"האנדים לא משיבים
את מה שהם לקחו"
(אמרה צ'יליאנית)
אט־אט התקרבו המסוקים לאותה נקודה חמקמקה בלב שרשרת הרי האנדים, שרק שבועות אחדים לפני כן נעלמה מעיני צוותי החיפוש. מבטנם של כלי הטיס נפלטו עשרה מחברי "ארגון ההצלה של האנדים", שני אנשי חיל האוויר וכומר קתולי צ'יליאני אחד בשם איוואן קאביאדס. החבורה דשדשה בשלג לעבר גופו הקרוע וכרות הכנפיים של מטוס הפיירצ'יילד, שריד דומם לטרגדיה גדולה. הקור השורר בגובה של כ־4,000 מטרים היה עז גם ב־18 בינואר, יום קיץ בחצי הכדור הדרומי, אבל חברי המשלחת לא התכוונו לסגת. הם הקימו בחופזה מחנה שישמש אותם במהלך הימים הבאים, והחלו במלאכה שלשמה הגיעו. מרבדי השלג, הנוף היחיד שראו מולם ניצולי התרסקות המטוס במשך 72 יום, החלו כעת להפשיר, ומתוכם צצו גופות שלמות ושרידי גופות, שנאספו בחרדת קודש על ידי המשלחת. המשימה הבאה הייתה לתור אחר מקום ראוי לקבר. במרחק של 800 מטרים משיירי המטוס סימנו המתנדבים שטח במצוק שמתרומם מעלה, מוגן מפני מפולות שלגים ומכיל די עפר כדי לחפור קבר רחב־ממדים.
הלמות אתים ומכושים פילחה את השקט. משסיימו לקבור את המתים, הקימו חברי המשלחת מזבח אבן מאולתר ועליו העמידו צלב ברזל באורך כמטר, זכר לקורבנות ההתרסקות – חברי "מועדון הנוצרים הבוגרים" ובני משפחותיהם. בצידו האחד כתבו EL MUNDO A SUS HERMANOS URUGUAYOS – "מהעולם לאחיו האורוגוואיים".
את התפילה חתם האב קאביאדס במילות הודיה נרגשות לשותפיו למבצע. אחר כך פנתה המשלחת למטוס הפיירצ'יילד, שפכה עליו בנזין והציתה אותו. לפתע נשמעו מרחוק קולות רועמים של מפולת שלגים – כמו זו שגבתה את חייהם של כמה מהאנשים שזה עתה נקברו – והזכירו למתנדבים שאסור להתמהמה. כשסיימו לשרוף את המטוס, הם החלו להתארגן לעזיבה. כך, לפני 45 שנה, נסתם הגולל על אחד מסיפורי ההישרדות הגדולים של המאה החולפת, סיפור שהפך סמל לכוח הרצון של האדם. "לא עלה בדעתנו, אף לא לרגע, להעביר את גופות יקירותינו לבית קברות במקום יישוב", כתב מאוחר יותר הניצול נאנדו פראדו, שאיבד בהתרסקות את אמו ואחותו, ושב כעבור שנים עם אביו למצבת האבנים. "כשירדנו מן ההר אפפה אותנו גדולתם של האנדים – כה שקטים, כה איתנים, כה מושלמים – ואיש מאיתנו לא יכול לחשוב על מצבה נשגבת יותר".
טיסה ביום המזל הרע
"צריך להיזהר כשמשתמשים במילה פלא או נס. עבור האנשים שאיבדו את קרוביהם, לא היה כאן נס"
(פירס פול ריד, מחבר הספר "לחיות", בריאיון לטלוויזיה
לא מזמן)
התוכנית המקורית הייתה לצאת ולחזור תוך ארבעה ימים – לעלות על מטוס מאורוגוואי לצ'ילה ביום חמישי, להתמודד שם במשחק ראווה נגד אחת מקבוצות העילית המקומיות, וביום שני לשוב למונטווידאו. כשהטסים הם שחקני ראגבי צעירים שאינם סובלים מעודף מזומנים, הדרך הזולה ביותר לעשות זאת היא לחכור מטוס מחיל האוויר של אורוגוואי, וזה בדיוק מה שעשו מנהלי "מועדון הנוצרים הבוגרים". כדי להבטיח את קיום הטיסה, ועל הדרך גם להוזיל קצת את המחיר לכל נוסע, הזמינו חברי קבוצת הראגבי בני משפחה, חברים וסטודנטים מהקולג' הישועי להצטרף אליהם למסע. נאנדו פראדו, בחור גבוה, ביישן ומסורבל ששיחק כחלוץ בקו שני על המגרש, הודיע לאמו אאוחניה ולאחותו סוסנה שיתחילו לארוז תיקים. אל דאגה, הבטיח להן, ביום שני על הבוקר יגיע אבא לאסוף אתכן משדה התעופה, ותתחילו את השבוע כרגיל. ההבטחה הזו מעולם לא התממשה.
ב־12 באוקטובר של שנת 1972, בשעה 8:05 בבוקר, יצאה טיסה 571 לדרכה. מטוס דו־מנועי מסוג אף־227 מתוצרת חברת פיירצ'יילד האמריקנית המריא כשבתוכו 45 נוסעים ואנשי צוות. הקברניט, קולונל חוליו סיזאר פראדס, היה טייס מיומן שצבר 5,117 שעות טיסה, וכבר חצה את שרשרת האנדים המאתגרת 29 פעמים. טיסה קצרת־טווח כזו הייתה הזדמנות לתת לטייס־המשנה דנטה לגורארה את המושכות.
