אם תנסו לברר אצל מורים מהו המשפט שמעצבן אותם יותר מכול, את פסגת הטבלה תכבוש כנראה השאלה – "המורה, זה למבחן?". מערכת החינוך, ועל כך אין מחלוקת, מבוססת ברובה על מוטיבציה חיצונית: לומדים כדי להצליח במבחן וכדי לקבל ציון טוב. מורה שרוצה לגרום לתלמידים ללמוד בשקידה ולהתנהג יפה, משתמש בדרך כלל בפרסים ובעונשים. ואם להודות על האמת, המורים עצמם הולכים פעמים רבות באותו תלם בדיוק: קורסים והשתלמויות שמוצעים לעובדי ההוראה, נבחנים קודם כול דרך הפרספקטיבה של "כמה זה יוצא בגמול השתלמות", עוד לפני שמתעמקים בתוכן.
בדיוק את קו המחשבה הזה רוצים לשנות חובב יחיאלי ואוריאל הרצוג, מייסדי מיזם "החופש ללמד". החלום שלהם הוא לראות כאן מערכת שמבוססת על מוטיבציה פנימית, על הסקרנות הטבעית של התלמידים ועל המנהיגות הטבעית של המורים. מטרת ההתפתחות המקצועית של מורה, הם אומרים, לא אמורה להיות העלאת השכר, אלא הרצון להפוך למורה טוב יותר, ליהנות מהעבודה ולחוות רגעים של סיפוק והשראה. "חשוב לנו לגרום למורים לצאת בכל יום בחיוך מהכיתה", אומר יחיאלי.
חיוך וכיתה נשמעים קצת כמו סתירה פנימית.
"כשאתה אומר סתירה פנימית, מצטיירת תחושה של מאבק: המורה צריך ללמד, התלמידים לא רוצים ללמוד – ואז נוצר חיכוך. נכנס המון כוח לתוך הסיפור: את זה צריך לבחינת הבגרות ואת זה לא, על החומר הזה יש ציון בתעודה ועל זה לא, מי שלא הולך בתלם – הוריו מקבלים מכתבים, וכן הלאה. הרעיון שלנו אומר: למורה יש סיבה שבגללה הוא הגיע ללמד, וזה לא כדי להעביר תלמידים את בחינות הבגרות. חשוב לו שהתלמידים ילמדו ויפתחו מיומנויות, ולא רק לצורך הציון. גם לתלמידים יש סקרנות טבעית, והם רוצים להתפתח. האתגר הגדול הוא לעזוב את השיח החיצוני, ולבסס את הלימוד על מוטיבציה פנימית. כמורה, התפיסה שלי היא: בואו ננסה למצוא את נקודת החיבור. זה לא בהכרח אומר שהשיעור יהיה רלוונטי לחיים שלכם, ואולי לא תוכלו להיעזר בו מחר במכולת, אבל הוא יהיה אותנטי, חווייתי".
צריך לוותר על השאיפה ללמידה רלוונטית?
הרצוג: "לא, רק להפוך את הסדר. ברגע שאצל התלמיד מתעוררת סקרנות והוא חש באתגר, הכול הופך לרלוונטי עבורו. לא כי הוא יפגוש את זה מחר בשטח, אלא כי הוא עובר חוויה. יש בלמידה עונג, הרחבת אופקים והיכרות עם דברים חדשים. בשפה המקצועית זה נקרא חוויית הזרימה: כשאתה עושה משהו ושקוע בו, לא משנה לך מה קורה מסביב, ואתה לא צריך עידוד חיצוני כמו לקבל מדבקה בסוף. פתרת חידה, פיצחת משהו, נתת פרשנות חדשה לפסוק – זה מסב לך עונג".
וזה אפשרי בכל מקצוע, גם אם התלמיד לא אוהב אותו?
"המפתח כאן הוא המורים, וזה הפוקוס שלנו. אם המורה באמת רוצה ללמד, התלמיד בא פתוח. אני למשל הייתי בקורס רענון נהיגה, וביום הראשון היה מרצה משעמם ורק רציתי שהשיעור ייגמר. ביום השני הגיע מרצה אחר, שהיה כל כך נלהב שלא יכולתי שלא להקשיב לו".
