יוצאת לאור: התיעוד המצמרר של רות מייסנר

"…יומני הקטן, יִירִז'ינָה כבר איננה. היא נפטרה אתמול בשמונה וחצי בערב… היא הייתה נערה בת שש עשרה עם מחלת לב… היא ישנה בדרגש מתחתיי. אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי… היא נתנה לי עצות בכל דבר וכיוונה אותי. היא הייתה בחורה נהדרת ומלאת שמחת חיים. ודווקא היא מתה… יירז'ינה תחסר לי בכל דבר. כבר אין לי אף אחד שאני יכולה לשפוך בפניו את הלב… היא תיפגש עם ההורים שלי ותספר להם עליי… אבא שלה אמר לנו אתמול: 'שוב יש לכם לוחמת אחת פחות' והוא צדק כל כך".

(מתוך יומנה של רות מייסנר, 6 בדצמבר 1942)

במשך שלוש שנות שהותה כנערה בגטו טרזין שבצ'כיה, רות מייסנר – אז רות האס – כתבה יומן אישי בכלי כתיבה ששאלה מאחרים. את היומן, כרוך בכריכה תכלכלה הנושאת את ראשי התיבות של שמה, החביאה בדרגש השינה שלה, ותיעדה בו את שעובר עליה. ברגעי הרעב והמוות, אך גם כשמצאה אהבה ראשונה; כשהכריחו אותה להצטלם לסרט תעמולה נאצי שפצע את נפשה, אך גם כשצפתה במופעי תרבות שהוצגו בשפע בגטו, שאנשי רוח ואינטלקטואלים רבים חיו בו; כשחבריה וחברותיה נשלחו בזה אחר זה לטרנספורטים שהובילו למחנות המוות, אך גם כשנשארה, ממש במקרה, מהאחרונים בגטו, ועבדה בגידול ירקות בשביל הנאצים.

בחודש הבא תחגוג מייסנר 91 חורפים, אך היא עוד זוכרת את המתנה הבלתי צפויה שקיבלה ליום הולדתה ה־14. "יום הולדת 14 שלי חל בתקופה שהיינו פליטים בבְּרְנוֹ, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה", היא משחזרת. "חברות שגרו לידי הביאו לי במתנה מחברת יומן. היה זה זמן קצר אחרי שלקחו את אבא שלי, וכעבור זמן מה הודיעו שהוא ומאתיים היהודים שנלקחו איתו אינם בין החיים. הם נשלחו למחנה הריכוז במאוטהאוזן שבאוסטריה, ושם אולצו לעבוד במחצבה ולסחוב סלעים. כך, רבים מהם קיפחו את חייהם בעבודת פרך.

"אחרי שאבא הלך, הייתי בהלם. בדיעבד, אחת החברות שנתנו לי את היומן אמרה לי, כשנפגשנו כעבור שנים: 'ידענו שקשה לך ואת לא מדברת, אז קנינו לך יומן ואמרנו לך: תכתבי'. עד היום אני מנסה לחשוב איך יכול להיות שבנות בגיל צעיר כל כך חשבו על פתרון כזה. אולי זה היה רעיון של ההורים שלהן. היומן שכב אצלי ולא התחברתי לרעיון הזה בכלל, עד שיום אחד אחותי ואני קיבלנו זימון להתייצב בקרנטינה לקראת נסיעה לגטו טרזין. ערב לפני שיצאנו לדרך, אל תשאלי אותי למה, החלטתי שאתחיל לכתוב ביומן".

ב־23 במארס 1942 היא כתבה בעמוד הראשון של המחברת: "אני סקרנית לדעת איזה מין חיים מחכים לי עכשיו. אני יודעת שזה לא יהיה קל, ושאצטרך לעבור זמן קשה כדי שאחר כך אזכה לימים טובים יותר. הייתי רוצה להיות מועילה לעמי ולעזור איפה שאוכל. אני מבטיחה לך, יומני, שאשאר תמיד יהודייה, גם אם זה יעלה לי בחיים שלי. כשאסע לפלשתינה פעם, אחיה בקבוצה ואעבוד, אזכור את התקופה הקשה שעברתי בנעוריי רק כחלום רע עם יקיצה יפה".

יום כיפור בלי אבא

"אבאל'ה – אם אתה עדיין בחיים, אז אתה בטח נזכר איך היה יפה בבית בערב כשחזרנו מבית הכנסת, ואז הכול בבית כבר היה מוכן ואנחנו הדלקנו כל יום נר אחד נוסף. וגם יתר החגים היו יפים כל כך. כל יום שישי בערב, כשחזרתי מבית הכנסת היו על השולחן חלה ונרות ומצב הרוח היה מרומם כל כך… כאן אני חייבת ללכת מחר לעבודה; בשום בית כנסת לא הייתי, בלי נרות, לגמרי לבדי ומרגישה רק רע. אבא, מתי כבר יהיה סוף לכל זה? מתי כבר נהיה חופשיים?"

