"בגן יש ילדה לא מחוסנת, הכניסה על אחריותכם בלבד", מכריז שלט בריסטול צהוב וגדול. כרזה נוספת שנתלתה על גדר גן ילדים ישראלי, ותמונתה הופצה ברשתות החברתיות, נושאת ציור של גולגולת מאיימת לצד המילה "סכנה". אם תשאלו את פרופ' שי אשכנזי, יו"ר האיגוד הישראלי לרפואת ילדים ודקאן הפקולטה לרפואה שאמורה להיפתח בקרוב באוניברסיטת אריאל, השיימינג הנחרץ הזה מוצדק ונחוץ. "אי חיסון נגד חצבת הוא בהחלט מקרה שמצדיק לחץ חברתי", מביע אשכנזי בקולו השקט את עמדתו החד־משמעית, כרופא מומחה למחלות ילדים זיהומיות. "תמיד עולה הטענה של חופש הפרט, אבל החופש הזה נגמר ברגע שאתה מסכן אחרים. מותר לאדם להניף ידיים, אבל לא להכות תוך כדי כך בפניו של מישהו אחר. ראיתי ילד חולה חצבת מגיע לבית החולים שניידר, שיש בו ילדים מדוכאי מערכת חיסונית, וזו ממש סכנת חיים בשבילם. הוצאנו הנחיות מטעם האיגוד לרפואת ילדים, ואני חושב שהן חיוניות".
ואחרי כל זה, אשכנזי גם מבין ללב ההורים החוששים מחיסונים. "יש לי חברים רופאים שאומרים להורים כאלה שהם מאמינים בשטויות, ומכנים אותם אידיוטים. חלילה מלנהוג כך. זו גישה שגורמת להורה לנתק קשב. המשפט הראשון של רופא צריך להיות: 'קודם כול, אני מבין אותך'. כי אני באמת מבין את ההורה. הרי יש לו ילד בריא לגמרי, ואני רוצה לתת לו זריקה של חומר המכיל מחלה מוחלשת. ועם זאת, אלה הנתונים על שיעורי תמותה".
הקורקטיות שלו נסדקת לרגע כשהוא מספר על אחד המקרים של מחלת החצבת שנתגלו לאחרונה. "המוח של הילד הזה שרוף לגמרי. זה נורא ואיום, כואב הלב ממש. האחים שלו חלו, והוא לא חוסן. גם אם יש תופעות לוואי לחיסון, הן הרי עוברות בתוך כמה ימים. המחלה לעומת זאת לא עוברת.
"לא מזמן הזמינו אותי לטלוויזיה להתווכח על חיסונים, בעד או נגד. סירבתי, כי אין כזה ויכוח היום. אין שום מחקר רציני נגד חיסונים. זה כמו לקיים דיון האם כדור הארץ אכן נישא על גבי ארבעה פילים או לא. החיסונים הם ההישג הכי גדול של המאה ה־20, ואנחנו מדברים על המאה שגילו בה את האנטיביוטיקה והאינסולין והחלו לערוך ניתוחי לב וצנתורים. החיסונים שינו את העולם".
בשנת 2010 הגדיר ארגון הבריאות העולמי את 2015 כשנת יעד להכחדה מוחלטת של החצבת, ולכן גם להכחדת החיסונים נגד המחלה – "כמו שהפסיקו לחסן נגד אבעבועות שחורות", אומר אשכנזי. "מכיוון שחצבת היא מחלה של בני אדם בלבד, ולא מופיעה בבעלי חיים, קל יותר לחסל אותה. מה גם שהחיסון יעיל מאוד: מנה אחת נותנת 93 אחוזי יעילות, ושתי מנות – 97 אחוזים. לו כל האוכלוסייה הייתה מתחסנת, לא הייתה היום חצבת. נקודה".
אולם החלום על היום שבו לא יהיה עוד צורך בחיסון נגד המחלה, נגוז עד מהרה. "החלו לצוץ כל מיני שמועות על החיסון. כולן הוכחו מחקרית כלא נכונות, ובכל זאת שיעור המתחסנים בשנים האחרונות ירד, ותפוצת החצבת נמצאת בעלייה. לכן אני אומר שרופאים צריכים להסביר לאנשים בגובה העיניים את היתרונות שבחיסון. חייבים להבין את החששות שלהם. בכוח זה אף פעם לא עובד".
