"אתמול בלילה חלמתי שהייתי בקניון בחנות בגדים ורציתי לקנות לאחותי שתי שמלות. הלכתי לתא מדידה לראות אם הן יתאימו, מפה לשם לפתע החלו ליפול כל השיניים האחוריות שלי אחת אחרי השנייה בטירוף, וכל היד שלי התמלאה בשיניים עד שנהיה חופן ענק! שמעתי מאנשים שזה סימן רע ויכול לסמל מוות, שלא נדע, ואני מאוד לחוצה מהמשמעות. אשמח אם מישהו יוכל להבהיר לי מה פשר החלום"
(מתוך פורום חלומות באתר וואלה)
המלומד הצרפתי אלפרד מורי התהלך אחוז אימים ברחובות פריז, רואה את הרעבים ללחם, את אלפי הנטבחים, את נחילי הדם. הוא עשה את דרכו לבית הדין, שאליו זומן במפתיע על לא עוול בכפו. על כס המשפט ישב לא אחר ממקסימיליאן רובספייר, מנהיג המהפכה הצרפתית צמא הדם, ומורי נדרש לשמש לעצמו סנגור. נראה שלא עשה זאת בהצלחה יתרה, כי רובספייר ויתר המהפכנים יושבי בית המשפט גזרו באחת את דינו למוות. מהר מאוד מצא את עצמו מורי מלווה על ידי קהל גדול ומשולהב בדרכו לכיכר העיר, היישר למקום מושבה של הגיליוטינה. המוציא להורג, מיומן במלאכתו, מיקם את מורי על קרש המתקן, ואז פנה לשחרר את הלהב. בדיוק כשזה נותק, ומורי חש בראשו המתפרד מגופו לנצח, הוא התעורר שטוף זיעה בחדרו, שבעים שנה אחרי אותה מהפכה שמילאה את חלומותיו. אז הבחין בדבר מה המונח על צווארו – קרש שניתק ממסגרת האפיריון של מיטתו.
הסיוט הלילי ונפילתו של המוט הסורר הביאו את מורי לחשוב כי אירועי חלום, מפורטים ונפתלים ככל שיהיו, דחוסים למעשה לתוך רגעים ספורים בלבד בעולם ה"אמיתי", גם אם לחולם יש תחושה שההתרחשות נמשכת שעות ארוכות. במילים אחרות, מורי סבר שכל חלום הביעותים הציורי נהרה ונחלם ברגע שבין נחיתת הקרש על חוליות הצוואר שלו לבין היקיצה.
מחקר מעבדתי ממושך הוכיח כי הוא טועה: הזמן שלוקח לאדם לצעוד בסמטה בחלום, הוא אותו זמן הדרוש לצעידה באותה סמטה במציאות. אבל מורי, חוקר חלומות חלוצי, צדק בעניין אחר. הוא הרבה לבחון את הקשר בין גירויים חיצוניים הקיימים בסביבת החולם – רעש, מגע, אור – ובין תוכן החלום. הוא הראה למשל שכאשר דגדגו בנוצה את שפתיו ואפו של אדם ישן, חלם האחרון כי פניו נמרחות בזפת והעור מקולף ממנו באחת. כשעוזרו האישי של מורי השחיז מספריים, אדונו הישן באותו חדר חלם על קול אזעקה.
הקשר הישיר הזה בין אירועי העולם החיצון לתסריטאי היצירתי במוח שמופקד על החזיונות הליליים, סייע לאחרונה לשתי חוקרות מאוניברסיטת בן־גוריון לפצח את משמעותו של אחד החלומות השכיחים והאוניברסליים: נשירת שיניים. החולם מוצא עצמו בתא מדידה בקניון, באירוע משפחתי או בטיול בהרים, כשהוא מנסה לחפון בכפות ידיו את השיניים שפשוט לא מפסיקות לנשור, מותירות מאחוריהן חניכיים עירומות.
"חלמתי היום בבוקר שנופלות לי שלוש שיניים", כתבה למשל גולשת בפורום הידברות. "אני מפרשת לי את החלום לטובה שכל השונאים שלי ייפלו, אבל בכל זאת אני עדיין מפוחדת כי חלומות עם שיניים מדובר עליהם בגמרא. חשבתי לתרום צדקה, לצום קצת קשה לי, אבל אם צריך אעשה זאת… מה עליי לעשות???", חתמה בתחינה לנותן המענה באתר. הדאגה מובנת: כבר בשולחן ערוך נכתב ש"על אלו חלומות מתענין בשבת אף בזמן הזה: הרואה ספר תורה אוֹ תפילין שנשרפו (…) או קורות ביתו או שיניו שנפלו".
