לד"ר ברוך לשם יש שתי סיבות טובות לא לאהוב את בנימין נתניהו. ראשית, הוא מגדיר עצמו כאיש שמאל שחפץ בתהליך מדיני. "לדעתי הנטיות האלה נמצאות בגנים שלי, אני לא שולט בזה", הוא מסביר. ושנית, בגלל נתניהו הוא איבד פעם את מקום עבודתו. זה קרה בלילה שבין 29 ל־30 במאי 1996. לשם, כיום מרצה לתקשורת ושיווק פוליטי, היה אז יועץ התקשורת של עוזי ברעם, שכיהן כשר מטעם מפלגת העבודה. "כמו שאר עם ישראל, גם אנחנו הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי", הוא נזכר. "כולנו הופתענו מהבחור הצעיר, שנתפס אצלנו כאיש יחסי ציבור שלמד כמה טריקים בארה"ב. אף אחד לא באמת האמין שמוכר הרהיטים הזה ינצח את פרס. אבל בשלוש לפנות בוקר התקשר אליי עיתונאי שהכרתי, וסיפר בהתרגשות על המהפך בספירת הקולות. הוא אמר לי, חצי בצחוק, שנתניהו פיטר אותי. למעשה זה היה נכון – המשרה שלי הייתה משרת אמון, ומרגע שהליכוד בשלטון אין לי עבודה.
"בכל השנים מאז רדפתי את נתניהו ורציתי לסייע להפלתו. הייתי בצוות האסטרטגי של אהוד ברק בבחירות 1999, ולאחר שעברתי לאקדמיה תקפתי את נתניהו במשך שנים רבות בעמודי הדעות של 'ידיעות אחרונות'. ראיתי בו דמון, רע מוחלט. מבחינתי הוא האיש שעצר את תהליך אוסלו, ובעיקר הוא פוליטיקאי לא אמין. שטיקאי וטריקאי. לפני שנתיים החלטתי לכתוב ספר על תופעת נתניהו, והפעם מהזווית המקצועית שלי כאיש אקדמיה".
עם נתוני פתיחה כאלה, היה אפשר לצפות מראש מה יכתוב לשם בספרו. אבל כאן מגיע הטוויסט. "נתניהו – בית ספר לשיווק פוליטי", שראה אור לאחרונה (הוצאת מטר), הוא כמעט שיר הלל ליכולותיו הפוליטיות והשיווקיות של מי שמכונה כבר בכריכה "הקוסם". לא יהיה מוגזם לקבוע שגדולי מעריציו של נתניהו בליכוד יסמכו על ספר כזה את ידיהם. המחבר עצמו מודה, בכנות בלתי אופיינית לשיח הישראלי, שבמהלך הכתיבה הוא עבר מעין תהליך של "חזרה בתשובה" ביחס לראש הממשלה הנוכחי. גבירותיי ורבותיי, מהפך.
"גיליתי כמה דברים שבהחלט חוללו שינוי ביחס שלי לנתניהו, גם אם נשארתי איש שמאל שתומך בתהליך מדיני", אומר לשם. "הדבר העיקרי שגיליתי נוגע לעניין חוסר האמינות. נתניהו נתפס בשמאל כפוליטיקאי שמזגזג, אבל לאורך כל עבודת התחקיר והנבירה בחומרי הארכיון, לא מצאתי ולו ראיה אחת לכך שהוא שינה את עמדותיו. לדעתי נתניהו הוא אחד האנשים העקביים ביותר במערכת הפוליטית. לגבי החזרת שטחים, למשל, בקמפיין של 1996 הוא הצהיר על מחויבותו להחלטות הממשלה בנושא אוסלו. ההחלטות האלה למעשה כללו את מה שהפך בתקופת נתניהו להסכם חברון והסכם וואי. אבל במקביל, בכל הפורומים הוא אמר שזהו – שם מבחינתו זה נעצר. וכך היה".
