בין בג"ץ לצה"ל: המאבק להריסת בית המחבל שרצח את גיסי

ריאיון ברשת ב': הצבא החליט לא להרוס את בית המחבל (5.9.18)

הילדים אצל השכנים, אני שותה קפה בחברת הרוחות העזות.

"שלום, בתאל? אני מתקשרת מההפקה של יומן הערב של רשת ב'. רצינו לדעת מה אתם חושבים על החלטת הצבא לא להרוס את בית המחבל שרצח את עדיאל".

"מממ, האמת שאין לי מושג על מה את מדברת, אני גם לא בטוחה ש…"

"אוקיי, פשוט תעלי לשידור ותגידי מה שאת חושבת".

"אבל אני לא בטוחה ש…"

"אל תדאגי, יהיה בסדר".

עליתי לשידור, יותר כעיתונאית שעושה טובה קולגיאלית מאשר כבת משפחה בעלת אידיאולוגיה סדורה או מסר נוקב. הייתי מבולבלת. כתבת השטחים של "כאן", כרמל דנגור, נחלצה לעזרתי בשידור והפיקה דברי טעם, הרבה יותר משאני הצלחתי לספק למאזינים. "ההחלטה שלא להרוס את הבית בשל חשד שהמחבל לוקה בנפשו היא תקדימית, ועלולות להיות לה השלכות עתידיות", היא מסבירה. אני מודה לה בלב, יורדת מהשידור ויוצאת מבית השכנים שאליו פרצתי בגלל הרוחות העזות. טלפון מחמותי: היא שמעה על ההחלטה הזו בשידור, אף שהבטיחו לי ש"המשפחה מעודכנת".

מפה, בחודשים הבאים, לאט ובערמומיות, חצי בניגוד לרצוני, אני נגררת למלחמה הזו – הרס בתי מחבלים שמה. מה שעוזר לכך לקרות הוא החצי השני של רצוני, כמובן. ימין דוחה, שמאל מקרבת, ד"ר ג'קיל ומר הייד בתוכי, רק לא ברור מי זה מי. בעלי שיחיה (ולא יירצח) לא מבין למה אני מתעסקת בזה. כשאני שואלת אם הוא רוצה שיהרסו את בית המחבל שרצח את אחיו, הוא עונה שאינו רואה סיבה להתעסק בזה, ושמצד האמת, בני משפחה לא אמורים להתעסק בזה. אני מסכימה איתו. זה לא עניין אישי, זה עניין לאומי. אבל ככה העולם הזה עובד: אדם קרוב אצל עצמו ואדם קרוב אצל כאביו, ומלחמותיו נגזרות מהם. אכן, ראוי היה שלא בני משפחה שכולים יובילו את המאבק להריסת בתי מחבלים, ולו כדי שהמלחמה הזו לא תצטייר כמסע נקם אישי. ובכל זאת, ככל שאני נחשפת לעוד חומרים ולעוד מקרים, וככל שהתמונה הרחבה הולכת ומצטיירת בפניי, אני לא יכולה לא ללבוש את בגדי הוונדר־וומן שלי. אני רוצה להציל את מדינת ישראל מהטלפיים של עצמה.

חצי שנה לפני כן נרצח גיסי, עדיאל קולמן, ברחוב הגיא בירושלים. זה קרה בעת שחזר מעבודתו כרתך בעיר דוד לביתו שבכוכב־השחר, מסלול שעשה יום־יום במשך ארבע שנים. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים קטנים. המחבל, עבד אל־רחמן בני פאדל, נורה בידי שוטר ונהרג.

בעבר כבר החליט הקבינט המדיני־ביטחוני שיש להרוס בתי מחבלים לצורך הגברת ההרתעה. המפקד המבצעי הבכיר – במקרה שלנו, אלוף פיקוד המרכז – הוא הגורם המקצועי שמחליט אם נכון ליישם את המדיניות הזו במקרה ספציפי. בהתאם לכך, הוצא ב־2 באפריל צו הריסה לביתו של פאדל, בכפר עקרבה שליד שכם. שישה ימים לאחר מכן, בעזרת ארגון השמאל הקיצוני "המוקד להגנת הפרט", הגישה משפחתו לצה"ל השגה נגד ההריסה, בטענה שפאדל סבל ממחלת נפש. חשוב להדגיש: כשצה"ל מוציא צו הריסה, זה כדי להרוס, לא כדי לשחק. פחות מחמש פעמים עד היום קרה שצה"ל חזר בו מצו כזה. במקרה של המחבל שרצח את הדר בוכריס, למשל, הצבא אכן הגיע למסקנה שמדובר בחולה נפש, ולכן כלל לא הוצא צו הריסה. במקרה שלנו, הגורמים המוסמכים בצה"ל ובמשרד המשפטים לא חשבו שהאיש לוקה בנפשו, ולראיה – הם חתמו על צו ההריסה, שמקבל את אישורם האישי של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

בדרך כלל, גורלן של השגות נגד צווי הריסה מוכרע בתוך חודש־חודשיים. לא כך אצל משפחתו של פאדל: כחמישה חודשים לאחר שהוגשה ההשגה, הבחין שי גליק, מנכ"ל ארגון "בצלמו", שלא ניתנה כל החלטה בעניין. הוא התחיל לשגר מכתבים ליועמ"ש איו"ש אייל טולדנו, למפקד פיקוד המרכז אלוף נדב פדן, לשר הביטחון אביגדור ליברמן וליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. חמותי יעל, אמו של עדיאל, שלחה מכתב לסגן שר הביטחון הרב אלי בן־דהן, וביקשה לדעת כיצד ייתכן שחולף כל כך הרבה זמן וצה"ל לא מודיע על החלטתו.

בצה"ל, ככל הנראה, החליטו לא להחליט. הם כנראה חששו שהמשפחה תעתור לבג"ץ, ואולי קיוו שהזמן יחלוף, אף אחד לא ישים לב, והסיפור יישכח. למה? פשוט מאוד: צבא ההגנה לישראל לא רוצה שיגידו שהוא נכנע למחבלים. זה לא טוב ליח"צ של הארגון. ובכן חברים, אין דרך קלה לומר זאת, אבל זה בדיוק מה שקרה.

רק בעקבות רצף הפניות של גליק ניתנה לבסוף תשובה. ב־5 בספטמבר התבשרו בני משפחת המחבל שהשגתם התקבלה, וכי "מפקד צה"ל באיו"ש יימנע מהפעלת סמכותו שבדין להחרים ולהרוס חלקים במבנה בכפר עקרבה שבו התגורר המחבל", בשל "נסיבות העניין". במכתב שנשלח אלינו באותו יום מלשכתו של מפקד פיקוד המרכז נכתב כי "לנוכח מצבו הנפשי של המחבל, אין מקום לנקוט צעד הרתעתי כלפי בני משפחתו". כל ניסיונותינו לקבל את חוות הדעת המלאה ולהבין על איזה מצב נפשי מדובר, העלו חרס.

אגב, המכתב כלל גם התייחסות לפניית עורך הדין שלנו, מיכאל ליטבאק, בעניינו של המחבל שרצח את לוחם דובדבן רונן לוברסקי. עוד לפני כן נטען כי הצבא מסרב להראות את צו ההריסה למשפחתו של לוברסקי, ככל הנראה כדי שלא ייוודע שמדובר בצו חלקי. במכתב שקיבלנו צוין בהערת אגב שמשפחת המחבל הגישה השגה על הרס חלק מהבית. לאביו של רונן נדלקה נורה אדומה, ו"בצלמו" יצאו עם הסיפור לתקשורת, מה שגרם לשינוי הצו ולהריסה מלאה של הבית.

דיונים אסטרטגיים בקבוצת הוואטסאפ "הרס בית המחבל. קולמן" (6.9.18)

בקבוצת הוואטסאפ היוקרתית שקמה לצורך המאבק, חברים מלבדי עוד 15 אנשים – משפטנים, עוזרים פרלמנטריים ואקטיביסטים. כשישה מהם עוסקים בנושא באופן פעיל מאוד, האחרים עוזרים היכן שהם יכולים. לולא הקבוצה הזו, שפתח שי גליק, לא הייתי בכלל נכנסת לעובי הקורה של העניין. התכתובת בקבוצה מתנהלת על בסיס יומיומי. זה החמ"ל שלנו. כל החברים מקדישים מזמנם וממרצם למען המטרה: החזרת ההרתעה למדינת ישראל.

