הרב ד"ר נתן סליפקין עוצר ליד הכלוב של התוכי, ומנסה לשכנע אותו לדקלם את הברכה "ברוך שככה לו בעולמו". היצור למד לומר את הברכה כי רבים מהמבקרים נוהגים לברך אותה מולו, תוכי נאה שכמותו. אבל כעת, מול הכתבת הסקרנית, הוא מסרב לשתף פעולה, כמו תינוק קשקשן שמשתתק כשאחות טיפת חלב ניגשת אליו. ברוכים הבאים למוזיאון הטבע התנ"כי בבית־שמש: שילוב של מוזיאון וגן חיות זעיר, ובו מגוון בעלי חיים המוזכרים בתלמוד ובמקרא. זוחלים, ציפורים ויונקים מוצגים שם, חלקם כפוחלצים גדולים וחלקם, בעיקר החיות הקטנות, בתצוגה חיה של ממש – ללטף, להחזיק ולראות.
נמרים מפוחלצים, שפנים ונחשים, שן של לווייתן, אוסף שופרות מרשים מכל מיני בעל חיים, והדגמה של סימני הכשרות של הדגים – כל אלו ועוד מוצגים לקהל במוזיאון שהקים סליפקין (43), זואולוג המתעניין בשאלות המחברות תורה ומדע. תהיות כמו האם מפלצות קיימות? האם התחש כשר? כמה ענק היה יכול להיות עוג מלך הבשן? ועוד רבות העסיקו אותו מגיל צעיר. את חלקם הוא חקר וכינס בספרו "יצורי הפלא במדרש ובמדע", שיצא לאור בעברית לאחרונה בהוצאת מגיד.
הפרק הראשון בספר דן בחדי קרן במגוון צבעים. הפרק השני – באנשי פרא ובבנות ים, שסליפקין דן בשאלה אם הן אכן קיימות. בהמשך הוא עוסק בגמדים ובענקים, ותוהה אם האדם הראשון היה ענק. פרק מיוחד עוסק בדרקונים, ואחר מוקדש לסלמנדרה, חיה שהלהיבה את סליפקין. "כתוב בגמרא שהסלמנדרה נולדה מאש, והדם שלה מגן מאש. בכל ספרי המדע אומרים שזה שטויות. אבל כשהגמרא מדברת על דם יכול להיות שהיא מתכוונת לנוזל אחר שבא מהסלמנדרה, ואם כך זה אכן נכון: יש סלמנדרה שבשרפות יער מפרישה נוזל מהגוף ובעזרתו מצילה את עצמה. החלק שאומר שהן נולדו מהאש ודאי אינו נכון". הוא גם דן בספר בעכברים, ואפילו ב"כינת הזיעה".
הספר הוא מהדורה עברית של ספרו באנגלית, "מפלצות קדושות: יצורים מסתוריים ומיתיים במקרא, בתלמוד ובאגדה". בעקבות צאתו לאור ב־2003, בגרסה הראשונה שנקראה רק "יצורים מסתוריים", הוא זכה לשיחות טלפון נוזפות מחרדים, לאולטימטומים מאיימים ולפשקווילים בכיכוב שמו שהודבקו על קירות ולוחות מודעות במאה שערים.
רבנים, עצים וקרח
כשלמד בישיבה, סליפקין גידל איגואנה. זה לבדו צריך לספר לכם על הפער בינו ובין הציבור שבו גדל. הוא נולד במנצ'סטר שבאנגליה, במשפחה חרדית, וכשהיה בן 17 עלתה משפחתו לארץ (כשאני שואלת אותו מה הייתה הסיבה לעלייה, הוא שואל בצחוק אם ביקרתי פעם במנצ'סטר: "זה מקום אפור ומכוער"). אביו היה מדען, פיזיקאי שעסק גם בכימיה ובמתמטיקה. סליפקין, מצידו, מגיל צעיר גילה התעניינות דווקא בזואולוגיה, וגידל בעלי חיים.