(מתוך היומן, חנוכה, 10 בדצמבר 1944)

מייסנר מתגוררת בבית פסטורלי בקריית־טבעון הצופה אל הכרמל. מכונית הפז'ו הקטנה שחונה בכניסה לבית היא שלה, כי היא עוד נוהגת. היא מקפידה לשחות מדי בוקר, גולשת באינטרנט, קוראת הרבה, שומעת הרצאות, ולעיתים קרובות מרצה בעצמה על סיפור חייה. ניכר שחשוב לה לספר אותו בעיקר למי שכיום הם בסביבות הגיל שבו הייתה כששהתה בגטו. היומן הוא פיסת כנות של ילדה יתומה מתבגרת, שכמהה בכל ליבה לקבל אהבה. הוא נכתב בחלקו במקביל ליומן מפורסם אחר, זה של אנה פרנק, שהייתה צעירה בשנה ממייסנר, וקיבלה את היומן ליום הולדתה ה־13.

בעוד אנה כתבה לישות ששמה "קיטי", מייסנר כתבה בלא מעט מקרים בפנייה לאינגצ'קה, היא אינגה פישר, חברתה הטובה מהגטו שנשלחה ב־6 בספטמבר 1943 בטרנספורט לאושוויץ, ולא שרדה. בעוד סיפורה של פרנק הוא סיפור הסתתרות, שנגמר בתפיסה ובמוות ממחלה במחנה הריכוז ברגן בלזן, סיפורה של מייסנר הוא סיפור הישרדות בגטו טרזין. אחרי המלחמה דאג אביה של פרנק, אוטו, לפרסם את היומן של בתו, והוא הפך למפורסם בכל העולם. אביה של מייסנר נספה עוד בטרם הגיעה לטרזין, ויומנה שכב אצלה 76 שנה בטרם פורסם. רק בחודש שעבר, כשראה אור לראשונה בהוצאת בית טרזין, נחשפו גם ילדיה ונכדיה לכתוב בו.

"היחס שלי ליומן היה מאוד אמביוולנטי", אומרת מייסנר. "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו עם סימון של דור שני לניצולי שואה. כמי שחוותה מה זה להיות מסומנת בעצמה, הבנתי שבארץ צריך להיות שייכים ולא שונים. פשוט סגרתי את הפרק הזה בחיי וגם את היומן, והשארתי אותם שנים מאחור".

בעוד אנה כתבה לישות ששמה "קיטי", מייסנר כתבה בלא מעט מקרים בפנייה לחברתה הטובה  אינגה פישר, שנשלחה ב־6 בספטמבר 1943 בטרנספורט לאושוויץ, ולא שרדה. אחרי המלחמה דאג אביה של פרנק, אוטו, לפרסם את היומן של בתו, והוא הפך למפורסם בכל העולם. אביה של מייסנר נספה עוד בטרם הגיעה לטרזין, ויומנה שכב אצלה 76 שנה בטרם פורסם

מייסנר נולדה בשנת 1928, וגדלה בפּוֹהוֹרליצה שבחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, במשפחה אמידה שבה כמה דורות סחרו בתבואה עם איכרי האזור. כשהיתה בת שמונה בלבד נפטרה אמה גרטה ממחלה קשה. אחותה הגדולה של מייסנר, מירה, שהיתה מבוגרת ממנה בארבע שנים, עברה ללמוד בגימנסיה היהודית בברנו זמן קצר לאחר פטירת האם.

מייסנר עוד זוכרת כיצד נאלצו היא, אביה אוסקר וסבתה פאבלה לברוח מביתם לאחר חתימת הסכם מינכן בספטמבר 1938, שהביא לסיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית. "אבא הקשיב לחדשות ברדיו, שמע עד איזו עיר הגרמנים כובשים, ואנחנו היינו העיירה האחרונה. אני זוכרת שאבא אמר לי: 'קחי לך כמה דברים, אנחנו צריכים לצאת'. אני לא זוכרת מה שמתי בתיק אבל הכול נשאר שם. הייתה לנו מכונית, שזה היה נדיר מאוד באותם ימים".

איך הרגשת לעזוב פתאום את הבית שבו גדלת?
"באותה תקופה לא דיברו עם הילדים, לא הסבירו להם. אמרו להם לעשות, והם עשו. עוד לפני כן, כשאמא נפטרה, לקחו אותי ללוויה ולא דיברו איתי. בית הקברות השאיר בי טראומה נוראית, היו לי סיוטים אחר כך בלילות. גם כאן, לא הבנתי למה בורחים. לא הבנתי בפוליטיקה. אני זוכרת את עצמי יושבת באוטו, מסתכלת לאחור, ובכביש הראשי של העיירה ראיתי משהו מוזר. שאלתי את אבא: 'מה הדבר הזה שם שנכנס?' אז הוא הסתכל דרך המראה ואמר לי: 'זה טנק'. שאלתי מה זה טנק, והוא אמר שיסביר לי אחר כך. אבל אף פעם לא קיבלתי הסבר".

לאחר שהייה קצרה בעיירת קיט במרכז המדינה הגיעו בני המשפחה לברנו, ושם פגשו את האחות מירה וחיו כשלוש שנים כפליטים. מייסנר החלה ללמוד בבית הספר היהודי בעיר. בהדרגה נאסר על יהודים ללמוד, והילדים היו הולכים מדי פעם לחוגי לימוד שארגנה הקהילה. הם אף חויבו לענוד טלאי צהוב, ומראות של אנשי אס־אס שעוצרים אנשים ברחובות ומתעללים בהם היו לשגרת יומה.

