משה ארנס, שר הביטחון והחוץ לשעבר, הלך לפנות בוקר לעולמו בגיל 93. ארנס, ממנהיגיה של התנועה הרוויזיוניסטית ולימים בכיר במפלגת הליכוד, שימש גם שגריר ישראל בוושינגטון ובתפקידים בכירים נוספים. ביוני 1967, במסגרת מלחמת ששת הימים היה מנהל חטיבת ההנדסה של התעשייה האווירית, ובשיחה עם מקור ראשון כ-50 שנה לאחר מכן הוא סיפר על חוויותיו ממלחמת ששת הימים.
שנת לידה: 1925. בן 91 בחודש הבא. "עדיין מתפרנס, עדיין בעסקים. אני משמש יו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל, ובימים אלה כותב אוטוביוגרפיה על חיי. במקביל אני בעל טור ב'הארץ' ומרצה על מרד גטו ורשה, נושא ספרי 'דגלים מעל הגטו'. אני גם מוזמן להרצאות בנושאים אחרים פה ושם; משום מה אנשים עדיין רוצים לשמוע מה אני חושב".
בתשכ"ז: בן 41. "כשפרצה המלחמה ניהלתי את חטיבת ההנדסה של התעשייה האווירית. בתקופה ההיא היינו שקועים בעבודות פיתוח בכמה תחומים – ביטחוניים, אבל לא רק. היינו בעיצומו של פיתוח טיל ים-ים 'גבריאל' ושל מטוס ה'ערבה' האזרחי, וניסינו לטפל באתגר שהוצב לנו כבר ב-1962, כשהתברר שבמצרים יש מדענים גרמנים שמפתחים טילים בליסטיים בעלי טווח שיכול להגיע לישראל. ניסינו למצוא לזה תשובה. ואז פרצה המלחמה".
תקופת ההמתנה: "אני זוכר שלא הייתי מודאג. גם אנשים שעבדו איתי, שעסקו בביטחון והיה להם קשר ישיר עם צה"ל, לא היו מודאגים. הייתה לנו תחושת ביטחון שנדע להתמודד עם האתגר. השאלה הייתה רק מתי הוא יבוא".
5 ביוני: "אני זוכר היטב שבתוך כמה שעות היה ברור לנו שאנחנו בדרך לניצחון, אחרי שמטוסי חיל האוויר השמידו את המטוסים של המצרים, ואחר כך גם את של הירדנים, של העיראקים ושל הסורים. אחת מהטייסות המריאה ממסלול שהיה קרוב לתעשייה האווירית, והיינו בקשר עם הטייסים שיצאו וחזרו ודיווחו. אמנם עוד לא שיערנו את גודל הניצחון, אבל היה ברור שאנחנו עומדים לנצח.
"זו הייתה תקופה של מאמץ. עסקנו גם בפיתוח מטוסים וגם בעבודות תחזוק. פיתחנו מטוס תובלה מתוצרת אמריקנית במקור: התקנו בו יכולת הצנחה, והמטוס הזה טס מעל סיני. בעצמי השתתפתי בחלק מהטיסות והצנחתי ציוד לכוחות בחצי האי, כך שהייתה לנו תחושת מעורבות".
המשפחה: "בזמן המלחמה התגוררתי בסביון, לא רחוק מקו שביתת הנשק, עם רעייתי מיוריאל וארבעת ילדינו. הקטנה עדיין הייתה בגיל גן. כמה פצמ"רים מירדן נפלו בסביבה בימים הראשונים. כשפרצה המלחמה הילדים היו בבית הספר, ועשו מה שאמרו להם לעשות שם. אשתי המתינה בבית, וכבר בשעות הראשונות התקשרתי להודיע לה שאנחנו מנצחים ושאין מקום לדאגה. בימים הבאים אשתי וילדיי נשארו בבית, ואני עבדתי בימים ולעתים גם בלילות. היינו עסוקים בתיקון מטוסים כדי שיהיו כשירים לפעילות מבצעית, כך שלא היה הרבה זמן עם המשפחה".
נופלים: "היה לי מזל גדול במלחמת ששת הימים. אף אחד מבני משפחתי או מידידיי לא נפל".
