שני אנשים באמצע שנות השבעים לחייהם שמו פעמיהם לבית הנשיא. זה היה בוקר בהיר בחודש נובמבר לפני חמישים שנה, ובחלון הראווה של חנות ספרים סמוכה ניצב פריט מהודר בעל עטיפה דמוית פסיפס. כותרת גדולה באנגלית נפרשה במרכז הכריכה – "פירות הארץ הקדושה" – ותחתיה נכתב שמם של המושכים בעט: אסף גור ומקס נורוק, השניים שעמדו עתה נבוכים בלשכתו של זלמן שזר.
גור היה בנו־בכורו של הבלשן והמילונאי יהודה גרזובסקי־גור, מחלוצי השפה העברית. בזמן שהאב עבד בבנק אפ"ק בביירות, שקד בנו על לימודי חקלאות באוניברסיטה האמריקנית בעיר. באחד הימים נקרה בדרכו מדען ארצישראלי ידוע, אהרן אהרנסון שמו, ששכנע אותו נמרצות ללמוד את תורת עצי הפרי, למען המולדת. גור עשה כדברו, ובחלוף השנים היה לאגרונום בעל מוניטין ולמפקח על המטעים בארץ. ידידו נורוק, יליד אירלנד, הגיע לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה לבקשתו של חיים ויצמן, והיה מראשוני הפקידים של שלטון המנדט. אף שעשה חיל בשירותו הדיפלומטי כמשנה לנציב העליון באוגנדה ולימים כאיש משרד החוץ הישראלי, מספרים כי כל גאוותו הייתה על גינתו שבקיבוץ מחניים.
הספר שחיברו השניים עסק – כפי שהעיד שמו – בתאנה, רימון, זית, אתרוג ושאר פירות הארץ, והעניק להם "ביוגרפיה מפוארת שפרטיה הושחלו על חוט ההיסטוריה הבוטנית, החל במכתבים ההירוגליפיים, המשנה והתלמוד, תיאורי נוסעים יהודים ולא יהודים ועד לממצאי המדע האחרונים. כאן ימצא ההדיוט והחוקר בכל מכל כל", נכתב אז במעריב. את גור תיאר בעל הטור כמי ש"יודע את 'אילן היחש' של כל פרי עתיק בארץ ואת אזכורו במקורות מאז הומצא הכתב". הכותב המתפעל עדכן על אודות הזמנתם של מחברי הספר למשכן הנשיא, והוסיף כי "שמחנו בחלקם של שני משרתי ציבור נאמנים, צנועים וותיקים אלה".
לגור, שעד יום מותו לא הפסיק לחקור את עצי הפרי והמטעים, לא היה הספר המהודר בבחינת בכור כתביו. כבר בשנת תש"ח כתב חיבור מקיף שכל עניינו עץ הזית, מונוגרפיה מפורטת הכוללת מקורות, צילומים ואיורים. את המידע ליקט במסעות תכופים בעקבות זני הזית השונים, כשהוא נע ונד לאורכה ולרוחבה של הארץ בניסיונות לאתר זנים מקומיים ולטפח בעצמו זנים שליקט בארצות אחרות. גם בעיתות סכנה לא פסק מעיסוקו זה. שמואל סטולר, מחלוצי המטע בארץ, סיפר על נסיעה משותפת שערך עם גור בעיצומם של מאורעות 36': "באחד הימים בא אליי וקראני כי אסע עמו לסביבת שכם המסוערת, חלקת תצפית לזני זיתים הייתה לו באותו מקום. היו אלה זנים שאותם ליקט בטוניס, בספרד, באיטליה. (…) הפורעים נהגו אז לכלות זעמם במטעים – לשרוף, לקצץ ולעקור – וגור חשש אז לזיתי טיפוחיו הנדירים. יצאנו איפוא לגוב האריות, אספנו רכב מכל הזנים, העברנו אותם לקבוצת כנרת וכך הצלנו אותם מכיליון".