במקורות יהודיים קשרו בין חלום על נשירת שיניים למוות של אדם קרוב, ואמונה מעין זו רווחה במשך שנים. בפורומים אינטרנטיים עתירי פניות ומענות בנושא, "מנחמים" המשתתפים זה את זה ומסבירים שכנראה החלום מצביע על מצב בריאותי רעוע, או על סתם מוות מתקרב של בן משפחה.
פרויד בפרשנותו לתופעה דאג כמובן להכניס את המיניות לתמונה – גם אם ציין שייתכן קשר מסוים בין תחושה פיזית בשיניים לבין חלום נפילתן. המוני פרשנים ופותרי חלומות בעיני עצמם, הצביעו בביטחון לאורך השנים על קשר עז בין אובדן השיניים הזה לבין הפחד הקיומי מאובדן פרנסה. יוצרי סרט האנימציה "הקול בראש" קשרו את התופעה לסטרס: בשעה שהגיבורה נמצאת במצוקה בעקבות מעבר דירה טראומטי, עובדי הפקת החלומות שבתוך ראשה מביימים סצנה שבה נופלות לה כל השיניים מול חבריה החדשים לכיתה. בתקשורת מוזכרים לא פעם החלומות השינִיים כסמל מובהק של חרדה משינויים צפויים.
על דבר אחד אין חולק – שכיחות החלום. "יש חלומות שאנחנו קוראים להם Typical Dreams, חלומות טיפוסיים שפוקדים אחוזים גבוהים מאוד מהאוכלוסייה", מסבירה ד"ר נירית סופר־דודק, מי שחתומה על מחקר שפורסם לפני כמה שבועות בכתב־העת האקדמי Frontiers in Psychology. "אם תשאלי אנשים, תגלי שרבים מהם חלמו לפחות פעם אחת על שיניים נושרות. חלום טיפוסי אחר, ואולי הנפוץ ביותר, הוא
זה שבו האדם ניחן ביכולת לעוף. חלום נוסף מכניס אותך לסיטואציה שבה אתה מובך בפומבי – מגלה שכולך או רובך נטול בגדים, ואתה חשוף לעיני כול. ישנם גם חלומות טיפוסיים שבהם מישהו רודף אחריך, ואתה לא מצליח לברוח".
מכל אלה, דווקא חלום נשירת השיניים משך את תשומת ליבה. "באחת הישיבות של צוות המעבדה דיברנו על כמה החלום הזה אניגמטי עבור החוקרים. למה? בגלל 'עקרון ההמשכיות': מחקרים מראים שוב ושוב שיש המשכיות בין מה שקורה בתודעה שלנו ביום לבין מה שקורה לה בלילה. החוויות היומיומיות והדמויות שאנחנו פוגשים במציאות נכנסות לנו לחלומות. בהיבט הזה, בחלומות נפילת השיניים לכאורה אין היגיון. יש אמנם המון אנשים שסובלים מבעיות שיניים, אבל נשירה שלהן זו לא חוויה שמתרחשת ביומיום, חוץ מבתקופת הילדות. דנו בזה, ואז סטודנטית מבריקה שלי העלתה רעיון מעניין: היא שמה לב שאחרי שחוותה חלום כזה, בבוקר היא חשה אי נוחות מסוימת בלסת, שנבעה מחריקת שיניים בשינה. חריקת שיניים, או ברוקסיזם בעגה המקצועית, היא תופעה שכיחה מאוד, שרבים לא מודעים לכך שהם סובלים ממנה.
"היום מקובל לחשוב שחלומות על נשירת שיניים משקפים לחץ וחרדה, וכך זה גם מיוצג במדיה הפופולרית. החלטנו לערוך מחקר שיעמת ראש בראש את שני ההסברים האלו: האם החלום קשור בתופעה פיזיולוגית של חריקת שיניים וחוסר נוחות בלסת, או שהוא קשור במצוקה".
