"הכול בסדר, אין בעיה, נסתדר", כך פותח איילי אסייס כל משפט כמעט, וכך הוא עונה על כל שאלה שנשאל. הוא הגיע עם משפחתו לארץ ב־1981, נקלט באשקלון, וכעבור שנה הגיע לקריית־גת. "מדינת ישראל זה בסדר", הוא אומר. "הלכנו חודש ברגל מאתיופיה לסודן, על סוסים וחמורים וברגל. לא היה לנו אוטו, הייתה מלחמה, נתנו לנו להיכנס ברגל. הכול בסדר, ברוך השם, אין כמו מדינת ישראל. רק שיהיה לנו שלום".
מה היה לך באתיופיה?
"חקלאות, אותו דבר כמו כאן, רק משהו אחר, גידולים אחרים", הוא אומר ומצביע על השדה.
אנו יושבים מתחת לעץ על כיסא נדנדה. ברקע ציפורים מצייצות בדיון ער, ואנשים ממלמלים משפטים של עבודת אדמה: תעביר לי מעדר, הקרקע כאן רטובה מדי, חבל ששתלנו שום, זאת לא העונה. גיאוגרפית אנחנו בפאתי קריית־גת, בחווה החקלאית "אתכלית" של ביתא ישראל, אבל באמת אנחנו באתיופיה: בתי בוץ, שורות של גידולים חקלאיים, ואנשי הקהילה בבגדים מסורתיים וחיוך רחב בשמש החורף המלטפת.
"שם היה הכול זול, כאן הכול יקר", אומר אסייס. "באתיופיה היו גם עיזים, כבשים, סוס וחמורים. יהודי לא היה עובד קשה, היה לנו מישהו שהיינו משלמים לו כסף. אין מה לעשות. שם היו לי טֵף, סומסום, כותנה, הרבה דברים. בשנה שעברה ניסינו לגדל טף גם כאן, והצלחנו. הכול ניסינו. הכול הולך. אם יש אמונה לבן אדם – הכול הולך".
את הכפר־חווה הקימה ומנהלת עמותת "הנני", שייסד ב־2005 משה סלומון, והרעיון שמאחוריה הוא לחזק את קהילת ביתא ישראל ולקדם אותה לתפקיד מוביל ומשפיע בחברה הישראלית. החלומות גדולים, אבל החברים בעמותה מוכנים לעבוד. שטחי הגידול בכפר מפוספסים, שורות־שורות, בגידולים ירוקים ובריאים: שום, פלפל סודני, גומן (המקבילה האתיופית למנגולד), דלעת, פול, אפונה, תירס, טף, בזיליקום אתיופי ותפוחי אדמה.
"סבא וסבתא חלמו על ירושלים", אומר אסייס מתחת לעץ. "חלמו שהיא יותר יפה מזה, ממה שראינו. אבל בסדר, הגענו לפה, ופה הכי טוב. תאמיני לי. הרבה מהחבר'ה שלנו מתו בדרך. מאלוהים, מה נעשה. הרבה מקרובי המשפחה שלי מתו בדרך.
"אני התחתנתי ובאתי, לא היה לי בית שם. הגענו למרכז קליטה, למדנו קצת עברית. אולי שלושה חודשים למדנו. אנחנו כמעט ארבעים שנה בארץ. הייתי ילד טוב. יש לי שבעה ילדים, רציתי הרבה, רציתי 12.
"אז לא היה קשה, היום קשה. הילדים היו טובים, הזמן היה טוב, לא עושים בעיות. אני כבר עברתי שבעים. אבל כשהגעתי היה כתוב לי בתעודת זהות משהו אחר ולא סידרתי, אז כתוב שם שאני בן שישים ויש לי עוד זמן עד הפנסיה. לא חשוב. יהיה בסדר. פנסיה, לא פנסיה, כולם עובדים. תמיד עבדתי, אף פעם לא חתמתי אבטלה".