למה כל כך חשוב לנו שהבית ייהרס? זאת שאלה טובה שהולכת ומתבררת עם הזמן. אילו הייתי צריכה לענות על כך באותו יום, התשובה שלי הייתה יותר מגומגמת. אבל האינטואיציה הראשונית, שאמרה שמשהו פה לא בסדר, מתבררת בחודשים הבאים כנכונה. חוש הצדק של הפרדה העקשנית שאני מוביל אותי בדרך חתחתים לעוד ועוד סימני שאלה סביב התנהלותה של המדינה בנושא.

ובכל זאת, יש גם סימן קריאה אחד גדול. המקרה של הרוצח שנטל את חייו של עדיאל, חושף דרך חדשה לעקר את הריסות הבתים: דיון לגופו של מחבל. עד כה רוככו ההריסות על ידי בחינה של זיקת המחבל לדירה שבה הוא גר; זה היה הקריטריון שלפיו נקבע איך וכמה להרוס. לא היה כל דיון לגופו של אדם, או לגופו של מחבל, אם נדייק. החלטת צה"ל לא להרוס את ביתו של עבד אל־רחמן בני פאדל מהכפר עקרבה עלולה לבשר על מהפכה שיפוטית, שבה קולו של יועמ"ש איו"ש גובר על קולו של המפקד, והשיח המבצעי הופך להיות רק שיח משפטי (ותכף תשמעו מה אמר לי אלוף הפיקוד).

המחבל שאנו עוסקים בו היה אדם בעל משפחה, מתפקד, שקיבל אישור לעבוד בישראל. הוא כתב שירים רבים על הג'יהאד ועל רצונו "לשרוף את לבבות הכופרים". אבל בצה"ל הגיעו למסקנה שהם לא יצליחו להגן בבג"ץ על החלטת ההריסה, ומרוב פחד מהתקדים שייצור בית המשפט, הם ייצרו את התקדים בעצמם. המשמעות היא שמפה והלאה כל משפחה כזו תרוץ לצה"ל, ומספיק שהיא תוכיח שהמחבל שלה לקח פעם כדורים – וזהו, נגמר הסיפור. צה"ל לא יתעקש להגן על עמדתו ולממש את המדיניות הביטחונית שבה מאמינים מפקדיו. עכשיו תגידו לי, מי צריך את בג"ץ כשאפשר לשנות את המדיניות מבפנים, מתוככי צבא ההגנה לישראל?

סרטון ב"כאן" עולה לרשת, והופך ליריית הפתיחה של המאבק (13.9.18)

סרטון שצילמתי ל"כאן" עולה לרשת. אני טוענת שם שלא ייתכן שמצד אחד המשפחה תהלל את השאהיד שגידלה, ומצד שני תטען שהוא חולה נפש ולא אחראי למעשיו. אבל, מתברר למפרע, אני לא מספיק עצובה בסרטון הזה. אני יותר מדי לוחמנית. אנחנו במדינת־כל־שכוליה אוהבים לאהוב את השכול שלנו עם מבט עצוב בעיניים, ואני קוראת תיגר ואומרת ש"זהו לא עוד סרטון של בת משפחה עם מבט עצוב בעיניים שמבקשת מכם להילחם על הריסת בית המחבל". אני גם אומרת ש"זו בכלל לא המלחמה שלנו", כי אין פה עניין אישי. אין פה נקמה. יש פה דאגה – מה יקרה מכאן והלאה. אבל זה לא מספיק. הסרטון לא הופך לוויראלי כפי שאנחנו מצפים. כ־100 אלף צפיות לנושא שהיה אפשר להוציא ממנו הרבה יותר, לו רק הזלתי דמעה אחת.

ובכל זאת, במבט לאחור אפשר לציין את הסרטון הזה כיריית הפתיחה של מאבק שלא תכננתי להתמסר אליו.

הלוויית ארי פולד, בית העלמין בכפר־עציון (16.9.18)

אני בסיור רקע ככתבת התיישבות. הוואטסאפ גועש מול כל הפסטורליה הירוקה שמביימים לכבודנו הרי השומרון. פיגוע דקירה בצומת הגוש, במרחק עשר דקות מהבית שלי. הדו־קיום השברירי שוב מדמם ונוזל לנו מהידיים. אני נכנסת לשירותים כדי לבכות קצת ולהמשיך הלאה, ואז מגלה שמדובר בארי פולד – אח של חבר, איתן, שנמצא בקבוצת הוואטסאפ היוקרתית שלנו. בטח עכשיו תהיה לו עוד קבוצה, שתיקרא "הרס בית המחבל. פולד".

אני מגיעה לסקר את הלוויה. יומיים לפני יום כיפור, קהל רב, מזמן לא הייתי באירוע תפילה שכזה. ביציאה אני מבחינה באלוף נדב פדן. עד לפני שלושה ימים לא הייתי יודעת לזהות אותו, אבל עכשיו אני ממש מאחוריו, מתלבטת במשך רגע אחד מה לעשות איתו. אני מחליטה לרדוף אחריו. משאירה את הבושה באוהל בית הלוויות של כפר־עציון, שתמות שם, ומטיחה בו מבול של מילים: איך ולמה אתה לא עושה כלום, ועכשיו כולם פתאום יהיו חולי נפש. הוא תולה בי מבט מבולבל, אז אני עושה רוורס ומסבירה מי אני, וח"כ מוטי יוגב מצטרף לשיחה ומזהיר את האלוף מפניי. עיניו של פדן טובות, נו ברור, אנחנו הרי שנינו באותו הצד, אותה קומה אותה בלורית שיער, ואת הטענות שלי הוא ממסמס בעדינות. החיילים שלו מאותתים שכבר חייבים לזוז, אבל פדן מרגיש בחבית הנפץ שאני, אז הוא עדין, חייב להקשיב, שרק ינסה לסכם אותי ואתפוצץ. רגע לפני שייכנס לרכב הצבאי שלו הוא אומר לי: "אני מאמין בהרתעה. לי יש מגבלות משלי, אבל תאמיני לי שאני אשמח יותר ממך אם תנצחי בבג"ץ". לפרוטוקול אני אומרת לו שאני עיתונאית, ומרגישה בנוח לכתוב את כל הדברים האלו.

פגישת היכרות לקראת היציאה למסע באירלנד (תקופת החגים)

זה לא קורה ביום אחד, אבל לאט־לאט אני מתחילה להרגיש משוגעת. יום כיפור הוא כאב ראש אחד גדול, ולמחרת אני בפגישת היכרות עם משלחת של נשות הציונות הדתית שיוצאות לאירלנד במטרה ללמוד על הסכסוך והשלום שם – מסע שאני עתידה לסקר. בסבב ההיכרות אני לא מצליחה להשלים משפט. אני כל כך טעונה. כמה נחמד לדבר על שלום, אבל אני מכירה כבר יותר מדי מתים. בסבב השני אני מצליחה. הידד. הן חושבות שאני חמודה. אני חושבת שאני משוגעת.

חגים הם לא זמן טוב למלחמות. פגרה היא לא זמן טוב למלחמות. מתי בכלל זמן טוב למלחמות? כמה שאנחנו מנסים להפעיל את נפתלי בנט ואיילת שקד – אלו שאמונים על "ניווט הספינה", כפי שיעידו על עצמם בהמשך – אנחנו לא מצליחים. תשובתה של השרה שקד אלינו היא "בחרו הבית היהודי! כדי שבקדנציה הבאה בנט יהיה שר הביטחון!". זה הכי הרבה שאנחנו משיגים.