מחלת החצבת באמת כל כך מאיימת?
"אני חליתי בחצבת בגיל עשר. במשך שבועיים הייתי סגור בחדר, אמא שלי הייתה נכנסת רק כדי להביא לי אוכל, ויוצאת. והנה, הבראתי, וכך גם רבים אחרים. יש במחלה הזו חום, יש פריחה קשה, אבל הרוב אכן מבריאים. הבעיה היא ששליש מהחולים מפתחים סיבוכים דוגמת דלקת אוזניים או דלקת ריאות, אחד לאלף מפתח דלקת קרום המוח ועלול להישאר עם פגיעה מוחית, ואחד מכל 5,000־10,000 חולי חצבת מת מהמחלה.
"בשנות השבעים התחילו עם החיסונים. עד אז, בכל שנה נפטרו מחצבת ברחבי העולם כ־750 אלף ילדים מתחת לגיל חמש. זו אמנם לא מחלת האבעבועות השחורות, ששליש מהחולים בה נפטרו, אבל אלו בהחלט מספרים מאיימים. נגיף החצבת גם מידבק מאוד: הוא עובר באירוסול, באוויר, לעומת נגיף השפעת למשל, שמועבר במגע, ושוקע אחרי שהוא עובר מטר באוויר. אם יש פה חצבת, הנגיף יכול להגיע לקומה הבאה, ולכל הבניין. לכן מי שהיה במקום ששהו בו חולי חצבת, כמעט מאה אחוז שיידבק.
"האוכלוסייה שנולדה לפני 1978 קיבלה מנה אחת בלבד של חיסון, ואי אפשר היום לחסן את כולה בחיסון שני: לוגיסטית זה קשה, וגם לא בטוח שמאוד מוצדק. אבל גם אדם שקיבל מנה אחת, מוגן בצורה די טובה. גם אם יחלה, זה יעבור לו די בקלות".
אילו עוד מחלות עלולות להתפרץ בימינו בגלל הימנעות מחיסונים?
"דלקת קרום המוח, שהיא מחלה קשה עוד יותר מחצבת, עם עשרה אחוזי תמותה. וגם פוליו – שיתוק ילדים – ואדֶמת מוּלדת, שגורמת מומים בעובר".
מבחן באנושיות
את תפיסתו המקצועית ואת רגישותו לחולים טיפח פרופ' אשכנזי בעשרות שנים של עיסוק ברפואת ילדים. "מה אפשר לעשות למשל כשאתה מבקש מילד לפתוח את הפה, אך הוא מסרב? רוב הרופאים יצעקו עליו 'תפתח, תפתח', או יבטיחו שיקבל מתנה. אבל בעצם הרופא צריך להגיד רק משפט אחד: 'אתה בכלל לא יכול'. אין ילד שלא פתח את פיו מיד כשאמרתי לו את זה", הוא צוחק. "יש לי גם קסמים, למשל כדורים שנעלמים. עוד שיטה היא לשחק עם הילד ולבדוק אותו תוך כדי. רפואת ילדים דורשת הרבה ניסיון".
אשכנזי הוא בדיוק הרופא שהייתם רוצים לפגוש בביקור עם הילד החולה במרפאה: מנומס, עדין, סבלני. גם במהלך ריאיון עיתונאי, הוא עונה בנחת לשאלות בקשר לחום של הילד של המראיינת (אם כבר פגשנו רופא מנוסה, לפחות נצא עם חוות דעת). הוא בן 67, נשוי, אב לשלושה ("כולם במקצועות רפואיים או נושקים לרפואה") וסב לשמונה. במשך עשרים שנה עמד בראש מחלקת ילדים א' במרכז הרפואי שניידר בפתח־תקווה, עד שבינואר 2018 פרש מהתפקיד. מזה שנה הוא עובד על פיתוח תוכנית הלימודים של הפקולטה לרפואה שעומדת להיפתח באריאל בשנה האקדמית הבאה, ובימים אלה כבר החלה ההרשמה אליה. זה יהיה בית הספר לרפואה השישי בישראל; חמשת האחרים פועלים באוניברסיטת תל־אביב, בטכניון, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בן־גוריון ובקמפוס צפת של אוניברסיטת בר־אילן.