ומה לגבי נאום בר־אילן, שכלל נכונות להקמת מדינה פלסטינית – וחזרתו של ביבי מההצהרה הזו, בריאיון למקור ראשון לקראת בחירות 2015?
"נכון שבנאום בר־אילן הוא כביכול הסכים לפתרון שתי המדינות, אבל תראה אילו תנאים הוא הציב. צריך להקשיב היטב למה שאמר אביו ז"ל, בנציון נתניהו, כחודש אחרי הנאום. הוא הבהיר שבנו 'לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם'. כלומר, זו טקטיקה שנגזרה לא מעט מממשל אובמה, שהיה אז בתחילתו ואילץ את ראש הממשלה לתמרן.
"בוא לא נשכח גם שיצחק רבין הבטיח בבחירות 1992 שהוא הולך לתוכנית האוטונומיה של בגין והליכוד, כלומר – לא יהיה לפלסטינים שלטון עצמאי למעט בענייני ביוב וחינוך, ולא תהיה יציאה משטחים. כזכור, הוא גם אמר שלא נרד מהגולן. והנה אחרי הבחירות החל תהליך אוסלו והתנהלו שיחות עם הסורים שמשמעותן ירידה מהגולן. כך שאפילו רבין, שנתפס כדמות הכי אמינה בפוליטיקה הישראלית, שינה את עמדותיו. ולא שכחנו את יצחק שמיר, שאמר שבשביל ארץ ישראל מותר לשקר. ואם כבר, מה אבי גבאי עושה היום? מושך ימינה, כי הוא לא יכול לנצח בבחירות בלי לפצח את המרכז־ימין. גם יאיר לפיד לוקח פתאום ימינה. זה לא נקרא לזגזג? מהבחינה הזו נתניהו בטח לא גרוע משאר הפוליטיקאים, ובכל זאת דווקא אליו נדבק עניין אי האמינות והזגזוג, ונוכחתי לדעת שלא בצדק".
מדוע לדעתך זה קורה?
"יש לנתניהו הופעה חזקה. הוא אומר דברים נחרצים ויוצר רושם של קוסם שמבטיח את כל העולם. כשזה לא מתקיים, הפער הגדול יוצר אצל חלק מהציבור תחושה של אי־אמינות. אגב, בעיית התדמית שלו נפתרה בבחירות 2009. עוד ניסו להריץ אז קמפיין שכותרתו 'ביבי? אני לא מאמין לו' – אבל זה כבר לא תפס".
איך הוא הצליח לנער מעצמו את התדמית הזו?
"נתניהו למד ממה שקרה בבחירות 1999, שבהן הפסיד לאהוד ברק. הבעיה שלו אז הייתה שאנשים מתוך הליכוד יצאו נגדו. מתקפה מבפנים היא הכי גרועה, ומי יכול לספר על כך יותר מאשר שמעון פרס, שסבל כל חייו מתדמית החתרן הבלתי נלאה. ב־1999 בני בגין ודן מרידור קראו לנתניהו 'שקרן' ועזבו את הליכוד, ואילו לקראת בחירות 2009 הם חזרו. כשהמחנה שלך לא תוקף אותך, אתה במצב אחר לגמרי. מאז ביבי הוריד מעל גבו את המשקל הכבד בנושא האמינות".
לשם מפריך בספרו גם את ההנחה של השמאל שנתניהו נבחר בזכות רצח רבין, ולמעשה רכב על הרצח כדי למסמס ולקבור את אוסלו. "לפי הבדיקה שלי עם יועצי תקשורת ולפי ניתוח תדמיתי, רבין לא היה מנצח בבחירות בכל מקרה. אייל ארד, שהפך לאחר מכן להיות עוין לנתניהו, אומר שנתניהו הוביל על רבין בחודש שלפני הרצח ב־15 אחוז. הרי ב־1992, כאמור, רבין נבחר על תקן איש מרכז־נוטה־ימינה. זכרו לו את ה'לשבור ידיים ורגליים' מהאינתיפאדה הראשונה, והאמינו לו כשאמר 'לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן'. לקראת בחירות 1996 המצב היה שונה לגמרי: בגלל תהליך אוסלו רבין מותג כאיש שמאל, וכבר לא היה יכול להשיג תמיכה של מחצית הציבור. אלה היו בחירות ישירות, שבהן מועמד זקוק ליותר ממחצית הקולות. לפי עדות הקמפיינרים של העבודה, לרבין גם הייתה הופעה תקשורתית לא טובה.