המחקר שערכו סופר־דודק ושותפתה נעמה רוזן קשור בתת־תחום מזערי למדי בחקר החלומות, "אינקורפורציה" (incorporation), שמחזיר אותנו לאלפרד מורי המבועת. התחום עוסק באופן שבו התרחשויות פיזיות, בגופנו או בסביבתנו, נכנסות לתוך החלומות שלנו. ב־1958 פורסם אחד המחקרים הראשונים שבחנו את העניין: נבדקים שישנו במעבדה נחשפו לאור ממנורה בעלת עוצמה לא גבוהה, לקול שנמשך חמש שניות ולטיפות מים קרות שהוזלפו עליהם. מדדים אובייקטיביים כמו תנועות העיניים והפעילות המוחית שנרשמה במכשיר ה־EEG, הצביעו כי הם מצויים באותו זמן במצב חלימה. אחרי הגירוי הקולי דיווח אחד הנבדקים כי חלם שמטוס התרסק ליד ביתו; בעקבות האור שכוון אליו דיווח חולם אחר שראה כוכבים נופלים; רסס המים גרם למישהו מהם לחלום שגג ביתו דולף – כלומר, אירועי החוץ עשו את דרכם לחלום.
מחקרים נוספים הראו שמצוקה קטנה תועצם בדרך כלל ותהפוך בחלום לאירוע דרמטי. אחת הדוגמאות המוכרות היא חלומו של הפסיכולוג הבריטי הבלוק אליס: "חלמתי שאני נמצא בבית מלון, מטפס על פני מדרגות רבות, ומגיע בסופו של דבר לחדר שחדרנית מציעה בו את המיטות. המצעים הלבנים היו מפוזרים סביב־סביב, ונראו לי כשלג. אז גיליתי שקר לי מאוד, והיה נראה לי שאני מוקף באמת בשלג. החדרנית אמרה לי כי נראה שאני איש אמיץ ביותר אם טיפסתי לגובה כזה, ושרק אנשים מעטים מאוד אמיצים די הצורך להגיע לכאן חרף הקור העז. התעוררתי וגיליתי שהלילה קר ושאני מסובך בסדינים כך שחלק מגופי אינו מכוסה". כלומר, כל הדרמה רק מכיוון שהאדון לא התכסה היטב. האם זה מה שקורה בחלום השיניים המפורסם?
משתתפי המחקר של רוזן וסופר־דודק, כ־300 במספר, היו חלק ממחקר גדול ורחב יותר שהתבסס על שאלונים. שאלות הקשורות בתוכני חלום ובעיות בשינה – וחריקת שיניים ביניהן – נשתלו בין המון הסעיפים האחרים. "השאלות הרלוונטיות למחקר הספציפי היו שזורות לאורכו של השאלון, כך שלא היה סיכוי שמישהו מהעונים יעלה על הקשר ביניהן. אל תשכחי שרבים מהמשתתפים גם אינם מודעים בכלל לעובדה שהם סובלים מהתופעה של חריקת שיניים בזמן השינה. את הקשר המובהק בין חריקת שיניים לחלום גילינו דווקא בשאלה 'האם אתה סובל מאי נוחות בשיניים בבוקר?', ולא בשאלה שעסקה ספציפית בברוקסיזם", מסבירה סופר־דודק.
ממצא נוסף עלה במחקר: לא זוהה קשר ישיר בין לחץ בחיי היומיום לבין חלום על נשירת שיניים. זאת בניגוד לחלום על חנק – גם הוא טיפוסי מוכר – שבו נמצא קשר כזה. "מה שחשוב מבחינתנו הוא שהמחקר האנקדוטלי הזה פותח פתח למחקרים שקושרים בין תופעה פיזיולוגית לחלימה. אנחנו חייבים להבין את המנגנונים הקוגניטיביים שעומדים מאחורי ייצור חלומות".
כשהאצבע לא נכנסת לקיר
"אני מת להיכנס שוב לחלום צלול. אין לך מושג עד כמה זה כיף. חוץ מזה, אם כבר אתה ישן, אז במקום לבזבז את השעות האלה אפשר לפחות בחלק מהן לעשות מה שאתה רוצה"
(מתוך פורום "חלומות צלולים" בתפוז)
אנחנו יושבות בביתה החמים של סופר־דודק (37) במושבה גדרה. היום מתאפשר לה לוותר על ביקור במעבדה באוניברסיטת בן־גוריון ולשהות במחיצת בתה הקטנה, אנפה. ילדיה הבוגרים, גשם ויער, נמצאים כעת במסגרות, ובעלה ניר, פסיכולוג קליני כמותה, מסייע בידינו באמצעות שירותי שמרטפות – הכול כדי שנוכל להגג במשך שעתיים על חלומות ותודעה.