"בערב יום כיפור 1941 קבעתי עם אבא שניפגש בביתם של דודים שברחו גם הם לברנו, כדי לאכול יחד סעודה מפסקת. אני החלטתי שאני כבר בת 13 והגיע הזמן שאנסה לצום, אבל זה לא קרה כי אבא פשוט לא הגיע. אמרתי לדודה שאני הולכת לחפש אותו בעיר, אך כשהתקרבתי לבית הקפה שבו היה יושב עם יהודים נוספים מהקהילה, הכול שם היה הרוס. כיום אני רואה בזה פוגרום לכל דבר. פתאום ניגשה אליי איזו אישה שראיתי בעבר ואמרה לי: 'את מחפשת את אבא'. אמרתי לה: 'נכון'. היא אמרה: 'הגרמנים לקחו'. ממש עשו מתנה ליהודים ליום כיפור. לקחו מהרחוב ומבית הקפה מאתיים יהודים".

עד היום לא יודעת מייסנר מאיפה שאבה את הכוחות לעשות את מה שעשתה ביום המחרת. "ידעתי איפה ממוקם הבניין של המפקדה הנאצית, ולשם הלכתי", היא משחזרת. "כמי שדיברה גרמנית שוטפת פניתי לש"ג ואמרתי לו: 'אני רוצה לדבר עם המפקד'. הוא הסתכל עליי, וודאי חשב שאני חייזר. ילדה חמודה, קטנה ובלונדינית, עם טלאי צהוב. הוא היה מאוד צעיר ומאוד נבוך, ואמר: 'אני לא יכול להכניס אותך'. אמרתי לו שאחכה עד שהמפקד יצא. לא הייתה בי אפילו טיפה של פחד: כשאבא נעלם, הכול נעלם.

"הש"ג התקשר למישהו בבניין ואמר שילדה עומדת בכניסה ולא רוצה ללכת, ופתאום הוא אמר לי: 'בסדר, את יכולה להיכנס'. עד היום אני זוכרת איך נראה פנים הבניין: מדרגות גדולות, משהו מאוד גדול ופומפוזי. בחדר ששלחו אותי אליו עמד שולחן גדול ושחור ושם ישב אדם מבוגר שהיה כנראה המפקד. הוא אמר לי: 'שבי, במה אני יכול לעזור לך?' עניתי לו דוגרי: 'לקחתם את אבא, אני צריכה אותו, אין לי אף אחד'. שאלתי את השאלות הכי פשוטות, הכי הזויות כנראה בעיניים שלו. הוא הצליח איכשהו להרגיע אותי ואמר שלקחו את אבא לעבודה, שאקבל הודעה ושאלך הביתה כי הכול בסדר. הבנתי שיותר מזה אני לא אשיג, והלכתי".

בין הילדים

"אני ממש מעצבנת. נכון, יומני? אבל זאת הפעם האחרונה שאני לא כותבת כל כך הרבה זמן. בינתיים קרו הרבה דברים… אם הייתי כותבת הכול הייתי ממלאה לפחות חצי מהמחברת. אני רוצה לכתוב רק את מה שהכי חשוב. אני צריכה להודיע לך בשורה עצובה מאוד: אתמול קברנו את סבתא. עכשיו היא בטח במצב יותר טוב. אני כבר לא גרה עם מירה בחדר… על הדרגש איתי ישנה ליקְסי. ליקסי היא נערה נחמדה מאוד. אומנם היא מבוגרת ממני בשנתיים אבל למרות זאת התחָבַרתי איתה ואנחנו מבינות אחת את השנייה טוב מאוד… מירה בדיוק הגיעה עכשיו, אז אני מסיימת".

(מתוך היומן, 30 ביוני 1942)

מדצמבר 1941 אכלס גטו טרזין יהודים שהגיעו מהפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, בעיקר, אך גם ממדינות נוספות. הגטו נבנה בתוך טרזיינשטט, עיר מבצר מצפון לפראג, שנבנתה במאה ה־18 בידי הקיסר יוזף השני, ונקראה על שם אמו, תרזה. היהודים בגטו שוכנו בקסרקטינים צפופים, ולאחר מכן הופרדו הילדים לבתי ילדים, כדי להעניק להם פעילויות במרוכז בידי מדריכים מיוחדים. מגיל 14 חויבו הילדים, ובהם מייסנר, לצאת לעבוד.

כשקיבלו מייסנר ואחותה מירה זימון להגיע לגטו, במרס 1942, נאלצה ללכת עמן גם סבתן, שהייתה כבר כמעט בת שמונים ונזקקה לסיעוד. בעיני מייסנר הילדה נראתה סבתה כמבוגרת מאוד וחסרת אונים, וכך היא גם מתארת אותה בריאיון, כשהיא מבוגרת בעשור מסבתה באותם ימים, אך מתנהלת בכוחות עצמה.

מייסנר לא כתבה ביומן באופן רציף, ולעיתים נפערו חודשים בין פרק לפרק. גם כשכתבה העדיפה לפעמים שפה קצרה ותמציתית, גם כשסיפרה על טראומות קשות. אולי היה זה לב הילדה שלה, שסירב להתמודד עם עיכול האירועים המזעזעים. למשל, סבתה של מייסנר נפטרה בגטו, אך ביומן מייסנר לא מתארת כיצד זה קרה בפועל.

