השיחה עם לוחם לח"י האגדי עזרא יכין ("אלנקם") מתקיימת ימים אחדים לאחר שגל טרור הכה בבנימין. "אנחנו כל הזמן מתגוננים במקום לתקוף", זועם יכין בן התשעים. "אי אפשר להתגונן בלי להיפגע. מאז קו בר־לב הפסקנו לתקוף. אי אפשר גם להתגונן מאחורי גדרות ומתחת לכיפות ברזל. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. כל עוד לא נהלום בהם בכל יום, לפני שהם חושבים בכלל לפגע בנו, לא ננצח. זה האויב שלנו, ובינתיים הוא צוחק עלינו. אני בוכה על זה, ועל כל יהודי שמת. כל עם תאב חיים נלחם בשביל לנצח.
"מי שרוקד בעזה כשנהרגים יהודים הם לא מנהיגי חמאס, אלא העם שבחר אותם. תשאלי ערבי שם ברחוב מה הוא רוצה, והוא יגיד שהוא רוצה להשמיד אותנו. הם נחמדים אלינו כשהם צריכים משהו. הם רואים את החולשות שלנו. צריך להגדיר אותם כאויב, כמו שהגדרנו את הבריטים".
כמו שהוא מדבר איתי, הוא גם מרצה בפני קהלים גדולים יותר, פעם או פעמיים ביום, ולפעמים אפילו שלוש. זו משימת חייו. "אני מספר איך לחמנו במחתרת, על הגבורה של חבריי, על הפציעה שלי. אני מספר למה שאפנו, מה הניע אותנו, מה היא ארץ ישראל לגבינו, מהי תורת ישראל לגבינו. אני מרצה גם בבתי ספר, באולפנות או לפני חיילים. להם אני מבהיר מה זה להיות חייל של עם ישראל, שירגישו את הקשר ללוחמה שלנו אז, ועל מה צריך להילחם גם היום".
לחיילים הוא מרצה כחלק משירותו במילואים, שממנו עדיין לא השתחרר (לאחרונה עלה לדרגת רס"ר, "והילדים שלי אומרים שבעוד עשרים שנה אהיה רמטכ"ל"). קירות חדר העבודה בביתו מכוסים עד אפס מקום בתעודות הוקרה מיחידות צה"ל. "פעם התקשרה אליי מש"קית חינוך וביקשה פרטים כדי לתאם הרצאה: תעודת זהות, שנת לידה, קופת חולים וכו'. אמרתי לה, ואחרי כמה זמן היא חוזרת ומתקשרת אליי: טעיתי בקשר לשנת הלידה, תוכל לחזור על זה? היא לא האמינה שנולדתי ב־1928".
ימי ינקותו עברו עליו בשכונת ימין־משה בירושלים. שנה אחרי שנולד פרצו פרעות תרפ"ט. "ברחנו כי באו לשחוט אותנו, ועברנו לשכונת מחנה־יהודה. הפרעות היו נוכחות מאוד בילדותי. החברים שלי היו כולם נפגעים, יתומים. ילדה שגרה לידנו, הוריה נרצחו בחברון והיא התגוררה במרתף עם סבתה. חבר שגר בדירה שלנו, ערבי דקר את אביו למוות לנגד עיניו. השכנה שלנו איבדה את כל משפחתה במוצא. מגיל צעיר הבנתי מי האויב שלנו.
"הצטרפתי ללח"י עוד לפני שקם. אני זוכר את עצמי, בערך בן שמונה־תשע, יושב במדרגות ומביט מוקסם בשיירת נמלים. באיזה סדר הן הולכות! הייתי שם אצבע, והן היו עוקפות אותה ולא מתייאשות. דוד, אחי הגדול, ישב לידי ושאל אותי: אתה יודע למה המכבים נלחמו? כי אין ליוונים זכות לשלוט בנו, בארץ שלנו, כי היא ארצנו. ואז החלטתי שכשאהיה גדול, אלחם באנגלים".
