רצפת ביתו של ראם לוי עשויה קורות עץ ארוכות. הקירות הם פלטות עץ תעשייתי, והתקרה – אריחי קלקר מרובעים. את הבית הזה בנה לוי בעצמו לפני כארבע שנים, כשהוא משתמש כמעט אך ורק בידו הימנית, אחרי שהשמאלית רוסקה בתאונת דרכים קשה. "עברתי ניתוח ונשארתי עם פלטינות בגוף ובלי מפרק בכף יד שמאל", הוא מספר. "הרופאים אמרו שלא אוכל יותר להזיז את היד, אבל אני רציתי לצאת מזה, כי ידעתי שככה לא אוכל ליצור דברים כמו שאני יודע ואוהב. החלטתי לבנות את הבית ביד אחת, ולנסות להפעיל גם את היד המשותקת כדי לשקם אותה. היום יד שמאל שלי מתפקדת כרגיל".
לבניית ביתו התייחס לוי כמו להקמת יצירת תפאורה ענקית, אחד מתחומי עיסוקו. "הצבתי על הקרקע רפסודה גדולה מברזלים, ועליה הרכבתי את כל מה שדרוש בבית – סלון, מטבח, שירותים ומקלחת. רוב הדברים בנויים בצורה אקולוגית. גם חפרתי בור ספיגה, כך שכל השפכים 'נאכלים' על ידי הטבע".
הבית הזה שוכן בפרדס־חנה, סמוך למתחם "אורוות האמנים". לוי (38) חי כאן במה שנראה כמו ממלכה פרטית, הפרושה על פני כחצי דונם. מתחת לסככת העבודה שלו אפשר להבחין בדגמי קלקר גדולים, מעשה ידיו. רוב יצירותיו אינן נמצאות פה, אלא פזורות בתערוכות ומיזמים מסחריים שונים ברחבי הארץ – בובות ענק, מיצגים ייחודים, תפאורות לתיאטרון ואפילו פארק אתגרי שהגה, עיצב והקים.
אני מתארח אצל לוי ושמחה, כלבת הג'ק ראסל טרייר שלו, ימים אחדים לאחר שסיים לבנות "תפאורה" למחלקה האונקולוגית החדשה לילדים בבית החולים ברזילי באשקלון. "הם רצו לתת לילדים תחושה קצת יותר נעימה ופחות מנוכרת ממחלקות המבוגרים. המעצב תכנן תפאורה של יער פלאים נחמד, כולל דלפק קבלה שנראה כמו עץ עם ציפורים מעליו, ואני בניתי את זה בדרך שלי", מספר לוי. בפרויקט אחר, בסניף "עזר מציון" בבני־ברק, הוא בנה משחקייה לילדים בעלי מוגבלויות. "הבנתי שאני יכול להעניק מעט נחת רוח לילדים האלו, שנמצאים במצב לא קל. במקומות כאלה אני מכניס את הנשמה שלי, וזו תחושה הרבה יותר טובה מעבודה שהיא מסחרית לגמרי. פתאום המטרה היא לא להרשים, לא לגרום לאנשים להגיד 'וואו', אלא לתת לילדים ליהנות ולהרגיש טוב".
יש עבודות של "וואו" שממש נקשרת אליהן?
"עשיתי לפני כמה זמן פרויקט עבור אוליגרך, שרצה לחתונה שלו תפאורה של רומא העתיקה. הוא ביקש שאצור לו את הפסל של סוקרטס וסביבו מזרקת מים, בתוך חודש. זו עבודה שאני גאה בה מאוד, כי הייתי צריך לחשוב בכמה רבדים וחומרים, ולבנות בסופו של דבר משהו אסתטי ומרשים שלא עשיתי קודם. תוך כדי העבודה גיליתי שאני יודע לקחת כמעט כל חומר וליצור ממנו מה שאני רוצה, ממש כמו פלסטלינה.
"כמו בכל בן־אדם, גם בי יש ידע קדום שצריך רק טריגר כדי לצאת החוצה. כי איך פתאום אפסל או אעתיק משהו שדומה, למשל, ליצירות של לאונרדו דה־וינצ'י? הרי מעולם לא נגעתי בחומרים האלה ולא יצרתי דמויות כאלה, ואם אתחיל לחשוב איך אני עושה את זה ועומד בזמנים, זה פשוט לא יקרה. לכן צריך לתת לידע הקדום לפרוץ החוצה, בלי שום מסננים. הידע הזה שנמצא בנו יכול לצאת ביצירת פסל, בפתרון משוואה מתמטית, וגם בכתיבה של שיר שייגע במיליוני אנשים".