השבוע פורסם כי דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, החליטה לבחון את חוקיות ההחלטה על פתיחת הפקולטה באריאל. הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה אישרה את הקמת הפקולטה ברוב של ארבעה תומכים מול שני מתנגדים ונמנע אחד, אך כעת נטען כי ד"ר רבקה ודמני־שאומן, מחברות הוועדה שהצביעו בעד, הייתה מועמדת להצטרף לסגל אוניברסיטת אריאל, ולכן היה עליה לכאורה לוותר על השתתפות בהצבעה. אם יוחלט כי אכן היה כאן ניגוד עניינים, ייתכן שתידרש הצבעה חוזרת, ותוצאותיה של זו אינן ודאיות.
בחדרו הקטן באוניברסיטת אריאל, אומר לי אשכנזי שהוא ממשיך לעסוק בבניית תוכנית הלימודים, ולא מתייחס להתנגדויות. יחד עם זאת הוא קובע ש"אוניברסיטת אריאל לא הייתה בשום מצב של ניגוד עניינים. הניסיונות לטעון כך נועדו למנוע את קידומו של בית הספר, שהקמתו חיונית נוכח המחסור החריף ברופאים שסיימו את לימודי הרפואה בארץ".
זו אמנם הפעם הראשונה שאשכנזי מכהן כדקאן פקולטה, אך יש לו ניסיון רב־שנים בצוותי הנהלה של בתי ספר לרפואה. "הוראת סטודנטים והכשרת דור העתיד של הרופאים הן עניין שבוער בעצמותיי זה יותר מארבעים שנה. סטודנטים שלימדתי הם היום מנהלי מחלקות ומרפאות, וזה מחמם את הלב. ועוד דבר שמרגש אותי: ב־1987, כשסיימתי את ההתמחות, הוצאתי ספר בשם 'רפואת ילדים', המיועד לרופאים. מאז יצאו תשע מהדורות שלו, והוא עדיין משמש כספר לימוד".
מסלול לימודי הרפואה שייפתח כאן יהיה ארבע־שנתי, וייועד לבוגרי תואר ראשון. "יש בעולם שתי שיטות לימוד רפואה", מסביר אשכנזי. "בישראל רווחה השיטה האירופית – אתה מתקבל לפקולטה על סמך ציוני בית הספר התיכון, ואז לומד רפואה במשך שש שנים. כשהייתי בדקאנט בית הספר לרפואה בתל־אביב, החלטנו להקים גם תוכנית ארבע־שנתית, כמו בארה"ב. זה אומר שהסטודנט יכול להגיע אליה עם תואר ראשון בכל מקצוע, אם יש לו ממוצע 80 ומעלה. כמובן, יש מקצועות ליבה שנדרשים ללימודי רפואה, דוגמת ביוכימיה או ביולוגיה מולקולרית, ומי שלמד תואר ראשון בספרות יצטרך להשלים אותם – ועדיין, זה נפלא שאנשים מגיעים מכל תחומי הלימוד. הרעיון בתוכנית כזו הוא שמי שקיבל תואר אקדמי ויש לו ציונים טובים, לא מעניין אותי מה ציון הפסיכומטרי והבגרות שלו. יש לא מעט אנשים שלא למדו בתיכון אבל השקיעו אחר כך, והם יכולים להיות רופאים מצוינים".
יהיה קל יותר להתקבל עכשיו ללימודי רפואה?
"הקריטריונים לקבלה באריאל דומים לקריטריונים במקומות אחרים. עד היום התקבלו כ־70 סטודנטים למסלול הארבע־שנתי בצפת ו־65 בתל־אביב, מתוך 800 שנרשמו. מעכשיו יהיו עוד 70 סטודנטים חדשים, וזו עלייה משמעותית בשיעור הקבלה ללימודי רפואה בארץ. יֵצאו מכאן רופאים טובים. לא תהיה פה פשרה, לא באיכות ההוראה ולא באיכות הסטודנטים, גם מבחינת ידע וגם מבחינת אנושיות.