זמן קצר אחרי ההמראה החלו להגיע דיווחים על מזג אוויר בעייתי, והמטוס נאלץ לנחות במנדוסה שבמורדות רכס האנדים, העיר המערבית ביותר בארגנטינה. המשך המסע לסנטיאגו שבצ'ילה נאלץ לחכות עד למחרת, יום שישי שחל ב־13 בחודש. הידיעה כי דווקא ביום המזל הרע הם טסים באזור הידוע בתהפוכות מזג אוויר, גרמה לכמה מיושבי המטוס לנוע בחוסר נוחות, אבל רבים מהבחורים הצעירים צחקו על כך. "כולנו שרנו, זרקנו כדור מצד אחד לשני והיינו סופר־מאושרים", סיפר גוסטבו זרבינו, באחד מסוללת סרטי הדוקומנטריה שגוללו את סיפורה של אותה טיסה.
ליד נאנדו פראדו ישב פנצ'יטו אבאל, השחקן בעל התפקיד הכי נחשק על המגרש, ספורטאי מחונן ויפה תואר – כל מה שהבחורים רצו להיות, כל מה שהעלמות רצו לצידן. כשהמטוס התקרב להרים העצומים, ביקש אבאל מחברו הטוב פראדו להחליף מקומות ולאפשר לו לשבת ליד החלון כדי לספוג מקצת מהנוף הפראי הזה, ששונה כל כך מהמולדת המישורית. "אלה מסוג הרגעים בחיים שמחליטים בשבילנו מי יחיה ומי ימות", סיפר פראדו למול המצלמות בשנה שעברה, ופלט אנחה עמוקה.
בשל מזג האוויר החליטו הטייסים פראדס ולגורארה לחצות את חומת ההרים דרך מעבר פלאנצ'ון הדרומי יותר, ולא לטוס בקו ישר לסנטיאגו. לגורארה הסיט את הפיירצ'יילד דרומה, מתוך כוונה לפנות אחר כך מערבה ואז להמשיך עד לעיר הצ'יליאנית קוריקו שמעבר לאנדים. קוריקו הייתה האות להתחיל להנמיך טוס, ולהצפין בחזרה לעבר סנטיאגו. קטע הטיסה מערבה היה אמור לארוך 11 דקות, אבל טייס־המשנה צלח אותו תוך שלוש דקות בלבד – או לפחות כך חשב. חקירה שתיערך מאוחר יותר תעלה מסקנה חד־משמעית: לגורארה החל להנמיך מוקדם מדי, כשהפיירצ'יילד נע עדיין בלב פסגות ההרים המשוננים.
אבאל הבחין פתאום כי החלון נאטם בלבן. הם טסו בתוך עננים, והתקשו לראות את הנוף. ארבע חבטות חזקות ניערו את המטוס, והוא החל לקפץ בקצב זרמי האוויר. לגורארה הדליק את הנורה המסמנת להדק חגורות, וביקש מן הדייל, שזה עתה הביא מאטה לקולונל, לבדוק שהבחורים ההוללים אכן נוהגים כמצוותו. אאוחניה פראדו תפסה בחוזקה ביד בתה, בעוד הצעירים זורקים כמה בדיחות סרות טעם כדי לחפות על המתח. פתאום ביצע המטוס מעין נפילה באוויר, שהיפכה את בטן הנוסעים. "אתה חושב שאנחנו צריכים להיות כל כך קרובים להר?", שאל אבאל בדאגה. המדרונות השחורים וסוללות האבנים נראו מבעד לחלון כאילו הם שועטים לעבר הנוסעים. המטוס החל לשקשק מעלה ומטה, והמנועים זעקו בניסיון אחרון להתרומם. לנאנדו היו עוד כמה דקות אחרונות להביט בעיניהן של אמו ואחותו. אחרים התחילו להתפלל.
ואז, באחת, נשמע רעש מחריד. המטוס התנגש בהר וכנפו הימנית נקרעה מעליו, סוחבת אחריה את זנבו. ברגע הבא נפרדה גם הכנף השמאלית מהפיירצ'יילד, והשאירה את הגוף לנוע לבדו. נס, מזל או תפילותיהם של החברים הביאו אותו לפגוע בקרקע כשהוא על גחונו. אך המטוס לא נעצר, אלא החל לגלוש על גבי השלג במהירות שיא במורד ההר, כמו מזחלת ענק. רוברטו קאנסה, שנחשב לאחד השחקנים החזקים בקבוצה, הכין את עצמו למוות קרוב. בזמן שגוף הפיירצ'יילד החבול החליק קדימה, קאנסה חישב את מהירותו ואת עוצמת הפגיעה שעומדת להתרחש. זו לא באה: המטוס החל להאט, בעוד המושבים ניתקים ממקומותיהם ומוחצים את הנוסעים שנלכדו ביניהם. בחפירה שנערכה באזור בשנת 2005 נמצא שריד ממושב של המטוס, שנעקר ממקומו וכנראה נשא איתו את אחד מ־12 הקורבנות שקיפחו את חייהם מיד בהתרסקות. גושי מתכת ופיסות פלסטיק התעופפו לכל עבר. זרבינו היה היחיד שהצליח להתנתק מחגורת הבטיחות ולהיעמד, כשהוא משמיע זעקת תפילה לשמיים. לבסוף נעצר המטוס בלב רכס האנדים, בגובה של כ־11,800 רגל.
