הסיפור הנשכח על המתחרה של הרצל

זו הייתה עוד נסיעה אחת מרבות בנדודיו של יוסף מרקו ברוך. גם הפעם קיווה להישאר דרך קבע בעיר היעד, ולמצוא שם עבודה מכובדת ובעיקר אוזניים קשובות לרעיונותיו המהפכניים. בכל מקום שניסה להשתקע בו עד כה הוא נתקל במחסום אחר. הפעם היה על רכבת שעשתה את דרכה לליון שבמזרח צרפת, מעביר את הזמן בהחלפת רעיונות עם שכנו למושב. הוא לא ידע שכמה קרונות מאחוריהם יושב נשיא צרפת פרנסואה קארנו, ושבן שיחו אינו אלא אנרכיסט איטלקי שעתיד בעוד כמה שעות להתנקש במנהיג הצרפתי. ברוך כמובן גם לא שיער שהוא עצמו, פעיל ציוני, יהפוך לחשוד מרכזי במעורבות בפרשיית רצח בעלת השלכות בינלאומיות.

אף ששהותו ברכבת הייתה מקרית לגמרי, ביש מזל שסיבך אותו על לא עוול בכפו, החשדות נגדו לא הפתיעו את מי שכבר הכיר אותו. ברוך תויג כאנרכיסט וכעושה צרות מקצועי בכל מקום שכף רגלו דרכה בו: הוא הסתכסך עם ראשי הקהילות היהודיות, נקלע לתגרות עם אנטישמים וגורש פעם אחר פעם ממדינה אחר מדינה. התפיסה הציונית שפיתח נחשבה לרדיקלית ביותר, ולא עברה בגרונו של המיינסטרים הציוני והיהודי. אל מול האידיאולוגיה הקלאסית של הרצל, שהאמינה בשיח עם המעצמות ושאפה ללגיטימציה עולמית, הגה מרקו ברוך חזון חדש: הקמת צבא יהודי מודרני שיכבוש את ארץ ישראל, ובכך יכריח את אומות העולם להתייחס לציונות כגורם משמעותי. בתנועה הלאומית היהודית שהתעוררה בשנים ההן, הוא היה הראשון – וגם האחרון, עד ימי ניל"י – שדגל בציונות מיליטריסטית. לפעמים הצליח ללקט סביבו כמה עשרות שומעים, לעיתים נטע את תפיסתו אצל מאות פעילים, במרבית המקומות הצליח להשפיע רק על מעטים – אך אלו העבירו את משנתו הלאה. אחד מהם היה זאב ז'בוטינסקי, מה שהופך את ברוך, במובן מסוים, לאביהם הרוחני והעלום של "הגדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה. לדברי ז'בוטינסקי, היה זה ברוך שגילה לו "את סוד המהפכה העברית. המילה 'גדוד עברי' נפלטה בפעם הראשונה בתולדות הציונות משפתיו הוא".

בסך הכול 27 שנים חי ברוך, לפני שהתאבד ביריית אקדח בשל אהבה נכזבת. ייתכן שהוא החבר הראשון ב"מועדון 27" הנודע. בשנותיו המעטות הספיק לחיות ב־11 ארצות באירופה ומחוצה לה, להוציא לאור לפחות חמישה כתבי־עת, להקים עשרות אגודות ציוניות ולהופיע בשני קונגרסים בבזל – מהאחרון שבהם גורש בבושת פנים בידי הרצל. הוא היה משורר ואינטלקטואל משכיל, ששלט בשפות רבות, ובהן צרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, ערבית ואפילו שפת הקודש. צעיר יפה תואר שנשען על מקל הליכה, זכר לתגרה שהותירה צלקת ברגלו. היו שראו בו גיבור לאומי שלא זכה להכרה הראויה, בעוד אחרים ראו בו רומנטיקן טרגי, קנאי לוחמני בעל אישיות בלתי יציבה.

קשה לעמוד על הסיבה שבגינה נעלמה דמותו מדפי ההיסטוריה. מבין המדינות הרבות שנדד בהן, דווקא בבולגריה התקבעה דמותו כאבי התנועה הציונית. מי שיחפש כיום, כאן בארץ, הנצחה כלשהי לזכרו, ימצא את שכונת תל־ברוך התל־אביבית, שנוסדה ב־1947 בידי עולי בולגריה. גם בירת ישראל כיבדה את פועלו, כשקראה על שמו רחוב ציורי קטן בשכונת קריית־היובל (ואילולא עברה כותבת שורות אלה לגור באותו רחוב, כנראה לא הייתה נחשפת לדמותו).