בספרו מנה גור כמה עשרות זני זית שונים הקיימים בארץ – וזה לא מפתיע. לעץ הזית חלק חשוב בתרבות המזרח התיכון, והוא מן העצים המאוזכרים ביותר בתנ"ך. מבין שבעת המינים זכה הזית, כמו החיטה, להיסמך למילה ארץ ("ארץ זית שמן"), היונה נשאה עלה זית בפיה כששבה אל נח בתיבה, דוד המלך מינה בעלי תפקיד ייעודיים לעצי הזית ולאוצרות השמן. לפי המתואר בתלמוד, שור שעטרה של זית לראשו צעד בראש שיירת מעלי הביכורים למקדש בירושלים, והזית גם שימש כיחידת המידה הבסיסית בענייני הלכה. גם הארכיאולוגיה לא טמנה ידה בצלחת: ממצא הזיתים הקדום בעולם התגלה כאן בארץ, באזור חוף הכרמל, ובו כמויות גדולות של חרצנים ומתקני בתי בד שמתוארכים לאלף החמישי לפני הספירה. עצי זית עתיקים מאוד ניצבים בגליל, בירושלים ובנגב, ותושבי הכפרים הסמוכים מוכנים להישבע שהם צומחים כאן עוד מהתקופה הרומית, או אפילו זכו לאזכור משלהם במקורות. אנשי כנסיית גת שמנים, למשל, מספרים שעצי הזית בחצר הכנסייה קשישים דיים עד כי היו עדים לבגידתו של יהודה איש קריות בישו.
האם אכן קיים מגוון כה רחב של זנים מסורתיים ששרדו את מאות השנים האחרונות? והאם אפשר לאתר ביניהם את זני הבר שמהם טיפחו החקלאים הקדמונים את הזית שיושב לנו היום בצלחת? מחקר ארוך שנים שמתבצע בימים אלה במכון וולקני מנסה לענות, בין השאר, על שאלות אלה. מזה כמה שנים שוקדים החוקרים על מיפוי גנטי של עצי הזית בישראל, עבודת שורשים אם תרצו. כבר בסוף העשור הקודם החלו מובילי המחקר, ד"ר עוז ברזני וד"ר ארנון דג, לתור בארץ אחר עצי זית עתיקים ולקחת מהם דגימות גנטיות. הם ידעו שעצים כאלה, שיד החקלאי חובב ההכלאות וההרכבות לא נגעה בהם, מקרבים אותם לזנים המקוריים של ארץ ישראל. למה לא ללכת לעץ הזקן ביותר וללמוד ממנו? כאן נכנסת עובדה חשובה – את גילם של עצי הזית לא ניתן לאמוד לפי טבעות הגזע שלהם, כמו עצים אחרים, כיוון שהן לא מיוצרות באופן סדיר אחת לשנה. בנוסף לזה, גזע הזית מתמלא עם הזמן בחורים וחללים כך שלא ניתן לתארך את ליבת העץ באמצעים הקיימים – פחמן 14 למשל. כל שנותר הוא להסתמך על הקוטר כדי לשער את גילו. עם המגבלות האלה ועם הספר של גור ביד, יצאו החוקרים לדרך.
"המונוגרפיה של אסף גור כוללת המון אינפורמציה כמו מיקומים גיאוגרפיים של הזנים השונים, איך הפרי נראה ומהן שיטות גידול. אנחנו לקחנו את הבסיס הזה והתחלנו להסתובב בכל הארץ", משחזר ברזני, חוקר מבנק הגנים של מנהל המחקר החקלאי. "אם תסתכלי על התמונה שמאחוריי", הוא מצביע על קיר חדרו במכון, "מצולם כאן עץ זית יפהפה, בעל גזע רחב מאוד, שלקחנו ממנו דגימה. הוא נמצא בדיר־חנא בגליל. ארנון, שחוקר כבר שנים את הזית בהיבטים אגרונומיים, הכיר היטב את השטח. דגמנו עצים מאזור הגליל, דרך יהודה ושומרון, ועד לנגב, בכל הטווח שבו עצי זית גדלים בחקלאות המסורתית.
"מכל עץ לקחנו שתי דגימות, אחת מהנוף של העץ ואחת מהסורים – הענפים שמתפתחים מבסיס הגזע. כך יש לנו השוואה בין החלק העליון לבין מערכת השורשים. אחר כך הגיעה עבודה סיזיפית של הפקת די־אן־איי ממאות הדגימות שנלקחו. בעזרת החומר הגנטי שמייצג את שני המקומות יכולנו לדעת האם העץ עבר במהלך ההיסטוריה שלו תהליך של הרכבה".
לקראת כנה
ביום שני בשבוע שעבר סיפר ברזני על המחקר הממושך בפני באי יום עיון חגיגי שנערך לרגל עשור לבנק הגנים. אבל לפני שנגיע לממצאים – הפסקה מתודית לצורך חזרה רגעית לפרה־היסטוריה שרלוונטית להבנת המחקר.