"היה ברור שסבתא לא תחזיק מעמד, כי היא הייתה כבר אישה בת שמונים", היא מתארת היום. "איבדנו אותה: הרכבת הורידה אותנו כ־2־3 ק"מ מהגטו, ומשם הלכנו ברגל בשלג ובבוץ, ואת סבתא נשאו בדרך הזו על אלונקה. כשהגענו מירה ואני לגטו, סגרו אותנו בקסרקטין צפוף. לקח לנו יומיים למצוא את סבתא, וגם זאת במקרה לגמרי: פתחנו דלת של חדר מסוים, ובו ראיתי על הרצפה את הזקנים. השכיבו אותם נטושים על מזרנים ממולאים בקש ואיש לא דאג להם. עד היום יש לי בעיה עם משהו שידענו רק בדיעבד: שההנהגה היהודית בגטו החליטה לתת יותר מזון לצעירים ולילדים, וזה בא על חשבון הזקנים.

"סבתא הייתה שרויה בהלם. היא כעסה עלינו שהבאנו אותה לשם, וכבר לא הבינה כלום. אחותי ואני ניסינו להקל עליה כמה שאפשר, רחצנו אותה ניסינו לתת לה לאכול, אבל היא סירבה להכניס מזון לפיה. תמיד זכרתי שהיא הלכה מהר, אבל לפי הרישום היא עוד החזיקה מעמד שלושה חודשים. אחרי שהיא נפטרה נתנו לנו ללוות אותה חלק קטן מהדרך, עד הכניסה לחדר הטהרה".

גם אחרי שעברה לגור בבתי הילדים חיה מייסנר בתנאי צפיפות, ובלא מעט מעמודי היומן היא כותבת שהיא שוב חולה, ואפילו מאושפזת. "בכל חדר היו שלוש קומות של מיטות, היו עוד שולחן וספסל, וזהו. לא היה מקום ליותר. הצלחנו לשרוד, וזה לא היה מובן מאליו כי היינו חולים, היו מגפות, ולא חסרו תקופות שבהן הייתי בבית החולים יותר מאשר בחדר. בטרזין נפטרו רבים, ובהם גם צעירים, ובכל בוקר אספו את המתים".

אף שמייסנר וחבריה אולצו לעבוד, מנהיגי הקהילה היהודית בגטו קבעו להם גם זמן לימודים. מייסנר: "לפעמים, לקחו אותנו ללמוד בבוקר לפני העבודה. הרגשתי שזה מיותר כי היה קר, היינו רעבים, ומי צריך ללמוד על ישראל ועל גיאוגרפיה ועוד שלל נושאים במצב כזה? בדיעבד זה היה נכון שההנהגה החליטה בשבילנו, כמי שכבר לא היו ילדים אבל עוד לא היו בוגרים. מה בכלל ידענו?"

אשמה וסליחה

"אתה יודע, יומני הקטן, עכשיו אני יכולה להגיד שאני יודעת מה זה רעב. בבוקר אנחנו אוכלות שלוש פרוסות לחם, בדרך כלל בלי כלום. לצהריים רק את המנאז' (מרק או דייסה, ג"ש), שכרגע זו מנה נורא קטנה, לארוחת ארבע כלום ובערב מרק או לחם… לפעמים רע לי בגלל הרעב… צקינה ורֵנָה לפעמים, או תמיד, אוכלות אצל ההורים שלהן… עכשיו כל כך עצוב לי בלי אבא. כל כך הייתי צריכה מישהו שיסביר לי את הכול… מצד שני אני חושבת שזה טוב שאבא כבר איננו, הוא בטוח היה רעב… אבל אין מה לעשות. אנחנו צריכים להחזיק מעמד. ונחזיק מעמד!"

(מתוך היומן, 12 במארס, 1943)

"אכלנו מה שקיבלנו, גם אם מדובר בכל מיני עיסות שחורות ומגעילות, כי תמיד היינו רעבים", נזכרת מייסנר. "מובן שאף פעם לא היה מספיק אוכל, ובמשך שלוש שנים הייתי רעבה כל הזמן. אבל קיבלתי את זה כמשהו נתון. בעבודה גם יכולנו לגנוב ירקות, למרות שידענו שאם תופסים אותנו בגנבה – זה גזר דין מוות. ראיתי במו עיניי שתפסו מישהו שגנב, לא רחוק מאיפה שעמדתי, ופשוט ירו בו במקום. אבל זה לא חלחל לתודעה, או שהיינו כל כך רעבים עד שפשוט אפסנו את הפחד איפשהו בצד".

חלק מאזכורי אביה ביומן נכתבו בגוף שלישי, אך בחלקם היא פונה אל אביה כאילו עודו חי ויש סיכוי שייפגשו אחרי המלחמה. "במקרה של אמא ראיתי שהיא נפטרה, כי הייתה לוויה", היא מסבירה. "אבל במקרה של אבא חשבתי שלא ייתכן שהוא איננו, ואולי זו טעות. בחלק מהמקרים אני כותבת לאבי ביומן: 'אולי אתה בכל זאת לא חי'. לא באמת הצלחתי להשלים עם זה. אנחנו יודעים לסדר לנו בראש דברים שקשה לנו להתמודד עמם".