בתום הקרבות: "ימים ספורים לאחר המלחמה הקצרה עלה בידי לסייר בירושלים, כולל בהר הבית, וגם ביהודה ושומרון ולאחר מכן ברמת הגולן. יכולתי לראות במו עיניי את תוצאות הניצחון. קשה לבטא את ההרגשה שאחזה בנו כשהגענו לכותל – הרי לא ראינו אותו עד אז. קשה לתאר את התחושה בהר הבית. לביקור הראשון ההוא לקחתי איתי את אשתי, ואחזה בנו התרגשות אדירה.
"בימים שלאחר מכן אני זוכר גם תחושות אחרות. הדאגה מהאמברגו הצרפתי, למשל: חיל האוויר היה תלוי מאוד באספקת מטוסים וחלקי חילוף, וניסינו למצוא אז פתרון לבעיה הזו. בהמשך גם הצלחנו".
מה המלחמה שינתה בי: "אני חושב שהמלחמה שינתה בכולנו את הרגשת הביטחון ביכולת שלנו להגן על עצמנו ולעמוד מול אויבים. תחושת ביטחון כזו לא הייתה לנו קודם לכן. גם במבצע סיני היה לנו ניצחון גדול, אבל הוא היה יחד עם הצרפתים והאנגלים – גם הוצבנו מאחור כעבור זמן קצר, כשלחצו עלינו לסגת מסיני וגם מרצועת עזה.
"כך שאחרי מלחמת ששת הימים היינו בטוחים בעצמנו, אולי יותר מדי בטוחים, בהתחשב במה שקרה במלחמת יום כיפור. פה ושם היו גם יוצאים מהכלל, אבל זו התחושה שרווחה בציבור. על רקע תוצאות המלחמה הוקמה התנועה לארץ ישראל השלמה, והרצון לא לסגת מאף מילימטר שהשגנו במהלכה. אני שומע היום אנשים שאומרים שזו הייתה נקודת מפנה לא טובה, שהגענו לשלטון בשטחים ובכל ירושלים, אבל נדמה לי שרוב הציבור לא מרגיש כך.
"אני חושב שמבחינת הניסיון להפיק לקחים ולהסתכל לעתיד, האירוע שמשפיע עליי ואולי גם על רבים אחרים, מעל הכול, הוא דווקא מלחמת יום כיפור. חשבנו בתחילה שמלחמת ששת הימים היא המפנה, אבל היא לא הייתה. מיד לאחר מכן החלה מלחמת ההתשה, איבדנו חיילים רבים, והחלה הספירה לאחור למלחמה הבאה – מלחמת יום כיפור, שש שנים לאחר מכן.
"מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון אדיר, אולי ניצחון שאין רבים כמוהו בתולדות מלחמות העולם בכלל. איך בתוך 18 יום הצלחנו להפוך את הקערה על פיה, להגיע ל-101 קילומטרים מקהיר ולהביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל. ועובדה שזו באמת הייתה המלחמה האחרונה, מלחמה ממש בשדה קרב. היו פעולות טרור ומבצעים, אבל מאז אף צבא סדיר של מדינה ערבית לא העז לתקוף אותנו. למדו את הלקח שלא כדאי, שאין סיכוי, ובמובן הזה מלחמת יום כיפור באמת שינתה את פני הדברים. אחרי מלחמת ששת הימים רבים מאיתנו חשבו שפני הדברים השתנו, אבל זה באמת קרה רק אחרי המלחמה הבאה".
תמונת המלחמה שלך: "תמונת המלחמה שלי היא התמונה האיקונית של הצנחנים בכותל. הרגע החשוב והמרגש ביותר במלחמה ההיא. זה הזיכרון החזק והמשמעותי ביותר מבחינתי: שחרור ירושלים, ואז יהודה ושומרון. דברים שבצד הפוליטי שלי חשבנו עליהם וחלמנו עליהם, והנה פתאום, בלי שהיינו מוכנים לכך, זה קרה. הגענו ליעדנו".
נקודת אור: "ללא ספק הגאווה שחשתי – ואיתי, אני משוכנע, הציבור כולו – בצבא שלנו".
