שעת בוקר מוקדמת של יום שישי, צלצול טלפון מעיר את סגן־ניצב ד'. כשהוא פוקח עיניים, הוא עדיין לא מנחש איזה יום ארוך מחכה לו. דקות ספורות אחר כך הוא כבר על מדים, דוהר אל בסיס יחידת המסתערבים של מג"ב ירושלים. בדרך הוא מספיק להקפיץ את כל היחידה, כולל הלוחמים שכבר יצאו לחופשת סוף השבוע.
בבסיס, המודיעין של מחוז ירושלים במשטרה מספק לד' סקירת מצב, וחוזה התפרעויות נרחבות בכל הגזרה. המגנומטרים שהוצבו בכניסה להר הבית, בעקבות הפיגוע שבו נרצחו שני שוטרים ישראלים, הם העילה לתקריות הצפויות בהמשך. ואכן, אלפים מערביי מזרח העיר יוצאים לרחובות ומקיימים הפגנות אלימות במספר רב של מוקדים. סנ"צ ד' מחלק את המסתערבים ליעדים השונים, והיחידה כולה יוצאת לשטח.
עשרות הלוחמים עושים את דרכם אל מוקדי המהומות כשהם לבושים כמזרח־ירושלמים מן השורה. על צוואריהם כאפיות, בידיהם דגלי פלסטין – ועמוק בתוך המכנסיים מוסווים האקדחים. מהדיווחים הראשוניים שמגיעים מהשטח, עולה שהפעם לא מדובר בהתלקחות מחאה ספונטנית אלא באירוע יזום, וגרוע מכך. "אנחנו מבינים שיש מולנו הפרת סדר מסוג חדש", מספר סנ"צ ד'. "הלוחמים שלנו מגלים שהמקומיים הציבו חסימות משלהם, וכל מי שנכנס להפגנה עובר בידוק וזיהוי על ידי מנהיגי המתפרעים. במזרח ירושלים זו בעיה גדולה עבורנו, מאחר שכולם מכירים את כולם, לפחות בשם המשפחה".
רגעים של מתח נרשמים בחדר הפיקוד של היחידה, אולם ההוראה היא להמשיך. חוליות המסתערבים מגיעות לנקודות הבידוק, הלוחמים המבוגרים יותר נעים קדימה והצעירים מעט אחריהם. בזה אחר זה הם מצליחים לעבור את המחסום, הודות לכישורי משחק ושפה שלוטשו היטב. הלוחמים מתפזרים בלב המהומות ומתבייתים על הגורמים הקיצוניים שנראים בשטח. ברגע שכל אחד שם עין על אובייקט, ניתנת בקשר ההוראה – "פעל". תוך שניות פורצת מהומת אלוהים בתוך המהומה המאורגנת. אנשי יחידת המסתערבים עטים על היעדים מכל עבר ומבצעים מעצרים רבים. כמה מהם מתגלים בהמשך כאיכותיים – פעילים מבוקשים שמוכרים זה מכבר לפיקוד מחוז ירושלים. "הכניסה לתוך האירוע הזה הייתה מורכבת, אבל האנשים שלנו הצליחו לעשות זאת בדרכים שאני לא יכול לפרט", אומר ד'. "בגדול, הדרך שלנו היא 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. בכל פעם מחדש אנחנו מערימים על מנהיגי הפרות הסדר. הם מצידם לומדים מטעויות, מנסים להערים עלינו – ולרוב נכשלים".
גם למי שלא צפה מקרוב בפעילותה של יחידת מסתערבים, השתלשלות האירועים שתוארה כאן עשויה להישמע מוכרת. לאחרונה עלתה העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "פאודה", המגוללת באופן ריאליסטי את סיפורו של צוות מסתערבים ישראלי הפועל ביהודה ושומרון. הסדרה הפכה לשם דבר וצברה לה מעריצים בישראל וברחבי העולם, אבל אפשר לנחש שהאנשים שעל חייהם היא מבוססת מתעניינים בה יותר מכולם. סנ"צ ד', מפקד יחידת המסתערבים של מג"ב ירושלים, מודה כי גמע בשקיקה את כל הפרקים ששודרו עד היום. כל התפתחות בעלילה, מתברר, הופכת מיד לשיחת היום במסדרונות ובחדר הכושר של הבסיס. ד' אף מכיר את אבי יששכרוף, אחד מיוצרי "פאודה" (יחד עם ליאור רז), משירות צבאי משותף.