את האיגואנה שלו הוא גידל כאן בארץ, בישיבת מיר. כשלמד בה גמרא נתקל בקטעים שעסקו במפלצות משונות ותופעות מוזרות מעולם החי. "הלווייתן הענק שצאצאיו עשויים להשמיד את העולם, עוף החול, פניקס, שחי לנצח, סלמנדרה הנולדת מתוך האש והעכברים שנוצרים מעפר – כל אלה רק חלק מהיצורים המופלאים שמוזכרים בגמרא. תהיתי: האם חז"ל תיארו יצורים אמיתיים? הייתכן שהיו קיימים במציאות? האם אכן היה עוף חול עם נוח בתיבה? והדרקון שישעיהו התנבא עליו? או שמקומן של החיות האלו הוא רק בספרי הארי פוטר? מצאתי שיש חומר רב בנושא. מלבד זאת, אפשר גם לעסוק בזיהוי בעלי חיים שמופיעים בתנ"ך, בהבנת הסמליות שלהם, בהלכות שנוגעות לבעלי חיים, הקשר בין האדם לעולם הטבע, וגם סתירות שצריך לפתור בין התנ"ך וחז"ל ובין הזואולוגיה המודרנית".
התשובות שקיבל מרבותיו בישיבה לא סיפקו אותו: כששאל אותם על חיות בגמרא, הם ענו לו שהן קיימות בוודאי. "השאלות שלי עוררו אי נוחות, ולא פעם חטפתי גערות", הוא מספר. "הרבנים עצמם התחנכו בילדותם שאלה יצורים אמיתיים. לא היה להם רקע מדעי מבוסס, ולכן הם לא התקשו להאמין שהיצורים הללו אכן קיימים בפועל. המשכתי לחפש תשובות, ואז פגשתי את הרב אריה כרמל, תלמידו של הגאון רבי אליהו דסלר. ממנו למדתי גישה אחרת לנושאים האלו".
המפגש עם הרב כרמל, גם הוא יליד אנגליה, שהלך לעולמו בתשס"ו, הציג בפני סליפקין דרך חשיבה חדשה. "נחשפתי לכתבי הרמב"ם ובנו, רבנו אברהם, ולכמה מכתבים בנושא מאת הרב שמשון רפאל הירש, וגיליתי שיש אסכולה מחשבתית שלמה שמקובל לכנותה 'הגישה הרציונליסטית'. לפי הגישה הזו, רבים מהתיאורים בתלמוד הם מטאפורות. מלבד זאת, יש תיאורים שנאמרו במחשבה שזו תופעה אמיתית, אך הם מבוססים למעשה על אמונות עתיקות בדבר עולם הטבע, ולא על תורה למשה מסיני. לצערי הגישה הזו אינה מוכרת כלל בישיבות החרדיות.
"יש דרכים פרשניות רבות המיישבות את הסתירות בין התנ"ך ודברי חז"ל ובין המדע. למשל, אם במקרא או בתלמוד אנו קוראים על יצור שאינו קיים, ייתכן שפירשנו את הכתוב באופן לא נכון; ייתכן שהתיאור נכתב כמטאפורה או בהגזמה רטורית, ולא בתיאור נאמן לאמת; ולבסוף, בחלק מהמקרים אולי חל שינוי בטבע עצמו במהלך הדורות, ולכן "גם חז"ל וגם המדענים המודרניים צודקים, אך הם פשוט מתארים את העולם בתקופות שונות בהיסטוריה".