שברי חלונות הפכו לסכינים
"הבנתי את עוצמת הטאבו שהופר כאן. …היה זה כעס על הגורל שאילץ אותנו לבחור בין הזוועה הזאת, לבין הזוועה של מוות בטוח ברעב"
(נאנדו פראדו, בספרו
"נס באנדים")
זה היה כמו להתעורר בתוך מקפיא ענק. בסיס המטוס שכב במרכזו של עמק קרחוני, מוקף בשלוש פסגות מחודדות, נטולות שם. הטמפרטורה הייתה 30 מעלות מתחת לאפס והחמצן היה דליל. מכל עבר נשמעו נאקות הפצועים. זרבינו וקאנסה, סטודנטים לרפואה בתחילת דרכם, גייסו את הידע הדל שהספיקו לרכוש והחלו לטפל בפצועים. הם הכינו תחבושות מקרעי כיסויי המושבים וחבשו פצעים מדממים. זרבינו שלף מוט ברזל באורך 15 ס"מ מבטנו של אחד הנוסעים. קאנסה רכן ליד אישה שגופה נמחץ, ומהר מאוד הבין שהיא אינה בין החיים. יעבור עוד רגע עד שיקלוט שזו אאוחניה, אמו של נאנדו. סוסנה עוד שכבה מיטלטלת בין חיים למוות, וקאנסה ניסה להרחיקה מהרוח הפראית שחדרה למטוס הקרוע.
ההתרסקות התרחשה בשעה 15:33. חצי שעה אחר כך החל לרדת שלג. נוסעי המטוס, שעטו על גופם בגדי קיץ, לא הכירו את הקור חודר העצמות הזה. הערב הגיע מוקדם משציפו. "הלילה הראשון היה איום ונורא, כיוון שהשמש שוקעת בארבע אחר הצהריים ונדרשנו לחכות 15 שעות עד שתעלה שוב", סיפר זרבינו.
חמישה מהפצועים לא שרדו את הלילה. אבאל ולגורארה היו ביניהם. גם הטייס פראדס כבר לא היה בין החיים. הניצולים פינו כמה גופות מהמטוס, שהפך למעונם החמים וקרש ההצלה שלהם לעשרות הימים הקרובים. בבוקר המחרת נשמע פתאום קול פרופלור בשמיים. מסוק חלף מעליהם, וכמו העניק להם זריקת אדרנלין. הם קמו ונופפו לו, מחבקים זה את זה בשמחה, מבלי לדעת שגופו הלבן של הפיירצ'יילד לא יכול להיראות על פני השלג.
אין ייאוש גדול כמו זה שמגיע אחרי שהישועה עברה על פניך. הניצולים גילו שהאוכל שבידיהם מספיק בכמותו לתצרוכת של עשרה מבוגרים בלבד למשך יממה. הם החלו לחלוק ליקר ושוקולד במנות קצובות וזעירות. סביבם היו רק קרח וסלעים שחורים, ובאזור לא נראו בעלי חיים, צמחים או כל דבר שיכול לשמש למאכל.
במהלך היום השלישי החלה אחת הגופות לנוע. זה היה פראדו. זרבינו, המום מתחיית המתים, הגיש לו מיד שלג לרוויה. מילותיו הראשונות של פראדו בקעו בקול חלוש: "איפה אמא? איפה סוסי?". תחילה התעלמו החברים משאלתו, אך לבסוף שיתפו אותו בבשורה הקשה. שנים אחר כך יספר קאנסה איך זחל נאנדו לעבר אחותו הפצועה, ששכבה בחלקו האחורי של שבר המטוס, ולא עזב אותה לרגע – "אבל לא היה באמת מה לעשות". מדי פעם פערה סוסנה עיניים חומות גדולות וקראה לאמה. במהלך כל הלילה השביעי לשהותם שם החזיק נאנדו את אחותו בזרועותיו, כשבאותן שעות היא נפחה את נשמתה. "הדמעות היו מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי", סיפר פראדו, וכיוון למלחים שהגוף הזדקק להם. חבריו גררו גם את סוסנה לשדה השלג שהפך לבית קברות.
בינתיים כיכבה בכותרות העיתונים הידיעה על היעלמות המטוס. משלחות אוויריות משלוש מדינות יצאו לשרשרת ההרים ונעו הלוך ושוב, אך לא ראו דבר שיסגיר את מיקומו של הפיירצ'יילד גם כשהוא ישב דומם תחתיהן, משווע לעזרה. גרסיאלה פראדו־ברגר, אחותם של נאנדו וסוסנה, נשארה בביתה. ליבה אמר לה שבני משפחתה מתים.
רגע המשבר הגדול הגיע כשהשורדים מצאו טרנזיסטור שעדיין פעל, ושמעו באמצעותו על הפסקת החיפושים. לכך הצטרף הרעב ההולך וגובר. מחבורת ספורטאים חזקים ובנויים היטב, נשארו רק פנים מדולדלות ומבע ריק. הגוף תבע יותר כדי לספק את הצריכה הקלורית המוגברת בגבהים, אבל האספקה אזלה. כדי לא למות בצמא הם עקרו פלטת מתכת מאחורי המושבים, ובשמש המיסו עליה שלג. פראדו החזיק בכיסו בוטן מצופה שוקולד, שאותו כרסם במשך כמה ימים: בראשון ליקק את השוקולד, בשני פיצל בין שני חלקי הבוטן ומצץ בתאווה חצי אחד, ואת החצי השני אכל בהמשך טיפין־טיפין. הוא ושאר הניצולים הבינו כי הם עומדים לגווע ברעב.