ממשה עד משה
החלקות הקטנות של "הנני", בחווה שבפאתי קריית־גת, מניבות יפה. לכל חקלאי או זוג חקלאים מעולי אתיופיה, יש שטח אדמה שגודלו נקבע לפי ותק ופרמטרים נוספים. בין החקלאים יש מי שאפילו מוכרים את התוצרת שלהם, אחרי שסיפקו ממנה לביתם וחילקו ממנה לחבריהם.
בראשות העמותה עומדת כבר שנה וחצי הדר פנטהון, בת 32, אם לארבעה וחצי, נשואה לגנן בגן ילדים ("אם זה היה תלוי בו, היה לנו אוטובוס מלא ילדים"). היא עובדת סוציאלית בהכשרתה, ומשמשת מנכ"לית "הנני" כבר 11 שנה. "יש לנו היום חמש קהילות פעילות", היא מסבירה על העמותה. "באשקלון, בקריית־גת, בנתיבות, בקריית־מלאכי וברמלה. בכל קהילה מתמקדים בשלושה תחומים: מבוגרים, בני נוער ומשפחות".
סלומון, היא אומרת, ראה שהמדינה משקיעה מאמצים רבים בקליטת בני קהילתו, אך הקהילה לא צומחת בהתאם. הוא הבין שמשהו לא עובד נכון, והחליט לשנות גישה. חברי הקהילה שמצליחים לפרוח ולפתח קריירות עוזבים את השכונה, הוא הבין, ולפיכך לא מהווים השראה וכוח מניע לצעירים. כדי להחזיר את הדוגמאות לחיקוי לקהילות הוא החליט להקים בהן גרעינים של יוצאי אתיופיה שהשתלבו בהצלחה בחברה הישראלית.
מה הגרעינים עושים? בכל מקום את מה שצריך, מסבירה פנטהון. "החבר'ה של הנני חיים בתוך השכונה, מנתחים את השטח, ומפתחים מענה מותאם לקהילה. הכול צומח מלמטה". כך גם נולד מיזם "אתכלית", ודווקא מבית הכנסת. "יש כאן אנשים עם קריירות, שצריכים לצאת מוקדם בבוקר, ובמהלך השבוע היה קשה לקבץ מניין לתפילת שחרית", מספרת פנטהון. "כשמשה ניגש לאיילי ושאל אותו למה הוא לא בא לבית הכנסת בבוקר. איילי ענה: 'אין לי בשביל מה. כשאני קם אני מורח את היום עד שאני הולך לישון, ועכשיו אתה מבקש ממני לקום שעתיים קודם? זה אומר שאני מאריך את היום שלי בבטלה, ואני לא רוצה את זה'".
הדר פנטהון: "לא היה כאן כלום, רק קוצים ועשבים. כשהביאו את המבוגרים הנה, רק כדי לראות את השטח שיקבלו, הם הגיעו בחולצות מכופתרות – אבל מיד הורידו אותן והתחילו לעבוד, לעקור את העשבייה והקוצים ממש בידיים. ככה זה התחיל, עם עשרה מבוגרים, ולאט־לאט נוספו עוד"
האמירה הזו זעזעה את סלומון. "היא הייתה נוקבת וקשה, במיוחד כשנשמעה מפי מישהו שמייצג שכבה שבאתיופיה הייתה המרכז, וכאן חבריה הפכו לכלום, למי שרק רוצים להעביר את היום. הבנו שאנחנו חייבים למצוא מענה. באותה תקופה הייתי אחראית על הפעילות הקהילתית בקריית־גת, והייתה כאן גם הרבה אלימות מצד גברים אתיופים כלפי הנשים שלהם. אגף הרווחה הקים קבוצה למניעת אלימות, וביקשו מאיתנו להביא אנשים שצריכים את הקבוצה הזאת, כלומר גברים אלימים. למעשה הם לא אלימים מטבעם, אלא פשוט מתוסכלים ומשועממים. הנשים יוצאות לעבוד, אבל להם אין פרנסה. הערך העצמי שלהם נמוך עד כאב, ונסיבות החיים מביאות אותם לפריקת התסכול בצורה כזאת.