אז כנראה הייתה לו כריזמה. לא לכל מורה יש.
יחיאלי: "אלו דברים משולבים. הדגש שלנו הוא לא על התוכן הנלמד, אלא על מציאת שיטה שבה כל מורה יכול לייצר תלמיד פעיל. זה מבוסס על הרבה מחקרים בעולם הפדגוגי, מהבחינה הזו לא המצאנו שום דבר. אחד הדברים שכן פיתחנו הוא מה שאנחנו מכנים 'התבלין הסודי': כשאתה נכנס לשיעור, שאל את עצמך שאלה אחת – למה אני רוצה ללמד את הנושא הזה, גם אם אני לא חייב? המטרה של השאלה היא להעביר את המורה מעולם ה'צריך' לעולם ה'רוצה'. ואז אתה לוקח את הנושא וחושב איך לגרום לתלמיד לחוות אותו מתוך נקודת ההנאה שלך. ברגע שאתה תיהנה, גם התלמיד ייהנה. זה החזון לשיעור, ואם אין לך גישה כזו – עדיף שלא תיכנס לכיתה".
ואיפה אתם משתלבים כאן?
הרצוג: "אנחנו נותנים למורה את הכלים שיאפשרו לו לעשות זאת באופן שיטתי. פיתחנו את 'המתכון לשיעור אפקטיבי ומהנה', שמלווה את המורה שלב אחרי שלב ביצירת שיעור. זה מתחיל בחיבור לנקודת הרצון שלך כמורה, באמצעות אותו תבלין סודי, ואז מתפרט למבנה של שיעור שבו התלמידים פעילים יותר, נהנים יותר ומבינים יותר. אנחנו רוצים שהמורה לא יתפוס את עצמו בתור השחקן הראשי בהצגה, אלא בתור הבמאי שנותן הוראות, כך שעיקר הזמן של השיעור יוקדש ללמידה פעילה ולא רק להקשבה".
שמונים אחוז מע"מ
גולת הכותרת של מיזם "החופש ללמד" נקראת "נבחרת המורים". מדובר במעין תוכנית אימונים יומית שמשלבת התפתחות אישית והתפתחות מקצועית. המנויים מקבלים מדי יום מייל ובו רעיון והנחיה מעשית, ויכולים להשתמש ב"אוצר הדרכות" אינטרנטי, שמכיל מגוון רחב של סרטונים ומדריכים רלוונטיים להתמודדות עם אתגרי ההוראה.
הרעיונות שלכם דורשים מהמורים עבודת הכנה מטורפת. רבים יטענו שאין להם זמן בשבילה.
"נגעת כאן בנקודה כואבת – העומס המוטל על המורים", אומר יחיאלי. "אחת התובנות שלנו היא שמדובר בעומס רגשי, ולא רק טכני. למורה, ובעצם לכל אדם בעידן המודרני, תמיד יהיו יותר משימות מזמן. השאלה הגדולה היא האם המשימות שהוא מבצע ממלאות אותו אנרגיה או מרוקנות אותו".
כלומר, אתה מכוון לכך שעצם הכנת השיעור תמלא את המורה במרץ ובמוטיבציה?
"נכון. אם אתה נהנה כבר בשלב ההכנה, כי התחברת לנקודת הרצון שלך, אז כשאתה נכנס לכיתה פתאום קורה משהו. העיניים של התלמידים נדלקות ואתה שומע תשובות יפות ופידבקים טובים, לא בגלל משחקי חברה או סרט שהקרנת – אלא כי הם נהנים ללמוד. ואז הזמן שהשקעת לא נתפס בעיניך כעומס.