על הרקע הזה, אי אפשר שלא לבקש מד' חוות דעת של מומחה – האם מה שאנחנו רואים על המסך אכן דומה למתרחש בסמטאות יו"ש ומזרח ירושלים. "זו סדרה מדהימה", פוסק מפקד המסתערבים. "בכל מה שקשור לשיטות העבודה, הדיוק כאן הוא ברמה גבוהה יותר מכל סרט אמריקני שראיתי. הניואנסים מאוד נכונים, אפילו צורת השליפה של האקדח והטעינה שלו. גם בהיבט של לחימת הפרט, אתה יכול לראות שעבדו עם השחקנים על הדרך שבה הם צריכים לכוון את הנשק או לחפות זה על זה. לא במקרה נטען כנגד יוצרי הסדרה שהם חושפים שיטות עבודה חסויות. לצד זה יש כמובן סצנות שרחוקות מאוד מהמציאות, אבל אני מבין שצריך גם קצת אקשן בסגנון אמריקני. ברמת העיקרון, הכול אותנטי מאוד".
ובכל זאת, ישנה נקודה מרכזית אחת שאליה סנ"צ ד' לא מתחבר בסדרה. "היוצרים רוצים להראות את הקונפליקט, לגרום לצופה להזדהות גם עם הצד השני. אני פחות אוהב את זה. צריך לזכור שבסוף יש מולך אויב, מחבל. אז מה אם יש לו אמא ואבא והוא מספר בדיחות. אני לא מערב רגש, יש לי משימה. יש אדם שצריך לעצור, הוא כנראה לא ישמח, אבל זה לא משנה – אני מביא אותו. גם אם זה ייגרר להתנגדות פיזית, לירי או אפילו לגרוע מכך. בסוף הוא זה שהביא את זה על עצמו".
להתאים את המכונית לכפר
את סנ"צ ד' אנחנו פוגשים בבסיס "יהודאי" של משמר הגבול. לפני כשנה וחצי הוא קיבל את הפיקוד על יחידת המסתערבים של מג"ב ירושלים, וזהו הריאיון הראשון שלו מאז כניסתו לתפקיד.
היחידה, שלפני שבועות אחדים חגגה 25 שנה להיווסדה, כפופה מבצעית למחוז ירושלים במשטרת ישראל. "ירושלים היא ללא ספק המרחב הכי מורכב שיש, מכל הבחינות", מאבחן ד'. "הכול מאוד רגיש, הכול מאוד נפיץ. פתאום משהו קטן מבעיר את השטח מאפס למאה. מגנומטרים – השטח בוער. טראמפ מכריז – השטח בוער. זה לא מבאס אותי, בשביל זה אני כאן. בגלל המורכבות הזו, מחוז ירושלים הוא היחיד שיש לו יחידה מיוחדת כמונו שעומדת לרשותו".
הצורך ביחידה מעין זו הורגש בשלבים המתקדמים של האינתיפאדה הראשונה. העבודה שהוטלה על לוחמי מג"ב בבירה וסביבתה הייתה סיזיפית וקשה. מפקד מג"ב ירושלים דאז, אליק רון, הגיע למסקנה שחסרה לו זרוע ביצועית מיוחדת, בעלת יכולות מעבר לאלה של יחידות מג"ב הרגילות. לשם כך הוא הקים את "סיירת מג"ב 2", שבשנתיים הראשונות עסקה באימונים בלבד וקיומה נשמר בסודיות.
החשיפה הבלתי מתוכננת אירעה ב־10 באוקטובר 94', לאחר ששני שוטרים פלסטינים פתחו באש אל עבר מבלים במדרחוב נחלת־שבעה בירושלים, רצחו שניים ופצעו 16. לוחמי היחידה שהיו בסביבה, הגיעו למקום וחיסלו את המחבלים. בעקבות התגובה המהירה והנועזת הוענק עיטור המופת של משטרת ישראל לדוד בוזגלו, אחד מאנשי היחידה. "אז הבינו שמדובר בכוח איכותי, שהגיע הזמן להוציא את היכולות שלו לפועל", מספר ד'. "ככה למעשה נולדה יחידת המסתערבים של מג"ב ירושלים".