"הגיע הזמן לתקן את הנרטיב הלאומי: מרקו ברוך תרם לציונות הרבה יותר מאשר הרצל", קובע ד"ר יגאל בן־נון, שחקר את דמותו של המהפכן היהודי הנשכח. "ההערכות המפוכחות שלו בעניין התארגנות צבאית של יהודים התגשמו לבסוף. הוא הבין שרק היהודים יכולים להגן על עצמם מפני האנטישמיות, ושהפתרון הנכון הוא לכבוש את ארץ ישראל. לא העיסוק הדיפלומטי של הרצל בכספים והקמת בנק לאומי, אלא הכוח הצבאי הוא שגרם בפועל להקמת המדינה".

עיתון עם שבעה מנויים

מעט מאוד ידוע על שנות ילדותו של מרקו ברוך. חקירות המשטרה הצרפתית בעקבות הנסיעה ההיא ברכבת שפכו אור על שנותיו המוקדמות של הצעיר האלמוני חדור האידיאלים, וסיפקו חומר להיסטוריונים המעטים שבחרו להתחקות אחר סיפורו. הוא נולד באיסטנבול ב־1872, בן יחיד להורים שהיגרו לשם מרוסיה. לאחר שאביו מרקוס נפטר בגיל צעיר ואמו חנה שבה ללטביה מולדתה, החל ברוך בנדודיו הבלתי פוסקים: בנסיבות לא ברורות הוא עבר לפריז, ושם סיים בהצטיינות את לימודי בית הספר התיכון ולמד הוראה בסמינר יהודי. לאחר מכן המשיך ללימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת ברן.

בשלב מסוים החליט ברוך לעלות לארץ ישראל. "ביל"ו עם רובה ביד", כך הוא הגדיר את עצמו. כהכנה לעלייה, נסע ללמוד אגרונומיה במונפלייה שבדרום צרפת. שם נראו הניצנים לפעילותו הציונית הענפה: נאומיו הכריזמטיים, שנישאו בשפת הקודש ואזכרו תכופות את המכבים ואת שמשון הגיבור, קסמו לסטודנטים היהודים במקום. אלא שבתוך פחות משנה, בעקבות עימותים עם מיסיונרים נוצרים, נאלץ ברוך לעזוב את העיר בלחץ המשטרה המקומית. התחנה הבאה בחייו הייתה אלג'יר, בירת אלג'יריה, שם עשייתו הציונית עלתה שלב – וסיבכה אותו בהתאם. במקביל לעבודתו כמורה בתיכון אליאנס הוא ערך את כתב העת "השופט", שבו הטיף להקמת "לגיון קצינים יהודים" שיכבוש את ארץ ישראל ויגן על העם היהודי מפני אנטישמים. בנאומיו הרבים בבתי הכנסת תקף את שלטונות צרפת, והזהיר שפרעות ביהודים יגררו פעולות נקם. ראשי הקהילה היהודית, שנרתעו מפני הצעיר הנלהב, התלוננו במשטרה המקומית כי הוא משחית את הנוער, מעודד אלימות ומפיץ תעמולה זדונית נגד הצרפתים הקתולים.

ברוך גורש שוב. הפעם נדד לצרפת, ושם כאמור סימנו אותו הרשויות כחשוד ברצח הנשיא ב־1894. הצעיר היהודי, שכלל לא היה מודע לחקירה המתנהלת נגדו, החל לחפש משרת הוראה בליון. הוא פנה לעזרתו של רב הקהילה, אך כשזה שמע את משנתו הנועזת, סירב לשתף עמו פעולה. מאוכזב, עזב ברוך את צרפת ונסע לברלין, אל ידידו תיאודור זלוציסטי, סטודנט לרפואה וממקימי אגודת הסטודנטים הציונית "ישראל הצעיר". השניים הכירו באמצעות העיתון "השופט", שזלוציסטי היה אחד משבעת המנויים שלו. בין השניים נוצר קשר חברי קרוב, וברוך הרבה לכתוב לידידו. כשנה לפני מותו, ואולי כסימן מקדים לבאות, הוא אף העביר לזלוציסטי את ארכיון כתביו.

גם בברלין חיפש ברוך במה להביע את רעיונותיו שהלכו והתבססו. במסעדה כשרה בלב העיר נאם בפני חברי אגודת "ישראל הצעיר", והוכיח כישרון לראיית הנולד כשקבע שהאימפריה העות'מאנית עומדת בפני התפוררות, וכי צפויה מלחמת עולם. אסור להחמיץ את השעה, אמר ברוך, ולכן על העם היהודי להצטרף לאיטליה, ליוון ובעיקר לאנגליה, שאורבות לנפילת הטורקים ומחכות להזדמנות לכבוש מהם שטחים. בנאומו לא חסך ביקורת גם מהביל"ויים: "גיבורים החמושים במגבעות קש רחבות, בחולצות רוסיות ובמגפיים גבוהים – אלה אינם גיבורים", תקף. "גיבורים אמיתיים אינם בונים גגות בתיהם בלילות בלבד. הביל"ויים החדשים שלנו יהיו חמושים ומזוינים מכף רגל ועד ראש. הביל"ויים שלי – רובה על שכם, גדודים, שורות־שורות, צבא שלם של חיילי ביל"ו".