באופן רשמי אחראית סופר־דודק על "המעבדה למצבי תודעה ופסיכופתולוגיה". החלומות הם מהנושאים המרכזיים הנחקרים בה, אבל סופר־דודק לא מתעניינת רק בשנת תע"מ – שלב השינה המתאפיין בתנועות עיניים מהירות ובחלימה ממושכת – אלא גם במצבי ביניים בין ערות לשינה. למשל, מכירים את זה שאתם שוכבים חצי ישנים, ופתאום מתעוררים בבעתה בתחושה שאתם נופלים מהמיטה? אני מכירה. "זו דוגמה למצב ביניים שמתרחש בעיקר בשלב הראשון בהירדמות, והוא מוכר מאוד", מרגיעה סופר־דודק. "הגוף שלנו מתחיל לאבד מתח שריר, ופתאום יש שיבוש בהרפיה ההדרגתית הזאת. כפי שכבר תיארנו, באינקורפורציה התוצאה בתודעה היא תמיד דרמטית: כאן זו נפילה מפחידה. שוב, משהו סנסורי קטן במציאות מועצם לדרמה סנסורית גדולה".
אזורי הביניים שבין ערות לשינה הפכו לאחרונה מוכרים יותר לציבור הרחב, בעקבות טרנד "החלומות הצלולים". הרשת גועשת בהמלצות וטיפים כיצד להיכנס למצב הזה, וחוויות מסחררות של אנשים שהתנסו בסגנון החלימה הייחודי מתוארות בפרוטרוט ובלא מעט גאווה. למי שמתעקש להסגיר את גילו אסביר שבזמן חלום צלול (lucid dream), אתה מבין שאתה חולם. לפחות כמחצית מהאוכלוסייה חוותה מצב כזה באופן ספונטני: למשל חלום על זכייה בלוטו, שאתה לא רוצה להתעורר ממנו כי ברור לך שמדובר בחלום ולמה להרוס. או לחילופין – אתה במצב מלחיץ, השריף רודף אחריך ועומד להשיג אותך, אבל אתה יודע שזה לא קורה במציאות ולכן אתה מתלבט אם להתעורר או פשוט להטיס את הסוס שלך לחלל, מה אכפת לך. אם לצטט את משפטי הפתיחה בפורום חלומות צלולים בתפוז: "הפכו את שנת הלילה שלכם לשער כניסה אל עולם קסום שבו הכול אפשרי! דמיינו לעצמכם עולם שבו אתם מסוגלים לעשות הכול! עולם בו אתם יכולים לרחף באוויר או להקיש באצבעותיכם ולהופיע במקום אחר! עולם בו אתם מסוגלים לצלול למעמקי הים עם הדגים או לעוף ולשייט אל הכוכבים! או עולם בו אתם מסוגלים לדבר עם אנשים שכבר אינם! חלומות צלולים מאפשרים לכם לעשות כל זאת ואף הרבה יותר!". עם הבטחה כזו, לא תצללו?
מי שהעלה על נס את החלימה הצלולה והפך לאחד השמות המזוהים ביותר עם התחום הוא החוקר האמריקני ד"ר סטפן לה־ברג'. בשנת 1987, אחרי דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, החליט לה־ברג' להקים מכון פרטי לחלומות צלולים, ולהתמקד בחקר מדעי של הנושא. הנסיין מספר אחת שלו הינו הוא עצמו: לה־ברג' הוא חולם צלול מיומן מאוד, שמרבה להיכנס למעבדתו במכון, לחבר את עצמו למכשירים ולשקוע בחלום – למשל כדי לבחון כמה דקות חולפות במציאות, אם בחלומו הוא שר שיר שאורכו דקה. הוא למעשה היה בין אלה שקידמו את ההבנה שזמן־חלום זהה לזמן אמת.