"המסקנה היא שנתניהו היה יכול לעצור את אוסלו בכל מקרה. הרצח אפילו סיבך אותו. פרס הוביל בסקרים בעקבות התגובה הציבורית לרצח, ואילו קיים מיד את הבחירות הוא היה מנצח. השורה התחתונה היא שאוסלו לא נעצר בגלל הרצח, אלא למרות הרצח. מאז נתניהו מקפיץ את הכדורים ודוחה כל הזמן את התהליך המדיני. אני לא מסכים לכך פוליטית, אבל בעיניי זה בהחלט לגיטימי. השמאל הפך אותו לדמון בגלל זה".
44 ראיונות בשבוע
ד"ר ברוך לשם (07), נשוי ואב לשניים, למד תקשורת באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בשיווק פוליטי, כתב בסורבון בפריז. כיום הוא מלמד במכללת הדסה ובאוניברסיטה העברית. כמי שבעצמו היה חלק מהמערכת הפוליטית – כיועץ לשרים ובתפקידים נוספים – לשם מנתח גם את המהלכים הפוליטיים של נתניהו, אבל רוב ספרו הטרי מוקדש לפענוח דמותו התקשורתית.
"מדובר במכונה משוכללת", קובע לשם. "נתניהו הוא הנכס הגדול ביותר של הימין מאז מנחם בגין, בעיקר בשל יכולותיו התקשורתיות, ופחות בשל דעותיו. אפשר לומר שהוא הליאו מסי או הכריסטיאנו רונאלדו של הפוליטיקה הישראלית. הוא לא רק הקמפיינר הטוב ביותר בארץ, אלא אחד הקמפיינרים הטובים בעולם. הוא בדרגה אחת עם ביל קלינטון וברק אובמה. מבחינת יכולותיו התקשורתיות, נתניהו היה מסוגל להיבחר בקלות לנשיא ארה"ב, אילו רק נולד שם. אני יכול לאהוב או לא לאהוב את זה, אבל הוא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה".
ובכל זאת, יש לו לעיתים נפילות. למשל הנאום שבו חיקה את הכתב משה נוסבאום, שנתפס בעיני רבים כלא ממלכתי.
"אני בכלל לא בטוח שזה היה נאום לא טוב. נתניהו פנה לקהל שלו, רצה לבצר אותו סביבו, והצליח. באותו שבוע פורסם סקר שכלל את השאלה 'מי לדעתך הכי מתאים לתפקיד ראש הממשלה'. נתניהו ניצב בפסגה בבדידות מזהרת עם 37.7 אחוז, כשאחריו לפיד עם 12.7 וגבאי בנתון חד־ספרתי. אנחנו בשיא החקירות נגדו, והוא עדיין מוביל בפער גדול. כלומר, הוא לא איבד את המחנה שלו. בתקשורת אתה מתרשם שנתניהו בהתרסקות, אבל זה לא משתקף בסקרים. בכלל, האיש הזה תמיד ניצח מול תקשורת עוינת".
נתניהו הגיע לפוליטיקה במקביל לפתיחתו של עידן הטלוויזיה המסחרית, שהתאימה לאישיותו התקשורתית ככפפה ליד. איך אתה מסביר את ההצלחה שלו להשתלב גם בעולם הרשתות החברתיות, כשהוא כבר בגיל פנסיה?