באגודת הסטודנטים – שרוב חבריה השתלבו לימים בהסתדרות הציונית – ראו בו חולם והוזה, וסברו שעמדותיו אינן ריאליות. רק קומץ מהם תמכו בהשקפותיו, ובפניהם הציג ברוך תוכנית מפורטת: הוא ביקש להקים מחתרת בעלת מבנה צבאי־היררכי מסודר, שתכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים. חברי סגל המפקדה הראשית ייקראו "השופטים", הקצינים יהיו לפי סדר חשיבותם "כוהנים", "לוויים" ו"שוערים", והטוראים יכונו "מכבים". אפילו נוסח השבועה כבר היה מוכן, "חזק ואמץ", וגם סיסמת המחתרת: "רק לעזי הנפש תשחק השעה" – משפט שברוך נהג לחתום בו את מכתביו.

כדי להגשים את חזונו תכנן ברוך להשתקע בברלין ולהקים בה את האקדמיה הצבאית העברית הראשונה. גרמניה, כך סבר, היא המקום לרכוש את הכלים הנחוצים למימוש התוכנית. "זה היה אחד הרעיונות המבריקים שלו", אומר ד"ר אורי מילשטיין, שכתב על השפעתו של ברוך בספרו "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות הביטחונית של ז'בוטינסקי". "גרמניה הייתה מדינה בעלת תרבות צבאית יסודית מאוד, ומרקו ברוך הבין שמעבר להגנה לאומית בסיסית, צריך לפתח תרבות כזו. זה הפלא הגדול אצלו".

החלום נקטע כשקצין משטרה גרמני הופיע בפתח המסעדה, ובידו צו גירוש. מידע על "האנרכיסט ברוך" שהועבר ממשטרת צרפת רדף אותו גם בבירת גרמניה. ברוך המשיך אם כן לווינה, והתחבר שם לסטודנטים הציונים של ארגון "קדימה", וקרא להם להתגייס לעזרת יוון במלחמתה בטורקיה. גם בבירת האימפריה האוסטרו־הונגרית התנכלו לו השלטונות, ופעילותו נקטעה. במכתב ששלח לזלוציסטי ב־1895 סיפר כי גורש יחד עם קבוצת צוענים לפרסבורג, ומשם בליווי משטרתי הוכרח לנסוע ברכבת לאיסטנבול. מבועת מהמחשבה שיחזור לעיר הולדתו, קפץ ברוך במהלך הנסיעה וברח באונייה לבלגרד. הוא השתכן בבית מלון מקומי, אך גילה כי כל רכושו וכספו נגנב.

אל סופיה בירת בולגריה הגיע ברגל, רעב ללחם ולבוש קרעים, אך חדור מוטיבציה. למרות הקשיים הכלכליים, ואף שיהודי העיר לא קיבלו אותו בזרועות פתוחות, הוא הצליח בתוך שלושה חודשים לייסד מספר רב של אגודות ציוניות. הבולטת שבהן הייתה "כרמל", כשם ההר הירוק שנהג להזכיר תכופות בכתביו ובנאומיו. העובדה הזו מעלה תהייה בקרב חוקרי דמותו: האם ייתכן כי ביקר בארץ ישראל?

מברק משער טיטוס

מסופיה עבר ברוך לעיר הבולגרית פלובדיב, שם המשיך לפתח את אגודת "כרמל", וגם ייסד וערך עיתון בשם זה. הפעם נחל הצלחה, וכל גיליון הודפס ב־500 עותקים. גם ההישג הזה נותב על ידו לפתיחת חזית חדשה: מעל דפי העיתון תקף ברוך את עשירי בולגריה היהודים, שכונו "נוטאבלים", וטען כי הם מעדיפים את עסקי המסחר שלהם עם טורקיה על פני קידום הציונות. אלו מצידם ראו בו סכנה למעמד הציבורי והמדיני של הקהילה, וודאי לא חיבבו את מאמריו התוקפניים.

בראש אויביו של ברוך עמד ניסים סידי, יהודי עשיר בעל קשרים ענפים ברשויות המדינה. "בעל השפעה ונוכל מאין כמוהו", כינה אותו ברוך. סידי הפעיל את קשריו והביא למאסרו באשמת הוצאת עיתון ללא רישיון כנדרש בחוק. ברוך הצליח להשתחרר בערבות, אבל מתנגדיו לא ידעו שובע, וגרמו לו להיאסר שוב. אלא שבביקורו השני בבית האסורים התהפך גורלו לטובה, כשבית המשפט קבע שיש להעניק רישיון לעיתון.