ב"נאום האחריות" שלו, אחרי ירידתו מעץ האולטימטום של פירוק הממשלה, בנט ידבר על 101 בתי מחבלים שעומדים על תילם. את המידע הזה הוא מקבל מאיתנו בזמן אמת. אחד החברים מקבוצת הצללים שלנו שומע שבנט עולה לשידור אצל ברדוגו בגלי צה"ל, ושולח לו את המידע שהופך חיש מהר לכותרת. הבתים האלו הם 101 עדויות לכך שהספינה לא שטה בדרך הנכונה, אבל כמה חודשים קודם לכן, יו"ר הבית היהודי בוחר לא לנסות להזיז אותה. למה? אומרים לי שבנט לא נכנס למלחמות שהוא לא עומד לנצח בהן. ואני – מלחמה שאני הולכת להפסיד בה? יאללה, בכל הכוח.

אנחנו מבינים שבתקופה הזו אפשר רק לנסות להשאיר את הנושא על סדר היום. מצליחים פה ושם להכניס כותרות. אני מתכננת מופע מול הקריה בתל־אביב: חברים מצחיקולים ימנים יקיימו יחד איתי ועם המגפון מחווה למשורר עבד אל־רחמן בני פאדל. אני קוראת לו "המחבל שלנו", והאמת שזה מצחיק אותי, שיש לי מחבל משל עצמי. תכננתי להקריא קצת משיריו של "חולה הנפש" שצה"ל קיבל את עתירת משפחתו על סמך חוות דעת של פסיכיאטר פלסטיני. רציתי להחזיר לו את כושר שיפוטו, שהרי העיד על עצמו שהוא מושל ביצרו ובשכלו. להחזיר לו את כבודו האבוד. הוא הרי תכנן מסע רצח לכבוד אל־אקצה, ופתאום ניטל העוקץ ממעשיו. רציתי לומר שאם המשפחה קוראת לו שאהיד, אי אפשר לרקוד על הדם פעמיים וגם לטעון שהוא לא התכוון, ואופס, בטעות, ממש בטעות, הוא רצח דווקא יהודי שהלך בעיר העתיקה. באמת שרציתי, אבל פשוט לא עמדו לי כוחותיי לארגן את אירוע השירה החשוב הזה.

ובכל זאת, משהו קורה. בעקבות פניות של חברי כנסת מהבית היהודי (בצלאל סמוטריץ', שולי מועלם ומוטי יוגב) והפורום המשפטי למען ישראל, מודיע יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ אבי דיכטר על קיום דיון בסוגיית הרס בתי מחבלים – דיון ראשון מסוגו זה חמש שנים.

אירלנד. צה"ל בוחן מחדש את ההחלטה לא להרוס את הבית (11.10.18)

במשך שבוע אני באירלנד, עוברת "הזרה" מהסכסוך שלהם אל הסכסוך שלנו. מרחוק דברים נראים קצת אחרת. אני חצי לא מאמינה שאני שקועה במלחמה כזו. אני? בחורה עם נפש יפה של משוררת? זה מה שאני עושה? אני נשבעת לעצמי לחזור לכתוב שירים. גם אם שירי מלחמה. שירים לא הורסים בתים של אנשים. שירים זה דבר יפה. גם פחות חד־משמעי.

ואז אני מקבלת הודעה משי גליק, הרוח החיה של הריסות הבתים, היד המשגרת אינספור מכתבים בנושא לצה"ל ולח"כים, המשוגע האמיתי לדבר: "צה"ל הודיע כי הוא בוחן מחדש את החלטתו שלא להרוס את בית המחבל הערבי שרצח את עדיאל קולמן הי"ד בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים". יֶה בייבי, חזרנו למשחק. השירים יחכו.

ועדת החוץ והביטחון. מנדלבליט קובע: אי אפשר להרתיע חולי נפש (31.10.18)

לא ישנתי כל הלילה שלפני. לא, לא מהתרגשות. ככה אני גם מגישה כתבות גדולות: מדלגת על לילה. אבל נשבעתי שלדיון הזה אגיע מוכנה, שלא אאלתר כמו שאני עושה בדרך כלל (די בהצלחה, אם להיות כנה, לכן אני מרשה לעצמי). אז הכי מאורגן שלי זה לכתוב באוטובוס בדרך לכנסת את כל מה שיש לי להגיד. מרשים למדי בשבילי.

העוזר של דיכטר – שמולו עבדנו כדי לקדם את הדיון הזה, ואף נפגשנו איתו כדי להתכונן – מסמן לי שאדבר ראשונה. אבל לוועדה דינמיקה משלה, ולשכול דינמיקה משלו. ויש פה כאבים טריים, הטרי ביותר שייך למשפחות הפיגוע מברקן, ויש פה כאב עתיק, למשל על סלעית שטרית שנרצחה ב־2001 בבקעה, ויש פה ערבוב של הכול מהכול. רק לחמם, לערבב ולהגיש.

במקום אירוע השירה בקריה, אני מקריאה פה משיריו של המחבל שלנו. גם כשהזמזם זִמזֵם כבר פעמיים, אני ממשיכה. עד שאני כותבת מסודר, אתם תשמעו מה שיש לי לומר. וכצפוי, מתישהו במהלך הנאום אני נשנקת. ערבבתי יותר מדי שכול לקוקטייל אחד גדול. נו, מה חשבתי לעצמי. כלל ראשון בהופעות: לא מערבבים. ועם העייפות והאדרנלין בחיי שהגזמתי, איך לא אבכה. אבל דמעות מצטלמות טוב. שואו שכול במיטבו.

כשאני יוצאת מהדיון מתברר שמנדלבליט, במקרה או לא ממש במקרה, סוף־סוף ענה הבוקר למכתבו של שר הביטחון ליברמן בנושא הריסת בתי מחבלים שלא הצליחו לבצע את זממם המלא ו"רק פצעו" את קורבנותיהם, וכן למכתב שליברמן שלח בענייננו. מדהים. שנה שלמה לקח ליועץ המשפטי לממשלה לענות על מכתבים משר הביטחון. בתשובתו הוא מאשר לעשות שימוש בפרקטיקת האיטום, הקלה יותר, במקרים של מחבלים פוצעים, וגם מתייחס לעניין "הפרטי" של משפחת קולמן והמחבל שלה: היועמ"ש קובע שאי אפשר להרתיע מחבל שלוקה בנפשו, ולכן ביתו לא ייהרס.

אפשר להתווכח כאן כמובן על המושג "הרתעה" ועל האפקט שלו. הרתעה אמורה להשפיע על המפגע הפוטנציאלי הבא, ולכן מצבו הנפשי של המחבל הקודם לא אמור לקבל משקל רב. היועמ"ש כנראה לא מבין שאי אפשר להרתיע מחבל מת, אבל אולי המטרה מקדשת את האמצעים מבחינתו, ואם לא רוצים להרוס בתי מחבלים – משתמשים במה שיש. אבל אם כבר מנדלבליט מתעקש, בואו נפתח באמת את השאלה הזו. במחקר שיזם לאחרונה השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, התגלה כי 67 אחוזים מהמחבלים של השנים האחרונות הם בעלי רקע נפשי. אם, כפי שטען מנדלבליט במכתבו, אי אפשר להרתיע את הלוקים בנפשם, ואם הם אחוז נכבד כל כך מאוכלוסיית המחבלים – מדינת ישראל באמת צריכה לעשות חושבים. המקרה שלנו מעודד את כל המפגעים הבאים לא לחשוב פעמיים על שארי בשרם שעלולים להינזק מפעולתם הרצחנית.

בלילה אני מעלה לטוויטר חלק מהנאום שלי, והוא זוכה לחשיפה רבה. למחרת אני מקבלת טלפון ממערכת התוכנית "העולם הבוקר". דמעות עובדות.

תרגום ספר השירים של המחבל, שהוציאה משפחתו (1.11.18)

משפחת המחבל מוציאה לאור את ספר שיריו "כאשר יפציע השחר" דרך "בית אלקודס". מורן טל וצבי סוכות משיגים את הספר הזה בדרך־לא־דרך, ומתרגמים קטעים ממנו. בהקדמה לספר נכתב: "עבד אל־רחמאן אבו אחמד היה בעל חוש עדין ומילה אמיתית ואומץ עצום. הלך מהעולם הזה כשהוא דבק בדתו ואמונתו. אהב את מולדתו ואת משפחתו ואחיו וכיבד את הוריו. הקדיש לירושלים שירה מסוג אחר ושונה, מילים מהלב. הוא הרגיש את עוצמת הנאומים והקשיב לקריאת ירושלים, מילותיו בשירה הן שורות בקווים בדמו הטוב. …שלו הצעקה! זכה בקרבה והחיבור איתה (ירושלים) בשהאדה, יא עבד אל־רחמאן".