התנועה בגטו הייתה חופשית יחסית: שאר הילדים הלכו לפגוש את הוריהם, ואף קיבלו מהם אוכל, אך לה לא הייתה דמות מבוגרת להישען עליה או להיות סמוכה על שולחנה. "אל אחותי פעמים רבות לא יכולתי ללכת, כי לא ידעתי איפה היא. הראש שלה היה בכל מקום, רק לא לדאוג לאחותה הקטנה. דיברנו על זה כשהיינו כבר זקנות והיו לה ייסורי מצפון. היא אמרה לי בצער: 'איך לא הבנתי כמה היית זקוקה לי'. ואני עניתי: 'למה שתביני? גם את היית צעירה'. אבל היא ייסרה את עצמה ומאז ביתה היה פתוח בפניי והיינו קרובות מאוד. היא נפטרה ב־2008, עזבה אותי מוקדם מדי".

את אירועי ה־16 בנובמבר 1942, היא תיארה בפרטי פרטים: באותו יום אולצה מייסנר להשתתף בצילומים של סרט תעמולה נאצי, כחלק מהשימוש הגרמני בגטו טרזין כ"גטו ראווה", במטרה להציג לעולם תדמית מזויפת של יחסם ליהודים. "היום קרה לי דבר איום ונורא, אבל אני לא אשמה בכך", היא מתארת ביומן. "אתמול בערב הגיע לחדרנו וָלְטֶר פְרוֹיד, ושאל אותנו מי תלך היום לעבודה. רק ליקסי ואני הרמנו יד. כל היתר חולות. אחר כך וָלְטֶר אמר לנו: 'אז מחר לא תלכו לעבודה, ויסריטו אתכן בבריכה. אבל תיקחו איתכן בגדי ים'… אז בבוקר התייצבנו בשעה שמונה בחצר. היינו חמישים נערות, וכולן מבוגרות יותר מאיתנו, בנות ארבע עשרה עד שש עשרה. בפירוש רצו נערות בוגרות יותר… אז הלכנו למקלחת שנמצאה ליד המקום. התפשטנו שם, ולבשנו בגדי ים, וחיכינו. פתאום הגיעה במאית יהודייה ואמרה שהרופא נתן הוראה להוריד את בגדי הים".

היום היא נזכרת: "אומרים לך: 'תתפשטי', ומסביב גברים גרמנים ויהודים שצילמו. עשינו מהומה נוראית וצעקנו שלא נסכים להוריד את בגד הים, אבל אז הגיעו שני גרמנים עם כלבים וצרחו עלינו שאנחנו חייבות. מאוד התביישנו, אך מה יכולנו לעשות?"

וכך נכתב ביומן: "הלכנו להתקלח בעירום מלא והם הסריטו אותנו… בסוף שוב הגיעה האישה הזו ואמרה שארבע נערות צריכות ללכת קדימה בהתנדבות. הלכנו – ליקסי ואני, זוּסקָה ואווה. אני וזוסקה הלכנו בראש. הגענו לאיזה אולם שהייתה בו בריכה גדולה וסביב עמדו הפנסים לתאורה. ליד כל מכשיר כזה עמדו שלושה נערים יהודים. כולם היו מכרים שלנו. הגרמני אמר לנו להוריד את בגדי הים ולקפוץ למים. אני אמרתי לו שקודם אנשי התאורה יצאו החוצה. אז הוא הורה להם לצאת והתאורנים יצאו… היינו במים עשרים דקות בערך והם הסריטו אותנו".

מייסנר: "רק לקראת ערב, כשכולם יצאו מהחדר שלנו ונשארתי לבד, פתאום קלטתי מה עבר עליי ביום הצילומים הזה, והתחלתי לבכות. הבנתי מה קרה ואני כותבת על זה – על כך שאני לא שווה כלום, שיכולים בעצם לעשות איתי כל מה שרוצים. אחרי המלחמה חיפשתי את הסרט הזה, אבל הקטע הזה לא קיים".

על ולטר פרויד מוסבר בהערות השוליים ליומנה של מייסנר: הוא עסק בגטו בבניית מריונטות לתיאטרון הבובות המקומי, ובספטמבר 1944 נשלח לאושוויץ־בירקנאו ונספה. הסרט, "טרזיינשטט 1942", היה סרט התעמולה הגרמני הראשון על הגטו, והוא נעשה לפי תסריט של אירנה דודלובה ובבימויה. "האסירים חויבו להשתתף בצילומים. הצלם היה גרמני אך האסירים הצליחו לרגעים להחזיק במצלמה ולצלם את מציאות החיים בגטו, מה שגרם לגניזת הסרט. בעת עריכת הסרט הסתכנו דודלובה ועוזריה וחתכו בחשאי שני קטעים ממנו. הם הוברחו בידי דודלובה כשיצאה ב־5 בפברואר 1945 בטרנספורט לשווייץ", נכתב בהערת השוליים.