מלבד ימ"ס ירושלים, יש למג"ב יחידות מסתערבים גם באיו"ש ובדרום. הגיבוש, שמתקיים בבסיס בית־חורון, נמשך שלושה ימים ובמהלכו נבדקים פרמטרים שונים כמו כושר גופני, מוטיבציה, קואורדינציה, קליעה ועוד. מועמד שעבר בהצלחה את הגיבוש משובץ לקורס ימ"ס שנמשך שלושה חודשים.
המילה "מסתערב" מגיעה מהמונח הערבי "אסתערב", שמתאר מצב שבו אנשים שאינם ערבים נטמעים בסביבה ערבית ומאמצים את מנהגיה לכל דבר. לוחמי הימ"ס אכן לומדים במהלך הכשרתם להכיר היטב את הטופוגרפיה של אזור הפעילות, את אורחותיו של כל כפר, את חיתוך הדיבור, את החמולות ואת יחסי הכוחות ביניהן. כשהם יוצאים לפעולה, נטמעים הלוחמים בתוך האוכלוסייה העוינת לצורך איסוף מודיעין, ביצוע מעצרים, טיפול בהפרות סדר ואפילו חיסולים.
"היקף הפעולה של היחידה כיום הוא חסר תקדים", מגלה סנ"צ ד'. "במהלך שנת 2016 פעלנו נגד כ־780 מטרות, וכרגע יש לנו בכל יום בין פעילות אחת לשתיים. מדובר גם במבצעים שנועדו למנוע פעילות חבלנית עוינת, וגם ב'סדר דין ציבורי' – טיפול בהפרות סדר המוניות שכוללות השלכת אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים. מעבר לכל זה אנחנו פועלים גם נגד פשיעה חמורה בקרב ערביי העיר, כמו סחר בסמים ובאמצעי לחימה. יש לנו מגוון יכולות מבצעיות ומודיעיניות שאני לא יכול להרחיב עליהן את הדיבור, ואנחנו מעמידים אותן לא רק לרשות המשטרה אלא גם לרשות השב"כ וצה"ל".
כיצד בונים מבצע הסתערבות?
"בעיקר על בסיס המון שנים של ניסיון. הלוחמים מכירים את השטח כאילו נולדו בו. כל מסתערב מכיר את כל הכפרים באזור ירושלים ברמת החנויות והסמטאות, יודע את השם של כל צומת וכל כיכר. אם אתה צריך המלצה לבית קפה במזרח העיר, גם את זה הוא ייתן לך. כלוחם מסתערב אתה חייב לדעת איך להתנהג, איך להתלבש, להכיר שמות למקרה ששואלים אותך פתאום. אתה נטע זר בשטח, ואסור שתיראה ככזה.
"ההכנה לפעולה הספציפית מתחילה בדרך כלל כאשר אנחנו מקבלים מידע מודיעיני על מטרה מסוימת ועל משימה שיש לבצע. אנחנו בונים את המבצע ומתאימים את התחפושת לפי תא השטח שאליו אנחנו נשלחים; לכל כפר בגזרה יש קוד לבוש ואופנה משלו. גם את הרכבים אנחנו מתאימים לרמת החיים של אותו כפר".
יש לכם ממש חדר תלבושות?
"לכל אחד מהלוחמים יש תלבושות משלו שהוא משתמש בהן כדי להתחפש. הם מתורגלים לעשות זאת במהירות רבה מאוד. מהלוחמים שלנו נדרשות תכונות ייחודיות כמו למשל כישורי משחק, ביטחון עצמי וכריזמה. אתה חייב להיות הכי משכנע שאפשר. צריך כמובן לדעת את השפה הערבית, כיצד להתפלל, הכול. רמת הידע היא של סוכן שמחדירים לעומק מדינת אויב. ברמה הזאת אנחנו מתייחסים למבצעים שלנו".
כאוס בשליטה
מבצעי היחידה נעשים בשיתוף עם גורמים נוספים במג"ב ירושלים ועם לוחמים של המשטרה. "הם המעטפת שלנו, אנחנו לא יכולים לפעול בלעדיהם", אומר ד'. "כל מבצע הוא מורכב מאוד, כי אם שוטר רואה מולו מתפרע, כשמדובר בעצם בלוחם שלנו – הוא חייב לדעת זאת כדי לא לפגוע בו. זה דורש המון תיאומים ונוהל קרב קפדני".