"מבחנים הם דוגמה נוספת למשימה שלוקחת זמן ונחשבת בדרך כלל למעמסה. המורים מחברים מבחנים, ואחר כך צריכים לבדוק אותם, לכתוב הערות ולתת ציון. התהליך הזה שואב מהם אנרגיה. כאן הבעיה נעוצה לא רק בזמן שנדרש, אלא בכך שההשקעה הגדולה בבדיקה ובהערות לא נותנת שום החזר. פול גז בניוטרל. אם אני כותב הערות, אני רוצה שהתלמיד יקרא אותן ויבין להבא מה הוא צריך לעשות אחרת – אבל בדרך כלל זה לא קורה, כי ההערות לא מעניינות את התלמיד, והוא מסתכל רק על הציון הסופי. אז שאלנו את עצמנו: למה בכלל אנחנו רוצים לבחון את התלמידים? והתשובה הייתה – כדי לראות שהם מתקדמים ומפיקים לקחים. עכשיו, אם אני כמורה עושה את כל התהליך והתלמיד נשאר פאסיבי, האפקט של זה נמוך מאוד. לכן הצענו למורים כלי פשוט: כשאתם עוברים על המבחנים, תכתבו ליד כל שאלה כמה נקודות נתתם מסך הנקודות האפשריות, ואל תכתבו שום הערה. אחר כך תחזירו לתלמידים את המבחנים, תנו להם תשובון מפורט, ותאמרו להם: המשימה שלכם היא לתקן את המבחן – ואין הכוונה לכתוב את התשובות הנכונות, אלא לציין במה טעיתם ומה כדאי לכם לעשות אחרת. למשל, לנסות להבין טוב יותר את החומר, לשים לב לכל חלקי השאלה וכדומה. במילים אחרות, את כל ההערות שהמורה כותב בדרך כלל לתלמיד, עכשיו התלמיד כותב בעצמו. בשיטה הזו אני מעביר את הכדור למגרש שלו, ומשיג את המטרה: התלמיד מבין בעצמו היכן טעה".
איך דואגים שזה באמת ייעשה על ידי התלמידים, ולא יישאר בגדר המלצה בלבד?
"כאן אנחנו עוברים מרמת האסטרטגיה לרמת הטקטיקה, ומשתמשים בכלי של הציון. מסבירים לתלמידים שהציון מורכב משני חלקים: 80 נקודות, נניח, על התשובות שכתבו במהלך המבחן, ועוד 20 נקודות על שלב התיקון, שהוא שלב הלמידה החשוב".
בתור תלמיד הייתי מתבאס אם הייתי צריך לעשות את זה.
הרצוג: "באמת יש תלמידים שמתנגדים, אבל מורים שהלכו עם הרעיון עד הסוף ולא נבהלו – סיפרו לנו על תוצאות מפתיעות".
יחיאלי: "ליד כל שאלה במבחן, תכתבו רק כמה נקודות נתתם. אחר כך תנו לתלמידים תשובון מפורט, ותאמרו להם: המשימה שלכם היא לציין במה טעיתם ומה כדאי לעשות אחרת. את כל ההערות שהמורה כותב בדרך כלל לתלמיד, עכשיו התלמיד כותב בעצמו. כך אני משיג את המטרה: התלמיד מבין בעצמו היכן טעה"
הוא מראה לי מייל ממורה של כיתה ח', שהחליטה לנקוט בגישה הזו ולהניח לתלמידות לכתוב את ההערות. "התגובות שלהן היו קשות", היא כותבת. "הן אמרו שאני חוסכת לעצמי עבודה. בהתחלה נפגעתי וניסיתי להסביר את נקודת המבט שלי. אמרתי שיש פה עניין של אמון גדול, ושבעיניי זה מחמיא להן שככה סומכים עליהן. הסברתי שלקבל רק ציון, זה לא בהכרח מועיל להבנת החומר. ככה התחלנו. בשלב הראשון ביקשתי שלא יתמקדו בניקוד, אלא בהבנה של התשובות (…) פיתחנו דיון קצר ובנות שיתפו אחת את השנייה וזה היה מדהים. בשלב השני חילקתי להן את המחוון (התשובות), כולן בדקו לעצמן את המבחנים ונתנו ניקוד על כל שאלה. ביקשתי מכל אחת לכתוב לעצמה את הציון והערה טובה. בסוף פיתחנו שיח על מה שעשינו. הן עברו את התהליך מהתנגדות לשיתוף פעולה מלא, וזה היה מדהים".
"המורה הזאת לקחה את הרעיון שלנו צעד קדימה", אומר הרצוג. "היא מינפה את התהליך לדיון כיתתי שהציף את הרגשות של התלמידות. כשמורים לוקחים את הכלים שלנו ומפתחים אותם, זה הדבר שהכי מלהיב אותנו".