סיפורו של היהודי האלמוני שנלחם למען עמו התפרסם ברחבי הנסיכות הבולגרית, שזה עתה שוחררה משלטון הטורקים, וברוך הפך בן רגע לגיבור לאומי. הנסיך פרדיננד הראשון הזמין אותו לארמונו והעניק לו תקציב גבוה לצורך הוצאת העיתון, והסופרים הלאומיים אלקו קונסטנטינוב ואיוואן ואזוב ביקשו להיפגש עמו והקדישו לו שירים ומאמרים. "אתה משורר, סופר ולוחם מהפכן. תמיד רעב ואף על פי כן תמיד על המשמר, כאביר המגן על כבודו של עם עני ומדוכא", כתב לו ואזוב, שדווקא לא היה ידוע בחיבה יתרה ליהודים. לברוך הוצע אפילו תפקיד במשרד הממשלתי להשכלה גבוהה, אך הוא העדיף להמשיך בהוצאת העיתון כרמל ובעשייה ציונית. בקרב היהודים נחלה כעת משנתו הצלחה, ועוד ועוד סניפים של אגודת כרמל נפתחו בערים הבולגריות.

באותם ימים התפרסם הספר "מדינת היהודים", ועורר סערה רבתי. ברוך, שנחשף למאמריו הראשוניים של הרצל, התלהב גם הוא מהכוכב העולה. הוא תכנן להזמין את הרצל לבולגריה, ואף ראה בעיני רוחו את הקונגרס הציוני הראשון מתקיים בסופיה, כשמשתתפיו הם הקצינים העתידיים. מהר מאוד התחלפה ההתרגשות באיבה פוליטית, משנודע כי הרצל נפגש עם הסולטן הטורקי. ברוך, שראה באימפריה העות'מאנית את האויב המר ביותר של הציונות, הזדעזע מהנחות היסוד של העיתונאי הווינאי, המבקש לטפח יחסים מדיניים עם הטורקים ואף מתרפס בפניהם. יהודי בולגריה דווקא העריצו את הרצל, וברוך, שביסס את יסודות הציונות בקרבם, חש עצמו נבגד.

בהמשך התקבל הרצל בסופיה בהתלהבות, אבל ברוך כבר לא היה שם; שלושה חודשים לפני כן עזב את בולגריה לכיוון מצרים. בקהיר, באלכסנדריה ובפורט־סעיד הוא הקים את "אגודת בר כוכבא", ובה הטיף לשילוב יהודי ארצות האסלאם במפעל הציוני. בשונה מאגודות אחרות שהקים, את בר כוכבא ביסס ברוך כארגון צבאי עתידי. הוא ראה בה את הגרעין לגדודים היהודיים שיפלשו לארץ ישראל וישחררו אותה מידי הטורקים. התקוות שתלה בחוג חבריו החדשים התנפצו כשהצבא היווני דחה את בקשתו להצטרף בצורה מאורגנת למלחמה נגד הטורקים. ברוך, שעד אז השקיע את מרב מאמציו בתעמולה, הפך לאיש מעשה: באפריל 1897 הוא התגייס עם מתנדבים איטלקים לצבא היווני, והשתתף בקרב דומקוס במלחמת יוון־טורקיה. חובתו הלאומית, כך סבר, היא לסייע לעם היווני נגד האויב המשותף. "אכן ליוון אסע, אם כי לא יווני אני", כתב ביומן המלחמה. "לא לתהילה אשאף ולא להרפתקאות גבורה. אסע כי נשמת יהודי בי מפעמת… ללמוד חפצתי איך שופכים דם שטרם יבש. איך יילחם זרע חתולים בנמר עז".

משנחלה יוון תבוסה, הצטרף ברוך לחבריו האיטלקים שחזרו לרומא. הוא רכש לו שם מעמד כעיתונאי וראיין שרים בכירים, אבל דווקא העיתונות הציונית לא גילתה עניין במאמריו. נלהב עדיין מהמלחמה, פנה ברוך לגנרל גריבלדי, מפקד כוח המתנדבים האיטלקים במערכה נגד טורקיה, וביקש את עזרתו בהקמת צבא עברי שייקרא "שבויי טיטוס". "צבא זה ימשיך את הפעילות הצבאית של היהודים, שנקטעה בתקופת הגלות", כתב לגיבור האיטלקי. "החטיבה הראשונה מאז החורבן תישבע אמונים ברומא, ליד שער טיטוס. כך תתגלגל החרפה לגבורה".

גריבלדי לא נענה להפצרותיו של הלוחם היהודי, וגם מאמציו בתוך החוגים הציוניים לא נחלו הצלחה של ממש. בפרט התאכזב ברוך מכך שלא הוזמן כציר לקונגרס הציוני הראשון בבזל. בהיותו חולה ועני מכדי לנסוע לשווייץ ולשבת בקונגרס כצופה, הוא נאלץ לשמוע מרחוק על התממשות החלום ששרטט בעיני רוחו. ובכל זאת הוא גייס כמה יהודים איטלקים כ"כיתה ראשונה לשבויי טיטוס", צעד איתם לשער העתיק ברומא, ומשם שיגר להרצל מברק. "לרגלי שער טיטוס אנו שולחים את ברכתנו לכל אלה המעלים מחדש את שלהבת המנורה העתיקה", כתב, וחתם בשם "שבויי טיטוס". הרצל הקריא את תוכן המברק במליאה, ולדברי ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שהיה מצירי הקונגרס, היה זה "אחד הרגעים הנשגבים בקונגרס הראשון. קריאתו זכתה להתלהבות עצומה".