"החלטנו שאנחנו חייבים לעשות משהו אחר. החברה המערבית לא מצליחה להבין שהפתרון אינו קבוצת תמיכה, אלא מתן משמעות לאדם, כך שירגיש שהוא עושה משהו שטבעי לו, משהו שהוא יודע, משהו שמעלה את הערך העצמי שלו. ואיילי הציע: 'בואו נעשה מה שעשינו באתיופיה. שם היינו מתעסקים בחקלאות'".
לאחר שנבט הרעיון, חיפשו חברי העמותה חלקת אדמה לעבד. בקצה קריית־גת, לא רחוק ממפעל אינטל, נמצא שטח אדמה נטוש השייך ליחידת מו"פ (מחקר ופיתוח) לכיש של משרד החקלאות. משה סלומון ביקש מהם אישור להקים את הפרויקט שם, וכשהתקבל אישור – יצא המיזם לדרך.
"לא היה כאן כלום, רק קוצים ועשבים", מספרת פנטהון על היום הראשון. "כשהביאו את המבוגרים הנה, רק כדי לראות את השטח שיקבלו, הם הגיעו בחולצות מכופתרות – אבל מיד הורידו אותן והתחילו לעבוד, לעקור את העשבייה והקוצים ממש בידיים.
"ככה זה התחיל, עם עשרה מבוגרים, ולאט־לאט נוספו עוד. היום אנחנו ארבעים חקלאים מבוגרים, שלכל אחד מהם יש חלקה שהוא מגדל בה מה שהוא רוצה. לפעמים הם עובדים בזוגות, גבר ואשתו. יש כאן עולים ותיקים שעלו במבצע משה לפני ארבעים שנה, ויש גם עולים חדשים יותר, שעלו לארץ לפני פחות מעשר שנים".
לחם של ים סוף
ליד מבנה במרכז הכפר מתאספת קבוצת תיכוניסטים המקבלים הסבר מגאולה הדראי מנהלת התיירות במקום, על המסורת של העולים מאתיופיה ומנהגי הקהילה. עוד מעט הם ישתו קפה, יאכלו מעט דאבו – הלחם האתיופי המסורתי, ואז יתנסו באחת מהסדנאות שהמקום מציע: יצירה בחימר, כתיבה באמהרית, ריקוד, סיפור אישי או בישול במטבח האתיופי.
"לאבא שלי יש חלקה כאן", אומרת הדראי בתום ההדרכה. אנחנו מטיילות בנינוחות בחווה, שבה כשלושים עובדים ומבקרים רבים, אך הכול שקט. "הוא כמעט בן שמונים. מגיע הנה בכל בוקר בחמש, הולך ארבעה קילומטרים לכל כיוון ברגל, והוא שמח. אני רואה איך זה מחיה אותו, כמה סיפוק זה נותן לו. זה לא מובן מאליו. אנחנו רואים את החקלאים המבוגרים עובדים קשה כל כך, ומתמודדים עם כל מיני מזיקים בקרקע, אבל הם לא מתייאשים, כי זה באמת ממלא להם את היום. זה סיפוק אדיר".
היא בת 48, ילידת אתיופיה. בגיל שמונה יצאו ברגל לסודן – כאלף ק"מ – שעברו במשך שבוע וחצי, ושם המתינו שנתיים עד שעלו לארץ. יש לה אחות ושלושה אחים, ולה עצמה שלושה בנים בין גיל 15 ל־25. היא למדה ועסקה בחינוך במשך עשור, ומאז שהייתה בין מקימי "הנני" היא שם, כבר 12 שנה.
ראית שינוי באיך שאבא שלך מתפקד, בזכות החווה הזאת?