על גב הספר נכתב: "השאהיד שלנו הלך ב־13 במארס לאל־אקצא להתפלל, וכשיצא משם חש רגשי כבוד, לאומיות ובושה על המצב באל־אקצא. הוא פגש שומר שמטמא את אל־אקצא והקריב אותו קורבן לאללה, עד שמת מכדורי המשטרה וזכה להיפגש עם אללה כשאהיד".

למבולבלים שבינינו אסביר: בעל החוש העדין שהקריב קורבן לאללה הוא הרוצח הנתעב, והשומר שמטמא את אל־אקצא – הוא עדיאל. אפשר לתהות על קנקנו של מי שכותב כל כך הרבה על ירושלים, על ג'יהאד ועל שהאדה (מוות "על קידוש השם"). האם רצח במרחק עשרות קילומטרים מהבית, דווקא נגד יהודי, נשמע לכם כמו אלימות מקרית? כמו מעשה שנובע מטירוף בלתי נשלט? או שאפשר לקרוא למשורר – סליחה, למחבל – בשמו, לקרוא למעשיו בשמם, ולומר בפשטות שזה מסע רצח מתוכנן?

בתרבות הערבית נהוג למדוד את המרחק מביתו של רוצח עד לזירת הרצח, כדי לדעת כמה זמן הוא חשב על המעשה. על פי זה משלמים פיצויים למשפחת הקורבן ועושים סולחה. אצלנו במדינת ישראל, כשמדובר במחבלים, זה סיפור אחר לגמרי. איפה שאפשר, כמה שרק אפשר, מחפשים לשלול את קיומו של היסוד הנפשי לעבירת הרצח. כך קרה גם אצל המחבל שהביא למותו של אליאב גלמן בפיגוע בצומת הגוש בפברואר 2016, וכך קרה עם המחבל שרצח את בן־יוסף לבנת בשכם ב־2011, וכך קרה עם המחבל שפצע את נירית זמורה בגוש עציון לפני שלוש שנים. בשלושת פסקי הדין ניסו השופטים להיכנס לראשיהם של המחבלים ולהסביר מדוע למעשה הם לא באו לרצוח – האחד רק רצה להיעצר, האחר רק להפחיד, והשלישי בטח קיווה להביא שלום עולמי. נראה שרק בישראל שופטים מזיעים מרוב מאמץ להסביר שלמחבלים אין כוונה לרצוח. כאשר יפציע החושך.

ריאיון בתוכנית בוקר ב"רשת": קריאה לקובעי המדיניות (4.11.18)

כדי להגיע בזמן לאולפנים אני צריכה לצאת בשש בבוקר מהבית. באוטו של שכנים, כי האוטו שלנו בדיוק מת. מיטב הקלישאה של מתנחלת בעיר הגדולה. פעם הייתי משקיעה שעתיים במחשבה מה ללבוש לטלוויזיה, אבל באותו בוקר אני לובשת טי־שירט פשוטה עם הדפס של ציפורים קטנות. "מה זו הכותונת הזו?!", ינזוף בי אחר כך חבר, יועץ תקשורת במקצועו. האמת היא שדחפתי לתיק גם גופייה פרחונית, ולפני השידור שאלתי את המלבישה איזו אפשרות טובה יותר. "על מה את הולכת לדבר?", היא שאלה, ואני הצמדתי את הפרחונית לגופי ושאלתי: "אז איזו חולצה מתאימה יותר בשביל לדבר על הרס בתי מחבלים?". היא חשבה שהגופייה, אך זו התבררה כשקופה. נשארתי עם הציפורים.

בריאיון עצמו אני די מצליחה להגיד את כל מה שאני רוצה. אני טוענת שקל להאשים את היועמ"שים ולטעון כי מרוב הליכה במסדרונות החוק הם לא מצליחים לראות את התמונה השלמה של המלחמה בטרור – אבל הם בסך הכול נכנסים לתוך ואקום של חוסר מדיניות ברורה. ורק בסוף, לסיום, אברי גלעד שואל אותי על המשפחה, ואני, דאמט, שוב הקול שלי רועד, נושכת שפתיים ומחניקה דמעה. כשאני מדברת על הילדים של עדיאל, אני מתחילה לבכות. זה לא היה מתוכנן. לא ציפיתי שאשאל עליהם. כבר הבנתם שאני צינית ביחס שלי לדמעות, אבל צריך להבחין בין "השימוש בשכול" לליבו של השכול: הרגע הזה שבו כל הדיבורים הגבוהים ברומו של עולם, מתכנסים בסוף לארבעת היתומים מאב – הרגע הזה הוא רגע מזוקק של אמת.

בערב אני משתפת בפייסבוק את הקטע מהתוכנית, ויוצאת בקריאה נרגשת לפוליטיקאים ולמי שאמון על ביטחון המדינה: "קובעי מדיניות יקרים, אתם לא מאמינים בהריסת בתי מחבלים, גם כשהמשפחות מגבות ומעודדות את הטרור? פשוט תגידו את זה ושחררו אותנו מהפארסה הזו שנקראת הריסת בתי מחבלים. מאמינים בפרקטיקה הזאת? תתוו מדיניות ברורה. פשוט מאוד. כי המסר שעובר עכשיו מישראל למרצחים זה שהטרור מנצח. ושאפשר ביד אחת להחזיק סכין או אקדח, וביד שנייה לרוץ עם תצהיר משפטי לבתי המשפט שלנו".

פגישה עם יאיר לפיד: מתברר שהוא תומך בהריסת בתי מחבלים (26.11.18)

העוזרת של יאיר לפיד הולכת להביא לי טישו. מאז שהוא דיבר על אבא של קים לבנגרונד־יחזקאל, שנרצחה בפיגוע בברקן, הדמעות שלי כבר בהכנס. הוא מספר שגם עמית סגל יושב על הספה הזו ובוכה. כן כן, זה קורה לכולם.

לפיד ראה את השואו שנתתי בוועדת חוץ וביטחון וזימן אותי לפגישה שנדחתה פעמיים – פעם בגלל הכמעט־מלחמה שפרצה פה, ופעם שנייה בגלל ענייני קואליציה־אופוזיציה או איך שהם קוראים למשחקים האלו שהם אוהבים לשחק שם בכנסת. אבל בַּסוף הפגישה מתקיימת. הננו כאן. הוא כריזמטי, חכם ומחמיא במקומות הנכונים, והדבר החשוב ביותר זה שהוא בעד הריסת בתי מחבלים. והוא אפילו יותר חד־משמעי ממני בעניין הזה.

באותו הבוקר העליתי לאתר של מקור ראשון כתבה שעסקה באי־הרתעת סייענים לטרור. לפיד מספר שקרא אותה, ואומר שאם אני עובדת רק עם "בלייכרים וסמוטריצ'ים" כמו אלה שצוטטו בכתבה, אני כנראה לא עובדת נכון. מזל שהוא בעניין של הריסת בתי מחבלים, אני חושבת בלב. מעכשיו הוא יעזור לי, הרי כשצצה לי השמאלנית שתוהה מה זה נותן באמת, לפיד מבטל אותה ואומר שזה בכלל לא עניין של ימין ושמאל.

"אבל תסבירי לי דבר אחד: אני לא ממש מבין מה בעצם מביא אותך, משוררת רגישה כזאת, להתעסק בהריסת בתי מחבלים?", הוא שואל. זה לא שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח, זה שאני ספר נוזל שכל האותיות שלו מטושטשות מרוב רטיבות, והדפים שלו מתחילים להיקרע. למה אני מתעסקת בזה? כי לאף אחד אחר לא אכפת. כי מי שלא מת עליו קרובו, לא ילכלך את הידיים. כי אתה יודע, כל אחד נלחם את המלחמות שלו, גם אם הן לא באמת רק שלו.