"נתקפנו מין דיבוק למזון, אבל הכוח שהניע אותנו לא היה תיאבון רגיל", סיפר פראדו בספרו "נס באנדים" (כנרת זמורה־ביתן, 2010). "כשהמוח חש ראשיתו של רעב אמיתי, הוא יוצר נחשול של חרדה שהוא צורם ועז בדיוק כמו הדחף הכופה על בעל חיים נרדף להימלט מפני חיית טרף. הדחפים הקדמוניים נכנסו לפעולה ומה שאילץ אותנו לחפש מזון בבהילות שכזאת היה הפחד, לאו דווקא הרעב עצמו". בספר הוא משחזר כיצד תלשו הניצולים רצועות עור של מזוודות וניסו לאוכלן, חיפשו קש מאחורי המושבים, זחלו על הרצפה בתקווה לאתר פירורים ועקבות מזון, וניסו למצוא חטיפים נסתרים שהחזיקו הטייסים בתאם או סוכריות שנשכחו בכיסי המתים. מחשבה אחת הגיחה מדי פעם במוחם, אבל הם הרחיקו אותה בבעתה: בטווח של עשרות מטרים נחו העצמים האכילים היחידים שהיו בקרבתם. "אני מניח שיש גבולות מסוימים שהתודעה אינה מזדרזת לחצות", סיפר פראדו.
בהדרגה הבשילה אצלם אחת ההחלטות הקשות שנדרשו לקבל, החלטה שתגרור מאוחר יותר כעס, תדהמה ושאט נפש. "אמרתי לנאנדו שלא נשאר דבר במחסה האוכל שלנו", שחזר קרליטוס פאס. "נאנדו הסתכל לי בעיניים ואמר: קרליטוס, אני רוצה לאכול את הטייס".
פראדו לא היה היחיד. 27 הניצולים נלחמו ברעיון, הדפו אותו, פחדו ממנו, אבל הידיעה שאין כל אפשרות לתזונה אחרת על ההר, החזירה אותו שוב אל המודע. פאס סיפר לאחד החברים על הדברים הנוראים ששמע – "נאנדו משוגע, הוא רוצה לאכול את הטייס", וזה השיב לו בחוסר נוחות: "הוא לא כל כך משוגע. גם אני חשבתי על זה". השיח התגלגל בין השורדים. הם החליטו לדון ברעיון בגלוי וכינסו אספה. קאנסה דיבר ראשון והסביר לחבריו מזווית רפואית מה מצבם הפיזי – הגוף מתחיל לאכול את עצמו, וללא אספקת חלבונים הם ימותו תוך זמן קצר. שנים אחר כך יספר: "זה היה נורא, לנצל מישהו שמת. הסיבה היחידה שהסכמתי לרעיון הייתה המחשבה שאם אני הייתי בין המתים, הייתי שמח וגאה להיות חלק מפרויקט של חיים".
שברי החלונות הפכו לסכינים חדות. 33 שנים אחר כך תימצא גם אחת מהן בשלג. קאנסה, זרבינו ושניים מחבריהם יצאו למקום הקבורה המאולתר. כששבו היו בידיהם נתחי בשר, אך הניצולים המורעבים עדיין התקשו להביא את עצמם לאכילה. "בתוך התא שררה דממה", מתאר פירס פול ריד בספרו "לחיות", שנכתב ב־1973 בשיתוף עם ניצולי האנדים. "הבחורים כאילו התכנסו בתוך עצמם. קאנסה הודיע שהבשר על הגג, מתייבש בשמש, וכל הרוצה יכול לצאת ולאכול. אף אחד לא יצא. שוב נטל על עצמו קאנסה להיות דוגמה ומופת. הוא נשא תפילה לאל לסייע לו לעשות את הנראה ישר בעיניו, יצא ונטל נתח בשר בידו, אך עדיין היסס. למרות החלטתו הנחושה שיתקה הזוועה את אבריו. הבחילה שתקפה אותו נאבקה ברצון הברזל שלו. הרצון ניצח. ידו התרוממה אל פיו, דוחפת את הבשר לתוכו".
אחרי קאנסה אכלו גם שאר השורדים. היחידים שהתעקשו שלא לטעום בשר אדם היו ליליאנה וחבייר מתול, זוג מבוגר יחסית, הורים לארבעה. הימים נקפו ובני הזוג, שתזונתם התבססה על שאריות יין וריבה, הלכו וכחשו. "אני פשוט לא יכולה", ענתה ליליאנה למי שהפציר בה להתגבר על סלידתה. היא וחבייר העבירו את הימים בהעלאת זיכרונות מביתם וילדיהם, מנסים להתעודד במחשבה שיום אחד כל זה יהיה מאחוריהם, והם יביאו ילד נוסף לעולם. לבסוף נגסו גם הם בבשר.