הוא החל לאסוף מידע בנושא החיות בתורה, ואת הדברים שלמד הרצה בגן החיות התנ"כי בירושלים, בין השאר בסיורים מודרכים בהנחייתו. בנוסף, למד תואר שני ביהדות במכון לנדר, המשיך לדוקטורט בבר־אילן, ואז כתב ופרסם ספרים ומחקרים בנושא היהדות והזואולוגיה. בספרו על החיות המיתולוגיות הוא דן, בחלק הראשון, בכל קשת הגישות המיישבות בין התורה למדע: מהדרך המתעקשת להבין באופן מילולי כל קביעה תלמודית, ועד הרציונליזם, שבו הוא מצדד. בחלק השני הוא מנתח את מגוון היצורים המיתולוגיים ביהדות, מה שהפך את ספריו למושכים לבני נוער, שגילו שהגמרא יכולה להפגיש אותם עם יצורים שהכירו עד כה רק מספרי הפנטזיה.
חשיפה שבעיניו היא ההצדקה החשובה ביותר להוצאת הספר. "כשאנשים קוראים על חיות מיסטיות בתלמוד, הם עלולים להישאר עם הרבה שאלות, ואפילו להיקלע למשבר אמוני. האם היו כאלו יצורים? האם חז"ל האמינו בהם? לא פעם, תלמידים שמעלים ספקות כאלו נתקלים בזלזול מצד המורים וחשים דה־לגיטימציה".
אבל התשובות, כצפוי, לא מצאו חן בעיני כולם. עד הוצאת ספריו נתפס סליפקין בקהילתו כאדם בעל תחביב אקזוטי. ספרו "מדע התורה: השתקפות התורה בחוקי המדע, בריאת העולם והתפתחות החיים" זכה להסכמות מצד רבנים חשובים, ובהם הרב שמואל קמינצקי, ראש ישיבת פילדלפיה, אף שהספר מציג תזה שלפיה סיפור הבריאה של ספר בראשית יכול לדור תחת קורת גג אחת עם תורת האבולוציה וגם עם תיאוריית המפץ הגדול. במקום אחר הוא אומר שגיל העולם שנקבע לפי הכרונולוגיה של טבעות העצים או שכבות הקרח מצביע בבירור על כך שהעולם הוא בן יותר מ־5,700 ומשהו שנים.
כשהספרים התפרסמו והגיעו לרחוב החרדי, היו מי שהזדעזעו והתקיפו אותו. ב־2005 נתלו פשקווילים בגנותו ברחבי שכונות החרדים בירושלים, ורבנים הוציאו נגדו מכתבי גינוי. הרב משה שטרנבוך למשל גינה את מה שכתב והאשים את המדענים ברצון להחליף את ניסי הבריאה בתהליך טבעי ואקראי, באופן המטיל ספק ביכולת הבורא. "והלא ידוע לכול שגיל העולם הוא פחות מ־6,000 שנה", כתב. מלבדו, בסך הכול כעשרים רבנים, ובהם גדולי הדור בציבור הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב והרב יהודה לייב שטיינמן, הודיעו שהם מחרימים את ספריו משום שהם מכילים דברי מינות וכפירה. המוציא לאור שלו הפסיק בעקבות כך את הפצת הספר, וסליפקין נאלץ להעביר את המלאכה להוצאה קטנה יותר. ואולם, בתוך זמן קצר הפכו הספרים המוחרמים לרבי מכר, והוצאו בהוצאות חדשות.
בפורומים של המגזר החרדי באינטרנט, באנגלית בעיקר, התנהלו ויכוחים ארוכים שהגיעו גם לתקשורת הכללית. סליפקין לא התראיין בנושא, אך בחר לפרוש את משנתו באתר האינטרנט שלו. שם הבהיר שאין חדש בחרמות שהוטלו עליו, ובמכתבים שיצאו נגדו מתחת ידם של גדולי ישראל: "זה לא היה רק נגדי, אלא נגד כל האנשים שמקבלים את הגישה של הרש"ר הירש ושל הרמב"ם. מצד שני, הרבה אנשים ורבנים תמכו בי למרות החרמות. באופן כללי קרה לי מה שקרה גם לרש"ר הירש ולרמב"ם: כשהם הגיעו לקהילות שלא מתאימות להן, החלו פולמסים ושאלות.