יורד למחתרת
בגיל 11 השתתף יכין באחת מההפגנות הגדולות נגד הספר הלבן. התרגשות אחזה בו, כי היה משוכנע שהמרד באנגלים מתחיל. "איך התאכזבתי! כשצעקו ברחובות 'לא ניכנע' ו'בוז לספר הלבן, בוז לצ'מברליין', חשבתי שככה מעוררים את העם למלחמה נגד האנגלים, אבל אז כולם חזרו הביתה. ואני שאלתי: למה לא ממשיכים? הרי הספר הלבן לא בוטל! הוא הורג אותנו, את יהודי אירופה, לא נותן להם לעלות לארץ! מה עם כל ה'לא ניכנע'? אבל לא קרה כלום. התאכזבתי.
"חשבתי שצריך לעשות משהו. ארגנתי כמה ילדים מהשכונה ואמרתי להם: בואו נילחם. שוטר יהודי תפס אחד מהחבורה, ילד בן שמונה, והוא הלשין עלינו. כבר אז סבלנו מהלשנות. אמא שלי הייתה בטוחה שאני ילד טוב ושילדים אחרים משפיעים עליי לרעה, ואמרה לי להתרחק מהם. היא לא ידעה שהכול בגללי".
עבר זמן עד שעזרא הצעיר הבין איך באמת נלחמים בבריטים. ב־1942, כשמייסד לח"י אברהם שטרן (יאיר) נעצר ונרצח בתל־אביב, יכין אפילו שמח. "שמעתי שכנופיית שטרן הם רוצחים, שודדים, פושעים. בתחנת המשטרה ליד הבית ראיתי תמונות שלהם כמבוקשים, ואמרתי לעצמי שאם אראה אחד מהם, גם ארוויח כסף וגם אפעל נגד הפושעים האלה. זאת הייתה האווירה, לא ידעתי משהו אחר עליהם. הסיתו נגדם בעיתונים שלנו. כשיאיר נרצח באתי הביתה, מנופף בעיתון, והודעתי בשמחה: נהרג ראש הכנופיה! עד כדי כך ההסתה הייתה חריפה".
שנתיים לאחר מכן השתנתה תפיסתו. "עבדתי כנער שליח בדואר בירושלים. יום אחד אני רואה אנשים עומדים מול הקיר וקוראים כרוז של אצ"ל: הכרזת המרד נגד האנגלים. ואני קורא וחושב שאלה בטח רק מילים, כמו ההפגנות. ואז מתחילים הפיצוצים. אני הולך לעבודה" – הוא מספר על מה שקרה ב־23 במארס 1944, כשכוחות אצ"ל תקפו את מטה הבולשת האנגלית במגרש הרוסים – "ורואה שבניין המטה הארצי של המשטרה קרס. אז הבנתי: עכשיו זה רציני.
"שמעתי שכנופיית שטרן הם רוצחים, פושעים. ראיתי תמונות שלהם בתחנת המשטרה, ואמרתי לעצמי שאם אראה אחד מהם, גם ארוויח כסף וגם אפעל נגדם. זאת הייתה האווירה, לא ידעתי משהו אחר עליהם. הסיתו נגדם בעיתונים שלנו. כשיאיר נרצח באתי הביתה, מנופף בעיתון, והודעתי בשמחה: נהרג ראש הכנופיה!"
"היה מקרה של איש לח"י שהלך להפיץ כרוזים אצל השומר הצעיר, וניסו לתפוס אותו. הוא ירה באוויר והסתלק. בכרוז היה כתוב: כנופיית שטרן חזרה לסורה. אז הבנתי שלח"י זה כנופיית שטרן, ושיש שני ארגונים: אצ"ל ולח"י. מי שיורים באנגלים הם אנשי לח"י, ומי שמפוצצים אותם הם אנשי אצ"ל. מהכרוזים של לח"י למדתי מי זה יאיר, וכאב לי על מותו. כאב לי ששמחתי כשהוא נהרג".
אז בעצם הכרוזים היו דרך לעקוף את התקשורת הממוסדת. כמו הרשתות החברתיות היום.
"כן. זאת הייתה הפנייה הישירה לעם, ודרך הכרוזים הבנתי את האמת".
איך גייסו אותך ללח"י?