"יש לו כישרון ענק. גם את הטלוויזיה הוא היה צריך ללמוד בשעתו, ועשה זאת. לגבי הגיל, זה לא בהכרח משתנה שמשפיע. רונלד רייגן היה בן 69 כשנבחר לנשיאות ארה"ב, ובגיל 73, כשהוא כמעט סנילי, זכה בקדנציה שנייה. המשותף לשניהם, וגם לקלינטון ואובמה, הוא המפתח החשוב ביותר: יש להם מראה של נשיא או של ראש ממשלה".
בספר אתה משתמש לא מעט בביטוי הקצת אמורפי הזה, "מראה של ראש ממשלה". מה זה אומר בדיוק?
"באחד העימותים של בחירות 2016, דונלד טראמפ אמר להילרי קלינטון 'את לא נראית כמו נשיא', והוא צדק. הדפוסים הללו נקבעו בארה"ב, ומשם הם הגיעו לישראל. התנאי הראשון הוא הופעה אסתטית ועוברת מסך. מישהו שאתה מסתכל עליו, והאינסטינקט שלך אומר – 'אני אוהב אותו, אני סומך עליו'. זה לבד כמובן לא מספיק, אחרת דוגמנית הייתה ראש הממשלה. צריך גם הקרנה של מנהיגות טלוויזיונית – מראה חזק, וכריזמה. מה זה כריזמה? התכונה שגורמת לך ללכת לקולנוע לראות דווקא את הסרט שבו מופיע שחקן מסוים, או ללכת למגרש כדורגל בגלל הכוכב של הקבוצה. כמה כוכבי־על כאלה יש? אותו הדבר בפוליטיקה. מדובר בתמהיל נדיר, שנותן ערך מוסף מעבר לתמיכה שקשורה לדעות פוליטיות".
ונתניהו עושה שימוש יזום במראה שלו?
"בישורת האחרונה לקראת בחירות 2015 זה בלט מאוד. הוא היה בפיגור בסקרים, פובליציסטים כבר כתבו 'ריד מיי ליפס – נתניהו מפסיד', ומה הוא עשה? 44 ראיונות בשבוע, כולם מלשכת ראש הממשלה, על כל סמליה. זה, וההופעה הסמכותית, הקול העמוק והבוטח, הקרנת הכוח – הכול יחד יוצר את 'המראה של ראש ממשלה'. למתחרה שמולו, בוז'י הרצוג, היה חסר קול סמכותי והופעה בוטחת יותר. יונית לוי ואודי סגל תמצתו זאת יפה כשכתבו ב'טאבלט' האמריקני: 'הרצוג, שבשיחות פרטיות עשה רושם של אדם רגוע וחכם, הופך לנער בר־מצווה נרגש כשהוא ניצב מול מצלמות. נתניהו, מנגד, תמיד דלוק. תמיד בהופעה. גם אם אין מצלמה בחדר'. זהו נכס אדיר".
מה שאתה אומר די מדכא: אין חשיבות לדעות ולאידיאולוגיה, אלא רק למה שאתה מקרין בהופעות בטלוויזיה. דוד בן־גוריון, עם הקול המוזר שלו והמראה המקשיש, לא היה נכנס היום לעשירייה הרביעית באף מפלגה. על לוי אשכול אין בכלל מה לדבר.
"זו אחת הסיבות שבגללן בן־גוריון לא הניח להקים ערוץ טלוויזיה בישראל. הוא חשש מהגיל שלו, ואיך זה יעבור מסך. אני דווקא חושב שהוא טעה: אנשים שדיברו עם בן־גוריון פנים אל פנים טוענים שהאיש שידר המון כוח ועוצמה. גם אריאל שרון לא היה כריזמטי במונחים טלוויזיוניים, אבל הייתה לו נוכחות שחיפתה על כך.