על אף הישגיו המקצועיים באיטליה, ברוך לא הצליח להתבסס שם כלכלית, והחליט לנסוע לשווייץ ולהמשיך את לימודיו באוניברסיטה. בז'נבה הוא נחשף לראשונה לחשדות התלויים נגדו זה שלוש שנים: שוטרים הגיעו לחקור אותו במלונו, ובישרו לו כי שמו נקשר בפרשת רצח הנשיא. עד מהרה הניחו לו השלטונות, אבל ניסיונותיו לחזור לאקדמיה לא צלחו – ככל הנראה משום שהמשיך לעסוק בפעילות ציונית, והזניח את לימודיו. גם בז'נבה, באופן לא מפתיע, הוא הסתבך עם ראשי הקהילה היהודית, שראו בו טיפוס מפוקפק. מחוסר אונים הוא כתב להרצל וביקש סיוע כספי בתמורה למאמרים שיכתוב, אך לא נענה.

בצר לו החליט ברוך לשוב לאיטליה. בארץ המגף הוא נחל כעת הצלחה משגשגת בהקמת ארגונים ציוניים: בטורינו, בליבורנו, בוונציה ובפירנצה עלה בידו לגייס למטרה הזו פרופסורים, אנשי מדע, סופרים ומאות אנשי ציבור יהודים בעלי שם. ברוך קיווה לארגן משלחת של יהודי איטליה לקונגרס השני בבזל, אבל פעילות ציונית, כפי שכבר למד לדעת, אינה מקור הכנסה של ממש, ומצבו הכספי נותר רעוע. הפעם פנה לעזרתו של פטרו רוברצו, חבר לנשק וידיד נפש, ועבר לגור איתו ועם אחותו מריה, שכמו ברוך היו גם הם יתומים ועניים. בינו ובין מריה נוצר קשר רומנטי והם התארסו, אך סיפור האהבה הזה היה עתיד להסתיים באורח טרגי.

הרבה פחות מנומס

אף שברוך הקפיד לבעוט בכל תפיסה מקובלת של הממסד, יותר מכול הוא רצה להתקבל בו ולהשפיע דרכו. גם בהיותו מחוסר אמצעים הוא התעקש לנסוע לקונגרס השני, והלך ברגל בהרים מז'נבה עד בזל. ברוך, שייסד אגודות ציוניות בערים רבות באירופה, נאלץ לראות את חניכיו נכנסים לאולם הישיבות כצירים מכובדים, בעוד הוא נואם במסדרון. במשך שעות רבות פנה אל כל עובר ושב בפרוזדור, כדי לתקוף באוזניו את תפיסתו השגויה של הרצל ולפרט את דעתו על האסטרטגיה הצבאית שיש לנקוט. ממאזיניו הוא דרש לפעול לגיוס מיידי של הנוער לשם כיבוש ארץ ישראל. היו שחשבו אותו למשוגע, אחרים ראו בו משיח שקר, והיו גם מי שהאזינו בקשב רב – אך כל בקשותיו של ברוך לנאום בבימת הקונגרס נענו בשלילה, בטענה שהדבר מנוגד לתקנון. העיתונאים אמנם כתבו עליו והתרשמו מדמותו הססגונית, אבל גם הם לא לקחו אותו ברצינות.

ברוך, שסירב להשלים עם המעמד השולי שנגזר עליו, ארב להרצל בשעת חצות, סמוך לסיום פגישותיו. נשיא הקונגרס הציוני הסכים לשוחח איתו בדרך לבית המלון, וברוך שטח בפניו את רעיונותיו, ואף השמיע את דברי הביקורת שלו. אולי מתוך הערכה ואולי כניסיון לרסן את הצעיר הנלהב, הציע לו הרצל לנהל מרכז תעמולה ציוני בבריסל, תמורת סכום של 400 פרנק. ברוך לא היה יכול לדחות הצעה כזו. ביומנו תיאר הרצל את המפגש הלילי, ובאופן מפתיע דווקא ציין אותו לחיוב: "האנרכיסט מרקו ברוך, שנלכד ברשתה של הציונות, אמר לי: 'אני מצטער שאתה מציג לפני העם היהודי את שאלת הבנק. אני לא הייתי רוצה בכך, למען ההיסטוריה'. בדרך כלל מוח נפתל למדי, אך המילים האלה – זהו המשפט הנהדר הראשון שהושמע בקונגרס זה!"