"מחצית מהקריטריונים לקבלה אצלנו יתייחסו לאישיות של הסטודנט; כל מועמד שעבר את החלק הראשון של תהליך הסינון, המבוסס על ידע, יכולת קוגניטיבית וחשיבה אנליטית, ילך למכון סימולציה ושם ייבדקו יכולותיו האנושיות: אמפתיה, נתינה, נכונות לעזור. אנחנו מחפשים התאמה אנושית למקצוע, גם אם יש לך ציונים טובים מאוד".
כשהבוגרים שלך יצאו למערכת הרפואה הציבורית העמוסה, ויש שיאמרו אפילו קורסת, הם יוכלו ליישם את עקרונות האמפתיה והאנושיות האלו?
"אני מקווה שכן. שבעתיד נוכל לראות בוגרים שלנו – כרופאים בכירים, מנתחי מוח ולב, רופאי משפחה, מנהלי מחלקות – פועלים לפי העקרונות הללו. הדגש על התקשורת והאנושיות חשוב במיוחד ברפואה של היום, שמתנהלת מול מחשב ומבוססת על תפוקות ותשומות".
להשתמש בשלוחה של המוח
במקור ראשון פרסמנו לאחרונה שיו"ר איגוד הכירורגים, פרופ' יורם קלוגר, התריע בפני מנכ"ל משרד הבריאות על רמת הרופאים שלמדו את המקצוע במוסדות במדינות מסוימות בעולם. אשכנזי, שאת השכלתו הרפואית רכש בירושלים, מסכים עם חששותיו של קלוגר. "זה היה אחד המניעים לפתוח את בית הספר כאן. העובדה היא שיש לנו בישראל מועמדים רבים וטובים מאוד, שנאלצים לנסוע לחו"ל. יש בוגרי תיכון עם ציון 745 בפסיכומטרי שלא מתקבלים ללמוד רפואה בארץ".
הוא מציג לי טבלת נתונים שמתייחסת ללימודי הרפואה במדינות ה־OECD. בישראל, כך מתברר, מסיימים בכל שנה את הכשרתם כ־5.5 רופאים לכל 100 אלף איש באוכלוסייה, לעומת 12.1 בממוצע של ארגון המדינות המפותחות. בקצות הטבלה עומדות פורטוגל, עם 15.9 רופאים בשנה, ויפן, עם 6.4 רופאים. ישראל לפיכך נמצאת הרבה מתחת לכל השאר. קיבולת בתי הספר לרפואה כאן היא קטנה, מסביר אשכנזי, "ולכן 60 אחוזים מהרופאים הישראלים הוכשרו במוסדות בחו"ל. מלבד העלות הגבוהה של לימודים בארץ אחרת, הבעיה העיקרית היא שרבים לומדים במקומות כמו מולדובה, שהרפואה בהם לא מתקדמת מספיק – או אפילו ממש ברצפה, מיושנת מאוד לעומת המצב אצלנו. שם, בעיר אחת יש למעלה מאלף סטודנטים ישראלים לרפואה – יותר מבכל הפקולטות בישראל. כל מה שמעניין את המוסדות האלה זה לקחת כסף ולתת תעודה".
וכמנהל מחלקה בשניידר, הבחנת בהבדלים בין בוגרי הפקולטות בארץ לבין עמיתיהם שהוכשרו בחו"ל?
"בהחלט, ההבדל הוא עצום. הלימוד בארץ איכותי מאוד. פה מלמדים מול מיטת החולה איך לבדוק ולגשת; שם הפרופסור יושב על בימה מול 300 סטודנטים, ולא מתקיים מגע עם החולים. ואז הם חוזרים לארץ, וניגשים לבחינות הרישוי שוב ושוב. בסוף הם עוברים, אבל הם רופאים לא מספיק טובים. זו לא אשמתם; לא לימדו אותם כמו שצריך, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו".