מה הכי חשוב בפעולת מסתערבים?
"אחרי יכולת ההיטמעות – גורם ההפתעה. אתה צריך להיות הראשון שפועל. להיות זה שיוצר כאוס בזירה, מנצל את הבלבול ומבצע את המשימה. לאחר מכן חשובה הזריזות. אם עושים לך 'פאודה', כלומר חושפים אותך ומעוררים סביבך מהומה, אתה חייב לזהות זאת מיד ולפעול מיד. כל דקה היא משמעותית. המשימה שלנו היא גם לשוב בשלום, וכבר קרה לנו לא מעט פעמים שלוחמים נדקרו או שנזרק עליהם בקבוק תבערה והם ספגו כוויות.
"הרגע הכי קריטי במבצע הסתערבות הוא זה שבו אנחנו מורידים את השלטר. אצלנו זה מכונה 'פעל'. המסתערבים, ששיחקו עד לאותו רגע כחלק מהאירוע, הופכים בבת אחת ללוחמים ומבצעים מעצר. הרגע הזה מתחיל בסימן מוסכם – בדרך כלל איזה אפקט שיוצר בהלה בשטח, אני לא יכול לפרט מה בדיוק. המפקד בשטח הוא שמחליט מתי להורות על 'פעל'. עד הרגע הזה הוא משתתף בהפגנה אחד לאחד, עושה כל מה שכולם עושים. אם בשטח של הפרות סדר יש כמה חוליות שפועלות במקביל, יהיה אות הפעלה שמתואם עם כולן. מטרת האות היא ליצור כאוס, להפחיד את המתקהלים ולסמן ללוחמים להתחיל לעבוד. השלב הבא הוא התקיפה או המעצר, שלמעשה מעצימים את האפקט".
לקראת ה"פעל" מחלקים ללוחמים מטרות באמצעות מכשירי הקשר, וכל מסתערב מתביית על היעד שלו. "המטרות האלה יהיו הגורמים העוינים ביותר בתוך הפרת הסדר. ב'פעל' מסתערים מספר לוחמים על כל מטרה ומנטרלים אותה באמצעות הגוף בלבד, בלי שום כלי נשק קר או חם. ראית את הלוחמים שלנו? הם בכושר שיא, מאוד בריאים וחזקים, ואנחנו מעבירים להם אימוני קרב מגע ברמה גבוהה פעמיים בשבוע. קרב מגע הוא כלי הנשק הכי פעיל של היחידה. ההוראה היא קודם כול לטפל במטרה באמצעות הידע הזה שרכשת; הנשק מיועד רק למקרי קיצון של סכנת חיים. הדרישה המקצועית היא לבצע מעצר בעזרת הידיים ולכן הרגע הזה מוביל להרבה פציעות, כי יש כמובן מטרות שנלחמות חזרה. אבל קשה לאתגר את הלוחמים שלנו במובן הזה, וברוב המקרים ידם על העליונה".
ביחידה פועלים גם לוחמים בני 45. הם מצליחים לעמוד בדרישות המבצעיות?
"הם מהווים יתרון ענק. גם מבחינת היטמעות בשטח, כי פחות חושדים באדם שאינו צעיר, אבל בעיקר בשל האיפוק, הבגרות והמקצועיות שהגיל מביא איתו. הלוחמים הוותיקים הם האורים והתומים של המבצע. הם דמויות מיתולוגיות שכל הצעירים נושאים אליהן עיניים. הם גם אלה שמובילים את הכוח אל המבצע. ברור שהם סופגים יותר פציעות, כי הגוף כבר לא אותו הדבר, אבל רמת הכושר שלהם היא כמעט כמו של ילדים בני עשרים".
כשאני שואל על מבצע שהוא גאה בו במיוחד, ד' חוזר ל־22 בספטמבר 2016. בשעת ערב הוא כבר עשה את דרכו הביתה, כשלפתע התקשר אליו קצין המבצעים של היחידה ובישר לו כי השב"כ זקוק למסתערבים לצורך פעולה מיידית. "הודיעו לנו ששני פעילי טרור נמצאים במחנה הפליטים שועפאט, וחייבים לעצור אותם עכשיו, מאחר שהם רוצים להוציא פיגוע אסטרטגי, לא פחות. עוד מוסרים לנו שהשניים חמושים ברובה אם־16. אני עושה מיד פרסה, ומורה לקצין המבצעים להקפיץ כמעט את כל היחידה. אלה הרי מחבלים עם כוונה לבצע פיגוע, מה שאומר שיש אפשרות ריאלית שהם יפתחו באש ברגע שנבצע מעצר.