"מה לא עשיתי כדי להצטרף אליהם. שבעה־שמונה חודשים חיפשתי אותם. הלח"י קסם לי יותר מאצ"ל. באצ"ל קראו לאנגלים 'ממשלת דיכוי' או 'ממשלה נאצו־בריטית'; בלח"י קראו להם 'אויב' ו'שלטון זר'. גם השם, 'לוחמי חירות ישראל', היה טוב יותר מ'ארגון צבאי לוחם'. אבל הבנתי שלח"י הוא ארגון חשאי יותר וקטן יותר, ובטח יהיה קשה יותר להגיע אליהם, אז אם יזדמן לי להצטרף לאצ"ל – אצטרף. גם הם פועלים נגד האנגלים.
"ניסיתי לחשוב איך להגיע לאצ"ל. ברחובות פקחתי עיניים, אולי אראה אותם יוצאים לפעולה. דיברתי עם אנשים, אולי אשמע עליהם משהו. ראיתי כרוז של הארגון, שמודיע שהולכים לתקוע בשופר בכותל. מצד אחד חשבתי: איך ארגון מחתרת חושף את עצמו ותוקע בשופר? מצד שני: אולי ככה אפגוש אותם? במוצאי יום כיפור הייתי שם, וראיתי מישהו שאני מכיר מבית הספר תוקע בשופר. אמרתי לעצמי שאנחנו נפגשים מדי פעם ברחוב, אז אשאל אותו בפעם הבאה שניפגש. מאז לא ראיתי אותו. אחרי תקופה ארוכה קראתי בעיתון שהוא נהרג באריתריאה, בבית המעצר שם. כנראה האנגלים אסרו אותו אחרי התקיעה בשופר.
"בסופו של דבר חבר אמר לי שהוא שמע שהמדריכים בתנועת הנוער 'ברית החשמונאים' הם חברי לח"י. אמרתי – אנסה! הגעתי לשם, וכמו בכל תנועה תמיד יש ויכוחים, והבעתי את דעתי בקול רם. חיכיתי, ובאמת בסוף מישהו אמר שהוא רוצה לדבר איתי".
התרגשת?
"רעדתי מהתלהבות. מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה, עוד לא מלאו לי 16, הייתה האפלה, ובסמטאות החשוכות של שכונת הבוכרים הוא מדבר איתי ואני מקשיב וחושב: 'אני הולך להיות איש לח"י'. עד אז ידעתי שאדם יכול לרעוד מפחד או מקור, אבל משמחה? אמרתי לעצמי שמזל שהוא לא רואה אותי, שלא יחשוב שאני פוחד.
"הוא אמר לי: אני אתן לך זמן לחשוב, זאת לא החלטה פשוטה. אתה עלול להיהרג, יכולים לענות אותך, שום דבר טוב לא יצא לך מזה. וככל שהוא מספר לי יותר, אני רוצה להיות איתם יותר. כי הוקסמתי מהגבורה שהוא מתאר, ומבחינת אומץ – לא ידעתי פחד מאז שהייתי ילד קטן. אמרתי: אל תיתן לי זמן לחשוב, מספיק חיכיתי עד עכשיו. תפסתי אותו בשרוול: תגיד לי עכשיו שאני איש לח"י, לא רוצה לשמוע אחרת. והוא קבע לי פגישה עם מישהו למחרת".
מתוקף עבודתו כשליח דואר היה יכין רשאי להיכנס למטה המשטרה, למרכזי השלטון ולמזכירות הראשית של המנדט הבריטי. הוא כבר דמיין כמה נזק יוכל לגרום להם אם יטמין פצצה, וציפה שהמחתרת תנצל את האפשרות הזו, אך תפקידו הראשון בלח"י היה להעתיק מכתבים הממוענים לבריטים. "התאכזבתי, כי לא הבנתי כמה חשוב המודיעין הזה. שמחתי שאני יכול לעזור, אבל ציפיתי שייתנו לי עוד דברים לעשות".
בהמשך צורף לחוליה קטנה בת חמישה חברים, שעסקה במעקבים ובהדבקת כרוזים. "באחת מפעולות ההדבקה האלה קפצו שני שוטרים מאיזה משוריין שארב לנו, וירו לעברנו באקדחים ובמקלע. הכדורים שרקו לנו מסביב לראש. אבל כשהיינו מדביקים על הקירות את 'המעש', עיתון הלח"י, ואחר כך היינו רואים אנשים עומדים מול הקיר וקוראים, הבנו שיש לנו דרך לדבר אל העם".