עד לקונגרס הבא המשיך ברוך לנסות לשווק את האסטרטגיה הצבאית שלו, אך לא מצא לה קונים. ב־1898 נסע ללונדון במטרה לשכנע את הקולונל היהודי אלברט גולדסמיד, ראש אגודת חובבי ציון בבריטניה, להקים צי עברי במסגרת הצבא הבריטי וליזום פעולה צבאית יהודית נגד טורקיה. הקצין הבכיר דחה את ברוך בנימוק שזו אינה השעה למערכה נוספת, מבחינת בריטניה, שעוד מלקקת את פצעיה ממלחמת הבורים הראשונה.

אל הקונגרס הציוני השלישי ב־1899 שוב הגיע ברוך כשהוא חסר כול, והפעם כבר היה הרבה פחות מנומס. בשנה שחלפה הספיק להסתכסך עם הרצל, שפיטר אותו מתפקידו בבריסל, ולייסד עוד שני עיתונים שלא הצליחו ליצור השפעה. גם הקשר שלו עם ארוסתו התערער, שכן מריה חששה מחיי העוני העומדים לפתחה. כל אלו השפיעו על מצבו הנפשי של ברוך, והדבר ניכר במראה חיצוני מוזנח ובתנהגות בלתי צפויה, ששיאה היה התפרצות בכוח אל בימת הנואמים. כשעיני כל הצירים נשואות אל דמותו המשונה, תקף ברוך בחריפות את הרצל ומנהיגים יהודים אחרים: "בכל הפגעים אשמים עשירי ישראל, הם מבזבזים את עושרם לתענוגות הבל. זהו החמור שבפגעי היהדות – הבורגנות. לציונים תפקיד אחד – להחרים את כספם של העשירים, להקים צבא יהודי ולהבקיע בכוח הנשק דרך לחירות ולעצמאות. במקום לעשות כך, אנו שולחים אגרות של התפייסות לעריץ צמא דמים, לסולטן הטורקי, שידיו מגואלות בדמם של מאות אלפי ארמנים ואשר אינו מרשה לאחינו להתיישב על קרקע מולדתנו העתיקה". אחרי כמה דקות של חסד הורה הרצל להוריד את ברוך בכוח מהבמה ולמחוק את דבריו מן הפרוטוקול.

עם עוד כישלון בארסנל, חזר ברוך לפירנצה. הוא קיווה שיצליח לפחות לפייס את מריה, אבל זו בישרה לו שהחליטה לבטל את האירוסין. ברוך יצא לרחוב, ושם, על סף ביתה, שם קץ לחייו ביריית אקדח.

כאשר שמע הרצל על השתלשלות האירועים, הוא כתב ביומנו: "האנרכיסט מרקו ברוך המית עצמו בירייה בפלורנץ. איש מטורף זה היה שולח לי מכתבי איום מהקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת שהוא ינסה להרגני הפעם בבזל. אם היה רוצה היה יכול לדקור אותי בסכין. מותו מרצון מוכיח כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו".

הקהילות היו פחדניות

על העיניים הללו, שהרצל זיהה בהן סכנה, כתב שמריהו גורליק בעיתון "הצפירה" ב־1913: "יותר מכול חשובות עיניו. אותו ביטוי של עיניים, המהיר, המלא אש והעמוק, האומר לאיש: לך אחריי ועשה כאשר אצווך. בעיניים אלה יש הרבה מן הנבואה ומן המדבר וגם מן המרידה ומן הסוד. ובת צחוק שעל שפתיו מעירה על זה שהוא מיועד לקורבן, שהוא חסר אונים כילד, בשעה שאתה מביט על תמונתו, רוצה אתה לומר לו: ברוך חברי, לאן יישאוך רגליך למרחק רב כזה? לא כוחך גדול ולא עתה הזמן". אף ש־14 שנים חלפו בין מותו של ברוך לבין פרסום הדברים, היה זה אזכור כמעט ראשוני שלו בעיתונות העברית.

כתביו של ברוך מוכיחים שהמחשבות האובדניות ליוו אותו תקופה ארוכה לפני שמימש אותן. כבר ב־21 במאי 1897, בעת ששהה בשווייץ וסבל מחרפת רעב, רשם ביומנו: "לפניי רק מוצא אחד – לנסוע לקובה. זה שתים־עשרה שנה שלא זכיתי ליותר מחמישה ימי קיום בטוחים בחודש, אבל הייתי כולי התלהבות וחלומות. עכשיו חסר אני דמיונות אלה. שלוש פעמים במשך שני החודשים האחרונים החלטתי לשים קץ לחיי, אך לאושרי, נמצא בי די כוח להתגבר על המחשבה הזאת. מעדיף אני לצאת למלחמה ולהיספות שם, הפעם ללא כל עקרונות ושאיפות: למות למעני אני. לא משום טיפשותם של אחרים, זה יהיה פשוט יותר מאשר להטריד את הכול בציונות, מאשר להשפיל את הציונות ואת עצמי. (…) מוטב כי אלך לאותה מלחמה של האמריקנים נגד הספרדים. למות צעיר מתוך הכרה צלולה ולא כמתאבד חולני ומטורף".