"הכוחות יוצאים לשטח, כשאין עדיין מידע מדויק היכן המחבלים; הם נצפו באזור מסוים במחנה הפליטים, ועכשיו לך תחפש אותם. אנחנו מכנים זאת 'להציף' – צריך להעלות את היעד אל פני המים, כלומר לאתר אותו ולזהות בוודאות גבוהה שזה אכן הוא. יש אזורים שבהם קשה יחסית להסתערב, כי כולם מכירים את כולם וצריך לפעול מהר לפני שיתחילו שאלות. הצוותים מצליחים להגיע לאזור שבו ככל הנראה נמצאים המחבלים, ומתחילים לחפש. הכול נעשה במסווה של תושבי המקום, ולכן זה חייב להיות חיפוש זריז אך מאוד מאופק, בלי להתבלט בשטח. בינתיים אנחנו יושבים בחדר הפיקוד עם אנשי השב"כ, מחכים במתח. כעבור זמן הצוותים מודיעים שיש זיהוי. בשב"כ מוודאים ואכן מתברר שהאנשים שלנו מצאו את המחבלים".
שני המבוקשים זוהו כשישבו להם בנחת בבית קפה. "לא היה להם מושג שבזמן שהם לוגמים קפה, אנחנו כבר מקיפים אותם ונכנסים לאט־לאט למקום בלי שהם ירגישו. זה רגע מאוד מותח. בדרך כלל אנחנו מבצעים את המעצרים בלילה, בבתי המחבלים, וכאן מדובר בבית קפה הומה אדם. כל דבר קטן יכול לעורר חשד ותתחיל פאודה. מצד אחד אתה אמור לשחק אדם רגיל שבא לשתות קפה, ומצד שני להיות ברמת כוננות של שנייה לפני זינוק.
"הלוחמים מקבלים מאיתנו 'פעל'. ממש ברגע שהם קופצים, אחד המחבלים מזהה אותם ומצליח לחמוק החוצה. המצב הוא שיש לנו מחבל ביד, שזה טוב, אבל גם מחבל חמוש במנוסה, שזה רע. האדרנלין עולה לשמיים. ברור לנו שלא מסיימים את המשימה עד שמביאים אותו. מרגע זה מתחיל מרדף בתוך מחנה הפליטים. האתגר עכשיו גדול עוד יותר, כי הצוות כבר חשוף, הסיר את המסווה. ובכל זאת אנחנו מחליטים להמשיך; החשש הגדול הוא שהמחבל, שכבר מבין שהוא נחשף, ייתן הוראה להוציא את הפעילות החבלנית שתכנן. עוד בעיה הייתה שבשלב הזה לא ממש הבנו לאן הוא ברח.
"בכל מבצע אנחנו מפעילים גם חוליית תצפית. במקרה הזה הם זיהו את הכיוון של המחבל ושאר הכוחות הוכוונו לשם. הצוותים המשיכו במרדף עד שהמחבל נכנס למבנה מגורים והתבצר בתוכו. "שוב המשימה מסתבכת", ממשיך ד'. "בדרך כלל במצב כזה אנחנו מקיפים את הבית וקוראים לו לצאת. המידע המודיעיני על המחבל הספציפי הזה אמר שהוא יעדיף לא להשתמש בנשק, אבל אני כבר תפסתי הרבה רבי־מחבלים שהיה מודיעין כזה לגביהם, ובזמן אמת הם פתחו עלינו באש. הכול פתוח, הכול יכול לקרות.