"הספרים שלי לא מיועדים לקהל החרדי, אלא לקהל הדתי הרחב. הספר בעברית, למשל, לא נמצא בחנות של ספרי קודש, אלא יצא כספר עיון רגיל. לא נראה לי שתהיה התנגדות אליו. רוב הרבנים מבינים שהשיטה הזאת היא לא כפירה, אבל הם מפחדים שזה יפגע בתלמידים בישיבה, ולכן הוצאתי את זה במכוון שלא לציבור החרדי".
דיאטת הקיפוד
את מוזיאון חיות התנ"ך בבית־שמש הקים סליפקין מתוך רצון לקרב את המבקרים לבעלי החיים כך שיוכלו לגעת בהם, להביט בהם מקרוב וללמוד גם פרטים קטנים שאי אפשר לראות בגן חיות גדול. "גן חיות הוא טוב ויפה, אנשים אוהבים את זה, אבל אי אפשר להתקרב לכל בעלי החיים. רציתי ליצור חוויה אינטראקטיבית, בפנים ולא בחוץ, מקום שילמד אנשים ויאפשר לגעת במוצגים וללמוד הרבה דברים בכיף". מאז הוקם המוזיאון לפני ארבע שנים ביקרו בו למעלה מ־50 אלף מבקרים דתיים, חילונים וחרדים. "גם חסידים מכל החסידויות היו כאן, והיו אפילו סיורים ביידיש".
לידתו של המוזיאון – בביתו של סליפקין עצמו. הוא ליקט ואסף חיות ופוחלצים בביתו ובגינה, מרוב אהבתו להם. עם השנים התמלאו הארונות בשלדים, ונחשים זחלו במסדרון לצד חיות אחרות שקיפצו סביב. "אשתי סבלה מזה הרבה", הוא אומר. כיום, כשכל אלו הועברו למוזיאון, נותר למזכרת כלוב ענק בגינת ביתם, ובו שפני סלע, ברווזים ופסיונים.
הפוחלצים הגיעו אליו בעיקר מגני החיות בארץ. פוחלץ האריה שבמוזיאון, למשל, הוא אריה שנולד בדנמרק, ועלה לגן החיות בחיפה כשהיה בן חצי שנה. בטבע, בסוואנה באפריקה למשל, אריות חיים עד 12 שנים, אבל כאן, בתנאי גן החיות, זכה לאריכות ימים ובגיל 19 הלך לעולם שכולו טוב – פוחלץ והגיע למוזיאון של סליפקין. השלד של דוב המערות הגיע אחרי שנתרם ממשפחה בנתניה, שבביתה הוא הוצג.
חיות שעודן בחיים הגיעו דרך הרשויות: המוזיאון מוכר כמרכז שיקומי לטיפול בבעלי חיים שנתפסו בגלל טיפול לא חוקי בהן. רשויות המכס בנתב"ג תופסות מפעם לפעם חיות שמוברחות לארץ בניגוד לחוק: כמה תוכים, למשל, נמצאו בתוך מזוודה. מלבד זאת, רשות הטבע והגנים מחרימה חיות שגודלו בניגוד לחוק בבתים פרטיים. משפחה ירושלמית אחת, מספר סליפקין, גידלה חוטמן כאילו היה כלב, והחוטמן נלקח ממנה והועבר אליו. הקיפוד שבמוזיאון הוחרם בידי הרשות אחרי שגדל בבית פרטי והואכל במזון חתולים. "הוא היה שמן מאוד, כי ניזון מאוכל שלא מתאים לו", מספר סליפקין. "הבאנו לו במיוחד מארצות הברית סוג מיוחד של גלגל כושר, כדי שיפחית במשקל, אבל הוא היה שמן וגלגל הפלסטיק נשבר. הבאתי את אותו המתקן, הפעם עם גלגל מתכת, וזה עזר. הוא ירד במשקל".