"אף אחד לא חי"

"הערב מיה הגיע לקחת אותי וכל הדרך הלכנו אחד ליד השני כאילו אנחנו אדישים אחד כלפי השני לגמרי… כל כך ציפיתי לערב הזה וכל כך התאכזבתי… אני מקווה שהמצב בינינו ישתנה ויהיה כמו קודם. עכשיו אני אראה אותו רק ביום חמישי, כי ביומיים הקרובים יש לו משמרות אחרי הצהריים. אני חושבת שהוא אפילו לא יודע עד כמה אני אוהבת אותו. לפחות ככה הוא התנהג היום. אפילו לא ניסה לשלב זרועות איתי ושום דבר. דיברנו רק על דברי השגרה האפורים… כשאני מתאהבת במישהו, אז זה אמיתי, ולא רק לרגע".

(מתוך היומן, 15 במארס, 1943)

היומן מתעד בפירוט את מערכות היחסים של מייסנר עם חברותיה, וגם עם הייני סלינגר, שמכונה לעיתים בשם החיבה שלו, מָיָה. השניים אף נפרדו וחזרו ונפרדו כמה פעמים בימי שהותם בגטו. כשהיא נשאלת מאיפה מצאו בגטו מקום לרומנטיקה, בתנאי רעב וצפיפות, היא משיבה ש"הכול היה שם, כי אלה החיים. הם כל כך חזקים. אולי פסיכולוגים היו יכולים להסביר את זה טוב ממני. בחיי היומיום שלנו היו גם דברים יפים – למשל, פרדי הירש עשה לנו שיעורי התעמלות ומשחקים, והיו לנו הופעות ותרבות. זאת אומרת, ניסו מאוד להכניס לנו לחיים הבלתי אפשריים האלה גם איזושהי שפיות".

מהר מאוד הבינו היהודים בטרזין שגם גטו עם תיאטרון בובות, מופעי אופרה, תזמורת וטורנירים של כדורגל בנוכחות קהל, הוא רק תחנת מעבר שממנה יצאו בהדרגה אל מחנות ההשמדה. לפי ספרה של רות בונדי, "קראו לו חבר – עיתון הילדים 'קמרד' מגטו טרזיינשטט (טרזין) 1943־1944", נשלחו מטרזין אל מחנות ההשמדה 65 טרנספורטים, שכללו 87 אלף איש. רק 3,000 מהמגורשים נותרו בחיים. לפי נתוני בית טרזין, בגטו רוכזו 12,171 ילדים, ו־9,001 מהילדים נשלחו למחנות ההשמדה. מהילדים המגורשים שרדו רק 325.

"ב־14 לחודש נשלח טרנספורט ראשון, ומיד אחריו שני ושלישי", כתבה מייסנר ביומנה בדף של 25 במאי 1944. "היה נורא לראות איך המבוגרים נפרדים מהילדים שלהם, ואיך העמיסו אותם לרכבת כבר חצי מתים… בין היתומים הייתה שם גם ילדה בת ארבע… אבל למזלה החליפו אותה והיא יצאה… עכשיו אני דואגת לה כאילו היא הילדה שלי… מישהו שלא יודע מה זה כשלא מכירים את ההרגשה של אהבת אם, לא יכול להבין את זה לגמרי… אבאל'ה, אתה בעצם הענקת לי אהבת אם מתי שיכולת, אבל בכל זאת, זה לא אותו דבר. ולמרות הכול, אינך יכול לדעת כמה אני אסירת תודה לך".

היום היא מספרת שתושבי הגטו חיו תמיד תחת העננה הזו. "בכל פעם חשבנו שהנה, מיד מגיע הזימון ללכת. שום דבר לא היה ידוע. לא ידענו לאן בדיוק לוקחות הרכבות את כל מי שהולך, אבל היה ברור שיוצאים למקום יותר גרוע".

היומן מתאר כיצד, בכל פעם מחדש, הופיע שמו של בן זוגה סלינגר בטרנספורט זה או אחר, וברגע האחרון הוא בכל זאת נשאר עמה בטרזין. בסופו של דבר גם הוא נשלח לאושוויץ באוקטובר 1944, באחד הטרנספורטים האחרונים, ושם נספה. מייסנר עבדה בגן ירק של חוואי גרמני וגידלה ירקות בשביל הגרמנים; אחותה מירה עבדה בתעשייה הצבאית. שתיהן נחשבו לעובדות חיוניות, וככאלה היו בין אחרוני היהודים שנותרו בגטו. "בהדרגה רוקנו את הגטו ואת בתי החולים, הביאו את כולם לאושוויץ, ושם עשו סלקציות. את מי שהיו עוד במצב טוב שלחו לעבודה ומי שלא הלך ישר לתאי הגזים. אני זוכרת שתמיד דיברתי עם אחותי ואמרתי לה: 'את יודעת, את היית שורדת, אני בטוח לא הייתי עוברת סלקציה'. אחותי היתה בחורה גדולה ואני הייתי קטנה ורזה. רק במקרה עבדנו במקומות שצריכים אותנו, ונשארנו בגטו ריק כמעט".