אשכנזי לא חוסך ביקורת גם ממוסדות אקדמיים ישראליים שנוטים לנתק את הסטודנטים מהעבודה היומיומית בבית החולים, המצריכה רגישות רבה. "אני מתכוון להקים באריאל 'סדנה לתקשורת רפואית', שהתלמידים ישתתפו בה כבר בשנת הלימודים הראשונה", הוא אומר. "כשהייתי סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, למדנו זואולוגיה, ניתחנו כריש וצפרדע, עשינו חתך בגבעול – אבל במשך שלוש שנים וחצי לא ראינו חולים. זה תסכל אותי מאוד. גם כשהגענו סוף־סוף לחדר מיון בהדסה, למדנו לראות את המחלה, את הכאבים וההשלכות, אבל לא את החולה. לכן בצוות ההוראה בתל־אביב החלטנו לעשות בדיוק ההפך, וכך נעשה גם באריאל: כבר מתחילת המסלול, כשהתלמיד עוד לא יודע דבר על רפואה, הוא בא למיון ורואה במו עיניו את החולה. הוא אמנם לא מסוגל לאבחן את המחלה, אבל הוא נצמד למטופל ורואה מה עובר עליו: איך הוא מאבד פרטיות, איך הוא מחכה בפרוזדור, כמה זמן עובר עד שמכניסים אותו לרנטגן. כולנו הרי חווים גם את הצד השני במשוואה. יש לי אמא מבוגרת, ואני רואה מה שקורה".
ילמדו בסדנה שלכם כיצד לבשר למשפחה או למטופל בשורות קשות?
"בהחלט. יהיה קורס של שלושה ימים, בשנה השלישית או הרביעית, שבו יסבירו איך לעשות זאת – מילד שמגלים אצלו סוכרת וצריך מעכשיו להזריק לו מדי יום, ועד גילוי לוקמיה וסרטן. איך אומרים להורים, איך אומרים לחולה, איך מספרים בשלבים, איך שומרים על אופטימיות המטופל. יש לי כבר רופא שהתמקצע בחינוך רפואי, והוא יעביר את הקורס".
כיום, כשהמידע נגיש לכולם, החולים יודעים "לאבחן" את עצמם בגוגל, ולפעמים זה גורם להם לא לבטוח ברופא.
“נכון. נלמד את הסטודנטים איך מתמודדים עם חולה שמביא את המסקנות שלו מרשימת התסמינים. אני אישית מסביר למטופלים שיש באינטרנט גם הרבה מידע שגוי".
פרופ' אשכנזי מצביע על אתגר נוסף שעומד בלב לימודי הרפואה. "יש היום בעיה בסיסית: אנחנו הרי רוצים להכשיר רופאים שיעבדו גם בעוד שלושים וארבעים שנה, אבל נוצר מצב אבסורדי – רופאי ההווה מלמדים את רופאי העתיד את רפואת העבר. הרי המידע הרפואי מוכפל בכל שנתיים, ומה שאלמד את הסטודנט היום, לא יהיה רלוונטי בעוד כמה שנים. כשאני סיימתי את הלימודים שלי הכרתי את כל התרופות, אבל היום, רק בתחום המחלות הזיהומיות יש בכל שבועיים תרופה חדשה. איך מתגברים על זה? ראשית, מלמדים עקרונות שלא משתנים – איך בודקים לב וריאות, איך מטפלים בחולה מחוסר הכרה. שנית, נותנים לסטודנט כלים להתמודד עם המידע שיגיע אליו בעתיד. כבר מהשנה הראשונה כאן תהיה למידה עצמית. הסטודנט יהיה חייב ללמוד פרקים מסוימים בעצמו ולהגיש עליהם עבודה".
סטודנטים בוגרי מערכת החינוך הישראלית יודעים לעבוד בצורה כזו?
"יש לנו משימות לא קלות, אבל נחנך אותם וניתן להם כלים ללימוד עצמי. ב־ new england journal of medicine, כתב־העת הוותיק ביותר בתחום הרפואה, נכתב שהמידע הרפואי הקיים היום עולה על יכולת התפיסה של המוח האנושי. אז צריך לדעת ללמוד ולהתעדכן, ולהשתמש בטלפון החכם, שהוא שלוחה של המוח.