זה לא שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט לביית את הזית. מדובר בתהליך ארוך והדרגתי, והוא קשור באחת המהפכות הדרמטיות של ימי קדם – המהפכה החקלאית. האדם הקדמון, כשחפץ בארוחת הבוקר שלו, היה יוצא ללקט פירות מעצי הבר. הוא העדיף אותם גדולים יותר, טעימים יותר, כאלה שקל יותר לקטוף, ואם מדובר בזיתים – שיהיו בעלי תנובת שמן גבוהה יותר. כשמצא עצים מזנים שענו על הדרישות האלה, היה שב ומלקט מהם, ובסביבת המחיה שלו התפזרו החרצנים. תהליך הברירה, אם כן, התחיל כבר אז – בזית, בחיטה ובשעורה, בגידולים אחרים וגם בבעלי החיים ששימשו את האדם. אט־אט הפכו הלקטים־הנוודים לחקלאים נייחים, שחיפשו ומצאו כיצד לשמור על התכונות החשובות מבחינתם. הם גילו שביכולתם להתערב במאפייני היבול באמצעות ריבוי וגטטיבי, א־מיני: לקחת למשל ענף צעיר שצמח מגזעו של העץ החביב עליהם, ולהרכיב אותו על מערכת שורשים אחרת. הענף שבו השתמשו קרוי רוכב, וחלק העץ עם מערכת השורשים שמהווה בסיס להרכבה קרוי כנה. ניפוי סלקטיבי כזה של תכונות לאורך שנים גרם לכך שהצמחים המתורבתים דומים גנטית זה לזה. לעומת זאת בקרב אחיהם מהבר, אלה ששרדו והתאימו עצמם לתנאי הטבע הדינמיים, ישנו מגוון גנטי גבוה. על השוני הזה בדיוק מתעכבים החוקרים.
אפשר לומר שכמו שאהרנסון מצא את "אם החיטה", כך אתם מחפשים את "אם הזית" – זית הבר שממנו טיפחו את כל עשרות הזנים הקיימים בארץ ישראל?
"קודם כול, גור אמנם מנה בערך שלושים זנים של זיתים שהיו בארץ, אבל היום לא מדברים במושגים כאלה. אנחנו מכירים שלושה זנים מסורתיים עיקריים – סורי, נבאלי ומליסי. וכאן נשאלת השאלה האם חלק גדול מתוך אותם שלושים זנים הלך לאיבוד עם השנים, או שמלכתחילה הייתה 'טרמינולוגיה סינונימית', כלומר בכפר הזה קראו לזן מסוים ככה, ובכפר אחר קראו לו אחרת.
"לשאלת זית הבר, חקלאים מגדלים זיתים ומכליאים בין זני בר וזנים מתורבתים כבר אלפי שנים, והערבוביה שנוצרה מקשה מאוד למצוא בטבע זני בר. אם תשאלי בוטנאים האם קיימים 'זיתי בר', קרוב לוודאי שהם יגידו לך שאין. אחרי שבחנּו את הנושא במחקר שלנו, ראינו שאפשר למצוא פה ושם, בכרמל למשל, עצי זית שאולי לא מייצגים את מין הבר הטהור, אבל אנחנו יכולים להגיד שהם הקרובים ביותר אליו".
אז מה החזון של המחקר שאתם עורכים?
"כל אחד מאיתנו מתמקד בהיבט אחר. אני אישית רוצה לנסות להבין את תהליך התִרבות של הזית. כבר בשנות התשעים מצא הארכיאולוג ד"ר אהוד גלילי בכפר־סמיר שבחוף הכרמל ממצאים שמרמזים על תחילת התרבות באזור הזה. ברגע שאת מוצאת כאן תשתית ורשת מתקני בית בד שהיא הקדומה בעולם, יחד עם כמויות גדולות של חרצנים וגרגרי אבקה של זית בשכבות גיאולוגיות שונות, אלו עדויות מבוססות לכך שאצלנו התחילו לגדל זית בתרבות. העדות הגנטיות שנמצאו עד כה דווקא לא ממקמות את התהליך הזה בארץ, אלא בצפון הלבנט, באזור עיראק. אני לא מסכים עם ההנחה שמרכז התרבות היה שם, ואני חושב שבעזרת המחקר שלנו נגלה שזה אכן התרחש כאן".