אנחנו נפרדים כידידים. אני מבטיחה להביא לו את הספר שלי בפעם הבאה (מותר לח"כים לקבל כאלו תשורות מנומסות), וגם לנסות להפעיל אותו. כדי שלא נשאיר את הזירה רק לסמוטריצ'ים.

אוגדת איו"ש: קצין מתרץ את הפעילות המדודה מדי (3.12.18)

הטרפתי קצת את דובר צה"ל עם שאילתות בנוגע להריסת בתי מחבלים ויחס לסייענים, עד שהחליטו לארגן לי פגישה עם קצין בכיר באוגדת איו"ש. נקרא לו פוקס שם משפחה בדוי. הוא חושב שמדיניות הריסת הבתים מדודה ושקולה. לא פחות מדי ולא יותר מדי. מסביר לי שהסיבה העיקרית שבגללה אנחנו רואים פחות פיגועים היא שבכל לילה חיילי צה"ל יוצאים לשטח ונכנסים לכל מקום. "הריסה היא עונש מרתיע. זה חייב להיות מדוד", הוא אומר. "כמו שמעצר מנהלי הוא פרקטיקה דרקונית. אני יכול להשתמש בה, אבל זה חייב להיות במידה".

כשאני מצביעה על כך שבארבע השנים האחרונות הרס צה"ל 54 בתים, רובם באופן חלקי, לעומת 660 הריסות בשנים 2000־2005 (כך על פי נתוני "בצלם"), פוקס אומר שאין מה להשוות: המציאות הביטחונית כיום שונה מאוד מזו שהייתה בתקופה ההיא. לדבריו, אם המציאות תשתנה, אולי יהיה צורך להחמיר את מדיניות הריסת הבתים ולהשתמש בה גם נגד סייענים ומחבלים שרק פצעו, מה שכיום לא נהוג בפועל. "הפתרונות היום כירורגיים יותר כי יש לנו כלים מפותחים יותר", הוא אומר. את הטענה הוא מדגים דרך המרדף אחר המחבל מברקן, שבעת פגישתנו עדיין לא נלכד: "יכולנו לחנוק את כל צפון השומרון כדי לתפוס אותו, ואולי זה מה שהיינו עושים בעבר, אבל היום יש לנו אמצעים אחרים שנותנים מענה מדויק יותר, בלי הסכנה להתסיס את כל השטח מסביב. כשהמציאות הביטחונית מורכבת, לא תמיד נכון לבוא עם כל הכוח".

פוקס, שכנראה עשה שיעורי בית, אומר שבצה"ל באמת בוחנים שוב את המקרה של המחבל שלנו. זה מעודד אותי, כי כבר לא הייתי בטוחה אם ההודעה על הבחינה המחודשת לא נועדה רק להשתיק אותנו.

משרד המשפטים טוען: לא בטוח שהרצח על רקע לאומני (10.12.18)

אני בדרך לכנסת, לדיון על ועדת ההסדרה, וכבר באיחור מטורף. בדיוק כשאני נכנסת לרכב, מגיעה הודעת ואטסאפ משי גליק: "רוצה להתעצבן באמת?". הוא לא מחכה לתשובה; הוא הרי יודע שאני אוהבת להתעצבן באמת. בהודעה הבאה הוא שולח לי את תשובת משרד המשפטים לשאלה שהוגשה בהתאם לבקשת חופש המידע, מדוע לא הורסים את בית המחבל שרצח את עדיאל. בצירוף מכתבו של היועמ"ש, במשרד המשפטים מחדדים כי "לקותו של אדם מעוררת קושי לקבוע כי פעולתו נעשתה ממניע לאומני". הווה אומר – אי אפשר לקבוע שעדיאל נרצח על רקע לאומני.

את הדיון פספסתי בכל מקרה, אבל אפילו סתם מינגלינג אני לא יכולה לעשות עם הפרצוף שלי. "מה קורה?", מחבק אותי חבר, והופ אני בוכה. במזנון הכנסת. ליד האנשים החשובים וליד האנשים שרוצים להיות חשובים וליד האנשים שחושבים שהם חשובים. וכולם קליפת השום בעיניי באותה מידה.

זו בהחלט נקודת שבירה בשבילי. חבר אחר קונה לי אוכל ומנסה לשכנע אותי לרדת מהסיפור הזה, כמו גם לגרום לי לקחת איזה ביס מהסנדוויץ': "זה גומר אותך, תסתכלי על עצמך". הוא מספר לי סיפור מסמר שיער – איך הוא עצמו כמעט נכנס לכלא על לא עוול בכפו, רק מפני שחשב שהוא יכול להציל את העולם. הוא מצליח לגרום לי לאכול, אבל לא להסיג את כוחותיי. אני משוגעת ועדיין חושבת שיש לי איך לשנות דברים בעולם.

אני תוהה אם העובדה שאנחנו לא מוותרים אלא לוחצים לקיר את מי שצריך – במקרה הזה את המשפטנים – גורמת להם להוציא תחת ידם מכתבים כאלו. אולי אם היינו שכולים בשקט, אף אחד לא היה מערער על זה. כן כן, קוראים לזה האשמת הקורבן, אבל אני ואשמה בסט־פרנדס.

ייתכן שטעיתי כשעירבתי במידע הזה את איילת, אלמנתו של עדיאל, ואת יעל חמותי. פחדתי שהן ישמעו ברדיו או משהו, אז התקשרתי לבשר להן אישית על המכתב. חזרתי ואמרתי להן שאף אחד לא באמת חושב שזה לא פיגוע לאומני, אבל כדי להישאר על העץ שהם יושבים עליו – עץ האי־אפשר־להרוס־את־בית־המחבל־מאחר־שהוא־לוקה־בנפשו – הם מוכנים ללכת עוד צעד ולהגיד שאי אפשר להוכיח שהרקע לאומני. עבירה גוררת עבירה, במגזרית מצויה. אני מוצאת את עצמי מגנה על משרד המשפטים: הם לא התכוונו. הם סתם אמרו. הם יבקשו סליחה. משל היה המשרד ילד קטן שזורק חול בעינינו.

אנחנו שוב מפעילים לחץ על הבית היהודי. שרת המשפטים מתקשרת אליי (שזה נחמד), ואומרת שזה לא משרד המשפטים, ושצריך לדבר עם הפרקליט הצבאי הראשי. היא אומרת שתרים אליו טלפון, ומבקשת ממני לארגן את כל החומר שיש לי. בנט מצייץ על בתי המחבלים שרצחו יהודים, וטרם נהרסו. סה טו. אולי הם יספרו את הסיפור הזה אחרת ממני, ויאמרו שיש דברים שלא אבין לא אדע. יכול להיות שמאחורי הקלעים הם נלחמים, אבל בשורה התחתונה – הכי הרבה שאנחנו מצליחים לייצר זה ציוץ וטלפון. גלגול עיניים למרום. שם נמצא הפצ"ר, מסתבר. אני מבקשת מהעוזרים של שקד שיעזרו לי לארגן פגישה עם הפצ"ר, אבל הם אומרים "סליחה, זה לא בתחום אחריותנו".

אני מסמסת לעורך: "אני כבר לא יודעת אם אני עושה נכון. למה בגלל המאבק הזה המשפחה צריכה לשמוע כזו אמירה עלובה?". הוא עונה לי: "את באמת מתלבטת? זה מה שאת רוצה? שככה זה יסתיים? כל מחבל הוא הרי לא שפוי. איזה אדם שפוי קם בבוקר ודוקר למוות מישהו שהוא לא מכיר, סתם ככה?". אני יודעת שהוא צודק, שהמאבק הזה צודק, ואני פשוט צריכה לשמוע את זה ממישהו שהוא לא משוגע כמוני.