"הלימודים משתנים. בעבר למדנו אנטומיה באמצעות חתכים; היום יש סריקות MRI ואולטרה־סאונד. בשנה הראשונה ללימודים תהיה גם סדנה ליזמות וחדשנות רפואית, כי זו מדינת סטארט־אפ. יש לנו גם קורס שאין לאף אוניברסיטה אחרת: ביו־אינפורמטיקה תרגומית. ילמדו בו איך מתרגמים את הידע הביולוגי והגנטי לטיפול בחולה. יהיו לנו גם הרבה יותר שעות של גנטיקה וביולוגיה מולקולרית, כי רפואת העתיד צפויה להיות מותאמת אישית".
שיעורים בקרוואנים
את יסודות המקצוע למד פרופ' אשכנזי באוניברסיטה העברית, כאמור. הוא עשה זאת כעתודאי, "ובגיל 24 כבר הייתי רופא. לא כמו הצעירים היום שנוסעים לטייל בהודו". הוא שירת כרופא מוטס בצוות עזר אוויר, והשתחרר בדרגת סגן־אלוף. מיד בתום השירות הצבאי עבר מעבודת השטח לבנייני בית החולים בילינסון. "את ההתמחות ברפואת ילדים התחלתי בפגייה. היינו עושים באותם ימים תורנויות של 36 שעות", הוא נזכר. "הייתי שם במקביל לסוף שירות הקבע שלי, ב־1982. באחד הימים פתאום הודיעו שיש לי פגישה אצל סגן ראש אכ"א. יצאתי מהפגייה, לבשתי מדים ובאתי. ראיתי שמחכים בחוץ כעשרה קצינים. מתברר שארגון הבונדס החליט לשלוח לארה"ב קצין מצה"ל שיספר על הפנים היפות של ישראל ויגייס כספים".
הוא והמועמדים האחרים עברו ריאיון קצר. "סיפרתי שבמלחמת לבנון טיפלתי בחייל ישראלי פצוע, ובמקביל בילד לבנוני פצוע. התקבלתי למשימה של הבונדס. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי לחו"ל, ואפילו שוכנתי במלון ולדורף אסטוריה בניו־יורק. הכול 'בזכות' המורכבות של החיים בישראל".
גם בימים האחרונים נוצר חיבור בין הפגייה למצב הביטחוני, כשהמדינה כולה עקבה בדאגה אחר מצבו של התינוק שנולד לשירה איש־רן, ונפטר כעבור זמן קצר.
"נכון. תראי, אנחנו מדינת פליטים קטנה – ההורים שלי היו פליטים אמיתיים שבאו מאירופה – וגודלנו הזעיר גורם לכך שרופא כאן ממלא הרבה תפקידים. למשל, אני חבר בוועדת אישור התרופות. בארה"ב יש מאה רופאים שעוסקים רק באישור תרופות, ופה אני יכול גם לעשות את זה וגם להיות מנהל מחלקה שמטפל בחולים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנהוג אחרת".
אף שתוכנית לימודי הרפואה באריאל הולכת ונשלמת במהירות, הבניין שמוקם עבור הפקולטה לא יהיה מוכן לפתיחת השנה הבאה. "לא נורא, נתחיל בקרוואנים ובעוד שלוש שנים נעבור לבניין", אומר אשכנזי. ובכל זאת, חשוב לו להבהיר: "כתבו לא פעם בעיתונים שבית הספר הזה נפתח בחופזה, אבל האמת היא שהישיבה הראשונה של צוות ההיגוי להקמתו הייתה ב־19 במאי 2014, לפני יותר מארבע שנים. אין כאן שום חיפזון. הייתי חבר בוועדה ההיא, ועשינו את זה מאוד מסודר; התייעצנו עם דקאנים בארה"ב ובנינו תוכנית לימודים מתקדמת.