ברזני ועמיתיו עובדים בטכניקה שנקראת "טביעות אצבע מולקולריות". בגנום ישנם מקטעים קצרים המורכבים משניים עד שישה בסיסים שחוזרים על עצמם. הרצפים האלה ("מיקרוסטלייטים") מהווים עבור החוקרים סמנים, מרקרים, שבאמצעותם אפשר לבחון שונות גנטית בין פרט אחד לאחר. הטכניקה הזו משמשת בין השאר לאבחון מחלות, לזיהוי ראיות בזירות פשע, לבדיקות אבהות וגניאולוגיה ועוד. היעילות של הטכניקה נובעת מהמגוון הרחב שמציגים המיקרוסטלייטים בין הפרטים השונים באוכלוסייה. חוקרי מכון וולקני סרקו את סמני הדי־אן־איי של הזית, ובעזרתם השוו בין הדגימות שנלקחו מהחלק העליון של כל עץ ובין דגימות הענפים הצעירים שבבסיס הגזע, כדי לגלות אם העץ עבר תהליך של הרכבה. מעבר לזה, הם יכלו ללמוד על זהות הזנים שבחרו החקלאים הקדומים להרכיב.
הממצאים, מספר ברזני, היו מובהקים: "מתברר שבערך 90 אחוזים מהדגימות שנלקחו מנוף העצים העתיקים, שייכות לאותו זן מקומי שאנחנו מכירים, הזית הסורי ככל הנראה. שוב, אין לנו אבטיפוס לקבוע באמצעותו שזה אכן זית מזן סורי ולא נבאלי, אבל מהשוואה לעצים שידועים לנו מהזן, אנחנו משערים שזה הוא. עוד מצאנו שאחוז גדול מהעצים העתיקים הם מורכבים, כלומר אין זהות גנטית בין נוף העץ לבין מערכת השורשים".
החוקרים גם גילו שכרבע מהדגימות שנלקחו מבסיס הגזע מצביעות על קבוצה גנטית דומיננטית אחת. מכאן הסיקו שבתהליך ההרכבה שבוצע בעצים לאורך ההיסטוריה המקומית, הייתה העדפה ברורה לכנה מזן מסוים. "זה מבחינתנו הממצא המפתיע והמעניין ביותר, כי עד היום לא היה ידוע שהתקיימה בעת העתיקה איזו סלקציה לטובת כנה ספציפית, לא בזיתים ולא בעצי פרי אחרים", מתרגש ברזני. כאן הוא שולף כותר כתוב אנגלית מספרייתו הענפה. על העטיפה מאוירות חיטה ושעורה, והכותרת היא "ביות צמחים בעולם העתיק". את הספר הזה, שראה אור בהוצאת אוקספורד המכובדת ונחשב ספר קלאסי בתחום, חיבר פרופ' דניאל זֹהרי – חוקר גנטיקה בוטנית ידוע, בנו ותלמידו של הבוטנאי האגדי וחתן פרס ישראל מיכאל זהרי. "דניאל זהרי מספר פה שבטורקיה ישנם עצים שחקלאים הלכו לקחת מהם חומר גנטי כדי להשתמש בהם ככנה, אבל לא מצאנו שום עדויות בספרות לכך שהמגדלים בוחרים כנה אחת שכדאי להרכיב עליה כדי להקנות תכונות מיוחדות לעץ. היתרון שמעניקה הכנה לא ידוע, ויכול להיות שאין כזה דבר, אבל אנחנו ננסה להבין בעבודה שלנו מה ייחודי בכנה שנפוצה כאן".
לנצח את הזבוב
חוקרי המעבדה לא מסתפקים בטביעות אצבע גנטיות לבדן; הם נעזרים גם במה שמשאירים אחריהם חקלאים, מפיקי שמן ומושחי מלכים – חרצנים של זיתים. על שולחן מעבדה לא רחוק מחדרו של ברזני, נח מכשיר טומוגרפיה ממוחשבת, מעין מיני סי־טי. לתוכו מוכנסים בזה אחר זה, כשהם מושכבים על מצע ומודבקים אחר כבוד, חרצנים עתיקים וחרצנים בני זמננו. סריקה שלהם ואנליזה משולבת מעניקות לחוקרים עוד מידע על הזנים שניצבים מולם. מהמסך ניבט תוצר הסריקה: בסרטון היפהפה נע מולי חרצן המדגמן את שטח הפנים החיצוני שלו.
"זה חרצן של זית בן ימינו שמשמש כנקודת השוואה", מסביר ברזני. "אנחנו יכולים בעזרת הסי־טי לראות את דגמי החירוץ שעליו, ולהשוות לחרצנים עתיקים. אנחנו יכולים גם לחדור פנימה ולראות את מה שקורה בתוכו, להשוות בין החרצנים השונים, וכך יש בידינו עוד כלי לזיהוי זנים".