גם במכתביו הרבים להרצל רמז ברוך על כוונתו לשים קץ לחייו. כך כתב ב־24 במאי 1897: "אדוני! אני חולה. זה חודשיים שאני מחכה לעזרה מצד כמה מידידיי, מחכה לשווא. רחמים! השתדל נא. מצבי חמור ביותר! אחרת אאלץ להזניח את לימודיי, את עתידי, את כל מה שהיה יקר לי, ולעשות מעשה נואש: לאחוז ברובה ולצאת לארץ רחוקה, להילחם למען עניין זר, מתוך תקווה לנפול בשדה הקרב, מה שעדיף על גסיסה איטית מחמת רעב ואפיסת הכוחות".

נסיבות מותו של ברוך יכולות להסביר מדוע לא מדובר בדמות שראוי לחנך לאורה בבתי הספר בישראל, אבל גם בעשייתו הציונית הענפה קשה לפקפק. מלבד הספר "מרקו ברוך: נביא מלחמת השחרור" מאת יעקב וינשל, פעיל ציוני רוויזיוניסטי, כמעט לא נכתב דבר על החייל הלאומי הראשון. לדעת ד"ר בן־נון, דחיקתו של ברוך מהתודעה הישראלית היא לא פחות מעוול היסטורי. "הרעיונות שלו שיקפו את המציאות במדויק", אומר בן־נון. "הוא חזה את מלחמת העולם הראשונה, והבין שאנגליה צריכה להיות בת־בריתנו, ולא טורקיה כפי שהרצל סבר. אבל הוא לא היה תמים, ולכן הבין שיש להקים צבא יהודי חזק".

לדבריו, יש לעדכן את הנרטיב הלאומי ולהמיר את המיתוס של הרצל בסיפורו של מרקו ברוך. "אי אפשר לבסס את הציונות רק על אדם אחד, אבל אם תכריחי אותי לבחור – אני בוחר בברוך על פני הרצל. קשה למצוא אצלו טעויות גסות. הוא אולי היה קצת נמהר, אבל בסיכומו של דבר הקמת הכוח הצבאי אכן התרחשה, גם אם בצורה הדרגתית ובידי אחרים. הרצל לעומת זאת שגה בתחזיותיו פעם אחר פעם. הרי בתחילה הוא ניסה למצוא לאנטישמיות פתרונות הזויים, למשל התנצרות בטקס רשמי בנוכחות האפיפיור. זה מעיד על חוסר רצינות משווע בצורת החשיבה שלו. גם פרשת אוגנדה, שהתרחשה אחרי מותו של ברוך, ממחישה את זה. לברוך לא היה שום ספק שהמדינה צריכה לקום אך ורק בארץ ישראל.

"הרצל היה יהודי מתבולל, שלא הכיר את היהודים שהוא בא להגן עליהם, את חייהם, את מנהגיהם, את השאיפות שלהם. ברוך הגיע מהשטח והסתובב בכל העולם היהודי. אי אפשר להשוות את הניסיון שלו במצרים, בבולגריה, באיטליה – לניסיון של הרצל, שבקושי יצא מווינה. ברור שכל מי שהיה בקרבת ברוך ראה דמות קצת בולטת מדי, קיצונית מדי, אבל אלה תכונות של מנהיג אמיתי. הוא שונה, אי אפשר להתעלם מנוכחותו – גם מבחינת המראה שלו, גם מבחינת הדעות, ובעיקר בזכות הלהט. רק באמצעות להט כזה אפשר לשכנע אנשים, ולא באמצעות כל מיני רעיונות מופרכים שמנותקים מהציבור".

אבל בסופו של דבר הרצל הפך לקונצנזוס, וברוך נותר אישיות דחויה.
"כי הוא היה פזיז מדי, קיצוני מדי, ולא ידע להתפשר. לכן הוא לא הצליח כמו הרצל. היו לו בסך הכול תשע שנים של פעילות ציבורית, לפני שהתאבד. אילו המשיך לחיות, אין לי ספק שהיה תופס מעמד הרבה יותר חשוב. דווקא בגלל תעוזתו היה יכול, אחרי מותו של הרצל, להיכנס לעמדה הבכירה ביותר באידיאולוגיה הציונית.

"צריך לקחת בחשבון שכל הקהילות היהודיות היו אז פחדניות. הן לא רצו למרוד בשלטון הקיים, אז לדבר איתן על הקמת צבא יהודי? הרעיון הזה הפחיד אנשים, ולכן ברוך גורש ממקום למקום. אבל עצם העובדה שגורש מעידה על ההשפעה החזקה שלו, ועל היותו דמות שאי אפשר להתעלם ממנה".