יחיאלי: "הנה עוד דוגמה למורה שעשה צעד קדימה. אחד העקרונות שאנחנו מקדמים נקרא 'התנסות לפני הַמְשָֹגָה': לפני שנעביר לתלמיד את החומר, ניתן לו הזדמנות להתנסות בעצמו. הצליח – הוא ירגיש הרבה יותר טוב; לא הצליח – לא נורא, כי המעורבות יוצרת אצלו סקרנות. מורה למתמטיקה החליט לנסות את העיקרון הזה בשיעור על מציאת משוואת קו ישר – לא בדיוק הנושא הכי מעניין ורלוונטי לחיים. בתחילת השיעור הוא פנה לתלמידים ואמר: 'הנה שתי נקודות, איך אני מוצא את משוואת הקו הישר שעובר ביניהן? קחו חמש דקות ונסו לבד'. רוב התלמידים לא הצליחו, אבל שניים שניסו ביחד, מצאו שיטה. המורה הזמין אחד מהם להסביר מול הכיתה, והופתע לגלות שזו לא השיטה שהוא התכוון ללמד. אחרי שהתלמיד הציג את שיטתו, המורה לימד גם את השיטה שלו למציאת המשוואה. בסוף השיעור הוא אמר שכל תלמיד ינסה לפתור את התרגילים בשתי הדרכים ויראה איזו מהן יותר נוחה לו".
אם המורה יתמיד בשיטת ההוראה הזו, התלמידים הטובים ימשיכו לגשת ללוח ולפתור, והחלשים יותר יאבדו את הידיים והרגליים.
הרצוג: "לפעמים זה דווקא הפוך. תלמידים טובים יודעים לקחת את הנוסחה שהמורה מלמד ולהשתמש בה במהירות, אבל כשאין נוסחה נתונה מראש, לא פעם דווקא התלמידים שנחשבים חלשים הם אלה שמשחקים עם התרגיל ומוצאים את הפתרון. ככל שיש יותר מקום להתנסות וללמידה פעילה, כך יינתן ביטוי למגוון רחב יותר של תלמידים.
"אנחנו רוצים לצמצם את המע"מ – ראשי תיבות של 'מורה עומד מדבר'. אם בשיעור קלאסי זה תופס שמונים אחוז, השאיפה היא לרדת לעשרים אחוז. זה חלק מתהליך שבו המורה לומד למקד את הנקודה שהוא רוצה שהתלמיד ייקח. למורה ההוא למתמטיקה לקח מעט מאוד זמן להכין את השיעור. הכיתה הפכה למעבדה לחקר מתמטיקה, תלמידים מצאו בעצמם שיטה לפיצוח תרגילים – וזו חוויה מדהימה".
יחיאלי: "ויש פה דבר נוסף: גם התלמידים האחרים בכיתה, אלה שלא הצליחו לפתור את התרגיל, ראו שהמתמטיקה היא דבר אמיתי שאפשר לגעת בו, ולא סתם נוסחאות שהמורה מקריא. היא משהו הגיוני ואפילו מעניין, עם כמה שיטות, שחבר שלהם עלה על אחת מהן. קרה פה תהליך".
מה לגבי תלמידים בכיתות נמוכות?
"גם כאן זה אפשרי, למשל בלימוד האותיות. הפסיכולוג דיוויד אוזובל טען שהדבר הכי חשוב בתהליך הלמידה הוא להסתמך על מה שהתלמיד כבר יודע, ומשם להמשיך הלאה. כשמדובר בהכרת האותיות, אני אבדוק מה התלמידים כבר יודעים עליהן. כמעט כל ילד מכיר שלוש־ארבע אותיות – אלו שמרכיבות את השם שלו – וסביר להניח שהכיתה כקבוצה יודעת את כל האל"ף־בי"ת. אז במקום להתחיל ללמד כל אות, אני נותן לדינמיקה ביניהם לעבוד. למשל, אני מבקש שכל תלמיד יחפש ילד אחר ששמו מתחיל באותה אות כמוהו. אחרי שזה קורה הם מגלים בעצמם שאות אחת, למשל אל"ף, יכולה ללבוש כמה צלילים שונים: אבי, אורן, אוריה. ככה ילדים לומדים שפה, משמיעה והתנסות. לא מהסברים".