איגלו לעת ערב
"זה סיפור שבו הרבה יותר קל למות מלחיות. כן, האפשרות הכי אטרקטיבית היא למות"
(קרליטוס פאס, מתוך תוכנית דוקומנטרית על ניצולי האנדים)
בתוך היקום הקר הצליחו ניצולי ההתרסקות לקיים סוג של שגרה. הפצועים שכבו על ערסלים והבריאים חלקו את המטלות של בישול הבשר והפשרת שלג בבקבוקים. עם שקיעת השמש היו נכנסים כולם למטוס ונשכבים בטורים סדורים, בכל לילה היה אחד מהם שוכב ליד החלק החשוף, שנאטם בעזרת כל מה שמצאו. כעבור ימים אחדים נקטעה גם השגרה הזו באכזריות. בזמן שכולם היו בתוך גוף המטוס, נשמע מבחוץ רעש אדיר, כמו פיצוץ רב־דציבלים. פאס דימה עדר סוסים שועט לעברם. לפני שהספיקו להבין מה קורה, דהרה מפולת שלגים עצומה דרך הקרע בגוף המטוס.
כ־250 אלף מפולות שלג מתרחשות על פני האנדים במשך שנה. אין דרך לדעת על תזמונן, אלא כשהן כבר לידך. זו ששטפה את הפיירצ'יילד הייתה מהירה ואכזרית. טונות של שלג עשו את דרכן פנימה וקברו את כל השוכבים. על פני הקרקע לא נראה דבר מלבד מעטה לבן. "נלכדתי לגמרי בתוך השלג, לא יכולתי לזוז", שחזר לימים קאנסה. "זה היה השקט הכי קטלני שיכולת לדמיין".
זרבינו פקח את עיניו וניסה להתרגל למחשבה שהוא חי. פאס הצליח להיחלץ, והחל לחפש אחר ליליאנה וחבייר. בדרך נתקל בראש מבצבץ: זה היה פראדו. חבייר הצליח לפלס נתיב לזרועו מבעד לשלג. ברגליו חש את גוף אשתו. הוא התחנן אליה שתחזיק מעמד, וכשחולץ בעזרת זרבינו, מיד החל לחפור לעברה. אבל ליליאנה, כמו שבעה אחרים, כבר לא הייתה בין החיים. חבייר החל להשמיע יבבות כאב.
מלאכת החילוץ התגלתה כבלתי אפשרית – חפירה בשלג משמעה העברתו לנקודה אחרת, שאולי תחתיה לכוד מישהו. החושך היה מוחלט. אלה שנותרו בחיים הצטמצמו למרחב קטנטן מעל חבריהם המתים, ומדי פעם הלמו באגרופיהם זה בזה כדי להמריץ את זרימת הדם. יחד עם זאת השתדלו למעט בתזוזה, לחסוך מעצמם נשימה מיותרת. חלקם התחילו לחשוב כיצד להיחלץ מתוך המטוס, אחרים פטרו את הרעיון: כך או כך אנחנו מתים, אמרו. אף אחד כבר לא מחפש אחרינו, אין אוכל, אין שתייה, אין חמצן ואין תקווה. אבל כפי שקבע פראדו בדיעבד, "הרוח האנושית חזקה יותר מהמציאות". בתוך הכאוס הוא מצא מוט והחל לנקב את השלג כדי להכניס אוויר. כעבור שלושה ימים הם הצליחו לטפס החוצה מבעד לשלג, ובהמשך נגלה גם גוף הפיירצ'יילד.
השורדים, שמספרם הצטמצם עכשיו ל־19, חזרו למעין שגרה. הם נעזרו בקרני השמש כדי לייבש את מה שניתן, הפשירו מים, הכינו אוכל וחזרו לאיגלו־המטוס שלהם עם רדת הערב המוקדם. צליית הבשר נעשתה רק כשהרוח אפשרה זאת. חלק מהם התקשו לאוכלו נא, אך קאנסה טען בכל תוקף שהבישול משמיד חלק מהחלבונים, ולכן הותרה הצלייה רק פעם או פעמיים בשבוע.
מתחים החלו להתגלע בתוך החבורה – בין הלוקחים חלק במשימות היומיום לבין אלו שנמנעו מכך, או בין התומכים ברעיון לפתוח במסע רגלי לאלה שהעדיפו לחכות לבשורה משמיים. מסעות קצרים כבר יצאו מפעם לפעם מהפיירצ'יילד. פאס ניסה שלוש פעמים להתרחק מהמטוס, אבל חוסר החמצן וקשיי הצעידה בשלג שעומקו 30 מטר החזירו אותו עד מהרה.
כדי להגדיל את טווח ההליכה, הרכיבו הניצולים "נעלי צעידה בשלג" ממושבי המטוס, משטחים גדולים וקשיחים שיכולים למנוע החלקה ולבודד מקור. פראדו היה ממובילי התמיכה ברעיון המסע. "נאנדו פראדו, שלפני התאונה היה בחור מגושם, ביישן, שהעמיד פני נער שעשועים, היה כעת לגבר בגברים, לגיבור. אומץ ליבו, חוסנו וחוסר אנוכיותו עשוהו לחביב החבורה כולה", התפייט ריד ב"לחיות". "מאז ומתמיד הייתה החלטתו נחושה יותר משל כל חבריו להתגרות בהרים הגבוהים ובקור המקפיא, ולפלס דרכו חזרה אל הציוויליזציה (…) הוא גם חיזק את רוחם כאשר נתקפו חרדה ורחמים עצמיים, ולא משך ידו ממלאכות קשות בתוך שבר המטוס וסביבו. לעולם לא היה מציע דרך פעולה בלי לנסותה בעצמו". בספרו תואם התקופה ידע ריד להאדיר את הגיבורים, להקנות להם נופך אגדתי, ולהנמיך בשיפוטיות את אלה שהראו חולשה, שתלטנות או עיקשות יתר. פראדו, בספרו שיצא בשנות האלפיים, ניסה לתקן קצת מן המעוות, תוך אזכור מתמיד של "ספרו המצוין" של ריד.