לה־ברג' גם גרם לחלימה הצלולה להתחבב מאוד על המדיה בארה"ב. היום הוא מוזמן באופן תדיר להרצאות ומקיים סשנים של חלימה צלולה במקומות שונים. המכון שלו מציע לציבור מכשיר אלקטרוני ביתי שמהבהב או מצפצף כשהאדם שוקע בתרדמה, ובכך מסמן לו שהוא שרוי בשינה, ומקל עליו את הכניסה לחלום צלול. גם בישראל תפס הטרנד תאוצה, ומעלותיו גורפות שבחים תחת כל בלוג רענן – "מדענים כבר הוכיחו כי חלימה צלולה היא כלי נפלא לשיפור המצב הפסיכולוגי שלנו. לדוגמה, אנשים עם פוסט־טראומה, אשר חווים סיוטים נוראים, חלומות צלולים יכולים להיות תרפיה נפלאה בעבורם", כותבת בחוסר דיוק ובחוסר אחריות משווע אחת הבלוגריות ברשת. מדריכים עבריים של עשה־זאת־בעצמך חורכים את הפורומים, ובזמן שגולשים מתגאים ביכולות חלומיות מורכבות – "חלמתי שאני חולם שיש לי חלום צלול, כלומר חלום צלול בתוך חלום צלול אחר", התפאר מישהו – אחרים חולקים את תסכולם עקב כישלון בכניסה למצב שינה ערני כזה.
"כשהתחלתי ללמד לפני עשר שנים קורס על חלומות, והזכרתי את המונח 'חלומות צלולים', מעטים ידעו במה מדובר", מספרת סופר־דודק. "היום נדיר למצוא סטודנט לפסיכולוגיה שלא יודע מהו חלום צלול. אני לא חוקרת השפעות של סמים, אבל אני יכולה לומר שאנשים מייחלים להגיע למצבי תודעה מיוחדים, וחלומות צלולים זו דרך לחוות אותם בלי לצרוך חומרים בעייתיים".
איך אפשר לשלוט בחלום שמגיע באמצע הלילה?
"יש כל מיני שיטות שקשורות ב'עקרון ההמשכיות' שציינתי קודם. אם למשל תשאלי את עצמך שוב ושוב 'האם אם אני חולמת עכשיו?' בזמן שאת יודעת שאת ערה, יש סיכוי גדול שתשאלי את השאלה הזו גם תוך כדי השינה. עוד שיטה היא בדיקות מציאות שחוזרות על עצמן. למשל, לקחת את האצבע המורה ולהצמיד אותה לקיר; האצבע הרי לא תחדור פנימה. אם היא תעשה את זה, אבין שאני ישנה. אפשר לעשות בדיקות תאורה: אני אלחץ על מתג החשמל במהלך היום שוב ושוב כדי שהאור יכבה או יידלק, וכך אני אמשיך לעשות גם בחלום. התאורה בחלום לא משתנה, ואם אחרי הלחיצה על המתג לא יקרה כלום – אני אדע שזה חלום, ואבחר לא להתעורר".
קצת חוויות פסיכדליות, קצת שליטה בחיים. נשמע מבטיח.
"בערך כל מי שחוקר חלומות צלולים – חוץ ממני – משוכנע שזה הדבר הטוב ביותר עלי אדמות. מקובל לחשוב שהחלומות מעוררים רגשות חיוביים, ומעניקים חוויית שליטה: אתה יכול לנתב את ההתרחשויות, אתה יכול לעוף, ואתה מרגיש טוב יותר. אני טוענת, ובנקודה הזאת אני מחדשת, שכניסה לחלומות כאלה בצורה מכוונת על בסיס קבוע עלולה להיות מסוכנת מאוד. אם חלום צלול מתרחש ספונטנית זה בסדר, אבל אם אתה עסוק כל היום בבדיקות מציאות, אתה מביא בכוונה לשיבוש של המנגנונים שאחראים על הפרדה בין ערות לשינה.
"שינה היא דבר חשוב מאוד, אין חשוב ממנה. יש מחקרים שמראים שמי שישן פחות משבע שעות בלילה, חייו קצרים יותר – וזה מבטל את החשיבות של כל היתרונות שנמצאו בחלומות הצלולים. אתה בעצם יוצר לעצמך עוררות מסוימת בזמן שינה. האדם הישן לא אמור להיות מעורר, הוא צריך לנוח. אתה לא אמור לישון עם עין אחת פקוחה, אלא להיות במצב אשלייתי, שבו אתה לא יודע שאתה ישן. בחלום צלול אנחנו חווים שינה עם מודעות עצמית שלא אמורה להיות שם. במשך שנים אמרתי אינטואיטיבית שלא כדאי לעשות את זה, גם אם אפשר להבין את הסקרנות ואת הרצון להגיע למצבי תודעה ייחודיים. עכשיו סוף־סוף יש לי מחקר אחד בחוץ ואחד נוסף בדרך, שמראים מה ההשפעה של חלומות צלולים".