"לפני שהייתה לו חלקה לעיבוד, לא הייתה לו שפה משותפת עם הנכדים שלו. עכשיו, מכיוון שיש לו תוצרת, הם מתעניינים ויש שיחה: איך אתה מגדל, מה אתה מגדל. הם באים לראות כאן מה סבא עושה, גם הנכדים הגדולים וגם הקטנים. זה נותן לו סיפוק ומחזיר לו את המעמד שהיה לו באתיופיה".
גדלת איתו באתיופיה, ווחווית אותו כאבא כאן. היה משבר?
"קודם כול, גם לי היה משבר משלי. באתיופיה הייתי ילדה בת שמונה עם שמחת חיים, ופתאום, בלילה אחד עזבתי את המקום המוכר לי, בלי להיפרד. זה היה קשה. מובן שאי אפשר לכעוס על ההורים שזה היה החלום שלהם והם יצאו להגשים אותו. אבל מבחינתי, הגעתי לארץ זרה – סודן – והייתי צריכה להתאקלם, ואחרי שנתיים שוב להיעקר ולהתאקלם מחדש. ואז, בארץ ישראל, שציירו לנו אותה בדמיון כארץ של יהודים שכולם בה אוהבים את כולם ואין בה סבל, כאן הגיע המשבר הכי גדול. כי פה הייתי צריכה להוכיח את עצמי. את כל הקושי שעברתי בדרך הייתי צריכה לשים בצד, ולהתמודד עם השונות שלי בצבע ובדיבור. הייתי צריכה להוכיח את עצמי מול שאר הילדים שנמצאים פה בארץ, אז מבחינתי זה היה מה שעזר לי לא להישבר".
וביקום המקביל של אבא שלך, הוא התמודד עם המשבר שלו.
"הוא היה דמות חשובה באתיופיה, הוא היה מוביל, ובאיזשהו שלב הוא התכנס בתוך עצמו. נכון, זאת הארץ שחלמנו עליה, אבל הוא היה צריך ללמוד הכול מחדש: שפה חדשה, תרבות שונה. וזה מאוד קשה. אבל ההורים שלי אף פעם לא דיברו על הקושי".
גאולה הדראי: "אבא שלי כמעט בן שמונים. הוא מגיע הנה בכל בוקר בחמש, הולך ארבעה קילומטרים לכל כיוון ברגל, והוא שמח. אני רואה איך זה מחיה אותו, כמה סיפוק זה נותן לו. החקלאים המבוגרים עובדים קשה, מתמודדים עם כל מיני מזיקים בקרקע, אבל הם לא מתייאשים, כי זה באמת ממלא להם את היום"
לדברי פנטהון, "הנני" מתמקדת בחיזוק הקהילה האתיופית; בהתחשבות בהיררכיה בתוך המשפחה, שהמבוגר ביותר עומד בראשה; ובחיבור הדור הצעיר, באמצעות קבוצות מנהיגות נוער, למסורת ולשורשים של הוריהם וסביהם. "קודם כול, אנחנו רוצים לחזק את הקהילה ולגרום לחבריה להאמין בעצמם", היא מסבירה. "אחרי ארבעים שנה שאומרים לך שאתה חלש, שאתה מסכן, שאתה צריך עזרה, שאתה נזקק, אנחנו עושים את ההפך: אנחנו רוצים שהם יאמינו שהם לא צריכים עזרה. אנחנו צריכים להטמיע בהם את האמונה שהם מספיק חזקים, שיש להם יכולת, ויותר מזה, שהם יכולים להוביל, להשפיע. אני לא צריכה לחזק אותם, יש להם כוחות, אני רק צריכה לאפשר לכוחות האלה לצאת אל הפועל.