ואיפה המורה נכנס בתהליך הזה?
"המורה צריך לתת את הפידבק שלו, לאסוף את הדברים שנאמרו בכיתה ולהוסיף עוד קומה".
לא הבטחנו חיים קלים
כשאני שואל את השניים מהיכן שאבו את כל השיטות האלה, הם משיבים שהמקור העיקרי הוא ההתנסות האישית שלהם כאנשי חינוך. "בשיעורים שלנו בדקנו מה עובד ומה פחות", מסביר יחיאלי. "בנוסף, אמא שלי, ד"ר תמי יחיאלי, היא חוקרת בתחום החינוך ועוסקת כבר שנים בנושא של למידה משמעותית, בעיקר בהוראת המדעים. למדנו גם אצל ד"ר עודד בן־מנחם את הנושא של מעגל הלמידה (שילוב בין קוגניציה לבין רגש תוך התנסות וחשיבה משותפת – א"מ). האתגר שלנו הוא לתת למורים כלים שיעזרו להם ליישם את העקרונות האלה באופן שיטתי בכל תחום דעת ובכל שיעור".
יחיאלי בן 36, נשוי ואב לשבעה, גר באפרת. הרצוג צעיר ממנו בשנתיים, נשוי ואב לחמישה, תושב קריית־טבעון. השניים הכירו כשלמדו בישיבה הגבוהה בעתניאל. "שם ניסינו לעשות את המהפכה הפדגוגית הראשונה שלנו", מספר יחיאלי. "ביקשנו מהר"מים לא לחלק דפי מקורות, כי אז התלמידים לומדים רק את מה שמופיע בדפים. במקום זה רצינו שילמדו את התלמידים לאתר בעצמם מקורות רלוונטיים לסוגיה הנלמדת. לצערנו, הרעיון לא ממש התקבל".
בהמשך עבד יחיאלי כמחנך וכשותף בצוות הניהול של הישיבה התיכונית בעתניאל. כשחיפש מקום אחר לעבור אליו עם משפחתו, הציע לו הרצוג ללמד יחד איתו בנתיב התורני־מדעי "בראשית", שפעל בתוך כפר הנוער הדתי בכפר־חסידים. הרצוג: "המנהלת שם הייתה אתי צברי (שמנהלת כיום את אמי"ת קנדי בעכו, ומועמדת לפרס החינוך הארצי – א"מ), אישה מאוד כריזמטית שהכירה אותי מבית הספר הקודם שבו עבדתי. היא חיפשה מוחות חדשים שיחשבו מחוץ לקופסה, ואני התאמתי מבחינתה. אחרי שנה הזמנתי את חובב להצטרף".
השניים עבדו בכפר־חסידים במשך כמה שנים, וניהלו מה שהם מגדירים "מיני בית ספר" בתוך המוסד החינוכי הגדול. "הרעיון היה לבסס מקום שנותן מוטיבציה פנימית, משתמש פחות באלמנטים חיצוניים של משמעת נוקשה וסמכות, ובנוי יותר על קשר אישי עם התלמידים ועל למידה מעניינת", מסביר יחיאלי. "בית הספר הזה יועד לתלמידים שהייתה להם אופציה ללימודים גם ליד הבית, ואנחנו היינו צריכים לתת להם סיבה מספיק טובה לעלות בכל בוקר על ההסעות ולהגיע אלינו".
איך עושים את זה?
הרצוג: "הדבר הראשון ששמנו עליו דגש היה האקלים הרגשי בבית הספר. הכנסנו הרבה עבודה עם רגש, קודם כול בתוך הצוות. פעם בשבוע התכנסו הר"מים לשיח, וכל אחד שיתף במה שהוא מרגיש – היה לי שיעור קשה היום, הפריעו לי או זרמו איתי, הכנתי פעולה שעבדה או לא עבדה, איך הרגשתי מול הורים או מול מורים אחרים. האלמנט הרגשי חשוב, כי בסופו של דבר מה שמנהל אותנו הוא מה שקורה לנו בפנים. השיתוף הזה בינינו יצר אנרגיה ואקלים מדהימים בתוך הצוות ונתן לנו כוח.