עולם בתוך פרפר
בזמן הריאיון אנחנו יושבים על מזרן מרופד בכריות. ברקע הכלבה שמחה מנשנשת ברגים באורך עשרה סנטימטרים. לוי קם להכין קפה, ומספר לי שבנערותו נזרק מהתיכון באמצע כיתה י'. את בחינות הבגרות השלים בתיכון אקסטרני. "ההורים שלי – אמא סוכנת ביטוח, אבא שעובד בתעשייה האווירית – רצו שאוציא תעודת בגרות כי הם ראו בזה דרך להתקדמות. אצלם הכול צריך להיות לפי הספר: ללמוד, לעבוד, להתפרנס, להתחתן, לגדל משפחה, לגור בדירה שיש לה קירות מאבנים. אבל אני שובר כל מוסכמה שאני נתקל בה".
כלי הביטוי האמנותי הראשון שלו היה הציור. "אני זוכר שכשהייתי קטן התבוננתי באיזה פרפר יפה וצבעוני; ראיתי בו את היופי של העולם, וניסיתי לחקות את זה על הדף. במשך השנים הציור הפך עבורי למעניין ואתגרי יותר, ובזה התעסקתי רוב הזמן. הייתי גם מפרק דברים; כל מה שמצאתי ברחוב, או ששכב זרוק בבית. רציתי לראות מה יש בפנים, איך דברים בנויים, איך נוצרת צורה. זה היה הבסיס להמשך הדרך".
כנער הוא אהב לצאת ולהכיר את הטבע מקרוב, במקום לשבת וללמוד. "אהבתי לטייל. נסעתי הרבה בטרמפים, וזה לימד אותי איך להתנהג עם אנשים. פעם הלכתי לאיבוד במדבר ויצאתי מזה, וככה הבנתי שאני יודע איך להסתדר בטבע".
בצבא שירת ביחידת דובדבן, והרגיש שמצא שם את מקומו. "מבחינת הוריי הייתי כישלון, כי לא הצלחתי ללמוד שום דבר, וזה גם לא עניין אותי. הבנתי שאני צריך להראות לכולם, וגם לעצמי, שאני שווה משהו. בגיבוש לדובדבן גיליתי שיש לי יכולות אחרות, שונות משל החבר'ה שהגיעו להישגים לימודיים. מצאתי בי כוחות פיזיים ובעיקר מנטליים שעזרו לי מאוד בשירות. יחידת דובדבן היא לא מקום פשוט; אתה נלחם גם על הנוכחות שלך בתוך הקבוצה, בנוסף ללחימה באויב מסביב".
גם מהשירות בדובדבן הוא הפיק, לדבריו, מיומנויות שמלוות אותו עד היום. "יש לי יכולת פיזית ומנטלית לראות מטרה, להתמקד בה ולתקוף אותה מכל הכיוונים. למשל, יש לי עכשיו פרויקט שבו אני צריך לבנות בתוך חודשיים ספינה מבטון באורך 25 מטר. זו עבודה מאוד פיזית: לערבב בטון, לרתך, להרים דברים מסיביים. בדובדבן למדתי שאני מסוגל לעשות את כל הדברים האלו בתוך זמן קצוב".
אחרי השחרור החליט לוי לא ללכת במסלול שהיה פופולרי בקרב חבריו ליחידה, אלא לפרוץ לו דרך משל עצמו. "יכולתי להרוויח הרבה מאוד כסף כמאבטח אח"מים, אבל התשוקה שלי הייתה למצות את המתנות שקיבלתי בתחום האמנות. אני מאמין שלכל אחד יש תשוקה חזקה שאיתה הוא יכול ללכת עד הסוף, והשאלה היא רק באיזו ממלכה הוא חי. כמו ההורים שלי, גם רוב האנשים רוצים שתתנהל כמו שהם חושבים שצריך לחיות: שתהיה נאמן למערכת, תפרנס, תביא ארבעה ילדים, ותחיה ככה, בלי תשוקה, עד שתמות".
לכן אתה עדיין רווק?
"עד לא מזמן הייתי בזוגיות, אבל תמיד ידעתי שברגע שתהיה לי משפחה, לא אוכל יותר להתעסק בתשוקה שלי".