"אני יכולה לחזור לנשום", כותבת לי איילת גיסתי כעבור יומיים, אחרי שאני שולחת לה כתבות וציוצים שמבהירים שמשרד המשפטים חוזר בו, "אבל אני עדיין מצפה להתנצלות". אני חושבת שאנשים שיושבים וכותבים כל מיני סעיפים על טפסים רשמיים, שוכחים שיש קשר בין האמירות העקרוניות שהם חותמים עליהן ובין המציאות עצמה. הם שוכחים שמשפט כמו "קשה לקבוע שהפיגוע לאומני" נוחת על משפחה שלמה שעדיין מלקקת את הפצעים אחרי הרצח. ההבהרה ששיגרו חשובה, אבל מצביעה על הנתק של המשפט מהחיים. לאמירות עקרוניות יש גרורות במציאות, יש להן מופעים אמיתיים, יש להן השלכות ביקום האנשים הקטנים. ואת זה הם, המשפטנים, מפספסים.

אחרי ההקלה הגדולה הזו אני מסבירה לאיילת שמדובר במלחמה, ובמלחמה חוטפים מכות ואוכלים כאפות. אני אומרת שאם היא רוצה שאניח לזה, אני אשמע בקולה, אבל בעיניי זה סיפור הרבה יותר גדול מהסיפור של משפחת קולמן. היא מסכימה איתי. וגם אם לא, הסוסים כבר יצאו מהאורווה.

אני שולחת שאילתא לדובר צה"ל: "בתאריך 2 בדצמבר 2018 קבע בג"ץ שאפשר להרוס את בית המחבל שרצח את רונן לוברסקי. הערב פוקעים עשרת הימים שבג"ץ נתן למשפחה. האם ייהרס הלילה בית המחבל? ככל שלא, מדוע ומתי כן? לילה טוב".

הפיגועים בעפרה ובגבעת־אסף מעלים לתודעה את נושא ההריסות (13.12.18)

הפיגוע בגבעת־אסף, שבו נרצחים שני חיילים מגדוד נצח יהודה, מצטרף לפיגוע בתחילת השבוע שבו נפצעו עמיחי ושירה איש־רן. התינוק הקטן שלהם, שנולד בניתוח חירום, הובא למנוחות אמש. האדמה רועדת.

ב־15:43 אני מקבלת את תגובת צה"ל לשאלתי מאתמול: "בכוונת צה"ל לפעול למימוש צו ההריסה. עיתוי הריסת הבית ייקבע על פי הערכת המצב הביטחונית והשיקולים המבצעיים של כוחות הביטחון".

בעקבות מתקפת הפיגועים והמצב הביטחוני הקשה, מפלגת האיחוד הלאומי מכריזה על כנס חירום בגבעת־אסף. על הפרק: הצבת אולטימטום לראש הממשלה. בכל זאת, הקואליציה היא בת 61 חברים, ולשני המנדטים של האיחוד הלאומי יש כוח. זמן קצר לפני שמתחילה הישיבה, לשכת ראש הממשלה מרוקנת מתוכן את האיומים הפוליטיים. היא מוציאה הודעה על הנחיות שנתן נתניהו לגורמי הביטחון, ובראשן "זירוז הריסת בתי מחבלים (תוך 48 שעות יחלו ההריסות)".

מכאן ואילך הריסת בתי מחבלים היא נושא. היא על השולחן, היא ברשת. היא ברשות הפלסטינית.

בשבת נהרס כליל בית רוצחו של רונן לוברסקי (וצריך לומר שעם כל הכבוד לביבי, לולא המאבק שהתנהל בחצי השנה האחרונה, זה לא היה קורה). ביום ראשון ביתו של המחבל מברקן – שבו גרים שלושה בני משפחה שידעו על הכוונה לפגע ולא מנעו זאת – ובכן, לא ממש נהרס. בצה"ל רק עושים קולות של הריסה, והרשת לא נשארת אדישה ומגיבה בציניות ל"שיפוץ".

מפת הכוכבים הסתדרה. המאבק הזה מצליח לפרוץ לסדר היום, לאחר עבודה מאומצת ו"בזכות" הפיגועים האחרונים והתלכדותם לתחושה שאי אפשר להמשיך במדיניות היד הרכה כלפי הטרור. אני שותפה בנושא הזה לביקורת על המחנה המתנחלי, שנשמעת ברובה מהמחנה הנגדי. לדעתי, את הדיון העקרוני על ההריסה, חייבים להפריד מהפיגועים, מהמוות ומענייני הבנייה ביהודה ושומרון. בחיבור הזה אין כבוד לא למתים ולא לאידיאולוגיה. אם צריך להרוס בתי מחבלים, וזו אסטרטגיה נכונה ומוסרית, אין לזה כל קשר לכך שתינוק בן יומו נרצח באותו שבוע בפיגוע אחר; ואם צריך לבנות בהתנחלויות, אין לזה כל קשר לקורבנות הטרור האחרונים.

ראיונות ברדיו ואייטמים בכלי תקשורת מרכזיים. בידיעות אחרונות עמיחי אתאלי מדווח על 16 הריסות בתים מלאות מתחילת גל הטרור הנוכחי. אוהד חמו מחברת החדשות מעיד שהריסת הבתים מרתיעה, כך על פי שיחות שערך עם פלסטינים. מול המצלמה הם אומרים דברים אחרים. יאיר לפיד בישיבת סיעה אומר שהוא בעד הריסות בתים וגירוש משפחות מחבלים (לפני ימים אחדים עבר בקריאה טרומית חוק בנושא, אך ככל הנראה הוא לא יקודם בשל הבחירות), חנין זועבי מצייצת שאין להרוס בתים של לוחמי חופש, ויריב אופנהיימר מצייץ שוב ושוב נגד פעולות ההריסה בטענה שאינן מוסריות.

ראש הממשלה נתניהו, בפגישה עם בני משפחתו של זיו חג'בי שנרצח בפיגוע בברקן, אומר כי הוא מסכים איתם שכל הבית צריך להיהרס, וממליץ להם לפנות לבג"ץ. "אין לכם מה להפסיד", הוא טוען. ראש הממשלה, זה שאחראי פה על הכול, האיש שאמור לנהל את המדינה, ממליץ למשפחה שכולה לעתור לבג"ץ. אני לא יודעת אם זה יותר מעצבן או יותר מרגיז. אחיו של חג'בי, באחד הראיונות לתקשורת, מספר שהאלוף פדן המליץ להם לא לגשת לבג"ץ, כי העתירה תיצור סיכון שלא יהרסו אפילו באופן חלקי. וגם פה קשה לי להכריע: מטריף או מרתיח?

ארגון "עד כאן" מקיים מחאה מול שגרירויות אירופיות, בדרישה שהמדינות יפסיקו לממן את "המוקד להגנת הפרט" – כאמור, ארגון שמייצג מחבלים ובני משפחותיהם בעתירות נגד ההריסות. פעילי ימין תולים למחרת מודעות עם צווי הריסה בכניסות לבתיהם של חברי הנהלת הארגון.

ובכן, הדיון מתעורר. אז האם הריסות בתים באמת מרתיעות? נמאס לי מוויכוחי הסרק בטוויטר, שבהם כל אחד מצטט איזה ראש שב"כ דמיוני שבא לו כדי לתמך את דעתו. אני שולחת שאילתא לשב"כ, בבקשה לברר מהי עמדתו הרשמית ביחס להריסות בתים. התשובה שמתקבלת: "הנושא נידון במסגרת דיונים בדרג המדיני ובקבינט. איננו מתייחסים לדברים שנאמרים בפורומים סגורים".

אני מרימה טלפון לח"כ מוטי יוגב, שנכח בחלקו הסגור של הדיון בוועדת חוץ וביטחון. הוא חד־משמעי: "עמדת השב"כ מאז ומעולם היא שהריסות בתים מרתיעות. גם חברות ועדת חוץ וביטחון מהצד השמאלי, כמו ציפי לבני ומיכל רוזין, יודעות שזו עמדת הארגון".