בעוד כשנה ייפתח המוזיאון המחודש בבניין רחב ידיים שבנייתו נשלמת בימים אלו, בסיוע תרומות. כבר שנתיים עורך המוזיאון בכל שנה ערב "דינר" מיוחד, שמוגשות בו מנות כשרות מחיות שאיננו נוהגים לאכול בדרך כלל. בין השאר הוגשו בדינר האחרון סטייק באפלו, יונים, שלווים ופסיונים, וקינוח חגבים בשוקולד ("היה גם קינוח חלופי למי שפחות התחבר"). אחד התורמים, אומר סליפקין, לא סובל בעלי חיים, אבל מפאת אהבתה של אשתו לנחשים הוא החליט לתרום למוזיאון בנדיבות. תורם אחר הוא יהודי אורתודוקסי חובב ציד, שטס לא מעט לאפריקה למטרה זו. הוא תרם למוזיאון את אוסף השופרות שלו: עשרות קרניים מבעלי חיים שצד בעצמו.
כאוהב בעלי חיים, לא מפריע לך שיש כאן בעלי חיים שמתו כתוצאה מציד?
"אין במוזיאון בעל חיים שמת באופן לא חוקי. רובם מתו בגני חיות באופן טבעי, או מציד חוקי עם רישיון. מה שחשוב לנו הוא שכל תצוגה תהיה חוקית, עם רגישות וכבוד וטיפול נכון לבעלי החיים".
במבנה החדש יופיעו פוחלצי חיות שבתצוגה הנוכחית אין להם מקום, ובהם היפופוטם וזנב של לווייתן. המבקרים במוזיאון היום נאלצים להסתפק בשן של לווייתן, שגם היא תופסת מקום לא קטן. "לווייתנים הם מין בסכנת הכחדה, ואסור להרוג אותם. היחידים בעולם שמותר להם להרוג לווייתנים הם השבטים הצפון אמריקניים באלסקה: מותר להם להרוג כמה לווייתנים בכל שנה. נסעתי לאלסקה, וקניתי את זה שם".
סליפקין גם נוסע מדי שנה לאירופה, לארה"ב ולדרום אפריקה כדי להרצות ולהדריך בטיולים בעקבות החיות. במסעות הללו הוא לומד עוד על החיות.
על פי דרכו
כשאני מכנה אותו "ד"ר דוליטל החרדי", הוא מתקן אותי בחיוך: "חרדי לשעבר". כיום הוא מגדיר את עצמו חרדי־ציוני. "זה התחיל כשראיתי את היחס שהמאמרים שלי מקבלים בעולם החרדי. כשספגתי איומים וחרמות הבנתי שאני לא מתאים לציבור החרדי, וזה לא המקום שלי. גם מבחינה חיצונית: באנגליה כולם חובשים מגבעות שחורות, אבל זה לא אומר שהם חרדים. כשהגעתי לארץ חשבתי שאם יש לי כובע אז המקום שלי הוא במגזר החרדי ובישיבה חרדית, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא אותו הדבר. חרדי של לונדון אינו כמו חרדי בישראל". הוא לא היחיד שמרגיש כך: "יש הרבה דוברי אנגלית שעלו לארץ, ועברו מבתי ספר חרדיים למוסדות חרדים־לאומיים, בגלל הקיצוניות. למשל, כל הדברים שקורים בבית־שמש".
התושבים המקומיים רואים במוזיאון נקודת אור בעיר שהתרבות בה לא מפותחת דיה. "זה מקום שהוא חוויית תרבות שמדברת אל כולם. כולם אוהבים חיות – צעירים ומבוגרים, דתיים ושאינם. המקום הזה מביא הרבה תיירות לבית־שמש. זה מקום שמשלב את כולם. יש לנו כאן בני שירות, יש מבקרים מכל הזרמים: נוצרים, יהודים חילונים, חרדים. יש הרבה ילדים חרדים שמגיעים לכאן וזו הפעם הראשונה שהם רואים את החיות האלו. לגן החיות הם לא הולכים כי הוא פתוח בשבת, ועל נשיונל ג'יאוגרפיק אין מה לדבר.