עוצמה כבירה ואדישות אכזרית
בבוקר 1 בנובמבר שככה הסערה והשמיים נצבעו כחול. השורדים על ההר ידעו שהחורף מתרחק מהם לאיטו, אבל המשיכו להמתין להתייצבות מזג האוויר. כעבור שבועיים, אחרי מחשבה רבה, יצאו פראדו, קאנסה וחבר נוסף למסעם. מזוודת פלסטיק קשיחה הפכה למזחלת, ועליה העמיסו כיסויי מושבים שישמשו כשמיכות, את נעלי השלג שבנו, בקבוק להמסת שלג ועוד חפצים שימושיים. קאנסה הלך ראשון, גורר את המזחלת. כעבור שעה וחצי, בעומדו על תלולית, שחרר צרחה. שני חבריו רצו אליו בדאגה, ואז הבחינו גם הם בזנב הפיירצ'יילד, מוטל כמה מאות מטרים מהם. הם עטו באמוק על המזוודות הזרוקות סביבו, ופשפשו בהן בניסיון למצוא מזון, שתייה או בגדים חמים. במטבח של המטוס נמצאו מאפי בשר קטנים, שאותם בלעו במהירות. בין החפצים נתגלתה מצלמה, ומה שחשוב יותר – סוללות למכשיר הקשר. השלושה חשבו שיצליחו לשדר בעזרתן ולהודיע על מקום הימצאם, והעבירו את הלילה כשתקווה חדשה מפעמת בהם. זו התנפצה למחרת, כשחזרו אל גוף המטוס, וגילו כי מכשיר הקשר אינו שמיש. "אמרתי לחברים: בואו נצטלם ומי יודע, אולי עוד חמישים, שישים, מאה שנה, מישהו ימצא את המצלמה וידע שהיינו כאן", סיפר פראדו.
בינתיים מצבם של הפצועים הלך והחמיר. אחד מהם היה ארתורו נוגיירה, הבועט המצטיין של הקבוצה, שבמהלך ההתרסקות נשברו רגליו בכמה מקומות. במשך 34 ימים ראו אותו חבריו מתייסר, ועשו הכול כדי להקל עליו. "לילה אחד זרק ארתורו משהו לעברי ואמר שהוא בכאב גדול", שחזר זרבינו. "הנמכתי אותו והוא אמר לי שהוא עומד למות. עשיתי לו החייאה במשך שעה וכשהפסקתי נראה היה שהוא מת. אז המשכתי עוד קצת ואז אמרתי לו שאני לא יכול יותר. הוא היה נראה שליו, והוא מת כשעל פניו נסוך אושר". בימים הבאים מתו שניים נוספים מבין הניצולים. רק 16 איש נותרו חיים מתוך 45 נוסעי המטוס.
השורדים ידעו שממערב להם נמצאת צ'ילה. השמש שימשה להם כשושנת רוחות, אלא שהר גבוה ומשונן בגובה של כ־5,200 מטר חסם את הנוף. "לא ראיתי בו כל עוינות, רק עוצמה כבירה ואדישות אכזרית", כתב פראדו. מה שהשורדים לא ידעו הוא שבמרחק כמה קילומטרים ממזרח להם שכן מלון נטוש, שבו היו יכולים למצוא מחסה ואספקה. פראדו היה נחוש לעזוב מערבה, אבל רוב חבריו לא חשבו שמסע כזה הוא בגדר האפשרי. אז הבזיק במוחו של פאס רעיון – להשתמש בחומר הבידוד של המטוס, וליצור ממנו שקי שינה. בעזרת חוט ברזל הוא תפר שקים כאלה עבור פראדו, קאנסה ושותפם השלישי למסע, אנטוניו ויסינטין. "זה ללא ספק הרגע שאני הכי מתגאה בו בחיי", סיפר בהתרגשות מאוחר יותר.
בתחילת דצמבר יצאו למסע הגדול. לפני שהשלושה יצאו לדרך, הוציא פראדו מכיסו נעל קטנה ונתן אותה לפאס. זו הייתה אחת מזוג נעליים שקנתה אאוחניה עבור נכדה. את השנייה השאיר פראדו אצלו. "אני אחזור בשביל לאחד בין שתיהן", אמר, ואחרי היסוס קצר הוסיף: "אם תצטרכו להשתמש באמי ואחותי, עשו כן". באותו זמן רק גופות מעטות עדיין לא נאכלו, ובנות משפחת פראדו היו ביניהן. "זה היה רגע כל כך אצילי", סיפר פאס. "הוא לא היה צריך לתת לנו את האישור הזה, אבל הוא נתן".