פרקליט המדינה שי ניצן, בנאום בוועידת גלובס, אומר כי אין "משפטיזציה" בכל הקשור להריסת בתי מחבלים. הוא חש צורך להתגונן, וזה כבר דבר טוב בעיניי. "בימים האחרונים מתחולל שיח ער, שבו נטענות מצד גורמים שונים טענות על 'משפטיזציית יתר' של המדינה, הפוגעת כביכול ביכולת המדינה להגן על עצמה מפני אויביה", אומר ניצן. "הטענות הן שלולא התערבות מיותרת של מערכות אלה בהחלטות הממשלה והצבא, הייתה יכולה המדינה לפעול באמצעים נרחבים יותר נגד אויביה, ללא מגבלות מיותרות. היינו, מערכת המשפט – לפי הנטען – אינה מסייעת למאבק המדינה בטרור, אלא פוגעת בו".

לגופם של דברים צריך לומר: נכון שבג"ץ לא קיבל עתירות רבות נגד הריסת בתים, אבל זה בעיקר כי הוא חינך את המערכת לבקש מראש צווים מוגבלים. אפשר לדמות את זה לאמא שאומרת שהיא נותנת לילד שלה כל מה שהוא מבקש – ואז מתברר שהילד מבקש רק ירקות, ולא ממתקים. נו יופי, חוכמה גדולה. שנית, אף אחד לא חושב שבית המשפט והפרקליטים "עושים דווקא", וברור שיש סוגיות שבהן הם הולכים יד ביד עם צה"ל – ובכל זאת, מערכת הביטחון מתקשה מאוד להעביר דרך מערכת המשפט צווים להריסה מלאה.

ופה צריך לשאול את שאלת השאלות: מי מכתיב את המדיניות בפועל? שרת המשפטים אומרת לי "זה לא בסמכותי", אלוף הפיקוד אומר "אני לא יכול לעשות כלום", ראש הממשלה מפנה משפחה שכולה לבג"ץ, ובפועל מה שקורה זה שיועמ"ש איו"ש קובע והיועץ המשפטי לממשלה מגבה אותו. ברגע שמתחיל לגבור הלחץ על היועץ הצבאי, הוא רץ ליועמ"ש ואומר "זו החלטתי – תבחן אותה". ערכאה שיפוטית גבוהה לא נוהגת לפתוח הכול מחדש: צריך ליפול חוסר סבירות קיצוני בהחלטה כדי שהיועמ"ש יהפוך אותה. בדרך כלל הוא בוחר לא לעשות זאת, ולמעשה נותן את חותמתו. כך, בהיפוך היררכי, יועמ"ש איו"ש הוא זה שמכתיב את מדיניות ההרתעה של ישראל. וכך נקבעים תקדימים.

בסוף השבוע אני מרדימה את הקטנה ומתעוררת מחלומות אינטנסיביים מדי. העיסוק ברצח ובמאבק ובכתיבה לא הולך לישון. אני קמה עם הידיעה המוזרה שעדיאל באמת מת.

בית החולים שערי צדק, ירושלים: הרצח של עדיאל (13.3.18)

"אם אתם צריכים משהו, דברו איתנו", סימסה לנו חברה. ענינו "תודה, בטח". חשבנו שהיא התכוונה לעזרה במעבר הבית או משהו כזה, והמשכנו בעניינינו. בהודעה השנייה כבר חשדנו. טובי בעלי יצא לבדוק האם השכן שמע משהו, ואני שלחתי ואטסאפ לכתב הצבאי של העיתון: "מי הפצוע??? רצה שמועה שזה אח של בעלי". "זה אירוע שקרה לפני חמש שעות", הוא ניסה להרגיע אותי, "הייתם יודעים אם זה היה הוא".

אבל לא ידענו. וזה היה הוא. עדיאל נדקר בעיר העתיקה. אני נזכרת שקיבלתי פוש על דקירה בשער שכם. לא פתחתי אותו. לא רציתי לשמוע על זה כלום. אבל בשורה שעושה את דרכה, תמיד תגיע בסופו של דבר ליעדה. היא חיפשה אותנו כמה שעות טובות, וכשהגיעה גם היא הייתה מבולבלת כמונו, וגם לה לא היו תשובות טובות לשאלות שלנו. "אני רק ממלאת פקודות", היא אמרה כשמיהרנו יחד איתה לבית החולים.

בקומת הכניסה של שערי צדק פגשתי חברים, עמיתים שבאו לסקר את תוצאות הפיגוע. בכמה מצבים כאלו הם כבר היו, אני תוהה. איזו הזיה. הם נדים לי לשלום, ואני מפנה ראשי מהם.

לא הבנו עד כמה המצב חמור. עדיאל נפגע בכבד ואיבד המון דם. מדי פעם רופא יצא לדבר איתנו, לרמוז לנו במילים עדינות שאין פה הרבה סיכוי. עדיין לא הבנו. כשהרופאים נאבקו על חייו, יצאנו כמה בני משפחה לעשן סיגריה ליד השלט שמכריז "אסור לעשן". אמרתי שאני קצת פוחדת, כי עדיאל הוא מהטובים באמת, ועדיין לא הבנו.

שעה אחר כך, כשהלב פעם את פעימותיו האחרונות, כבר נפרדנו מעדיאל בשירים שאהב. ב"מודה אני" של עומר אדם ו"מודה אני" של מאיר אריאל. בהשם הוא האלוהים וקריאת שמע ישראל. עדיין לא הבנו, אבל הקפנו אותו באהבה. זו הייתה פרדה מלאת חסד בעולם אכזר, שבו אדם (ילד, אח, אהוב, אבא, חבר) בסך הכול רצה לחזור הביתה מהעבודה, ונרצח בידי בן עוולה. איך באמת אפשר להבין.

פגישה בבית המשפט העליון עם מי שנלחמים למען משפחות המחבלים (23.12.18)

מסע כזה לא יכול להתנהל רק בגבולות הגזרה של מי שחושב כמוני, ולכן אני הולכת לפגוש את עו"ד דניאל שנהר מ"המוקד להגנת הפרט". אנחנו יושבים לדבר בבית המשפט העליון, לאחר שנדחתה אחת העתירות שהגיש הארגון. את הטענות שיפרוש מולי שנהר אני כבר מכירה, ובכל זאת מפגש פנים אל פנים תמיד סודק אצלי משהו.

שנהר סבור שבכל הנוגע להריסת בתים, אין משמעות לשאלה אם המחבל אשם או לא אשם. "זה אקט לא חוקי ולא מוסרי. באף מקרה לא צריך להרוס שום בית", הוא קובע. כשאני שואלת אותו על המקרה שלנו, הוא נבוך לרגע מהגילוי שאני בת משפחה, ולא רק עיתונאית. "גם ככה הריסה היא בעייתית, אנחנו גורמים נזק לאנשים שלא קשורים למעשה", הוא אומר. "אם יש ספק בכך שהאדם עצמו הבין מה הוא עושה, הסיפור מסתבך עוד יותר. פאדל היה חמש שנים בטיפול פסיכיאטרי, קיבלנו שלוש חוות דעת שתומכות בכך שהוא לא היה כשיר, ולכן הצבא החליט לא לעמוד מאחורי ההריסה. אם תיק כזה יעלה לדיון, זה דווקא טוב לנו, כי באמצעותו אפשר לפתוח את כל הסוגיה העקרונית של הריסת בתים. אבל התיק לא הגיע לדיון, כי בצבא חוששים שהמקרה הזה בעייתי. גם הם מבינים שהמדיניות עצמה בעייתית מאוד, ולכן מעדיפים לעשות בה שימוש מידתי".

לשאלתי כיצד מלכתחילה חתמו היועמ"ש ופרקליט המדינה על צו ההריסה, אומר עו"ד שנהר: "הם עושים את זה על אוטומט. זו המדיניות הנוכחית. ברגע שיש פיגוע, מוציאים צו הריסה. הם לא בודקים לעומק, לגופו של מקרה. אבל הנושא המרכזי הוא לא אם פאדל היה מספיק משוגע. אנחנו אמנם משחקים במגרש הזה, אבל אנחנו מתנגדים באופן גורף למדיניות הריסת הבתים. בעינינו זה לא קשור למניעת פיגועים, אלא רק אקט שמהווה פורקן למאוויי ההמון והשלטון. גם בתוך הצבא יש ויכוח אם ההריסה מרתיעה או לא, אז בטח במקרה כזה, כשיש ספק, אסור להרוס את הבית".