"עבדנו קשה כדי שהמוזיאון יתאים לכל האוכלוסיות ברגישות שלו. התגובות של הילדים הן מה שנותן לנו כוח: ההתלהבות וההתפעמות שלהם מהמגע הקרוב עם החיות. מלבד זאת, ילד ששומר כשרות מגיע לכאן ומבין בפועל מה זה 'מפריסה פרסה', ולומד איזה עוף כשר ואיזה לא, מתוך צפייה מקרוב ולא מתוך ספר.
"עוד שינוי שהמוזיאון מוביל הוא בנושא צער בעלי חיים. יש ילדים שגורמים לחיות סבל רק כי הם לא מבינים שהן ממש חיות. הם חושבים שהן סוג של צעצוע. כשאנחנו נותנים להם להחזיק את החיות הם מבינים שהם אוחזים ביצור חי עם רגש, שלא נותנים לו מכה אם רוצים שיזוז. חוקי התורה כוללים את חובותיו המוסריות של האדם כלפי עולם החי. בספר שמות כתוב שאם אדם רואה את חמורו של אויבו מתמוטט מכובד מסעו, עליו להוריד ממנו את המיטלטלין, לעזור לו להתאושש ולהקים אותו".
לפני כמה חודשים פורסם שמוזיאון הטבע בירושלים הסתיר תערוכות העוסקות באבולוציה ובדינוזאורים במהלך ביקור של תלמידים חרדים שהגיעו כחלק מתוכנית חינוכית של עיריית ירושלים, וביקשו זאת מראש. "אני מסכים עם זה לגמרי", אומר סליפקין, שב־2008 כתב מאמר שכותרתו "להגנת מתנגדיי", ובו הוא מסביר את ההיגיון שמאחורי החרם שהוטל על ספריו בקהילה החרדית. "כאן אין לנו מוצגים על אבולוציה. הנושא של המוזיאון הוא עולם הטבע של התנ"ך, לא דינוזאורים ולא אבולוציה. אנחנו מקום שכל המגזרים מגיעים אליו, ואנחנו דוגלים ב'חנוך לנוער על פי דרכו'".
הערך המוסף שחשוב לו להעביר לכל מי שעוסק בעולם החי או נהנה לצפות בו, הוא שאפשר לשאוב הרבה השראה מהחיות. "לפי התורה, התמקדות ביופי ובמורכבות עולם הטבע היא בעלת חשיבות עצומה. האדם מונחה להביט סביבו ולשאוב אמונה מיצירת האל המופלאה. גילויי עולם החי מעצימים את הערכתנו ואהבתנו העצומה למי שברא אותם".
האריה, למשל, מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובתלמוד כמייצג חוזק וכוח. "בצורה פשטנית, הסיבה לכך היא שהוא חיה גדולה ועוצמתית", מסביר סליפקין. "אבל אם כתוב שאנחנו אמורים להתגבר כאריות לקום לעבודת הבורא, אני חושב שזה קשור להיבט מסוים שיש באריות. כמו כל החתולים הגדולים, אריות הם ציידים, ומכאן שאופיים אגרסיבי. האינסטינקט האגרסיבי מקשה על החיה להסתדר אפילו עם בני מינה, ולכן נמרים, טיגריסים ופומות חיים לבד. רק האריה מצליח לשלוט איכשהו על אופיו האלים וחי בקבוצה. המשנה אומרת, איזהו גיבור? הכובש את יצרו. הכוח האמיתי של האריה שאנחנו אמורים לאמץ הוא לא כוחו הפיזי, אלא יכולת השליטה העצמית. יש לנו הרבה מה ללמוד מהחיות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