לשלושה לא היה כל ניסיון בטיפוס הרים, אבל הם זכרו כי בסרטים שראו, המטפסים צעדו לאט כדי להסתגל לאוויר הדליל בגבהים. ככל שהתקדמו כך רעב גופם לחמצן, קצב הנשימה גבר והם עמדו על סף התייבשות. ההר הפך תלול, והעלייה במדרון התחלפה בטיפוס על קיר. "ניסינו לטפס בעזרת הידיים, אבל סלעים גדולים עפו עלינו והיינו צריכים להגן על עצמנו מהם עם ידיים על הראש", סיפר קאנסה. הם היו מותשים, אבל מיקדו את מחשבותיהם בסוף הטוב שאולי מצפה להם. בעוד כמה ימים, אמרו לעצמם, פראדו יחבק את אביו, וקאנסה יאחז בידיה של לאורה, ארוסתו האהובה.
מטפסי הרים מיומנים מכירים את המושג "פולז פיק", פסגה מזויפת. אחרי טיפוס מתיש ומאומץ אתה בטוח שהגעת לפסגה ובעוד רגע הכול מאחוריך, ואז אתה מגלה שיש פסגה אחרת שהתחבאה מאחור, ועכשיו מתייצבת מולך באיזו שמחה לאיד. כשהשלושה הבינו שלא כבשו את שיאו של ההר, חדר הייאוש לעצמות. בתום יום מפרך הם קיוו לראות את צ'ילה תחתיהם, אבל מולם ניבט רק עמק אדיר, יפהפה ואיום, ומעבר לו מדרון נוסף. הם לגמו מעט רום וניסו להתחמם בשקי השינה שתפר פאס. ביומיים הבאים יכלו חבריהם בשבר הפיירצ'יילד לראות שלוש נקודות מטפסות, בלי לדעת שלמשלחת עדיין ממתין המשבר הנפשי הקשה ביותר. מי שקרא את "בחזרה מטואיצ'י", זוכר ודאי את התדהמה והייאוש שחווה יוסי גינסברג כשהבין שטביעות הרגליים שהוא רואה בג'ונגל הן לא של כוחות הצלה אלא שלו עצמו, אחרי שהלך במעגלים. כך בוודאי הרגישו קאנסה, פראדו וויסינטין כשהגיעו סוף־סוף לפסגה, ובמקום עמק מוריק בצ'ילה – שהיה אמור להשתרע שם, אילו נע המטוס בנתיב המתוכנן – נשקפו רק עוד פסגות זקורות המקיפות אותם מכל עבר.
ביום ה־62 להתרסקות גמרו החברים אומר לנסות ולטפס עד נשימתם האחרונה. הבשר, שהיה ארוז בחתיכות קטנות בתוך גרביים, החל לאזול. החבורה החליטה להתפצל: ויסינטין נשלח מטה, לבשר לשאר הקבוצה שפראדו וקאנסה ממשיכים הרחק הלאה. הוא השאיר לשני חבריו את קצובת המזון שלו והבגדים החמים. פראדו ידע שהוא צריך לשמור על כוחותיו, אבל גם הבין מה משמעותו של כל עיכוב, כשהניצולים זקוקים נואשות למזון.
עשרות שנים אחר כך, מטפס הרים בשם ריצ'רדו פניה הוביל משלחות למקום התרסקות. "הייתי חייב להבין מה הם עברו", סיפר לפני זמן מה. באותו תאריך בחודש דצמבר, במזג אוויר דומה, הוא יצא לאותו מיקום בדיוק, כדי להתחקות אחר מסעם של פראדו וקאנסה. פניה וחבריו לבשו ביגוד דומה לזה של שורדי המטוס, הקימו מחנה באותו אופן, ורק מקורו של הבשר שנשאו איתם היה אחר. "זה היה טיפוס קשה ביותר", סיפר פניה. "הבנתי כמה בלתי אפשרי מהמיקום הזה לאמוד מרחקים, להבין איפה אתה נמצא, וכמה אתה קטן לעומת גודל ההרים העצומים שמקיפים אותך. זו חוויה שמביאה אותך לענווה והכנעה".
על פראדו וקאנסה עברו עוד עשרה ימים קשים. לא היה להם מושג איפה הם, ואיזה מרחק עליהם עוד לצעוד. "התחושה הייתה שאתה לא מתקדם לשומקום. אתה חושב, הנה אני מגיע, אבל אתה לא", סיפר פראדו. כל אחד מהם איבד קילוגרמים רבים ממשקל גופו. ואז באה התפנית: "המעבר שראינו בין שלג לאדמה היה כמו המרחק בין מוות לחיים", סיפר לימים קאנסה. המשמעות של פיסת אדמה גלויה הייתה התקרבות למקום יישוב כלשהו. צידו השני של המטבע היה היעדר אפשרות לשמור בקירור את הבשר שלקחו. אחרי שגמאו למעלה משישים קילומטרים של טרק כפוי וקשה בהרי האנדים, לקה קאנסה בדיזנטריה חמורה.
לפתע הבחינו השניים בנהר זורם. הם רצו אליו וגמעו כמויות של מים. על המישור התגלו פרחים ריחניים ועשב. אחר כך באה ההפתעה הגדולה, והלב שלהם איים להתפקע: פרה נראתה רועה במרבדי הירוק. זה היה סימן ראשון לציוויליזציה, לקיומם של בני אדם באזור. "באותו רגע הרגשתי שאני במלון חמישה כוכבים. היו לי מים לשתות ועשב לאכול, וזה כל מה שאדם צריך בחיים שלו", סיפר קאנסה.