"לגבי היחס בין דעות לדמות טלוויזיונית – היום המצלמה היא חלק מהחיים האמיתיים, והיא לא משקרת. אתה צריך את המראה הטלוויזיוני לא רק כדי להיבחר, אלא גם כדי למשול. בוז'י היה נכשל בניהול המדינה בגלל ההופעה התקשורתית שלו. כהונת ראש ממשלה רצופה משברים שמצריכים את התכונות האלה. תראה כמה משברים נתניהו עובר. אחרים לא הצליחו לשרוד משברים כאלה".
אתה נותן דגש חזק מאוד על השיווק התקשורתי. זה לא מגמד את הנכסים האמיתיים שיש לנתניהו – היותו משכיל ומעמיק, איש ספר, מבין בכלכלה?
"לא. נתניהו מוכשר בצורה בלתי רגילה, והוא שר האוצר הכי טוב שהיה כאן. איש מאוד מסודר שעובד לפי הספר, לא חאפר. אבל הוא לא היה מחזיק מעמד בלי היכולת התקשורתית שלו. אהוד ברק יותר מוכשר ממנו מבחינת ניתוח מצבים וניהול, אבל לא שרד בתפקיד כי הוא לא מסוגל להחזיק כך את התקשורת. עובדה שמאז הוא גם לא מצליח לחזור. אין לו המראה הדרוש ואין לו היכולת. ברק היה סופרסטאר על הנייר, אבל בשטח התרסק כי הוא נתפס כמו איזה אנדרואיד שהגיע מכוכב אחר, גאון מוזר שמדבר מעל הראש של אנשים".
כשהגמדים יתאספו יחד
באופן טבעי, עיסוק מעמיק בנתניהו חייב לכלול גם התייחסות ליריביו הפוליטיים, ובעיקר למי שמצהירים שביכולתם לרשת את מקומו. ספוילר: רובם לא ימצאו בניתוחים של לשם מקור לאופטימיות. כשאני שואל אותו מדוע השמאל לא מצליח להצמיח מתוכו מועמד אחד שאוחז ביכולות של נתניהו, הוא עונה: "עובדה שאין כזה. ברק הצליח לנצח ב־1999, אבל זו הייתה סיטואציה חד־פעמית עם כמה הסברים – נטישת החברים של נתניהו, עניין חוסר האמינות. היא לא תחזור".
מה קורה אם מחר בבוקר האדמה בולעת את נתניהו? מי ישלוט כאן?
"תהיה ממשלת אחדות לאומית. כל הגמדים יתאספו יחד להחזיק בשולי השלטון. גדעון סער, למשל, הוא לא דמות מפחידה מבחינת השמאל, והם יוכלו לשבת איתו באותה ממשלה. נחזור לשנות השמונים ולממשלות אחדות 'למען עם ישראל'. אין דמות דומיננטית שיכולה לתפוס את מקומו של נתניהו".
זה טוב או רע בעיניך?
"פוליטיקה היא אמנות האפשר. בגין היה רע מוחלט בעיני השמאל, ואז עשה הסכם שלום. אז מי יודע מה זה טוב או רע. מה שכן, הפוליטיקה אחרי נתניהו תהיה פחות יצרית, פחות שיח של קטבים. אנשים כמו סער, כחלון, לפיד וגבאי יובילו את העסק בצורה של מועצת מנהלים, ולא במתכונת של מנהיג אחד חזק".
ובכל זאת, מהשחקנים הפוליטיים הקיימים, למי יש פוטנציאל ל"מראה של ראש ממשלה"?