במסגרת המחקר שפורסם במארס האחרון, גם הוא ב־Frontiers in Psychology, סופר־דודק והמאסטרנטית ליאת אבירם בחנו חלימה צלולה בקרב 187 סטודנטים לפסיכולוגיה. אם להתחיל בשורה התחתונה – הניסיונות להגיע לחלום צלול באופן יזום מגדילים את הסיכוי לבעיות שינה ולחץ, לתחושת ניתוק מהעולם, ולסימפטומים מסוימים כמו מחשבות פרנואידיות. החוקרות הראו כי הסימפטומים האלה נטו להתגבר בחודשיים שלאחר הניסיונות להגיע לחלימה צלולה.
אבירם וסופר־דודק ניסו להבין האם עצם הכניסה לחלום צלול מעידה על מצב נפשי מסוים – על חוסן, או אולי דווקא על מצוקה. קשר כזה לא נמצא, אבל מה שכן נקשר למצב הנפשי הם מאפייני החלום הצלול. גם כאן, כך התברר, חוזר ומופיע עקרון ההמשכיות: רגשות חיוביים בזמן ערות נמשכים כרגשות חיוביים בשינה. במילים אחרות, אתה עולץ בבוקר במשרד, תעלוץ גם בחלום. מי שהרגיש שליטה באירועי החלום דיווח גם על רמות נמוכות יותר של דיכאון, חרדה ולחץ, לעומת מי שחווה חוסר שליטה בחלום. "ההמלצה הגורפת שלי היא להיזהר ולשקול היטב לפני שמחליטים לשחק עם השינה והחלימה", מזהירה סופר־דודק.
התסריטאי הוא גם שחקן
"אני כל הזמן חולם בהקיץ וזה משגע אותי. כל יום, מרגע שאני קם בבוקר עד הרגע שבו אני נרדם, עוברות לי מיליוני מחשבות בראש, ורובן המוחלט לדעתי מיותר, ובכל זאת אני חושב עליהן בצורה מוגזמת ללא הפסק. אני חושב על כל דבר שאני רק מסוגל לחשוב עליו – זיכרונות שמחים וזיכרונות עצובים ממה שעברתי בחיים, סרטים וסדרות שראיתי, ספרים שקראתי, שיחות דמיוניות עם אנשים, כל מיני פנטזיות על עצמי שבהן החיים שלי טובים יותר. (…) המחשבות האלה רצות לי בראש 24/7 והן כל הזמן תוקפות אותי, גם ברגעים רציניים שמצריכים ריכוז – כשאני בעבודה, כשאני נפגש עם חברים ובכלל כשאני מדבר עם אנשים. זה מאוד קשה לתכנן את החיים שלך ולבנות את העתיד ואת הקריירה שלך כשאתה נמצא בכדור הארץ אבל הראש שלך מטייל בחלל ובעולמות דמיוניים"
(גדעון, בן 18, מתוך הפורום "שאל שאלה")
מי מאיתנו לא חולם בהקיץ, בונה תרחישים ורודים עתידיים, רואה עצמו זוכה בנובל ומודה לאמו מעל הבמה, או מדמיין איך הוא זורק הכול ונוסע לזנזיבר להתחיל חיים חדשים. כבר בשנות השישים של המאה הקודמת מצאו חוקרים אמריקנים שרובה המוחלט של האוכלוסייה הבוגרת בארה"ב עסוקה בחלימה בהקיץ באופן יומיומי. לאט־לאט גברה ההתעניינות בתופעה המוכרת, והיא הפכה למושא מחקר אקדמי. רוב החוקרים הראו כי חלימה בהקיץ היא פעילות מנטלית רצויה, שמאפשרת הקלה על מתחים נפשיים באמצעות הסחת דעת ושבירת שגרה. אלא שמתברר שיש גם אנשים שהשקיעה במחוזות הדמיון הופכת עבורם לדרך חיים.