אוחז בנשק
בתור לוחם לח"י נאסר עליו באותם ימים להביע את דעתו בוויכוחים הנוגעים למחתרת. אם היה מוכרח, היה עליו להגיד משהו בנוסח "כל הכבוד להם, אבל הם משוגעים. איך יש להם אומץ אפילו? אני הייתי מת מפחד". בהדבקת הכרוזים הרגיש יכין שהוא מתבטא סוף־סוף באופן חופשי: "זאת לא ממשלת מנדט. לא ממשלת הספר הלבן. זה אויב. זה שלטון זר. זאת הכתיבה של סבא שלך, שייב", הוא אומר לי. "אם יאיר היה הגפרור שהדליק את הלפיד, ולצערנו הגפרור נשרף מהר, סבא שלך היה הרוח שליבתה את האש. מילים יכולות לנוון, לטמטם מוחות, ומילים יכולות גם להפעיל: להפעיל את המוח למחשבה טובה, להפעיל את הרגליים ללמד אותנו להוביל. המילים האלה שעל הכרוזים חדרו לתוך העצמות שלי".
סבי, ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של הלח"י ואחד ממנהיגי הארגון, אהב את הפתיחות והישירות של יכין, וביקר אותו פעמים רבות בביתו. אחרי אחת הפגישות האלה אמר לי סבא, זה שהעט היה נשקו היחיד: "עזרא היה האקדוחן שלנו".
בתור לוחם לח"י, נאסר על יכין להביע את דעתו בוויכוחים. רק בהדבקת כרוזים הרגיש שהוא מתבטא באופן חופשי. "זאת לא ממשלת מנדט, לא ממשלת הספר הלבן. זה אויב. שלטון זר. זאת הכתיבה של סבא שלך, ישראל אלדד. אם יאיר שטרן היה הגפרור שהדליק את הלפיד, שייב היה הרוח שליבתה את האש. מילים יכולות לנוון, לטמטם מוחות, ומילים יכולות גם להפעיל"
איך הפכת לאקדוחן?
"לקח זמן עד שצירפו אותי לכוח הצבאי. הייתי צריך לגדול קצת, ושיתפנה לי מקום. הגענו לשטח מבודד בפרדסים באזור רעננה. זה היה אמור להיות קורס של שבועיים, והייתי צריך למצוא דרך להוציא תעודת מחלה לעבודה ולהמציא סיפור להורים. זה היה מסובך מאוד".
ההורים לא ידעו כלום?
"הם ידעו, הם הרגישו שאני במחתרת, אבל לא ידעו בדיוק מה אני עושה".
הם דיברו איתך? אמא שלך ניסתה למנוע ממך ללכת?
"מה זאת אומרת? היא ממש בכתה: 'עזוב את זה. אתה יודע שאי אפשר מול האנגלים, כמה הם חזקים, כמה הם אכזריים'. היא נזכרה שכאשר מפגינים יצאו לרחובות במצרים, ארץ מולדתה, הבריטים ריססו אותם במכונות ירייה. היה לי קשה מאוד לסרב לה, אבל עמדתי להגשים חלום ילדות, להיות לוחם למען עם ישראל. אם לא אלחם בגלל ההורים שלי… למי אין הורים? אבל היה קשה לראות אותם מתהפכים במיטה, לא יכולים לישון.
"עוד דבר שלא אשכח – כשהייתי יורד במדרגות לפעולה, הייתי שומע אותה מתפללת בדמעות: 'שתלך בשלום ותשוב בשלום, שהשם ישמור אותך ויסנוור את עיני אויביך, שלא יראו מה שאתה עושה'. התפילה של אמא התקבלה בשמיים בצורה מופלאה. כל כך הרבה פעמים ניצלתי ממוות, מתליות, עמדתי עם נשק מולם והם לא ראו אותו, חיפשו עליי ולא מצאו. לפעמים יום אחרי יום, לפעמים כמה פעמים ביום, במשך חמש שנים הלכתי בגיא צלמוות".