"מכל הקאדר הנוכחי, היחיד שזה קיים אצלו ברמה מסוימת הוא יאיר לפיד, וגם הוא עדיין בוסר. איילת שקד היא הפוטנציאל הכי טוב ב'נבחרת הנוער'. שיווקית, היא הכוכב הכי גדול של הימין אחרי נתניהו. אני לא מכיר אותה ולא פגשתי בה מעולם, אבל אני רואה למשל שסטודנטים שלי שצריכים לעשות 'קמפיינים' לראשות ממשלה בוחרים להריץ אותה. זה אומר הרבה. כרגע היא נמצאת במפלגה דתית, ואני מתקשה לראות איך היא מגיעה משם לכיסא ראש הממשלה, אבל שיווקית יש לה החומרים הדרושים כדי להגיע לפסגה בעתיד – הכריזמה, הנוכחות. היא תוכל להיראות כמו ראשת ממשלה, אבל לא בסיבוב הזה".
מה לגבי נפתלי בנט? ב־2013 הגעתי לאירוע שיו"ר הבית היהודי השתתף בו, ואני זוכר שהיה אפשר להרגיש חשמל באוויר כשהוא נכנס. פתאום כל תשומת הלב הופנתה אליו. זו לא הגדרה אחרת ל"מראה ראש ממשלה"?
"בנט היה תקווה גדולה, אבל לדעתי הוא לא מצליח להציג את מלוא התמהיל של 'מראה ראש ממשלה' טלוויזיוני, גדול מהחיים".
אביגדור ליברמן?
"אם תפקיד שר הביטחון לא נתן לו את זה, שום דבר כבר לא ייתן לו את זה".
בוגי יעלון?
"הוא דרג ב'. פוליטיקאי רע עם הופעה נוראית".
אבי גבאי?
"דוגמה למנכ"ל מצוין שסומן ככוכב בתחום העסקי, ולא מצליח לשכפל זאת בתחום הפוליטי. אתה צריך חיבור בין שני דברים – יכולות ניהול מצוינות, ולהיות כוכב־על שיודע לסחוף המונים. וגבאי לא סוחף".
משה כחלון?
"פוליטיקאי למשימות מיוחדות, אין לו פוטנציאל להיות ראש ממשלה".
אם פונים אליך מהמחנה הציוני ומבקשים ממך מתכון למציאת הכוכב שלהם, מה תגיד?
"תמצאו את נתניהו שלכם. אל תבחרו מישהו רק לפי דעות, כי זה לא מספיק. אבל אני לא רואה מישהו על המדף במחנה הזה".
על המדף יש היום שורה ארוכה של רמטכ"לים לשעבר, שאף אחד מהם לא מצליח להתברג במערכת הפוליטית. מדוע זה קורה?
"לדעתי, אהוד ברק חיסל לטווח זמן לא קצר את הדגם של רמטכ"ל שיכול להיות ראש ממשלה, כי הוא היה הבטחה ענקית שהתרסקה. בנוסף, מכל החבורה הנוכחית אין אף אחד עם פוטנציאל להיות ראש ממשלה. זה לא הדור של רבין, משה דיין ואריאל שרון, שהגיעו מבתי גידול מפלגתיים, והיו פוליטיקאים במהותם כבר בצבא. לדור הנוכחי של הגנרלים אין סוציאליזציה פוליטית שתאפשר להם להציג דמות שתהיה אהודה בציבור.
"גם בארה"ב, מאז דווייט אייזנהאואר לא נבחרו רמטכ"לים לנשיאות. הם נוקשים מדי, קשה להם לזרום עם תהליכים חברתיים. החברה הפכה להיות אזרחית, ואנחנו מסתכלים על פוליטיקאי לא כאביר על סוס לבן, אלא כמי שמסוגל לתמרן במערכת פוליטית. לרמטכ"לים שלנו יש קורות חיים מרשימים, אבל הם לא מסוגלים לשדר את הכריזמה והחן, ולהקרין את מה שהציבור רוצה ודורש מהמנהיגים שלו. כדי להקדיש את חייך לצבא אתה צריך סוג של מרובעות שלא מתאימה לפוליטיקה. כל זה לא אומר שבצה"ל לא מתבשלת עכשיו איזו דמות של כוכב־על שכן יצליח, אבל הרמטכ"לים־לשעבר הנוכחיים הם לא כאלה. כולם מתרסקים. הם יהיו מקסימום שרי ביטחון".