פרופ' אלי זומר מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, חוקר בעל שם בתחום הטראומה והדיסוציאציה, הצביע כבר לפני שנים על צידה הפחות־בריא של התופעה. במאמר שפרסם בשנת 2002 תיאר זומר שישה מקרים של מטופלים שכילו את ימיהם בחלימה מתוך ערנות, עד כדי פגיעה בשגרת חייהם. הם לא איבדו אחיזה במציאות, הם היו מודעים לכך שמדובר בדמיון, ועדיין הם בחרו בו על פני פעילויות "ממשיות". זומר הגדיר זאת כמופע פתולוגי בשם "חלימה בהקיץ חריגה" – Maladaptive Daydreaming.
הממסד המדעי הגיב למאמר בעיקר בהתעלמות. חלימה בהקיץ חריגה לא נכנסה ל־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי, וכמעט לא נחקרה. זומר המשיך בינתיים במחקריו האחרים, אבל לתיבת המייל שלו הגיעו פניות מצד אנשים שסיפרו כי הם סובלים מההפרעה שהגדיר. הטפטוף הפך למבול.
"אנחנו מדברים על אנשים שמכורים לחלימה בהקיץ, וחולמים בצורה כל כך מוחשית עד שאין להם צורך להחזיק טלוויזיה בבית", אומרת סופר־דודק. "הם יכולים לשבת במשך שעות ולצפות באופרת סבון נפתלת בתוך הראש שלהם, עם דמויות שמתפתחות לאורך השנים ומתבגרות ומזדקנות. אדם כזה קם בבוקר ומייחל לא לפגוש אנשים או ללכת לעבודה, אלא רק שיעזבו אותו בשקט כדי שיוכל לשבת, לדמיין עלילות וליצור נרטיבים. לפעמים הוא עצמו משתתף בתסריט, ולפעמים לא.
"זומר הראה שהתופעה שונה מיכולות החלימה בהקיץ של רובנו, בכך שהיא הופכת לאבנורמלית. אנשים מתמכרים לחלימה, וזו באה על חשבון קשרים אמיתיים וקיום שגרה בריאה. כלומר, זה מצב שמייצר אצלם מצוקה. אף אחד בקהילה המדעית לא התייחס אליו ברצינות כשהגדיר את התופעה כהפרעה חדשה, אלא שעם שינויי התרבות בשנים האחרונות ועליית הנגישות למידע, אנשים שסובלים מהבעיה מצאו את המאמר ואבחנו את עצמם. מאז קמו פורומים ובהם עשרות אלפי חברים שמגדירים את עצמם
כ־Maladaptive Daydreamers. אפילו אני, אחרי שהתחלתי לעסוק בנושא, קיבלתי פניות מאנשים שרק ביקשו לומר תודה על שימת האצבע על הבעיה. הדרישה להכיר בהפרעה באה מלמטה, מאנשים שאובחנו כסובלים מהמון הפרעות אחרות וטופלו בהתאם להן, בלי שיינתן פתרון לדבר האמיתי. אני חושבת שאלי זומר צריך לקבל פרס נובל".
הקשר שלה עם זומר נוצר ביוזמתו, בעקבות סדרת מאמרים משלה שעסקו בדיסוציאציה – מצב שבאופן גס אפשר לכנות "פיצול התודעה". הביטוי הקיצוני ביותר שלו, שאהוב מאוד על סופרים ותסריטאים, הוא פיצול אישיות (הפרעת זהות דיסוציאטיבית, בעגה המקצועית). הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" מאת ר"ל סטיבנסון וסרט הקאלט "מועדון קרב" הם רק שתי דוגמאות מתוך יצירות רבות שביקשו להמחיש, בהגזמה פראית כמובן, את אופייה של ההפרעה הקיצונית.
עד כה נכרכה באופן מסורתי הדיסוציאציה לטראומה – והפרעה כזו אכן יכולה להתפתח בעקבות אירוע כמו תאונת דרכים, פציעה במלחמה או אונס, אבל יש לה גם פנים אחרות. "אני אישית לא חוקרת את הביטוי הכי קיצוני ונדיר של דיסוציאציה, אבל אני חושבת שהוא מתאפשר על ידי מנגנונים בסיסיים שלא נחקרו מספיק", אומרת סופר־דודק. "אותי מעניינת דיסוציאציה שמופיעה אצל אנשים רגילים ביומיום. למשל, את יושבת ורואה סרט, ואת כל כך שקועה בו, שלא שמת לב שמישהו מדבר אלייך ממש לידך. או נניח שבזמן שקראת ספר, בעלך בא וביקש ממך להחזיר את הכוס לכיור. ענית לו מה שענית, ואחרי שסיימת לקרוא את בכלל לא זוכרת שהשיחה הזאת התקיימה. כלומר, חלק אחד במוח עסק בספר, חלק אחר ניהל שיחה – וביניהם היה נתק. אנחנו קוראים לזה Absorption, השתקעות טוטאלית".