מייסנר אף מספרת כיצד גילתה במקרה שסלינגר איננו: "בינואר 1945 התחילו להחזיר לתוך הגטו את מי שעוד נותרו בחיים מצעדות המוות. הרי הייתה לגרמנים אובססיה: הם ידעו שהם הפסידו במלחמה, אבל זה לא שינה להם דבר, והם חשבו שאת היהודים צריכים לגמור, ויהי מה. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרו לנו מה באמת קורה. עד אז לא ידענו שמשמידים יהודים. מיד בהתחלה פגשתי בחור שהיה באותה קבוצה ובאותו חדר עם האהבה הראשונה שלי, הייני. הוא נראה נורא, כמו שכל מי שהגיע אז נראה. אנחנו היינו רזות אבל איכשהו הצלחנו להסתדר – בכל זאת, עבדנו עם ירקות אז הצלחנו לגנוב. מצבנו היה יותר טוב משל מי שהיו במחנות הריכוז.

"שאלתי אותו: 'תגיד, מה קרה עם החבר שלי הייני?'. הוא הסתכל עליי ככה, רק עיניים ראיתי אצלו, ואמר: 'מת. אף אחד לא חי. כולם מתו'. עמדתי שם עם חברה שלי ואמרתי לה: 'אני חושבת שמשהו השתבש לו בראש'. אבל הוא צדק. לגטו גם הגיעה פמליה גדולה מאוד של בכירים נאצים, אבל לא ידענו שאלו המנהיגים. בדיעבד, כשהיה פה אייכמן, וראיתי אותו יושב בכלוב זכוכית, פתאום אמרתי: אני מכירה אותו, כבר ראיתי אותו. שם תכננו איך לגמור את כל מי שנשארו, וכמובן אותנו".

"שאלתי אותו: 'תגיד, מה קרה עם החבר שלי הייני?'. הוא הסתכל עליי ככה, רק עיניים ראיתי אצלו, ואמר: 'מת. אף אחד לא חי. כולם מתו'. עמדתי שם עם חברה שלי ואמרתי לה: 'אני חושבת שמשהו השתבש לו בראש'. אבל הוא צדק"

עוד מאמינה

היומן נקטע ב־13 באפריל 1945. "בעצם התכוונתי לכתוב לעיתים קרובות יותר, אבל איכשהו אין לי חשק ולא צורך לכתוב. קודם, כשהרגשתי רע, כתבתי, אבל עכשיו לא בא לי", כותבת מייסנר בעמוד האחרון, שלפניו היא מתארת את ההפצצות האוויריות של בעלות הברית לקראת שחרור הגטו. בימים שלאחר מכן יצאה עם אחותה מירה מהגטו. "אחרי שנגמרה המלחמה, אחותי אמרה לי: 'בואי, השערים של הגטו פתוחים, אפשר לצאת', אז לקחתי את היומן ואמרתי: 'בסדר, בואי נצא'", היא נזכרת. בבגדיהן הדלים והמלוכלכים השתיים נסעו בטרמפים עד שהגיעו לפראג, שם דפקו על דלתה של קרובת משפחה שניאותה לקבל אותן. "בהתחלה רק ניסינו לראות מי בכלל חי, ומהר מאוד הבנו שמהמשפחה שלי מצד אבא נשארנו רק אחותי ואני, ומצד אמא – מעשרת אחיה איש לא שרד, אבל הדור הבא שלהם שרד, כל אחד במקום אחר".

מייסנר למדה סיעוד בפראג על חשבון "הג'וינט", ובינואר 1949, כשהיא בת עשרים, עלתה לארץ. בימיה הראשונים כאן פגשה את אחותה מירה, שעלתה מעט לפניה. בארץ עבדה מייסנר כאחות בבית החולים הצבאי בתל־ליטווינסקי, לימים בית החולים תל־השומר. "יום אחד פנה אליי שם בחור צבר, כזה שלחם במלחמת השחרור", מספרת מייסנר. "הוא שאל אותי: 'תגידי, מאיפה את?'. עניתי שאני צ'כית. אז הוא אומר לי: 'אז את היית שם? אני לא מבין איך הלכתם. למה. אולי את יכולה להסביר לי?'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה, אתה לא מבין, הרבה דברים גם אני לא מבינה, אבל יש דבר אחד שאני מבינה: אני לא רוצה לדבר על זה'. התרבות המערב־אירופית הייתה אחרת: אמרו לך לעשות ועשית. היינו מאוד ממושמעים.

"מאותו יום ואילך לא אמרתי לאף אחד מאיפה אני. למדתי מהר עברית, ואמרתי שנולדתי בארץ. לא קיבלו אותנו מאוד יפה, זה ידוע. אמרו: למה לא התנגדתם, איך הלכתם כמו צאן לטבח? היה לי קשה להתמודד עם האובדן והכאב, אף אחד לא נשאר. ביומן אני מדברת על זה שחלמנו בגטו על סוף המלחמה, איך כל אחת תחזור לביתה, אבל המציאות היתה שלא היה לאן לחזור".

ב־1958 נישאה לאריק מייסנר, ונולדו להם שלושה ילדים. במשך השנים היא עברה להתגורר בחיפה ועבדה בבית החולים "אלישע" ובמסגרות פרטיות. זמן מה אף התגוררה באל־סלבדור, שממנה הגיע בעלה. הוא נפטר בשנת 2011.