ונניח שאין ויכוח על התרומה של הריסות הבתים להרתעה?
"גם אם זה מרתיע, אסור להרוס בית של חפים מפשע. המשפט הבינלאומי קובע שזה לא חוקי, שזה צעד שאי אפשר לעשות".

גם אם המשפחה מגבה את המחבל?
"אם המפקד הצבאי חושב שהמשפחה מסיתה לטרור ומפרסמת דברי אהדה לטרור, יש לו בציקלונו מספיק מה לעשות. אם יש ראיות לעבירה כזו, שיעמידו לדין. לצבא יש ארגז כלים מלא, אבל הכלי של הרס הבית הוא לא לגיטימי. אלה תיקים לא קלים בשבילנו, כי אנחנו הולכים לבית משפט שכן מקבל את זה כצעד לגיטימי".

וכן קל לך להגן על משפחות של מחבלים?
"כן. זה לא סיפור על אנשים רעים מטבעם שרוצים להרוג יהודים".

על דבר אחד אנחנו מסכימים: זה לא נראה טוב, לא מריח טוב ופשוט לא טוב שמשפחות שכולות מובילות את המאבק בנושא. אני מסבירה לו שבני משפחתי בכלל לא מתעסקים בזה. איילת למשל אמרה לי שהיא לא הולכת להקדיש למאבק הזה ולו רגע אחד. יש לה חיים להצמיח מחדש.

האם קשה לי להתמודד עם הטיעונים של שנהר? לא במיוחד. ועדיין, כאמור, מפגשים אנושיים משפיעים עליי. זה כנראה הצד המשוררי שלי יותר מזה העיתונאי, או סתם הפוסט־מודרניזם הדפוק. האם בתוך המסע הזה עצרתי פעם ושאלתי את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון? עצרתי. יותר מפעם אחת. האם בתוך כל החודשים האחרונים תהיתי אם נכון להתבוסס בחומרים האלו? תהיתי. גם היום, למשל, אחרי ששמעתי שהבן שלי מנהיג בגן חבורה, ומדבר עם חברי כנופייתו בני השש על מחבלים (הוא חכם מדי ושומע הכול מדי ואני צריכה להוריד ווליום). ואף שלא מתחדש לי חידוש של ממש בשיחתנו בהיכל הצדק, השאלה על מוסריות האקט צפה ועולה בי שוב.

יש דיון פילוסופי שלם על תורת התועלתנות, הקובעת כי ערכה של פעולה נקבע לפי תרומתה לתועלת הכללית, אל מול תורות דאונטולוגיות, המתייחסות לחשיבותן הערכית של הפעולות כשלעצמן, ורואות טוב או רע מוסרי במעשים מסוימים, בלי קשר לתוצאתם. לאורך השיחה חזר עו"ד שנהר שוב ושוב על האמירה כי הריסת בתי מחבלים הינה אקט לא מוסרי, בשום צורה. אבל האם אין מקום להריסות בתים, בהנחה שהן מונעות רצח? כשאבן הבוחן לכל מעשה היא "האם הוא מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים", ופגיעה בביתו של מחבל מביאה תועלת רבה לאחרים בדמות מניעת קורבנות טרור נוספים – הרי שכאבם של בני המשפחה נבלע בחישוב הסופי, ובכך מוצדקת הפגיעה בהם.

נכון, במלחמה קורים דברים לא נחמדים. היה עדיף שפלסטינים ויהודים ירכבו על חדי־קרן. אבל כל עוד זה לא המצב, ויהודים נרצחים בפיגועים, יש להילחם בטרור גם בעזרת צעדים חריגים. ובשורה התחתונה, בכירי מערכת הביטחון חושבים שהריסות הבתים מועילות להרתעה. אולם, גם אלו שסוברים שההריסה היא אקט נצרך ומוסרי, צריכים לשאול בכנות האם לאור עיקורה של הפרקטיקה הזו וריקונה מתוכן – שכן רוב ההריסות הן חלקיות ביותר, ונעשות בחלוף זמן רב מהפיגוע – אפשר בכלל לבחון את האפקטיביות של הצעד החריג הזה, ששמו הריסת בתי מחבלים.

לא סופי

במהלך כתיבתה שינתה הכתבה הזו את פניה והפכה ליומן המסע האישי שלפניכם. כי בתאל קולמן לא יכולה לכתוב כתבה ניטרלית על הריסת בתי מחבלים. בתאל קולמן של לפני שנה לא הייתה נוגעת במקל בנושא הזה. בתאל קולמן מחקה את אלף המילים הראשונות שכתבה, עם הנתונים וההשוואות, כי אם אי אפשר להוציא את האישי מהפוליטי – עדיף שהאישי יונח על השולחן, יוגש נא ומדמם, ויפרפר כמות שהוא.

השאלה מה אני במאבק הזה עלתה כמה פעמים. אני עיתונאית? אקטיביסטית? בת משפחה? גם בדובר צה"ל ניסו להבין את האובססיה, את הדיבוק שנכנס בי לנושא. כשעורך המוסף מציע שאצטלם לכתבה הזו, אני מתפלאת ברגע הראשון, כי זו חציית הקווים בין כתבת למושא הכתבה. אבל לבסוף אני מתרצה, כי אי אפשר להפריד את הזהויות האלו בסכין מנתחים. אני מודעת ליכולת שלי להשפיע על השיח מעצם היותי עיתונאית, ובעזרת נקודות הממשק שיש לי עם פוליטיקאים; מודעת לפריווילגיה שאני נהנית ממנה בקבלת תשובות ממערכות השלטון, וביכולת שלי להיכנס אליהן; ולא יכולה שלא לחשוב מה עובר על סתם אנשים רגילים שצריכים להילחם בכל הגופים האלו, ולו רק כדי לקבל תשובות. וכל הזמן אני זוכרת ומזכירה לעצמי שהמאבק הוא לא אישי. אמנם קוראים לו "הרס בית המחבל. קולמן", אבל הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכך.

יש נקודת אור בסיפור הזה. אפילו אור גדול. כשאני גוללת לאחור את ההתכתבות בקבוצת הוואטסאפ שלנו, אני נזכרת בייאוש שאחז בנו בהתחלה, בתחושה שזו מלחמה בטחנות רוח. אבל לאורך הזמן גילינו כמה עוצמה יש לקבוצה נחושה. אף אחד מהמהלכים שקרו לא היה מתגשם לולא אותה קבוצה רבגונית של אנשים שהחליטו להילחם בכל הכוח. היכולת של התארגנות אזרחית לשנות מציאות הוא מבחינתי תגלית אדירה. והתגלית הזו חשובה עוד יותר על רקע השיתוק שיוצרים המנגנונים הממשלתיים. בשעה שמערכת משתקת את עצמה, מכוונות טובות או רעות, ולא מצליחה להתמודד עם המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים, קמה החברה האזרחית שהיא חפצת חיים, ומבקשת להחזיר את הדמוקרטיה לכיוון הנכון.

השורות האלה נכתבות ביום ההולדת של עדיאל. הוא היה אמור להיות בן 33, בגילי, ובמקום זה הוא כבר עשרה חודשים באדמה. הגעגועים של בני המשפחה רק גוברים. ילדיו עלו הבוקר לקברו וחגגו לו שם יום הולדת. על מצבת השיש הדביקו בלונים וברכות, וכל ילד קיבל במתנה ספר, כי זה מה שאבא אהב לקנות להם. אני שוב בוכה, אולי גם אתם.

הכתבה אמנם מסתיימת כאן, אבל אין פה סגירת מעגל, שום דבר עוד לא נגמר. ביומן שלי יש כמה פגישות שקשורות למאבק, קבוצת הוואטסאפ לא מפסיקה לרחוש, והמשפחה צריכה להחליט אם היא הולכת לבג"ץ. אולי זה סיכום ביניים, אולי התחלה של דרכי פעולה חדשות שייפתחו מפה, מי יודע. רות, לא סוף.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il