הוא חוזר למה שאירע בפרדסים ברעננה. "שלושה ימים אחרי תחילת הקורס הוא הופסק, כי הבריטים עמדו לפעול בסביבה וחששנו מחיפושים. חיכינו חודש עד שייפתח קורס נוסף, ואחרי שבוע הפסיקו גם אותו. כעבור זמן מה הקיפו האנגלים את המקום במהלך קורס אחר, ופתחו באש. חמישה נהרגו, בני 15־18. תפסתי את האחראי עלינו ואמרתי לו שישלח אותנו לפעולות כי אנחנו כבר יודעים להשתמש בנשק. בקורס לא התאמנו בנשק אלא רק קיבלנו הסבר תיאורטי: מטווח היה בלתי אפשרי. עם הידע שהיה לנו יצאנו לפעול, ושילמנו על זה מחיר. היו כמה תקלות והיו הרוגים כתוצאה מחוסר ידע בסיסי על השימוש בנשק, אבל עם הרוח שלנו הצלחנו לפגוע באנגלים.
"תנאים להתאמן לא היו לנו, וגם לא תנאים להסתתר. רק תעודת זהות מזויפת שבה היינו משנים את הפנים פה ושם. הכול היה תלוי במזל, אם יזהו אותנו או לא. יצחק שמיר גידל זקן, התחזה לרב, ובלש חד־עין זיהה אותו לפי הגבות. הבלש הזה חוסל. בימי קדם, מעטים היו יכולים להילחם נגד רבים, אם היו להם התנאים, אם היה להם נשק. אנחנו היינו צריכים לפרוץ למחנות של הבריטים, למחסנים שלהם, כדי שיהיה לנו במה להילחם. ולמרות זאת העפנו מהארץ 100 אלף חיילים ושוטרים אנגלים. עם מה? עם הרוח".
הרוח הזו היא שהביאה אותו ואת חבריו, בימים שבין החלטת החלוקה להכרזת העצמאות, לנסות להתנקש בחייו של גנרל הולמס אלכסנדר מקמילן, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל. "כביש ירושלים-תל־אביב היה אז צר ומפותל, והיה בו סיבוב חד באזור כפר־שאול, היום הר המנוחות. ידענו שמקמילן יהיה חייב להאט שם, ותכננו שמוקש ענק ירסק את הרכב שלו ויטיל אותו לתהום. התפקיד שלי היה לרתק את כלי הרכב שליוו אותו. חיכינו לו שיעבור – שעתיים, שלוש, ארבע. ירדתי לכביש לבדוק מה מתרחש, ולראשונה בחיי ראיתי פקק תנועה – הבריטים גילו את המוקש.
"ידענו שאחרי דבר כזה יבואו לחפש אותנו. החבאנו את הנשק והתחלנו לרדת מההר. ראינו שהאנגלים מקיפים אותנו, והמקום הקרוב ביותר לברוח אליו היה סמטה בכפר־שאול. האנגלים לא מרימים את העיניים, הם מסתכלים מטה, אל כלבי הגישוש שמרחרחים עקבות, ולא הייתה לנו ברירה אלא להתקרב אליהם כדי להגיע לסמטה. התקדמנו לאט־לאט ובזהירות, וידענו שאם אחד מהם מרים את הראש – אנחנו מתחילים לרוץ. הגענו עד מרחק של עשרה מטרים מהם, ואז פנינו לסמטה. רצנו ריצה מטורפת עד שהגענו לעיר. לא ידעתי שאני יכול לרוץ כל כך מהר. זה נס שאף אחד לא ראה אותנו".
המוקש התגלה בגלל הלשנה של אחד מחברי המחתרת, הממונה הישיר על יכין, שהיה שתול של ההגנה. "הוא היה מדווח לחברים שלו, והם היו מוסרים לאנגלים", אומר יכין. בהמשך ניסה ליזום בעצמו התנקשות נוספת במקמילן, במעין פיגוע הקרבה, בלי להשאיר לעצמו סיכוי להימלט. "העברתי פתק לאחראי עליי, בלי לדעת שהוא מההגנה. לא הייתה לו ברירה, הוא העביר אותי לאחראי על הפעולות בירושלים. הוא אמר שצריך אישור של מרכז הארגון. הסברתי להם שאם לא מאשרים לי, אני עושה זאת על דעת עצמי. למחרת הוא אומר לי שדנים בדבר הזה ועדיין אין תשובה. ואני במתח. עוברים ככה חודשים, שבהם אני הולך לישון וחולם על דוד שהורג את גולית. לא ידעתי שכבר פסלו את הפעולה, אבל לא אמרו לי בגלל האיום שאעשה את זה בעצמי".