בחודש הבא ימלאו שלושים שנה לנפילתו של בנה הצעיר, בנימין (בני) מייסנר, שחקן כדור מים וספורטאי מצטיין. הוא נהרג ב־24 בפברואר 1989, כשבמהלך שירות מילואים בסיור בקסבה של שכם, מחבלים הפילו מגובה סלע ענק שפגע בראשו. בן 25 היה במותו. הדבר גרם לצה"ל לחדד את הוראות הפתיחה באש לעבר מיידי אבנים: הובחן בין יידוי אבנים "רגיל" ובין מקרה שבו אדם מחזיק בידו אבן גדולה כדי להפילה על אחר, שבו מוצדק ירי על מנת להרוג.

בביתה של מייסנר אפשר לראות את תמונותיו הממוסגרות של בני, בחור יפה תואר עם תלתלים בלונדיניים. על נעוריה בשואה היא מדברת כיום בחופשיות, אחרי שהסתירה ושתקה במשך כל השנים, אך דווקא על בני קשה לה לדבר. "היו לי שלושה ילדים, ונשארו לי שניים", היא אומרת בעצב מפוכח. "זה היה סיפור ידוע וגדול, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא איננו. אני לרוב לא מדברת על כך עם אנשים, זה משהו רק שלי".

במשך עשורים על גבי עשורים היה היומן שכתב בטרזין מונח בפינה נסתרת בבית, ומייסנר לא שבה וקראה בו. "כשהייתי בת שישים חליתי בסרטן וידעתי שאני הולכת לניתוח. באותו ערב אמרתי שמניתוח לא תמיד קמים, אז לקחתי את היומן וקראתי בו מהתחלה ועד הסוף בלילה אחד. קראתי ואמרתי שזה יומן שלא שווה כלום. ממש לא הייתי מוכנה להיכנס לכל סערת הרגשות שכרוכה בו".

בשנת 1995, כאשר ציינו בטרזין חמישים שנה לשחרור הגטו, פגשה שם מייסנר את חברותיה ששרדו. עם חלקן היא המשיכה לשמור על קשר במשך כל השנים. "כולנו ענדנו תגי שם, כי לכי תכירי אנשים אחרי חמישים שנה", היא נזכרת. "מאוד התרגשנו להיפגש. המקום עצמו פחות עניין אותי – רק בניינים, קירות, לא אומר לי כלום. באתי בשביל האנשים, לא בשביל הקירות". ובכל זאת, לפני שלוש שנים הביאה למקום את נכדיה.

"חכו, חכו חזירים! אנחנו ננקום בכם, חזירים שכמוכם. לקחתם לי הכול. את אבא, את הילדות שלי ואת הנעורים שלי, את האמון באנשים, בקיצור, הכול, אבל יגיע היום ונתחשבן", כותבת מייסנר ביומנה ב־9 בפברואר 1945. אף שביומנה היא מקללת נמרצות את היטלר ועוזריו הרצחניים, מפתיע לגלות שבמשך השנים היא פיתחה נימה מפויסת משהו כלפי הנאצים שלקחו את אביה, את קרובי משפחתה ואת חבריה הקרובים ביותר. "הקצין במפקדה הנאצית, שבאתי אליו אחרי שלקחו את אבא, הבין את המצב", היא מנתחת בדיעבד. "גם ביניהם היו בני אדם, לא כולם היו אכזריים. קראתי ספרים רבים במשך השנים, רציתי להבין למה הם התנהגו ככה, והבנתי שחלק מהם חויבו לעשות מה שעשו. נתנו להם אלכוהול וסמים כדי שיוכלו לבצע מה שציוו עליהם לעשות, כשעמדו והרגו ילדים ומבוגרים לתוך הבורות. אל תחשבי שכולם היו כל כך צמאי דם. לחלקם לא הותירו כל ברירה. אני עוד מאמינה בבני אדם".

מה שכנע אותך לבסוף לפרסם את היומן שלך?
"כשאחותי נפטרה, בתה הגדולה אמרה לי: 'כל כך הרבה דברים עוד רציתי לשאול את אמא ולא הספקתי'. סיפרתי לה שגם אחותי כתבה יומן, אבל שרפה אותו כי לא רצתה שיקראו אותו. היא לא ידעה על כך. אמרתי לה שיש לי יומן אבל הוא לא שווה כלום, כי יש כל כך הרבה בנות שכתבו יומן.

"אחרי שנים רבות שזלזלתי ביומן שכתבתי, מישהי שדיברה איתי אמרה לי: 'ומה את חושבת? מה כבר כתבה אנה פרנק? עברת דברים משמעותיים כל כך וכתבת עליהם ביומן שלך, זה גם שווה הרבה'. עכשיו, כשהיומן בעברית ואני קוראת בו, אני מבינה הרבה דברים שלא כל כך רציתי להיכנס אליהם, וידעתי מדוע. איך את מתמודדת עם דברים שאת לא מצליחה לסגור אותם? הכול נשאר אצלי פתוח. אני לא יכולה לשנות את מה שהיה, אבל הצלחתי לשרוד, הצלחתי לבנות חיים בעצמי וגידלתי משפחה. אני מנסה לראות דברים מהצד החיובי שלהם, אבל לא תמיד מצליחה. אני לא סוגרת את עצמי לשום דבר. אני אומרת שגם אם יותר קשה לי היום, הכול עוד אפשרי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il