למרות הרצון שלו לעסוק באמנות, תחום הפיסול לא היה בכלל בכיוון שלו. עד שיום אחד, הוא מספר, הלך ברחוב וראה שלט גדול, תלת־ממדי, בצורת נעל של נייקי. "זה מאוד הרשים אותי. רציתי לדעת ממה יצרו את הנעל, אז זרקתי עליה אבן. מהחתיכה הקטנה שנפלה הבנתי שהשלט עשוי קלקר. הרמתי טלפון לחברת השלטים והודעתי שאני בא לעבוד אצלם. אמרו לי 'בוא', ושיבצו אותי בעבודות ניקיון. במקביל עזרתי לעובדים שפיסלו בקלקר, הייתי הסנג'ר של כולם. כשראיתי אותם מפסלים אמרתי 'וואו, מה זה הדבר הזה'. בשבילי זה היה ממש כאילו שמעתי אותם מנגנים איזו סימפוניה".
במשך כשנה הוא עבד כמנקה במפעל, והתאזר בסבלנות עד שתגיע ההזדמנות לבטא את כישוריו. "הרגשתי שם בגן עדן. הייתי מסתובב ביניהם הרבה, מסוקרן מהיצירה, וככה למדתי את היסודות. אחרי כמה זמן החלטתי שאני חייב ליצור בעצמי, אז ביקשתי צ'אנס מהבוס, והוא נתן לי לנסות. הרגשתי שמשהו בי נפתח, כמו אדם שיושב ליד פסנתר ומתחיל פתאום לנגן".
בין חיזור לשמירת מרחק
בלי לצבור יותר מדי ניסיון, הוא לקח את מה שלמד ועבר הלאה. "לאדם, כמו לצמחים, אין מה לעשות בעולם חוץ מלהתפתח. אז התפטרתי, והתחלתי לעצב כל מיני דלפקים מיוחדים לפאבים ולבתי עסק. הצעתי להם שאעשה את זה במחיר עלות, כמעט חינם. הייתי איש עסקים גרוע במיוחד, אבל רציתי להתקדם מבחינה מקצועית וללמוד. באותה תקופה עשיתי המון טעויות, כי לא ידעתי איך לבנות, וכל דבר שעבדתי עליו לקח המון זמן. לפעמים הרגשתי תקוע, אבל תמיד הייתה לי אמונה חזקה שאני צריך לפרוץ הלאה".
מעיצוב הפאבים הוא עבר לפסל בחברות שמייצרות תפאורות. "נתנו לי כל מיני פרויקטים, כמו נעל ספורט מוגדלת לתצוגה, או פלפל ענק לשלט חוצות. הייתי עובד בעיקר בקלקר – לוקח גוש ומתחיל לגרוע ממנו חומר. את העבודות האלה צריך להתאים לצרכים של הלקוחות: לפעמים זה לפסל משהו למקום סגור כמו קניון, ולפעמים למקום פתוח; לתערוכה ארוכת־טווח, או למיצג של כמה שעות. בהתחלה לא ממש הכרתי חומרים, אבל כל הזמן התנסיתי ולמדתי. קרה גם שהכנתי מוצגים שהיו שבירים או כבדים מדי, אבל מתוך ניסוי וטעייה מצאתי את הכיוון הנכון".
במשך כארבע שנים עבד לוי כעצמאי, ואז החליט להתאוורר למשך שנה בהודו. מקץ שלושה חודשים שם, הרגיש שהוא לא יכול להמשיך לטייל. "בהודו גיליתי בפעם הראשונה את התשוקה החזקה שלי – לעשות משהו עם הידיים. הרגשתי שאני לא יכול להסתובב ככה סתם, אלא חייב ליצור בכל יום.
"התשוקה לעשייה היא כמו אישה: אם תחזר אחריה יותר מדי, היא תברח. אתה צריך למצוא את האיזון בין חיזור לבין שמירת מרחק. התשוקה הזו היא עניין חמקמק, ולדעתי אין הרבה אנשים שהיא אינסופית עבורם. מצד שני, היא הבסיס לכל דבר, ואם לא תעבוד איתה, תשתעמם מהר".
