באחד הבקרים עזב האב ארנסט שמיץ את חדרו שבאכסניית פאולוס הקדוש בירושלים, ויצא לשוח. הוא היה כבר בן 64 כשהוזעק לארץ כדי למלא את מקומו של כומר אהוב, שנדרס על ידי קרון חשמלית. שמיץ נכנס במלוא ההתלהבות לנעליו הגדולות של מנהל מוסדות האגודה הגרמנית של ארץ הקודש, התמקם באכסניה השוכנת מול שער שכם, אבל לא חדל לרגע לעסוק במה שאהבה נפשו. תושבי האזור הורגלו לחזות בו, עטור זקן אפור וגלימה שחורה, משוטט בעיר הקודש ובוואדיות ומתעד רשמים וממצאים מעולם הטבע והפולקלור. פעמים טייל לבד, ופעמים בלוויית פרחי הכהונה מהסמינר שהקים, מעין אבטיפוס קדום לבתי ספר שדה של היום. "החניכים של הסמינר מונהגים על ידי טיולים מתמידים וקבועים בסביבה הקרובה והרחוקה יותר, במטרה לשים לב לכל דבר בשטח", כתב שמיץ בכתב־העת הגרמני־קתולי "הארץ הקדושה". איסוף חומר מדעי, המשיך שם, "יוכל להעמיק את ידע עבודת האל בטבע, ולמען התפתחות מדעי הטבע בכלל".
כבר בשנתיים הראשונות לבואו ארצה אסף האב שמיץ ארבעים מיני נמלים, שעשרה מהם היו חדשים למדע. גם בשלושת העשורים הקודמים, שאותם בילה בארכיפלג מדיירה שבאוקיינוס האטלנטי, הקדיש שמיץ חלק גדול מזמנו הדל לעולם החי השוקק. כך באו לעולם עשרות מאמרים, מינים חדשים למדע ומוזיאון טבע אחד שמשך את פוקדי שרשרת האיים.
נחזור לאותו בוקר ירושלמי של חמישה באפריל 1909. אחרי שיצא את האכסניה, הילך שמיץ לכיוון דרום־מערב, לעבר בריכת ממילא. הפיתוח העירוני המואץ ובית הקברות הסמוך לא מאפשרים היום למבקר במקום ליהנות מעולם החי שנגלה לאב שמיץ אי שם בתחילת המאה הקודמת, כשהבריכה עוד שימשה גן עדן לקרפדות ותחנת עצירה מועדפת לעופות נודדים. מבעד למשקפיו העגולים התמוגג הכומר לראות בבוקר האביבי את אלפי החסידות שנחתו ליד מאגר המים. פתאום הבחין בטבעת כסופה על רגלה הימנית של אחת מהן: מבט מקרוב גילה לו חריטה של המספר 293, ושתי אותיות – HU, המסמלות את ארץ המוצא של הטבעת, הונגריה. שמיץ, שלא ידע את נפשו מהתרגשות, עשה כל מה שזואולוג בן זמנו היה עושה: הרג את החסידה ללא רחם.
במכתב ששלח למְטַבֵּע ההונגרי עדכן האב: "מאוד משמח אותי לבשר לכם שהחסידה הלבנה שלכם שמספרה 293 הייתה בין 2,000 חסידות נודדות שנמצאו כשירדו לבריכת ממילא. (…) הרגתי את החסידה הזו והבאתי אותה לפרפרטור שיכין אותה למוזיאון הזואולוגי הראשון בפלשתינה". החסידה נטולת המזל הצטרפה לאוסף העשיר שהקים שמיץ בדקדקנות – לא מעט הודות לקנה הרובה ולרשת ענפה של ציידים שסייעו בידו.
עד היום נחשב הכומר לאחת הדמויות המרכזיות בתיעוד עולם החי המקומי, ובכל זאת אישיותו הצבעונית נותרה עלומה גם עבור חובבי טבע ויודעי ח"ן. ספר חדש ומהודר שיצא לאחרונה, "האב ארנסט שמיץ – כוהן דת וזואולוג" (הוצאת כרטא, בשיתוף החברה להגנת הטבע וקרן דוכיפת) מנסה לתקן את העוול. במקביל מוצג האוסף שלו בבית האוספים הלאומי, במוזיאון הטבע שנחנך לא מכבר באוניברסיטת תל־אביב.
על טלטלותיו של האוסף שהקים שמיץ במרתף אכסניית פאולוס הקדוש עוד נתעכב; בינתיים נאמר שכדי להתמקם במושבם הנוכחי, נדרשו המוצגים לטיפול משקם ארוך. המשימה המפרכת הופקדה בידי המפחלץ המיומן איגור גברילוב. כשזו הושלמה הועבר האוסף לטיפול וניקוי לידי דניאל ברקוביץ', כיום דוקטורנט מבית הספר לזואולוגיה. "זו הייתה עבודה קשה מאוד", מספר ברקוביץ'. "הפריטים היו מלוכלכים ומוזנחים, והשיקום היה מורכב. אני עסקתי בניקוי הפוחלצים, וכך הגעתי אל חסידה שעמדה תקועה בפינה. היא הייתה במצב רע, שחורה מרוב לכלוך ולא מרשימה במיוחד. צריך להבין שבראש סדר העדיפויות של המשקמים נמצאים הפריטים שיש לגביהם מידע, והיא לא הייתה כזו. רק כשהסתכלתי מקרוב ראיתי שיש לה טבעת על הרגל, וזה הדליק אותי. החלטתי לצאת למסע בעקבות החסידה הזו. טבעת על הרגל יכולה לתת לי את כל המידע שאני צריך – מי טיבע אותה ומה ההיסטוריה שלה.