התנקשות אחרת, שיכין לא השתתף בה, נחשבת בעיניו לאחד ההישגים הגדולים של המחתרת. הוא מספר על ליל החלטת החלוקה: "עם ישראל צוהל ורוקד, ואני וחבריי עצובים. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרו שהמדינה היהודית קום תקום, נעצבנו. אלו שלא האמינו – חגגו. אולי מאז חטא העגל לא רקדו בני ישראל מסביב לעצים ואבנים כמו באותו יום. מה יש בה, בהחלטה של האו"ם? מה שאפשר לתת לערבים – נותנים להם. הגליל – ערבי. יפו, לוד, רמלה, באר־שבע, קריית־גת – ערביות. מה משאירים לנו? חתיכת תל־אביב, מישור החוף, פיסה מהנגב, ו־40 אחוז תושבים ערבים. והכי נורא: ירושלים לא תהיה במדינה. 100 אלף יהודים חיים בירושלים – העיר שסבלה מהאנגלים הכי הרבה, העיר שלחמה בהם, שגדולי הגיבורים יצאו מתוכה. אלכסנדר רובוביץ, מאיר ברזני, מאיר פיינשטיין, מאיר נקר, אבשלום חביב, שנפלו כשהם שרים 'להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים'. העיר שעם ישראל לא חדל להישבע לה 'אם אשכחך'. אז שוכחים את ירושלים ורוקדים? עד אז לא היה סמל ללח"י, באותו רגע הוחלט: יד מונפת בשבועה ומתחתיה הכיתוב 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. אילולא רצח ברנדוט בידי לח"י, היו מוסרים לאו"ם את ירושלים".
פתק מהרופא
החיים במחתרת היו קשים. יכין ראה חברים נידונים למוות או נהרגים בפעולות. "הפצע הגדול ביותר שנפער בי היה מה שקרה לחברי הטוב ביותר, אלכסנדר רובוביץ", הוא חוזר לחודש מאי 1947, שנה לפני הקמת המדינה. "תפסו אותו אנשי אס־איי־אס (השירות האווירי המיוחד), הקשוחים ביותר בקומנדו הבריטי. עינו אותו עינויים נוראיים, עד מוות. הלמו בראשו באלות, חתכו בבשרו בסכינים, צרבו את עורו בסיגריות בוערות. והוא לא אמר להם מילה. בגיל 16 וחצי הוא עמד מול האנגלים ומוטט את כלי העינויים שלהם. כשהוא נעלם, כל הזמן קיוויתי שהוא עסוק באיזה מקום סודי, ושיום אחד אולי אוכל לראות אותו. היה לי קשה להאמין שלא. הוא היה בחור כלבבי, וזאת הייתה מכה בשבילי.
"התגובה של לח"י הייתה חזקה מאוד, פגענו בהם קשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שגם שונאינו באו בטענות קשות כלפי הבריטים: אמרתם שלא אסרתם אותו, אבל יש עדויות של אנשים שראו אתכם אוסרים אותו. כשתפסו אותו נפל כובע של אחד הבריטים ועליו שמו, פאראן. הבריטים אמרו שאין חייל כזה, אבל בידיעה בעיתון סורי סופר אחר כך שחבורת בריטים השתכרו בפאב בחאלב, נעצרו, ואחד מהם התחנן שיחזירו אותו לארץ: הוא אמר ששמו רוי פאראן, ולטענתו הוא הרג טרוריסט יהודי. בעקבות הפרשה פרסם אלתרמן שיר מטלטל בטור שלו בעיתון 'דבר', 'איה הנער'".
בשירותו בלח"י נפצע יכין פעמיים: פעם אחת בירך, ופעם אחת בראש. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בתקופה שבין החלטת החלוקה ובין יציאת האנגלים מהארץ, התמודדה המחתרת עם הצורך להילחם בערבים ובכוחות המנדט במקביל. "יהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים, התחיל לארגן אותנו מחדש. יצאנו כחוליה של לוחמים לחפש אנגלים, לאיים עליהם באקדחים ולקחת להם את הנשק. אני הייתי אמור לאבטח את הנסיגה, ולשם כך קיבלתי שתי פצצות: רימון יד, ופצצה קטנה בגודל פחות מאצבע, שעושה הרבה רעש אבל לא כל כך פוגעת.