לפנטז במקום להתאמץ
כמה וכמה מחקרים שערכה סופר־דודק הראו שיש קשר בין ההשתקעות הטוטאלית לבין תופעה מוכרת ושכיחה – OCD, הפרעה טורדנית כפייתית. זו האחרונה מתאפיינת במחשבות חוזרות ונשנות שנתקעות בראש, מעוררות חרדה ומולידות צורך בלתי נשלט לנהוג בצורה מסוימת. כך למשל תחושה תמידית שהבית מזוהם ומלוכלך מובילה לשטיפת ידיים ללא הפסקה. "כשיש לך קשב טוטאלי למשהו, למשל לסרט שמוקרן עכשיו בטלוויזיה, ואת עושה דברים על אוטומט כמו לדבר עם בן הזוג בלי לזכור את זה אחר כך, את מתחילה לשאול את עצמך: רגע, נעלתי את הבית? לא נעלתי? סגרתי את הגז, או שאולי לא סגרתי? בדיסוציאציה יש מצב של חדירת שינה לערות, וכשאתה 'מתעורר' מההשתקעות הזאת, אתה כל הזמן בודק – עשיתי, לא עשיתי".
שורת המחקרים הכניסה את זומר לתמונה. בהיעדר הגדרה ייחודית למצבם, רבים מהחולמים־החריגים־בהקיץ אובחנו כסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית, מכיוון שהפגינו סימפטומים תואמים. זומר ראה את החפיפה בתחומים שלו ושל סופר־דודק, ויצא יחד איתה למחקר מעניין שכלל כמעט שמונים נבדקים מרחבי הגלובוס, רק שניים מהם ישראלים. המשתתפים, רובם ככולם, הם אנשים שדיווחו על חלימה בהקיץ ממושכת ויומיומית, והחוקרים בחנו את הסימפטומים והרגשות הנלווים לכך. לאורך 14 יום, בכל ערב לפני השינה, מילאו המשתתפים יומן שבו דיווחו על חוויותיהם ותחושותיהם מהיממה שחלפה. התברר כי החלימה בהקיץ השתלטה אצלם על ארבע שעות וחצי (!) מדי יום. מהיומנים התברר כי בימים של חלימה אינטנסיבית, הם דיווחו על סבל וחוויות שליליות. עוד עלה מהמחקר כי טקסים חוזרים ונשנים שמאפיינים הפרעה טורדנית כפייתית, התרחשו באופן עקבי בימים שלפני חלימה ארוכה במיוחד, ובמידה מסוימת ניבאו אותה.
"החלימה הקיצונית משתלטת לאנשים האלה על החיים", אומרת סופר־דודק. "למרות החוויות השליליות שהם מתארים, הם מכורים אליה. במקרים רבים מדובר באנשים שסובלים מביישנות קיצונית או מחרדה חברתית, והם שואלים את עצמם – למה לי להתאמץ ולהזיע כדי לדבר עם אנשים, כשהרבה יותר קל לי להסתגר בבית ולחיות בעולם הפנטזיה שהמצאתי?"
איך אפשר לעזור להם להשתחרר מזה?
"קודם כול, עצם נתינת השם לתופעה, ועצם זה שהם מרגישים שהם לא משוגעים, שיש בלוג שהם יכולים לתקשר בו זה עם זה – זו כבר הצלה מבחינתם. יש לי פה מכתב שקיבלתי השבוע ממישהי שמספרת מה עשתה לה הידיעה שיש דבר כזה, חלימה בהקיץ חריגה. המחקר האחרון מראה שאפשר להיעזר בטכניקות שמשמשות לטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית, אבל כדי לבנות תוכנית טיפולית מתאימה, אנחנו חייבים להבין טוב יותר את התופעה. אני מאמינה שאנחנו בדרך לשם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