"תהליך דומה הובלנו גם עם התלמידים. נניח, כשהתרחש איזשהו אירוע משמעתי או אלים בכיתה, ניסינו לברר עם התלמיד המפריע מה קורה אצלו בפנים, ברגש, ונתנו לו להבין מה הוא גרם לצד השני להרגיש. אם הוא סיפר בכיתה בדיחה מעליבה, עכשיו פתאום הוא קלט שמשהו מת בלב של החבר שלו. ככה טיפלנו בשורשי הבעיות, ולא רק בסימפטומים".
בכפר־חסידים החלו השניים לבנות שיעורים שיתאימו לתפיסה שלהם ולפתח מתודות לשימוש חוזר ועקבי. "רצינו שהשיעורים לא יהיו מבוססים על הכריזמה של המורה, או על היכולת שלו לספר סיפור סוחף. הכדור צריך לעבור למגרש של התלמידים, כך שהם ירצו ללמוד מתוך עניין אמיתי", אומר יחיאלי.
אז התחיל לקרום עור וגידים מיזם קודם שלהם, "השתלמוודל", שהציע למורים השתלמויות מקוונות. "חשבנו שבמקום להסביר למורים למה ואיך להשתמש בטכנולוגיה בכיתה, ניתן להם לחוות בעצמם את האיכויות של למידה משולבת טכנולוגיה. האמנו שזה ייצור אצלם את המוטיבציה להשתמש בכלים האלה לצורך הוראה". כעבור שנה הם הגיעו למסקנה שלא מדובר בפתרון כולל: הטכנולוגיה היא רק אמצעי אחד מתוך רבים שיכולים לשמש ליצירת למידה מהנה ואפקטיבית, ועדיף להתמקד במטרה ולא באמצעים. "אספנו צוות של מדריכים ויצרנו סדנאות שבהן לא מדברים על למידה משמעותית, אלא עושים אותה. הצוות שלנו עבד עם עשרות בתי ספר, והעביר השתלמויות שזכו לפידבקים נהדרים".
הרצוג: "כשהתרחש איזשהו אירוע משמעתי או אלים בכיתה, ניסינו לברר עם התלמיד המפריע מה קורה אצלו בפנים, ברגש, ונתנו לו להבין מה הוא גרם לצד השני להרגיש. אם הוא סיפר בכיתה בדיחה מעליבה, עכשיו פתאום הוא קלט שמשהו מת בלב של החבר שלו. ככה טיפלנו בשורשי הבעיות, לא רק בסימפטומים"
ובכל זאת, יחיאלי והרצוג חשו שעדיין לא נגעו בשורש הבעיה. "שינוי תרבות הלמידה בבית הספר הוא משהו עמוק יותר מאשר עוד מתודה להכנת שיעורים. הבנו שכל עוד תרבות הלמידה של המורים מבוססת על מוטיבציה חיצונית, בדמות גמול השתלמות – הם עלולים לפעול בתודעה של תלמידים, ולחפש את הדרך הפשוטה והקלה לקבל ציון עובר. אין טעם לתת כלים ועקרונות למי שלא מרגיש צורך לשפר את דרכי ההוראה שלו. אז שינינו גישה: במקום לעבוד עם בתי הספר, פנינו ישירות אל המורים עצמם. הודענו על פתיחת מועדון מנויים בתשלום, ובלי גמול השתלמות, כדי לעבוד רק עם מי שבאמת רוצה ללמוד".
האמנתם שמורים ישלמו על זה?
"התייעצנו עם כל מיני אנשים מתחומי החינוך והיזמות, והם ניבאו לנו שחורות. הם לא ציפו שתהיה מסה של מורים שיסכימו לשלם אפילו את הסכום הלא־גדול הזה. אבל בניגוד לכל התחזיות, אלף מורים נרשמו, וזו הייתה מבחינתנו הצלחה אדירה. יצרנו עבורם עשרות סרטוני הדרכה של חמש דקות לצפייה שבועית, בכל הנושאים שרלוונטיים להם".