"שמתי את הרימון בכיס השמאלי ואת הפצצה הקטנה בכיס הימני. הרגשתי שמשהו מטריד אותי, כאילו אומרים לי 'לא שמת את הפצצות במקום הנכון'. זה הציק לי, אז החלפתי ביניהן. כשסיירנו ראינו שני אנגלים עם טומיגן, המקלע הכי חדיש באותם ימים. התקרבנו אליהם, והם כנראה שמעו אותנו והסתובבו". בתוך רגע התפתח קרב יריות. "באתי לשלוף את האקדח שלי, והרגשתי הלם, לא הצלחתי להזיז את היד. לא ידעתי מה קרה לי. אולי אני מתרגש? אחד האנגלים רץ לתוך סמטה, ושניים משלנו רדפו אחריו. מולי, חברי והאנגלי השני רבים על הנשק כמו בסרטים, ואני לא מצליח לשלוף את האקדח ולירות. בסוף האנגלי ברח בלי הנשק, ואמרתי לעצמי שזה הסיכוי האחרון שלי. הצלחתי לשלוף ולירות בו, והרגתי אותו בכדור הראשון. אז התחלתי לרוץ, ומשהו מפריע לי לרוץ. התברר שקיבלתי כדור בירך, שעבר מצד לצד, דרך הכיס. אילו היה נשאר הרימון בכיס השמאלי – הייתי הולך, ואיתי גם כמה מהחברים שלי".
הפציעה השנייה אירעה במהלך "מבצע קדם", ניסיון הפריצה לעיר העתיקה בירושלים בליל 16־17 ביולי 1948, כשההפוגה השנייה עמדה להיכנס לתוקף. לח"י ואצ"ל טרם פורקו אז בירושלים, אבל כבר עמדו תחת פיקודו הכללי של צה"ל. "הודיעו לנו שיש הסכמה עם ההגנה ואצ"ל שהולכים לכבוש את העיר העתיקה – כל אחד יכבוש מכיוון אחר. אין לך מושג איזו התרגשות אחזה בנו. לא הרגשנו את האדמה מתחת לרגליים, חשבנו שאנחנו מתעופפים באוויר מרוב התלהבות. עמדנו במסדר, כל החברים הלוחמים, קורנים מאושר. מפקד הלח"י יהושע זטלר עומד לפנינו ומשמיע לנו את פקודת היום, ובדמיון שלי כך היה יהודה המכבי. והוא אומר: 'לוחמים! כל כך הרבה דורות עם ישראל מתפלל בכיסופים ובגעגועים ללילה הזה. הלילה שבו אנחנו הולכים לגאול את בירת דוד מלכנו'.
"עלינו למשאיות, ושוב התרחש משהו שטלטל אותנו. ליד המחנה שלנו היה מוסד לילדים יתומים, שליקטו אותם אחרי השואה. מצאו אותם במנזרים, במרתפים של גויים בעיירות, בלי אבא, בלי אמא, אחרי שכולם הלכו למשרפות. שקועים בהתלהבות שלנו, לא שמנו לב אליהם. מתברר שהילדים האלה שמעו את הכול וקראו לעברנו: 'הצליחו! הצליחו! לכו לשלום ושובו בשלום!'. עד אז חשבתי על העבר שלנו, אלפיים שנה של כיסופים וחלומות. אבל משפט אחד של הילדים האלה לימד אותי שיעור אדיר שלא חשבתי עליו עד אותו רגע: אנחנו הולכים לשחרר את ירושלים גם למען הדורות הבאים".
אנשי לח"י הגיעו לחזית, סמוך לנקודת הפריצה שהוקצתה להם בכיכר צה"ל במרכז ירושלים, אך שעת השי"ן נדחתה שוב ושוב. "אנחנו שואלים 'נו, מה קורה', ואומרים לנו שההגנה צריכים עוד זמן להתכונן. אלפיים שנה היו להם להתכונן. אבל חיכינו, והם מבקשים עוד דחייה ועוד דחייה. אולי זה טריק? אבל היה קשה לנו להאמין שיהודים יעשו טריק כזה כדי לא לשחרר את העיר, והמשכנו לחכות.