"בציר השני אנחנו רוצים לחשוף את החברה הישראלית לכוחות האלה, לעוצמות האלה, למורשת העשירה. פה זה בא לידי ביטוי: קבוצות שבאות לכפר פוגשות לראשונה את הקהילה האתיופית פנים אל פנים, ולא דרך מסך החדשות".
כיום, אומרת הדראי, מבקרים בכפר 12 אלף איש בשנה. "אין לנו גוף פרסום ממומן, אבל תיירים שהיו כאן מפיצים את הסיפור, והוא עובר מפה לאוזן. אנחנו בדרך הנכונה כדי להכפיל את המספר". כרגע הסיורים והפעילויות בתוכנית שמשכה שעתיים וחצי, פתוחים למשפחות וליחידים רק בחול המועד ובחנוכה, ובימי החול הם מיועדים לקבוצות בלבד.
יוזמה נוספת של המקום הייתה פתיחת "בית צ'או". צ'או הוא המשחה החריפה של האתיופים, מרכיב מרכזי באוכל המסורתי, ותהליך הכנתו מורכב ומלווה בריח חריף. הכנתו דורשת שילוב של 16 תבלינים וקליית פלפל סודני, תהליך הגורם לגירוי בעיניים ובאף ועלול לגרום סבל לשכנים, ולכן אינו מתאים לבית משותף בקריית־גת. הקמת בית הצ'או הייתה יכולה גם לספק את המצרך האהוב לאתיופים תושבי העיר, גם לספק פרנסה לעובדים וגם להימנע מהרגזת השכנים במקרה שמישהו מכין את המשחה בבית. למרבה הצער, אומרת פנטהון, התהליך הזה נעצר. אחד מהעובדים, שפוטר בשל אי התאמה, החליט לנקום בהנהלת העמותה ו"'הלשין שהעמותה בונה לכאורה מבנים לא חוקיים, בלי אישורים וכו'. בגללו הכול נעצר. מי שנפגע מזה הם הקהילה והשם של העמותה. הפילנתרופיה ירדה באופן משמעותי, כי אנשים לא רוצים להיות מעורבים ולתמוך במקום שקשור לסכסוכים".
אבל הסכסוכים בחווה נדירים, לדברי פנטהון, ואינם אופייניים לעובדים המקדישים מזמנם למקום. "מי שמגיע הנה יכול לפגוש המנהגים העתיקים של קהילת אתיופיה. למשל, באתיופיה לא היו עושים קידוש על יין, כי לא אוכלים שם ענבים, אבל הם היו מקדשים על הלחם, שזה מנהג קדום יותר מקידוש על היין. ואיך בוצעים אותו? יש ברכה ארוכה שמזכירה את ירושלים ואת קריעת ים סוף ואת יציאת מצרים. הבציעה היא באמצע הלחם, וזה מסמל את קריעת ים סוף.
"לאתיופים יש המון דברים יפים. למשל, טקס הבּוּנָה, שתיית הקפה. הוא מתקיים שלוש פעמים ביום. אתה קם בבוקר ויושב לשתות קפה, במשך לפחות שעה. זה זמן לשיח משפחתי: כשנגמר הקפה מוסיפים מים ושותים שוב, ובסבב השלישי, כשהקפה כבר חלש, גם הילדים מצטרפים. ואני חושבת עלינו היום, רצות עם הקפה מהבית לאוטו בכוס קרטון חד־פעמית בדרך לעבודה. למי יש זמן לשבת לשתות קפה בנחת?
"אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהקהילה על רוגע ונחת, ועל משפחתיות ושיח. למבוגרים כאן זה הלחם והמים. אני יכולה להגיד לקבוצת המבוגרים שאנחנו יוצאים לטיול מחר בשמונה וחצי, וכולם מגיעים בזמן אבל אם מישהי לא סיימה את טקס הבונה – נחכה שהיא תסיים. זה מהמם בעיניי. אני יכולה באותה מידה לקבוע עם חמותי (פנטהון נשואה ליוצא אתיופיה, ק"א), אבל אם היא באמצע בונה – נחכה ורק אז נצא. גם אם זה לאירוע, גם אם לכאורה יש לחץ של זמן, אז שנייה, יושבים, שותים קפה".