אבל אז צצה בעיה חדשה. "עם הזמן הבנו מהמורים שגם אם הם באמת רוצים ללמוד ולהתפתח, ומוכנים להשקיע בזה כסף – אין להם פנאי לצפות בתכנים האלה, אפילו אם הם קצרים, ממוקדים ופרקטיים. התייעצנו עם אנשים מהעולם העסקי, שהסבירו לנו שמידע כזה צריך להפוך לחלק משגרת היומיום. לכן יצרנו את 'נבחרת המורים', שבנויה על 'עקרון הטפטפת'. בכל יום המורים מקבלים טיפ אחד קטן ומועיל, שאותו הם יכולים לקרוא במהירות מתוך המייל, או להאזין לו בדרך לעבודה באמצעות קישור בסמ"ס".
ועכשיו זה עובד?
"זה עובד הרבה יותר טוב, אך יש עוד מקום להשתפר. בימים אלו אנחנו מפתחים אפליקציה שתאפשר לכל אחד לקבל את התוכן בזמן, בקצב ובמקום שמתאים לו".
רשימת הדיוור של השניים מחזיקה קהילה מכובדת של 32 אלף איש, מתוכם כאלף חברים ב"נבחרת המורים". חברי הקהילה מקבלים תוכן חינמי בכל שבוע, ומוצעים להם גם תכנים בתשלום כמו קורסים, השתלמויות, כנסים וסדנאות.
ניסיתם במשך השנים גם כיוונים שנראו טובים על הנייר, אך לא ממש הצליחו. מה אתם למדתם מהחוויה הזו?
יחיאלי: "המסר העיקרי מבחינתנו הוא שיכול להיות לך רעיון מצוין ויצירתי – אבל לא הרעיון הוא העיקר, אלא הדרך".
תסביר.
"תוך כדי הרצת המיזם שלנו למדנו לעצור ולשאול האם זה עובד או לא, ואז לדייק את הפתרון לשלב הבא שלו. במובן הזה, המוקד הוא לא מציאת הרעיון פורץ הדרך – 'הנה, גילינו את התשובה למשהו' – אלא כל מה שאתה עובר לפני כן. בכלל ביזמות, אם אתה רוצה להגיע למקומות שנראים לך היום רחוקים ובלתי אפשריים, אתה צריך לצאת לדרך. להיות כל הזמן בתנועה, לנסות דברים חדשים, להחזיק אצבע על הדופק, לשים לב מה עובד ומה לא עובד, לבחון את הנחות היסוד שלך בכל רגע, ולהקשיב בצורה עמוקה למציאות שסביבך".
אתה מדבר על הדרך, אבל היא מתישה. טבעי שאדם ירצה לראות תוצאות.
"הדרך אכן מתישה, ואי אפשר להבטיח לאף אחד חיים קלים יותר. גם למורים אנחנו לא אומרים 'יהיה לכם קל בעבודה, ייקח לכם פחות שעות'. אנחנו אומרים: ההשקעה שלכם תישא פרי ותניב את התשואה שאתם מחפשים – כלומר, תראו התקדמות אצל התלמידים. התוצאה היא אינדיקציה שמראה לי אם אני בכיוון הנכון או לא, אבל הרווח הגדול הוא מה שקורה לי בדרך".
הקשבה לשטח
את התהליך שעברו בעצמם, שלפו השניים בשנה האחרונה מתוך עולם ההוראה אל עולם היזמות. "הבנו שיש לנו עוד משהו לתת", אומר יחיאלי. "כשנעזרנו ביועצים ובמנטורים שונים, נוכחנו לדעת שקיימים הרבה שערים לעולם היזמי, אבל רובם מיועדים לאנשים שרוצים להקים עסק של ממש – דבר שהוא לא רלוונטי עבור רוב המורים. אז חשבנו: למה שלא נאסוף את הניסיון המצטבר שלנו, ונסייע למורים להקים מיזמים קטנים משלהם, שאותם הם יובילו במקביל לעבודת ההוראה".
הרצוג: "יש אנשים שהולכים לעבודה ואומרים לעצמם 'יום אחד, בחופשה או בפנסיה, אעשה משהו שאני באמת רוצה'. המטרה שלנו הייתה שכל אחד ימצא את האפשרות לייצר בהווה שלו מקומות שבהם הוא פועל כי הוא רוצה, ולא רק 'כי צריך'".