"הייתה התלבטות אם להיכנס או לא. זה מצב שבו הכול תלוי בשאלה מי לוחץ ראשון על ההדק. כמובן היתרון שלנו הוא שאנחנו ממוגנים, יש לנו כלבים ואמצעים טכנולוגיים, ועדיין רמת הסיכון גבוהה. אני נותן את ההוראה להיכנס. הצוותים פורצים פנימה, מגלים אותו ללא הנשק, עוצרים אותו ויוצאים מהמחנה. אני נושם לרווחה. יש תחושה של סיפוק, של עמידה ביעדים, למרות שבהתחלה הוא הצליח לברוח. כעבור זמן אנחנו מקבלים את התוצרים של חקירת המחבלים. מתברר שמדובר באנשי דאעש שכבר החזיקו תכנון פרטני ומתקדם מאוד לחטיפת חייל לצורך מיקוח. זה רגע שבו הבנתי שעשינו משהו גדול, שמנענו אירוע חמור מאוד ופגיעה אסטרטגית במדינת ישראל".
לא רוצים להשפיל
סנ"צ ד' הוא בן 44, נשוי. ירושלמי במקור ובהווה, בוגר הישיבה התיכונית "נתיב מאיר". הרזומה הביטחוני העשיר שלו מתחיל בארבע שנות שירות בדובדבן, ואחריהן 14 שנים בימ"מ, יחידת העילית של משמר הגבול. בהמשך קיבל את הפיקוד על "מצדה", יחידה של שירות בתי הסוהר המתמחה בהשתלטות וחילוץ בני ערובה, ומילא את התפקיד במשך שנתיים וחצי.
הוא נראה כפי שניתן לצפות מלוחם ותיק ביחידות מיוחדות. עב זרועות וכתפיים, בעל שרירים מפותחים שמעידים על שעות רבות של אימונים בחדר הכושר. לא מהאנשים שהיית רוצה שישלפו אותך מהמיטה באישון לילה ויגררו אותך למעצר. יחד עם זאת, מדובר באדם בעל חוש הומור ואופי חביב למדי.
"בפסיפס האנושי של היחידה יש משהו מאוד מיוחד", הוא מספר. "בקרב הלוחמים קיים ייצוג לכל אחת מהדתות. ולמרות השוני וההבדלים, לא נתקלנו מעולם בחיכוכים שקשורים לרקעים השונים. מבחינתנו היהודים יש לירושלים משמעות מיוחדת, אבל גיליתי שלכולם יש מוטיבציה גבוהה כשזה מגיע לעיר. אתה רואה לוחמים במקומות אחרים ולוחמים בירושלים – קצת קשה להסביר, אבל כאן יש משהו שונה, מרומם, מתח של שליחות עליונה. אני יודע שזה נשמע קלישאתי, אבל יש פה תחושה של לב פועם. מעצר בדרום או בצפון זה חשוב, אבל בירושלים יש לו ערך מוסף".
הוא נזכר באחד המבצעים של היחידה, סיכול פיגוע נגד בתי היהודים בשכונת סילואן. "יש שם כמה מוקדים שעוברים דברים לא קלים בכלל. נזרקים עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, ובאמת לא פשוט לחיות שם. במקרה שעליו אני מדבר הייתה חוליה רצינית מאוד שעמדה לבצע פיגוע ירי קשה. התכנון שלהם היה לשרוף רכב, וברגע שהתושבים והמאבטחים יצאו – לבצע עליהם ירי. אנחנו יחד עם השב"כ עצרנו אותם".
בתי היהודים בסילואן מזמנים לכם מן הסתם אתגרים רבים. קורה שאתם שואלים את עצמכם מדוע הם בכלל נמצאים שם?
"לי אין שאלה כזו, וגם אם הייתה, בסוף אני מגיע ליום עבודה ומקבל משימה בסילואן או בא־טור. מבחינתי זו עובדה מוגמרת, ואני לא נכנס לשאלות גדולות. אגב, אם תינתן לי משימה לעצור יהודי שרוצה לבצע פיגוע נגד ערבים – לא תהיה לי שום בעיה לעצור אותו, תוך שימוש באותם אמצעים מקצועיים".
כשמתפרצים באישון ליל לבית של משפחה, זה לא עושה משהו בלב?
"לא, כי אנחנו מקפידים לעמוד בכל אמות המוסר וטוהר הנשק. זה בדי־אן־איי שלנו. קרה שנכנסנו לבית וראינו אישה לא לבושה, אז הורדנו את המבט, לא הסתכלנו עד שהיא התכסתה. לא רצינו להשפיל. כשנתקלנו בילד מבוהל, נתנו לו לשתות. באחד המבצעים היה לוחם שאפילו הרים ילד והתחיל לשחק איתו. אנחנו עובדים בצורה כירורגית, וגם זה קשור למוסר.