מרתק כמו צבע שמתייבש
בנוסף לכובעיו האקדמיים והפוליטיים, ד"ר לשם שימש בעברו גם כדובר משטרת ישראל, ואף כתב כמה ספרים שעוסקים בעבודת המשטרה. כמי שמכיר מקרוב את כחולי המדים, הוא מספק ניתוח מפתיע באשר לחקירות נתניהו. "אני יודע איך עובדים במשטרה. להצליח להפיל ראש ממשלה – זו הפרנסה שלהם. זה הצל"ש, כך יקבלו קידום מקצועי. לכן הם ימליצו להאשים את נתניהו בשוחד ובהפרת אמונים, אף שאין להם מניע פוליטי נגדו. צריך לזכור ששיקול דעת של החלטות ציבוריות הוא לא חלק מהחשיבה שלהם; הם כמו מנהלי חשבונות – מסתכלים כמה מותר לו לקבל, ומה קיבל בפועל.
"אני מתקשה לראות איך ראש הממשלה יוצא מזה בלי כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה, שנושא את עיניו למשרה בבית המשפט העליון, לא יוכל לסגור את התיק לנוכח הראיות והמשמעות הציבורית. נתניהו יודע שלא יצליח לעבור את זה, ולכן מה שהוא ינסה לעשות זה להפוך את סעיפי האישום לקלים ככל האפשר, או להגיע לעסקת טיעון שתכלול ביטול קלון תמורת התפטרות, כמו שעשה רבין בפרשת חשבון הדולרים של אשתו. המודל של נתניהו בנושא הזה הוא ריצ'רד ניקסון, שאחרי פרשת ווטרגייט חזר להיות מרצה מבוקש ופרשן טלוויזיוני שהאמריקנים מאוד העריכו".
זאת אומרת שביבי כבר עכשיו בונה את הקריירה הבאה שלו?
"כן, ובשביל זה הוא צריך לצאת בלי קלון, כלומר שלא תהיה הרשעה בשוחד או בעבירות חמורות אחרות. נתניהו הולך לעסקה. אני פשוט לא יכול לראות דרך אחרת שבה הוא יצא מזה".
אז למה הוא חוזר על המנטרה של "לא יהיה כלום כי אין כלום"?
"את זה הוא יגיד גם אחרי שייגמר הכול. כי סיגרים זה אולי הפרת אמונים, ומבחינת הקהל שלו זה לא נחשב בעייתי. באמצעות איחוד המחנה סביבו הוא מגביר את כושר המיקוח שלו, ואז בשלב מסוים הוא יגיד 'אני לא רוצה לשסע את העם. אמנם לא קרה כלום, אבל אני מוכן לשלם את המחיר למען האחדות'".
מהי לדעתך ההשפעה של שרה נתניהו על המיצוב השיווקי של בעלה?
"השאלה החשובה בהקשר זה היא אם הסיפורים סביבה פוגעים בו. לפי הסקרים, חמישים אחוז מהציבור חושבים שמדובר בחלק מההתנכלות לנתניהו. אנשי הימין אומרים לעצמם: 'טוענים ששרה שולטת בו ושזוהי סכנה למדינה, אבל אני רואה אותו בטלוויזיה, והוא לא נראה כמי שנשלט בידי אשתו'. אצל השמאל זה בכלל לא משנה, הם מחפשים אותו בכל מקרה. כל מה שחשוב הוא ציבור המצביעים הרלוונטי של נתניהו. לכן, אני לא חושב שהפרסומים על שרה פוגעים בו".
היום שבו נתניהו יפרוש יהיה יום שמח או עצוב מבחינתך?
"שמח פוליטית, עצוב מקצועית. הוא יחסר לי. אני חושב על מערכת בחירות בין אבי גבאי לגדעון סער: זה יהיה מרתק כמו להסתכל על צבע שמתייבש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