כדי להוציא את רעיונם לפועל ארגנו השניים כנס שכותרתו "לתת לעולם את המתנה שלך", ובעקבותיו פתחו גם חממת יזמות. יחיאלי: "למורים שנרשמו לתוכנית הצענו מסע בעל אופי אחר, שתואם את הערכים שלהם כאנשי חינוך ומשפיע לא רק על חייהם כיזמים, אלא גם על דרכי הפעולה שלהם בתוך בית הספר. למשל, זיהוי דפוסים של חשיבה יזמית דווקא אצל התלמידים המאתגרים ביותר".
מה כללה התוכנית?
"זו הייתה תוכנית ליווי לפיתוח מיזמים. במהלך שלושה חודשים נערכו מפגש פתיחה, מפגש אמצע ומפגש סיום, כשבכל פעם הייתה עבודה על תהליך שלקח את היזם עוד קצת קדימה, להתפתח ולדייק עוד שלב".
הרצוג: "התהליך שעובר יזם מבוסס על הקשבה לשטח. אתה לא יושב במעבדה, מפתח מוצר ויוצא איתו החוצה, אלא תמיד נמצא בדיאלוג עם האנשים שלהם אתה רוצה לעזור – מורים, הורים, צעירים רווקים וכן הלאה".
יחיאלי והרצוג לא רק ישבו מהצד והביטו על משתתפי החממה, אלא הקימו מיזמים נוספים בעצמם. "אני לדוגמה בניתי קורס מקוון שמלמד לפתור תשבצי היגיון", מספר יחיאלי. "שילבתי גם את התשוקה שלי לנושא, וגם את הצורך שראיתי בשטח – אנשים שחוששים לגשת לתשבצי היגיון כי אין להם כלים לכך. קיבלתי הרבה פידבקים של גולשים שממש שמחו כשהצליחו סוף־סוף לפתור תשבצים כאלה. התגובות האלה ממלאות אותך".
הרצוג: "אני חלמתי לקחת את הרעיון של המקדש ולהנגיש אותו לקהל הרחב. לכן פיתחתי את 'מיזם תודעת המקדש', שמסביר את המשמעות הרוחנית שיש בקורבנות. היה מרגש מאוד לקבל תגובות מאנשים שסיפרו שזו פעם ראשונה שהם מתחילים להתחבר ולהבין נושא שהיה כל כך מופשט וזר עבורם. המיזם עוד בתחילתו, אבל השאיפה היא ליצור מודעות גבוהה יותר למשמעות ולחשיבות של נושא המקדש".
יש לכם חלום לטווח ארוך? חזון לעוד עשר שנים?
יחיאלי: "החזון שלנו הוא מערכת חינוך שמבוססת על מוטיבציה פנימית, כשהמורים מובילים את התהליך ומהווים מודל של 'רוח יזמית' עבור התלמידים. בימים אלו אנחנו פותחים תוכנית חדשה המיועדת למורים שחווים קושי עם בעיות המשמעת בכיתה. זה צורך גדול שעלה מהשטח – מורים ותיקים שמרגישים שחיקה, מורים שיוצאים לשבתון ולא רוצים לחזור, וגם מורים חדשים שעוזבים מהר מדי את המערכת, כי הם לא רוצים לבלות את המשך חייהם במאבקים עם תלמידים.
"כמו ביחס ללמידה, גם בנושא הזה אנחנו מאמינים שכאשר שמים במוקד את המוטיבציה הפנימית – דברים נראים אחרת. המפתח לדעתנו הוא לא רק מידת הסמכותיות של המורה, אלא האם יש לו ודאות פנימית במה שהוא עושה, והאם הוא מאמין שזו זכות עצומה עבור תלמידיו ללמוד דווקא ממנו. או אז ניתן לחבר לכך כלים פדגוגיים שונים שמתאימים ליישום בשיעור של 45 דקות. אנחנו תמיד אומרים שארגוני המורים דואגים שלא יוכלו לפטר את המורים, אבל האתגר שלנו הוא שהמורים לא יפטרו את עצמם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