ברוך אמנם לא הצליח להקים כוח צבאי עברי, אבל זאב ז'בוטינסקי, שהקים את הגדודים העבריים והטמיע את התפיסה הביטחונית, יכול להיחשב כמעין ממשיך דרכו. השניים הכירו בחוג ציוני באיטליה ונרקמה ביניהם ידידות. בטיולים ליליים ברחובות רומא גולל ברוך באוזני הסטודנט האודסאי את רעיונותיו. "זה היה דיאלוג פורה", אומר ד"ר אורי מילשטיין. "שניהם הבינו שאין סיכוי להקים מדינה ללא צבא, ושצריך להקדיש לנושא הרבה חשיבה, תשומת לב והכנה. בכך הם היו שונים מאוד בנוף המנהיגותי. אין ספק שז'בוטינסקי היה לתלמידו, ובמובן מסוים ההשפעה של ברוך הגיעה עד לבן־גוריון. זו השפעה תרבותית שמתגלגלת".

טעות של בולגרים

לא ברור מהיכן שאב ברוך את רעיונותיו בדבר התארגנות צבאית. קדם לו בכך אחד מ"מבשרי הציונות", הרב יהודה ביבאס, שכבר בשנות השלושים של המאה ה־19 כתב שעל היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היוונים, ולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. האם ברוך הושפע מדמותו? אין לכך כל עדות.

"זה עניין פלאי, חידה", אומר מילשטיין. "הרי אם לוקחים את הביוגרפיה שלו, לא הייתה שום סיבה שדווקא הוא יפתח תפיסה כזו. כנראה הייתה לו הארה גאונית – ובמקום להתייחס אליו ברצינות, ראו בו מטורף. הרעיון המרכזי שלו היה שאין טעם בכלל להתעסק עם העות'מאנים, כי מדובר באימפריה שעומדת להתפורר, ובנוסף היא מוסלמית. אבל בזמן שהוא הציע להצטרף ליוון במלחמה נגד טורקיה, הרצל דווקא שלח צוות רפואי כדי שיעזור לטורקים".

האם דמותו התימהונית מנעה ממנו להגיע לעמדה פוליטית משמעותית?
"זה מובן מאליו. אבל נביאי ישראל, להבדיל, היו נורמלים? אנשים העריכו שיש משהו במרקו ברוך, אבל לא היה להם קל כי הוא היה יוצא דופן, לא בטרנד".

ד"ר יוסף קונפורטי, חוקר יהדות בולגריה (הקהילה היחידה שבה נחשב ברוך למיתוס ציוני, כאמור), דווקא סבור שדמותו זכתה ליותר מדי הערכה. "אני מציע להאמין למה שהרצל כתב ביומנו. ברוך היה אדם לא שפוי, ואי אפשר היה לסמוך על דעתו. לולא העיתונים שלו הוא בכלל היה נשכח", קובע ד"ר קונפורטי. "רק שש שנים לאחר שעזב את בולגריה, העלו את שמו כאבי הציונות שם. בוועידה הציונית הראשונה בבולגריה, שהתקיימה ב־1898, ברוך כלל לא הוזכר".

לדעת ד"ר קונפורטי, יוצא בולגריה בעצמו, ההחלטה לקרוא שכונה בתל־אביב על שמו של מרקו ברוך אינה אלא "טעות של הבולגרים": "לתנועה הציונית בבולגריה הוא בהחלט שימש כמודל וכדמות נערצת, ולא בכדי זכה לכך, אבל זה לא אומר שזה מוצדק. בזמן אמת אנשים לא תמכו בו. הוא היה אדם שקשה להאמין לדבריו, איש בעל הזיות אוטופיות. הוא שאף לכבוש את ארץ ישראל, אבל לא היו בידיו לא האמצעים, לא הכלים ולא שום דבר. בעוד הרצל התבסס על תוכנית מדינית, אצל ברוך נזרקו לאוויר רעיונות חולמניים. הרי באותן שנים הטורקים היו מעצמה, זה לא היה רעיון בעל סיכוי ממשי.

"ברוך אמנם היה פייטן, רגשן שכותב ונואם בפאתוס, אבל אנשים בזו לו. הוא היה אוסף בדלי סיגריות מהרצפה. נכון שהסופרים הלאומיים ואפילו הנסיך הבולגרי העריצו אותו, אבל אפשר להבין את זה: להם, דור הלוחמים של מלחמת השחרור הבולגרית, הוא הזכיר במידה רבה את עצמם".

"לאיש לא היה עניין לקדם את זכרו", אומר ד"ר מילשטיין כשאני שואלת מדוע ז'בוטינסקי נחשב לאבי הלאומיות הצבאית, ולא ברוך. "כדי לקדם דמות צריך להשקיע משאבים – כסף, מאמצים ומחשבה. בניגוד לז'בוטינסקי, ברוך לא היה קשור לשום תנועה. הוא היה נביא של החשיבה העצמאית".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il