"שכבנו לצד קיר של מנזר ליד החומה, ובינתיים ראינו איך האויב מפגיז את ירושלים, והפגזים הולכים ומתקרבים אלינו. אמרתי לחבר'ה שיחבשו קסדות ויתגוננו במידת האפשר מרסיסים. מיד אחרי זה הרגשתי מכה בראש שלי, וזרם של דם פרץ מעל העין הימנית. חשבתי שהתעוורתי. קמתי לבקש עזרה מהחובשת, והרגשתי כאבים בכל הגוף. לידי שמעתי מישהו אומר 'איי'. ידעתי שאני פצוע קשה וזקוק לעזרה בדחיפות, אבל אולי מישהו פצוע קשה ממני? מה אני קופץ? אני רוצה לחיות, אבל לא על חשבון חייו של אחר. חזרתי למקומי וחיכיתי. כשאף אחד לא קם, אני קמתי. החובשת תמכה בי וחצתה איתי את הכביש לעמדת עזרה ראשונה".
בארבע וחצי בבוקר, חצי שעה לפני כניסת ההפוגה לתוקף, הפעילו כוחות צה"ל את מטעני הנפץ שנועדו לפרוץ את החומה. "שמעתי התפוצצות חזקה, וחשבתי שזה הקול של המשיח. עם ישראל חוזר לעיר העתיקה, להר הבית, להגשמת חלום החלומות. אני מאחל לכל אחד את השמחה הזו. ראיתי שאנשים מודאגים ממצבי, כי נהר של דם נשפך מהראש שלי, אז שרתי כדי שיבינו שאני בסדר.
"חבשו לי את הראש ונשאו אותי על אלונקה דרך ארוכה. ואז הרגשתי עוד דחיפה בראש: פגז התפוצץ משמאלי, ועוד רסיס עשה לי עוד חור בגולגולת. בבית החולים אחים שלי הגיעו לבקר אותי, ואמרתי להם שלא יספרו לאמא ואבא. אני לפני ניתוח: אם לא אצא חי הם ממילא ידעו, ואם אצא חי, אז למה שידאגו כבר עכשיו? אבל אמא שלי הרגישה. היא הגיעה לבית החולים וראתה שאני שוכב על סדין מלא דם. 'איך שמים אותך במיטה כל כך מלוכלכת, לא יכלו לפרוש סדין נקי', היא שאלה, ולא תיארה לעצמה שזה הדם של הבן שלה".
ניתוח הראש נערך בהכרה מלאה, ונמשך יום שלם. "בשלב מסוים שמעתי קול שואל: 'עזרא, מה אתה מבקש?'. חשבתי, האם אני מבקש חיים? אני הרי לא טוב מחבריי שנפלו. אז מה אבקש? שירושלים תשוחרר".
אני חושבת שאתה מספר על הניתוח הזה כדי להסביר שאילו מצבך היה קצת פחות חמור, היית שם, לוחם על ירושלים. זה מעין פתק מהרופא.
"נכון", יכין עונה בשקט אחרי מחשבה. "ויצאתי בחיים, כדי שאמשיך לעשות את מה שכתוב בתפילת הלל: לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י־ה".
וזה מה שאתה עושה היום.
"כל הזמן. בדיבור וגם בכתב. מאז מלחמת ששת הימים אני גר כאן, ב'בית השבעה' בשכונת בית־חנינא בצפון ירושלים. כשנכנסנו לכאן היינו רק אנשי לח"י בבניין, אבל מאז רוב התושבים ההם עזבו. אני נשוי בשנית לחנה, לאחר שהתאלמנתי מאשתי הראשונה לפני שנים. ממנה יש לי ארבעה ילדים, 13 נכדים, ארבעה נינים. חנה הביאה איתה חמישה ילדים, שלושים נכדים, עשרים נינים ושניים בדרך. ויש לי כל כך הרבה חברים, אז בין הרצאה להרצאה צריך לרוץ לאירוע. תגלי לי, איפה קונים זמן?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
