראה את הסצנה הזו, הוא שאל איפה אני הייתי. אמרתי – 'מה זאת אומרת איפה הייתי? צמוד אליהן, נותנת יד לצלמת'. הוא היה המום. 'היית שם?! לא פחדת?'. ואז נפל לי האסימון שבאמת לא פחדתי בכלל, ושאם הן פסיכיות, גם אני פסיכית באותה מידה. אצלי העניין זה הסרט, בגללו כביכול יש לי הילה ושום אבן לא תפגע בי, ואצלן זה המקדש. האובססיה שלי היא בדיוק כמו שלהן. אני החלטתי שאני עושה סרט ומבחינתי מת העולם. מה ההבדל? למה שאכניס את עצמי לשם? זה יותר רציונלי? לא. אבל לא עניין אותי כלום".
לפעמים אני חושבת שה"אדיקות" של החילונים בחילוניות שלהם, גדולה מזו של הדתיים.
"זה נכון. אני חושבת שכל מי שעושה סרט הוא סוג של דתי אדוק באמנות שלו. להשיג תקציבים, למשל, זה דבר קשה ביותר. אני צילמתי און־אנד־אוף, שמתי כספים שלי על הסרט, ועד שקיבלתי תמיכות יצאה לי הנשמה – ועדיין הפסדתי עליכם, כמו שאומרים בשוק. אז במה אני שונה? זו אותה תכונה בדיוק. אני מכירה את עצמי, אבל קלטתי את זה באופן חי דרך אותה שאלה של החבר. פתאום אמרתי לעצמי – איזו מטומטמת אני! מסביבי היו מיליון שוטרים, אבל אם מישהו היה רוצה לתקוע לנו אבן, לא הייתה לו שום בעיה. זה לא נעים שצועקים מולך 'אללה אכבר'. הם הרי לא מבדילים בינינו, מה אכפת להם. ילד שרודף אחריי ועושה תנועת שחיטה – זה לא נעים. ניסיתי למלא מים בברזייה וקפצו עליי הערבים שצועקים. הם לא מלאכים. זה מאוד הכעיס אותי".
את מצליחה להזדהות עם תחושת העוול של יהודים שרוצים להתפלל על ההר והדבר נמנע מהם?
"ברור! כשהייתי בהר לבד התנהלו כלפיי אחרת לגמרי, כי אני לא נראית מתנחלת, ואילו הם יהודים עם סממנים מיוחדים. אבל בעולם אידיאלי, גם יהודים 'עם סממנים מיוחדים' היו מורשים להתפלל שם על פי אמונתם. לא ייתכן שלא ייתנו גם ליהודים להתפלל בהר הבית. שיחלקו שעות.
"באחת הסצנות, ציפורה רוצה להסביר משהו בשערי ניקנור, והשוטרים נורא מזרזים אותה. למה? מה קרה? למה אי אפשר לתת להן כמה דקות לדבר? אחר כך שאלתי את ציפורה 'כולם צווחו עלייך, איך את מרגישה עם זה?'. היא השיבה – 'אני מתעלמת. לא רואה ולא שומעת'. זו אישה מדהימה. אם היא הייתה מנהלת את 'טבע', החברה לא הייתה נקלעת לקשיים".
מכשולים על חשבון מהות
שמגר אמנם קיבלה לא מעט תגובות קשות מתוך המחנה שלה, אך גם קולות אחרים נשמעו. הסופרת פרופ' עמיה ליבליך כתבה אחרי הצפייה בסרט: "בעולמנו המקוטב לא מזדמן להכיר את המחנה שמנגד בלי הפילטר של דעותינו ואמונתנו. עירית שמגר מנפצת לשעה את בועת הפילטרים שבה אנו מצויים, וכך אנו זוכים לתמונה אנושית, נדירה ומכבדת של האחר(ת)".
אצל האחיות אהרונוב, כאמור, הסרט יצר רושם שונה לגמרי. הפער בין כוונותיה של שמגר לבין התחושות שלהן, הוא כנראה הפער המובנה של מתעד־מתועד, ההבדל בין הזווית שרואה הבמאי לזווית של מושא הצילום. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות הצלחנו לקבל את תגובתן: לדבריהן, הן נפגעו גם מהכתבה עצמה, "שאינה משקפת את תהליכי העומק והרוחב שעוברים על פעילי המקדש. כמו כן, יש תחושה של השחרת הדמויות ושימוש ציני וקשה ברצח הלל ז"ל".
"אני יכול להבין מדוע הן לא אהבו את הסרט", אומר ח"כ גליק. "אמנם הבמאית עשתה כמיטב יכולתה, והיו לה כוונות טובות, אבל הן מוצגות קצת כהזויות. יש הרבה תשומת לב למכשולים, לסכנה, להרגזה של הערבים, להליכה יחפים, והרבה פחות מקום למהות. הסרט לא גורם לך לרצות לעלות להר. והן מצידן מרגישות שהן עושות דבר ענק, דבר שכולו אור גדול.
"הסרט באמת קשה כשהוא סובב סביב הרצח של הלל. בסאבטקסט שלו יש אמירה כאילו הן משחקות באש, והלל שילמה את המחיר. עירית לא התכוונה לכך, אני בטוח. היא אישה עם לב טוב, אבל היא קצת נאיבית. בנוסף, כמו שאמרו האחיות, המציאות בהר השתנתה לחלוטין. שום דבר ממה שקורה שם היום לא דומה למה שהיה בזמן צילומי הסרט. המהפכה מתרחשת, היא כבר כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