"כל הניסיון שלי בהוראת רפואה ובאיגודים מקומיים ועולמיים מתנקז לחזון שלי באוניברסיטת אריאל. הייתי יכול להיות עכשיו בפנסיה, לנוח על חוף הים, במקום לעבוד 12 שעות ביממה על הקמת בית ספר – עם מדריכים ומתרגלים ובניין ומעבדות מחקר וכסף שאין וארכיטקטים. והכול מהחדר הקטן פה, עם שלט הנייר על הדלת, שבו רשום השם שלי".
נאלצת להתמודד גם עם התנגדות מצד דקאני הפקולטות לרפואה בארץ.
"אכן. אנחנו פתוחים לכל ביקורת, ואשמח לשמוע כל הערה בונה. ועדת הבדיקה שבחנה אותנו הייתה מורכבת מאנשים מובילים בבתי החולים בכל רחבי הארץ, כמו פרופ' ארנון אפק, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות. הוועדה דרשה למשל שנוסיף קורס עזרה ראשונה, והוספנו".
לפי אחת "ההערות הבונות" שהשמיעו מקביליו באוניברסיטאות האחרות, יש כיום יותר מדי סטודנטים מתלמדים בבתי החולים במרכז הארץ, ולא בטוח שיהיה מקום גם לתלמידים מאריאל. אשכנזי דוחה גם את הטענה הזו: "יש מחלקות פנויות במשך שבועות שלמים – בתל־השומר, באיכילוב, בלניאדו, במעייני הישועה. הסטודנטים שלנו ישתלבו בזמנים האלו, זה כבר נקבע.
"מעבר לכך, יש התנגדויות לא ענייניות לעצם זה שמקימים כאן בית ספר לרפואה. מה שמעודד הוא שכך היה אצל כולם. ב־1964 הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית התנגדה להקמת בית הספר לרפואה בתל־אביב. כמה שנים לאחר מכן, בתל־אביב התנגדו להקמת הפקולטה של הטכניון. גם ב־1974, כשהוקמה הפקולטה לרפואה בבאר־שבע, קדמו לכך מחלוקות. ב־1973, במהלך הדיון המקדים, פנה נשיא האוניברסיטה העברית אברהם הרמן אל נשיא אוניברסיטת בן־גוריון ואמר: 'זכור את דבריי, בית הספר שלך לעולם לא יקום'. מה הפריע להדסה שיקימו בית ספר בסורוקה, וישפרו את רמת הרפואה בנגב? מה ההיגיון בהתנגדות לפקולטה חדשה, כשחסרים רופאים? אי אפשר להבין את זה. כנראה זה חלק מהפוליטיקה הרפואית. כואב הלב, אבל זה כך".
היו אנשים שפנית אליהם ולא הסכימו לבוא ללמד כאן?
"לא. פניתי לאנשים שאני מכיר, וכולם שמחו לשתף פעולה".
באריאל מתקיימים כבר לימודי קדם־רפואה, אך אשכנזי אומר כי הסטודנטים הלומדים במסלול הזה לא יועדפו על פני מועמדים אחרים. "ההוראה אצלנו תהיה מותאמת אישית. נעקוב אחרי כל אחד, נראה איך הוא מתקדם, ולכל סטודנט יהיה רופא־מנטור צמוד שהוא יוכל לפנות אליו. אחד המשברים ברפואה הוא שאתה לומד יפה בכיתה, ואז אתה מגיע לבית החולים ורואה רופא צועק על מתמחה".
בישראל יש רף תחתון ללימודי רפואה: גיל 19. יהיה אצלכם רף עליון לקבלה ללימודים?
"לא. פנתה כבר מישהי בת 39. הקריטריונים אצלנו יהיו רמת הידע והתאמה מבחינת אנושיות".
אתה צופה התנגדויות בינלאומיות בגלל המיקום של הפקולטה?
"לא נתקלנו בכך עד כה. נכון שכאן אי אפשר למשל לקבל מענקים מהאיחוד האירופי, אז צריך מקורות אחרים. אני מאמין שאם נהיה טובים ונוכיח את עצמנו, הביקורת תהפוך לנחלת העבר. אנחנו צריכים להכשיר רופאים טובים, וכל השאר – רעשי רקע. בעוד חמש שנים, כשהמחזור הראשון יסיים, אוכל באמת לצאת לגמלאות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.i