הפרויקט הגדול הראשון שהשיג אחרי שובו מחו"ל היה בניית פארק מים אתגרי על גג קניון עזריאלי בתל־אביב. "יום אחד ישבתי בעזריאלי, וראיתי שיש למעלה שטח גדול בלתי מנוצל. החלטתי שאני עושה שם משהו. עליתי למשרדים, דפקתי על הדלת של מנכ"ל קניוני עזריאלי, ארנון תורן, והצעתי לו לבנות שם פארק. כנראה מצאתי חן בעיניו, והוא הפנה אותי לאיש עסקים ששכר את המקום אבל לא ידע מה בדיוק לבנות על הגג הזה. באתי אליו עם רעיון, וזה התאים לו. למזלי הוא נתן לי להרים את הפרויקט, וזו הייתה מתנה אדירה. הוא גם לימד אותי איך לנהל; לקום מוקדם בבוקר אחרי שתכננת את המטרות יום לפני, לקחת אחריות על עשרים איש ולהגיד להם מה לעשות. זו הייתה הפעם הראשונה שבעבודה בסדר גודל כזה אומרים לי: 'ראם, סומכים עליך, אתה תעשה את זה'".
בתוך ארבעה חודשים סיים לוי את הקמת הפארק, ואז יצא להפסקה של שנה, "להסתלבט קצת", כדבריו. כשהחליט לשוב לפעילות, לא הצליח להשיג פרויקטים דומים. לבסוף מצא עצמו עובד שוב במגדלי עזריאלי, אך במשימה יצירתית הרבה פחות: הרכבת פרקטים. "אני זוכר את עצמי כורע על הברכיים, מניח פרקט על הרצפה, וקולט את העובדים שניהלתי שנה קודם יוצאים מהמעלית ורואים אותי ככה. באותו רגע הרגשתי ממש בתחתית. זה נתן לי את הכוח לקום ולעזוב. אמרתי למעסיק תודה, והחלטתי לחזור לעצב בתלת־ממד".
המגדל והשן
לוי שב לעבוד כעצמאי בשביל כמה חברות, בעיקר "ארגונית", מחברות התפאורה הגדולות בארץ. "קיבלתי עבודות בנפח כזה שכבר יכולתי לפתוח מקום משל עצמי. השינוי שעשיתי הוכיח את עצמו".
כיום הוא מתעסק ב"עבודות אקסטרים", למשל עבור העדלאידע הגדולה בחולון. "אני בונה בובות־ענק מקלקר שיועלו אחר כך על עגלות. זה אומר לעבוד ארבעה חודשים בטירוף, עם המון אמנים ושיגעונות. בכלל, לקחתי על עצמי פרויקטים הזויים שצריך לבצע בדייקנות ובמהירות. זה אופי ההפקות בישראל, הכול מעכשיו לעכשיו. גם לי יש רצון להיות כל הזמן בתנועה, לא להתעסק במיזם שיהיה מוכן רק בעוד שנתיים. העיסוק שלי ב'פיסול שיווקי' מאפשר לי את זה – גם מבחינת התוצאה המהירה יחסית, וגם מבחינה כלכלית". בין עבודותיו – יד הענק המוכרת מהתוכנית "דה־וויס", התינוק של במבה, תפאורה לפסטיגל, דמויות מיתולוגיות ל"פארק הקרח" באילת, ויצורי ענק לתערוכת "עולם המפלצות" במוזיאון תל־אביב.
אחת מיצירותיו של לוי הוצגה לאחרונה בבית הנשיא. "פנו אליי שאייצר פה עם שיני ענק, כחלק ממיצג גדול יותר שמסמל כמה תכנים, ובהם בריאות השן. רצו שאשלים את הפסל בתוך שבועיים, בדגש שיהיה קל ונייד אבל גם חזק, כדי שילדים יוכלו לעלות עליו. אז בניתי קונסטרוקציה יציבה שעומדת בתקן הבטיחות, ועליה העמדתי את הפה היפה עם השיניים מקלקר. זה מדהים, צריך להקפיד על כל כך הרבה דברים בשביל פסל שאמור לעמוד במקום אחד במשך כמה שעות בלבד".
הרצון של לוי להתקדם ולהתנסות בחומרים חדשים שולח אותו בכל פעם למרחבים חדשים. כך מצא עצמו למשל מייצר חלקים קלים למסוק, שיאפשרו טיסה בגובה נמוך במיוחד. "אני זורק את עצמי לכל מיני מקומות בלי לדעת איפה אפול. אני חייב לגעת בכמה שיותר חומרים, כי אם אתעסק רק באחד, אשתעמם".
יצרת במהלך השנים עבודות שונות ומגוונות. יש איזו עבודה שאתה עדיין חולם לעשות?
"אני רוצה ליצור אמנות שמבטאת משהו בתוכי. כרגע אני בתהליך של למידה – וכשזה יגיע, זה יגיע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