מי שהשתמש רבות בדגמים הייחודיים של החרצנים הוא הארכיאולוג הבוטני פרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר־אילן, שעוסק בשחזור הנוף הקדום של ארץ ישראל וראשית החקלאות. פני השטח של החרצנים סייעו בידי כסלו ושותפיו לגלות ששלושת זני הזיתים המסורתיים שקיימים בארץ הם אותם זנים שכרסמו מורדי מצדה. למסקנה הזו הם הגיעו הודות לאלפי חרצנים שנשתמרו בשלמותם באתר המדברי.
אז בדיקות גנטיות יש, וסריקות חרצנים גם יש, והשלמת התמונה נעשית בעזרת ארכיאולוגיה. "התחלנו בשיתוף פעולה עם פרופ' גיא בר־עוז מאוניברסיטת חיפה, שחופר באתרים ביזנטיים בנגב. אנחנו רוצים לעבוד על מה שנקרא די־אן־איי ארכאי, לרתום גם את הארכיאולוגיה כדי להבין מה גדל כאן. בנגב ישנם עצים עתיקים ששרדו מאות שנים ללא השקייה מכוונת, והם שריד לתקופות עבר שבהן הייתה חקלאות. בחפירות מוצאים כמובן גם חרצנים. נשתמש בסמנים גנטיים ובחרצנים וננסה להבין באיזה זן מדובר. זו עבודה שרק עכשיו קורמת עור וגידים, ובדיוק בימים אלה אנחנו לוקחים דוגמאות כדי לשייך את העצים בנגב, לבחון את הזהות הגנטית שלהם ביחס לעצים עתיקים אחרים שגדלים פה, ולראות אם זה אותו זן".
מכל העצים משתתפי המחקר נלקחו ייחורים, שהושרשו וניטעו בשתי חלקות: האחת בפארק רמת־הנדיב והשנייה במרכז מחקר גילת שבצפון הנגב. "ברגע שהעצים מניבים פרי, אנחנו יכולים להסתכל על השונות הגנטית בצורה מדויקת יותר. כשעץ מסוים שונה ממשנהו מבחינת גודל הפרי והרכב השמן, למשל, תמיד עולה השאלה האם זה קורה רק כי אחד גדל בכרמל והאחר בירושלים. תנאי הסביבה השונים הרי משפיעים על הפנוטיפ (המופע החיצוני של הגנטיקה, כלומר תכונות גלויות שהן שילוב של הגנוטיפ והסביבה – י"א). לכן היום קבוצה אחת גדלה בדרום ואחת בצפון, כשהעצים בכל אחת מהן נהנים מתנאים זהים לחלוטין. כך אנחנו יכולים לברר אם השונות הגנטית באמת קיימת".
את ד"ר דג שנמצא בימים אלה בסיור מקצועי בארה"ב, אני שואלת על מטרת־העל של המחקר המורכב. האם כל תכליתו היא מדע בסיסי, או שאפשר יהיה לעשות בידע שימוש פרקטי, למשל להיעזר במינים מסורתיים כדי להחזיר תכונות שאבדו לזית באלפי שנות סלקציה.
"תראי, הזנים המודרניים של זית מותאמים לחקלאות אינטנסיבית. הם מבוססים על השקיה מסודרת, הם גדלים במטעים צפופים שעדיין מאפשרים כניסה של מיכון חקלאי, והם מניבים פרי גדול ושֶמן איכותי. הגידול המסורתי לעומת זאת הותאם לחקלאות־בעל, כלומר לא הייתה השקיה מסודרת והגידול התבסס על גשמי החורף, ודווקא בגלל זה המינים המסורתיים יכולים להיות מקור לתכונות מעניינות מאוד.
"בזית יש כמה בעיות רציניות שנגרמות על ידי מזיקים. יש למשל את זבוב הזית שעוקץ את הפרי ופוגע באיכות שלו כך שהוא לא יכול לשמש למאכל. יש מחלה שקרויה 'עין הטווס' שפוגעת קשה בעץ. אולי אם נחזור לשונות הזאת, למגוון שהיה באוכלוסיות הזית של החקלאות המסורתית, אפשר יהיה לאתר תכונות של עמידות ויכולת להתמודד עם תנאי הסביבה הייחודים לארץ, כמו מזיקים מקומיים וקשיי אקלים. נוכל להשתמש בזנים האלה לא רק באופן ישיר למחקר, אלא גם בתהליך ההשבחה של הזיתים שנעשה בחקלאות. בשנים האחרונות אני עובד רבות על איכות השמן של העצים ועל יכולת התמודדות של העצים העתיקים עם יובש והשפעתו על איכות השמן, בניסיון להבין האם אכן ניתן למצוא זן בעל פוטנציאל חקלאי ייחודי שאפשר יהיה אולי להשתמש בו בעתיד. אבל עוד חזון למועד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