החשכה החלה לרדת. פראדו רצה לחפש עצים למדורה, כשלפתע שמע את חברו קורא: "אני רואה איש, איש על סוס!". האדם שבו הבחינו צעק מילה אחת בספרדית – "מניאנה", מחר – ונעלם. למחרת בבוקר, כשהתעוררו משנתם, ראו שלושה אנשים מעבר לנהר רחב וגועש. פראדו ירד לשפתו ושאג בשארית כוחותיו, אבל קול המים הזורמים לא אפשר תקשורת מילולית. אחד מהשלושה הוציא נייר מכיסו, כרך אותו לאבן בעזרת חוט, והשליך לעברם. בקרוב יגיע מישהו, נאמר בפתק. פראדו פשפש בכיסו, מצא שפתון ששמר מהתיק של אמו, וכתב בקצרה את סיפורם ואת הצורך הבהול בעזרה. מעבר לגדה נראה הצ'יליאני מהנהן. הוא התרחק משם, לא לפני שזרק לזוג הזרים קצת לחם וגבינה עטופה. עשר שעות לקח לו לרכוב למקום מיושב ולחזור עם אנשי משטרה.
71 יום אחרי ההתרסקות הורכבו פראדו וקאנסה על גבי סוסים. מפניהם בלטו העצמות, אך גם חיוך של ניצחון והקלה. צלמים עטו על שני הניצולים הכחושים. אחת השאלות הראשונות שהופנו אל פראדו הייתה "כמה בני משפחה יש לך?". בפעם הראשונה שמע את עצמו מספר על אובדן אמו ואחותו. אנשי המשטרה ניסו להבין היכן נמצאים האחרים, ורק אז התברר לפראדו וקאנסה שההתרסקות אירעה בשטחה של ארגנטינה.
בינתיים ישבו 14 חבריהם בשבר הפיירצ'יילד. ללא חדשות מכיוון ההרים, הם חששו שאפסו סיכוייהם להינצל. ואז נשמעה הבשורה ממכשיר הטרנזיסטור. "אי אפשר לדמיין את הרגע המסוים הזה, מה זה עבורנו לשמוע את השמות פראדו וקאנסה ברדיו", סיפר פאס. "זה היה הסוף לסיפור שלנו, הסוף לכאב ולמאבק, ותחילת החירות שלנו. היינו כמו משוגעים. גם עשרות שנים אחרי, אני חושב על זה ומיד מתרגש".
פראדו הצטרף למחלצים שיצאו במסוק למקום ההתרסקות. כשהניצולים ראו אותו הם צחקו, בכו, צעקו והתנפלו עליו. כולם נלקחו לעיירה סן־פרננדו ושוכנו שם בבית חולים. גרסיאלה פראדו־ברגר, שהגיעה למקום עם אביה, התמלאה רוגז כשנאמר לה להמתין בפתח האגף. "אני רוצה לראות את אחי", התעקשה. נאנדו שמע אותה וקרא לה, והיא הדפה את השוטר ואצה בעקבות הקול. לנוכח מראהו הכחוש של אחיה, היא החלה לבכות ללא הפסקה. האב, ששמועות שווא שהגיעו אליו גרסו כי אאוחניה וסוסנה שרדו, בכה יחד איתה.
אחרית דבר
מדי שנה ב־22 בדצמבר, יום ההצלה מההר, מתקיים מפגש של הניצולים ובני משפחותיהם. נאנדו פראדו, נשוי ואב לשתיים, הפך במהלך השנים לאיש עסקים מצליח. את סיפור ההתרסקות וההצלה הוא מינף לייעוץ ומתן הרצאות לנפגעי טראומות ולקהל הרחב. קאנסה, שנעשה חברו בלב ובנפש, הפך לאחד מבכירי הקרדיולוגים לילדים בארצו ולפוליטיקאי. הוא ולאורה הורים לבת ושני בנים, שפראדו היה הסנדק של אחד מהם.
גוסטבו זרבינו עבד ברובעי העוני של מונטווידאו, ניהל חברה גדולה לכימיקלים, ומכהן היום כסגן נשיא מועדון הנוצרים הבוגרים. הוא אב לארבעה בנים ומתגורר בשכנות לפראדו. קרליטוס פאס שמר גם הוא על קשר חם עם פראדו. הוא חווה נישואין קצרים, היה מכור לאלכוהול ולסמים, נגמל מהם והיום הוא מסייע לנאבקים בהתמכרות. חבייר מתול, שאיבד את אשתו, התחתן כעבור שנים בשנית, ונולדו לו ארבעה ילדים – בנוסף לארבעה שיש לו מליליאנה.
סיפור האסון, המאבק לחיים והחילוץ זכה, איך לא, לעיבוד הוליוודי סוחט דמעות. עוד עשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה הוקדשו לו. הספר "לחיות – סיפורם של ניצולי האנדים, האנשים שעשו את הבלתי אפשרי", הופץ בכל העולם וזכה להצלחה רבה. לצורך כתבה זו גאלתי אותו ממרתפי הספרייה. בתרגום העברי, המופלא והארכאי משהו, מסכם ריד את הפרשה כך: "כל הניצולים כאחד חשו כי המסה על ההר שינתה את גישתם לחיים. הסבל והמחסור על ההר לימדו אותם עד כמה נבובים היו חייהם בעבר. כל יום שעבר עליהם שם קילף מהם כביכול שכבה נוספת של השקפת חיים שטחית עד שנותרו להם רק הדברים החשובים באמת: משפחותיהם, אמונתם באלוהים ואהבת המולדת".