אי אפשר לגדל מלח
היא מודה שלקח לה זמן להתרגל לקצב המיוחד של הקהילה של בעלה. "הייתי בראש מערבי כזה, שצריך לתקתק הכול. אבל אני מרגישה שקיבלתי מתנה עצומה בהכנסת קצת נחת לחיים שלי, קצת פרופורציות. המתנה הזאת היא לא רק לי אישית, אלא לכל אחד בחברה הישראלית שפתוח לקבל אותה. ברור לי שחלק מהגאולה וחלק מתהליך התיקון של החברה הישראלית טמון במה שהקהילה האתיופית מביאה. העדינות, הסבלנות והצניעות שחסרים כל כך בחברה הישראלית, השלום והיחד, היכולת לקבל את מי שאחר ממך. זאת מתנה.
"זה בא לידי ביטוי גם ברמה היומיומית. נניח שזוג מתגרש, גם בנסיבות לא נעימות. הגרוש ימשיך להגיע אליה הביתה, והיא תמשיך לכבד אותו, ולא משנה כמה הוא פגע בה. שמירת השלום היא ערך מאוד חשוב כאן. ברור שלא כולם מגובשים ולא כולם ביחד, וגם האתיופים בתוך עצמם כל הזמן מתבחבשים, אבל עדיין: התרבות וצורת ההתנהלות בחיים מאפשרות לך להיות מי שאתה בלי שישפטו אותך.
"המבקרים רואים כאן מקרוב מבוגרים מדהימים מהקהילה, ופוגשים באופן בלתי אמצעי שלווה, קסם, נעימות והכנסת אורחים. ברור לי שהתרבות של הקהילה עולה פה לפני השטח".
מעבר לנעימות, שאי אפשר להתווכח איתה כי באמת קסום כאן, המקום הזה עזר לאנשים שעובדים פה?
"תשאלי אותם, הם יגידו לך", היא אומרת, ובכל זאת מספרת על אדם אחד שירד במשקל, והפחית את התרופות שלקח מ־25 כדורים ביום לשניים־שלושה בלבד. "או הבחור הזה, שם, טדסה. הוא היה פועל בניין שנפל והפך לנכה, והוא אומר שהמקום הזה שיקם אותו. העלייה שלו הייתה קשה מאוד: הוא עלה דרך סודן, וכמו הרבה אנשים כאן גם הוא חווה טראומות שלא עובדו. עכשיו הוא אומר שהמקום הזה החזיר את הערך לחיים שלו".
טדסה אייטגב יושב מתחת לעץ, במנוחה מהעבודה. בחלקה שלו הוא מגדל שום, תירס, פלפל חריף ותפוחי אדמה. בן כמה הוא? כשאני שואלת הוא עוצר לחשוב רגע ועונה: חמישים ושש. "אני כאן כי אני שמח להתחבר לאדמה, הרופאים אמרו לי שאם אלך קצת ברגל ואעשה פעילות גופנית, אהיה יותר בריא. הגוף לא יתנוון. וככה גם מדברים, פוגשים אנשים, מעבירים בכיף את היום. בשבילנו זה טוב. עכשיו יש בשביל מה לקום בבוקר. יש לנו חקלאות, אז יש בשביל מה לקום. ככה גם אין לי כאבים. כי בנאדם שלא עושה כלום גם יכול להיות בדיכאון. כל הכבוד להדר שעושה לנו את כל הדברים האלה".
ואיך הילדים שלך מסתכלים עליך?
"קודם אמרו: אבא יושב בבית, לא עושה כלום. היו שואלים כל מיני שאלות. עכשיו יש לנו חווה חקלאית, ואני מספר להם מה אני עושה כאן ומה הייתי עושה באתיופיה, והם גם רואים את זה, נהנים מזה. אומרים: כל הכבוד, אבא שלנו".