"לפעמים אתה מבצע מעצר בבית, והמשפחה כולה מתחילה לעשות 'פאודה'. היו משפחות שממש הכו לוחמים וניסו לחטוף כלי נשק, ואנחנו הגבנו בהתאם. אגב, זו תופעה ייחודית לירושלים. באיו"ש זה מאוד נדיר שמשפחה תוקפת, כמעט שלא קורה".
איך אתה מסביר את זה?
"ערביי ירושלים הם ישראלים, ולכן יש להם יותר ביטחון עצמי, הם יודעים את החוק, הם יודעים מה אסור לנו לעשות ומה מותר. אנחנו נמצאים במורכבות גדולה, כי כחלק מהמשטרה אנחנו רוצים מאוד לעזור לתושבי שכונות מזרח ירושלים, כמו לכל תושב אחר. אז מצד אחד אנחנו באים לקראתם, המשטרה היא כתובת גם בשבילם, ואני מאוד מזדהה עם המגמה הזו. מצד שני, מי שרוצה לפעול נגדנו, אנחנו נמנע זאת ממנו. מי שבוחר בדרך הטרור או הפרות הסדר, אנחנו נהיה שם לטפל בו".
לאילו תובנות הגעת לגבי האוכלוסייה במזרח העיר?
"שאנחנו צריכים להיות חזקים. מעבר לזה אני לא אישיות פוליטית, ולכן לא רלוונטי מה אני חושב".
כבר 25 שנה אתם עומדים בחוד החנית של הסכסוך במקום הזה. אין אלמנטים של תסכול ושחיקה בעבודה הבלתי נגמרת?
"אנחנו מאוד מודעים לכך, ולכן יש תחלופה בין צוותים וגיוון בעבודה. מאז שנכנסתי לתפקיד אני מקפיד להוציא יותר מבצעי איכות – מעצרים מורכבים שדורשים ממך הרבה השקעה ותחבולות. אם ראית עכשיו בסדרה פאודה את ההסתוות בבית קפה ערבי כדי לבצע מעצר – הכוונה שלי היא לפעולות מעין אלה".
אתה מרגיש שאתה משלם מחיר אישי על השירות ביחידה?
"אין שום ספק. בנושא הזוגי למשל, צריך לברור את בת הזוג בפינצטה, כי לא כל אחת מתאימה למקום כזה. בכלל לא קל להיות אשתו של לוחם. אנחנו עושים לילות כימים, לא כביטוי אלא באמת. עובדים בעיקר בימי שישי וסופי שבוע, וגם הרבה בחגים. יש לוחמים שלא מנהלים בכלל חיי שגרה. יש צוות עם יכולות מיוחדות שלפעמים אני צריך אותם לשבוע שלם, ללא התרעה מוקדמת. יש לנו המון אנשי קבע ואנחנו מנסים לאפשר להם חיי שגרה, אבל זה לא תמיד אפשרי. אני מקפיד עד כמה שאפשר שהלוחמים יהיו גם בבית, שהשירות לא יפגע ביחסים עם בנות הזוג. לפני שבועיים, באירוע לציון 25 שנה ליחידה, הבנתי שאנחנו משפחה תומכת. שיש איתנו נשים מיוחדות, נשים שהן עצמן לוחמות".
אפשר בכלל לנהל כך חיי משפחה?
"אפשר, אבל צריך להתרגל לזה שאין שגרה. אני אישית לא ממש יוצא לחופשות בחו"ל ואפילו לא למלונות בארץ".
כמו בר כוכבא
בשלב הזה אני מבקש להראות לסנ"צ ד' סצנה שבחרתי מהסדרה פאודה. היחידה שבמרכז הסדרה עברה זה עתה אירוע קשה, אך עליה להמשיך בשגרת הפעילות. רונה־לי שמעון, המגלמת מסתערבת, יושבת על הרצפה לצד בועז קונפורטי, ושואלת אותו בבכי כיצד הוא מצליח להתמודד. "ראית פעם כלב תקיפה מקבל פקודה לתקוף?", הוא משיב לה בשאלה. "הוא רץ ישר, לא מעניין אותו כלום, הוא לא חושב על כלום. הוא קופץ בשביל להרוג. יורידו לו את הראש בדרך – אין לו בעיה עם זה. אז אנחנו כמו הכלבים האלה. ככה אימנו אותנו. נתנו לנו מכות כל ערב לחסן אותנו, כמו לכלבים. כדי שברגע שנשמע 'פעל' בקשר, אנחנו נקפוץ".