ומה היית עושה באתיופיה?
"סבא שלי היה חקלאי מאוד גדול, היה לו שטח כמעט חצי מקריית־גת, היו לו פרות, והוא לא ידע כשחצי מהפרות מסתובבות, מרוב שהיו לו הרבה. אנשים שראו את הפרות היו אומרים: אלה הפרות של ירמיאס! כי הן היו הכי יפות ובריאות. אז הגיעו האיטלקים לאתיופיה וכבשו אותה, והייתה שמועה שבכפר שלנו יש תא מורדים. שלוש פלוגות של חיילים איטלקים הגיעו לכפר שלנו, הרגו את סבא שלי ואת שני הדודים שלי, והשמידו להם את כל הפרות ואת כל הגידולים, אל תשאלי מה עשו שם.
טדסה אייטגב: "קודם אמרו: אבא יושב בבית, לא עושה כלום. היו שואלים כל מיני שאלות. עכשיו יש לנו חווה חקלאית, ואני מספר להם מה אני עושה כאן ומה הייתי עושה באתיופיה, והם גם רואים את זה, נהנים מזה. אומרים: כל הכבוד, אבא שלנו"
"אבא שלי ניסה לברוח. תפסו אותו, הפשיטו אותו, העלו אותו להר, קשרו אותו לעץ ודיברו ביניהם מאיפה להתחיל לחתוך אותו: מהראש או מהרגליים. כשהחייל מתקרב אליו עם גרזן, הוא קולט מה קורה ואומר 'שמע ישראל'. לא יודע איך, אבל פתאום זה נתן לו כוח לקרוע את החבלים ולברוח. מההר הוא נפל כמו מקומה שמונים, התגלגל למטה כשהחיילים יורים עליו, אבל הצליח לברוח.
"הוא אסף את מי שנשאר מהכפר, את השרידים, את היתומים והאלמנות, והקים כפר חדש. ככה אני גדלתי, שם. זה כבר לא היה כמו פעם, עם הפרות והכל, אבל זה היה בסדר. כשגדלתי היו לי פרות, עיזים, כבשים, חקלאות. הדבר היחיד שהיה חסר לנו בכפר היה מלח. כל השאר היינו מגדלים, אבל מלח אי אפשר לגדל. זה הדבר היחיד שקנינו בשוק, כל השאר היינו מוכרים. כאן צריך ללכת לממשלה ולבקש שטח לחקלאות, אבל שם היינו עושים מה שרוצים. זה מה שהיה לנו עד שעלינו".
לפני שעלית, ככה דמיינת את ישראל?
"לא, ממש לא! פה בישראל חשבתי שכולם צדיקים, כולם אנשים גדולים, ואז אני מגלה שיש כאן שקרנים, ושיש חילונים ודתיים, וזה קצת מבלבל. ברוך השם לא חסר לנו כלום לאכול ולשתות, אבל זה לא כמו שחשבנו, שכולם הולכים למקווה. זה אחרת לגמרי, אנשים מסתובבים עירומים, זה קצת מוזר לנו".
פנטהון אומרת שאיילי, המרואיין בתחילת הכתבה, כלל לא יכול לעבוד בגלל נכותו. "הוא רק בא לפה – וזאת הבריאות שלו, גם אם הוא לא עובד. יש כאן גם נשים מבוגרות שעובדות, ומההיבט הבריאותי זה מסייע להן מאוד. אבל מלבד כל זה, הערך העצמי שלך עולה כשאתה חוזר עם יבול הביתה. אתה יצרני, אתה לא נתמך. קרנך עולה בתוך המשפחה כי אתה עושה משהו שאתה מעולה בו. את החקלאות אני לא צריכה ללמד אותם. זאת המומחיות שלהם. הם יגידו לי מה צריך לעשות ומתי ואיך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