בוא נדבר על הדימוי של כלבי תקיפה.
"זה לא משהו שהמציאו בסדרה", אומר ד'. "הדימוי הזה רץ בכל יחידות הלוחמה בטרור. אתה נמצא בעין הסערה, יודע שבעוד שנייה אלף אנשים עלולים לעלות עליך – אבל בקורס טרור מלמדים אותך שכאשר אתה במשימה, אתה לא רואה בעיניים. אתה צריך להיות עם אנושיות ושיקול דעת, אבל כלב תקיפה. לא כואב לך כלום ואתה לא מרגיש כלום. כלב תקיפה, לא משנה מה תעשה לו – תרביץ לו, תשפריץ עליו, תשרוף אותו, תערוף לו את הראש – הוא ירוץ קדימה. וכך גם אנחנו. הפחד מאי־הצלחה במשימה גדול יותר מהפחד להיפגע. אני כלוחם מעדיף להיפגע ורק שלא יהיה מצב שמחבל יברח לי".
אנשים נורמטיבים לא רואים עצמם ככלבי תקיפה. יכול להיות שהשירות לא מאפשר לך להיות אדם נורמטיבי?
"אני אדם נורמטיבי, כן, אבל מזן אחר. זן של לוחמים. גם לא כל אחד יכול לפתח את מערכות 'מעיל רוח' או 'כיפת ברזל', אלא רק זן מסוים של אנשים. היינו בגלות אלפי שנים, וכשהגענו לארץ התעורר בנו משהו, דם שהיה חבוי בנו מימי בר כוכבא. אנחנו לוחמי בר כוכבא החדשים. פעם המחשבה הייתה שנישאר בגלות עד שיבוא משיח. היום יש הבנה אחרת, שצריך כלבי תקיפה".
ואפשר יחד עם זה להיות אבא שמקשיב לילד, שמחנך? להיות בן זוג חם ואוהב?
"תראה, גם הרמב"ם אומר שלוחם שיוצא לקרב צריך להיות ממוקד במשימה שלו. הוא חייב להתנתק מאשתו ומהילדים, אסור לו לחשוב עליהם, אחרת הוא יחליש את עצמו – וברגע שהוא מחליש את עצמו, הוא פוגע באחרים. הירא ורך הלבב הופך לחוליה החלשה שמסכנת את המבצע כולו. אני מאוד מזדהה עם זה. באותה שנייה של המבצע – כשיורים עליך, כשאתה עוצר בנאדם, כשאתה נמצא בסכנה – אתה חייב לעשות את המשימה בצורה הכי טובה בעולם. באותו רגע אתה כלב תקיפה. אתה נעול, דרוך וחותר למגע, וברגע שמסתיים האקט של הירי או המכות, אתה יכול לחזור ולהיות אדם עדין ורגיש".
אפשר לעשות את הסוויץ' הזה? להשאיר את הלוחם שבך ואת כלב התקיפה שבך בבסיס או בשטח, ולא לקחת אותם הביתה?
"נכון שזה לא בא בטבעיות, אבל זה אפשרי. גם כאן מדובר בעניין של תרגול. יש הרבה שאומרים לי שאיבדתי לאורך השנים את הרגשות והפכתי להיות קשוח. אני לא חושב שזה נכון. אני זוכר את עצמי כלוחם צעיר, ורואה את עצמי היום. הסוויץ' הוא חלק מהיכולות שלך. בהתחלה זה קשה, ולכן חשוב שיהיה לצידך לוחם ותיק, שישמש מעין מנטור גם בנקודות האלה, ויחזק אותך מנטלית. מפעילות לפעילות הסוויץ' הזה משתדרג. בהתחלה אתה עושה אותו במודע, עוצר רגע ביציאה מהבסיס. עם הזמן זה כבר בא באופן טבעי. אם זה נורמטיבי? ללא 'האנשים הלא נורמטיבים', כפי שאתה אומר, לא הייתה מדינה. אנחנו חוגגים שבעים שנות עצמאות בזכות אותם אנשים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