"כשהתחלתי לנקות ממנה את הטינופת, שמתי לב לאותיות HU. פניתי למרכז הטיבוע ההונגרי לברר על החסידה הזו. לקח להם חודש, אבל אז הם חזרו אליי בהתלהבות גדולה ובישרו לי שזה היה אחד הטיבועים הראשונים של חסידות בהונגריה, והוא נעשה באזור שנמצא היום בשטח רומניה. הם נתנו לי גם את שם המטבע: חוקר בשם שנק ג'קאב, אחד החלוצים בתחום.
"שלחתי את תמונת החסידה לנכדה של ג'קאב, שבעצמה חוקרת ציפורים, וגם היא התרגשה מאוד. היא לא ידעה שנשאר משהו מהטיבועים של סבה. בעזרת המידע החדש הגעתי למאמר שכתב ג'קאב, וממנו למדתי שהוא עקב אחרי 11 חסידות. החסידה שלנו הייתה הכי 'מזרחית' ביניהן. שמיץ עשה משהו גדול, שמראה את הכוח של טיבועים ופוחלצים: לולא החסידה הזאת, לא היינו יודעים שכבר אז טיבעו חסידות".
המאמר של ג'קאב, שנכתב בשפה הגרמנית, מפרט את גילה של החסידה, מינה, והמסלול בן 2,075 הקילומטרים שגמאה במהלך שמונה חודשים ו־28 יום, עד שתרמה את גופתה למדע. הוא גם מזכיר את שמיץ כ"אורניתולוג מוכר", ומצטט את מכתבו הנלהב של הכומר. "בעקבות הגילוי הזה, איגור ואני עבדנו עליה קשה כדי להביא אותה לתצוגה", ממשיך ברקוביץ'. "לולא היא, לא היה ידוע שחסידות נודדות מאירופה לאפריקה ועוברות בישראל. תיעוד חסידה מטובעת בארץ היה אז נדיר ביותר, אנשים ראו חסידות בשמיים ומבחינתם הן הגיעו מהחלל".
המלחמה נגמרה, הטבח התחיל
קצת מוזר למצוא בשלל מאמריו של שמיץ, לצד התפעלות אין קץ מעושר הטבע ובקיאות עילאית בהתנהגות בעלי החיים, גם משפטים רבים כמו "לקחתי את הרובה ויריתי בנקבת הצבוע", או פירוט של "כמה הנאות שמציעה הכנרת לצייד". "רחמיו של איש שאינו צייד נכמרים אמנם על מותן של חיות אהובות, יפות וקלות רגליים אלה, אך המחשבה על צלי עסיסי עשויה להקשות גם לב רך", כתב שמיץ במאמר שכותרתו "ברכת ציידים בכנרת".
במוזיאון שיצר הכומר ניצבו מאות פריטים, ביניהם הראם האחרון שניצוד באזור, אייל הכרמל האחרון שהתהלך כאן, ועוד בעלי חיים רבים אחרים שעתידים להיכחד במהלך המאה ה־20. מצד אחד הצליח הכומר לייצר ארכיון יחיד במינו לחקר החי הארצישראלי שהלך ונעלם; מצד שני יש הרואים בשמיץ ושכמותו את מי שתרמו רבות להכחדת מינים מהארץ הקדושה. כך למשל דורס לילה בשם קטופה, שהכומר כתב על "הברק הנפלא של עיניו", וצד ממנו עשרה פרטים. הקטופה נכחדה סופית בשנת 1975.
"בתחילת המאה הקודמת הזואולוגים היו צדים ללא הכר. כך הם היו מזהים את המינים – יורים בכל דבר שזז", מסביר פרופ' יוסי לשם, ממגלי האוסף של שמיץ ומי שערך את הספר על אודותיו, יחד עם פרופ' חיים גורן וחנה עמית. "ישראל אהרוני, הזואולוג העברי הראשון, מספר איך הוא עלה לחרמון לחפש את הדוב האחרון, והלב שלו רתח כמו לבת אש מהידיעה שהוא או־טו־טו מצליח לצוד אותו. אהרוני, אחד האנשים הכי חשובים בחקר מדעי החי, גם השמיד את אוכלוסיית המגלנים המצויצים בימת אנטיוכיה שבטורקיה, ומכר אותם לאוספים בכל אירופה. בעיית ההכחדה החמירה במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה: הטורקים השאירו פה אלפי כלי נשק, וכך לכל ערבי ובדווי היה רובה, והם היו צדים ויורים בלי הפסקה. גם לפני כן פגעו בחיות הבר, אבל לא בצורה כזאת. מלחמת העולם הראשונה הייתה בפירוש מכה אנושה לעולם החי של ארץ ישראל".
הבדווים והפלאחים הערבים נענו בשמחה להצעתו של הכומר הנמרץ, שהבטיח לשלם בעין יפה תמורת חיות נדירות. הם פקדו את האכסניה השכם וערב, מציעים את מרכולתם בדמות פגרי חיות ועופות. ברשימות המסודרות שלו תיאר האב מה הובא אליו כל יום. מדי פעם הזכיר בכתביו את הצייד אלפרד רוף – גיסו של ריכרד גרוסמן, מייסדו ומנהלו של "מלון טבריה". באחד המאמרים מתאר שמיץ בהירואיות את סיפור הציד: "עוד לא צעד בן ארצנו (אלפרד רוף, יליד גרמניה – י"א) כמה צעדים, והנה התרומם הדוב והחל מתרחק. עוד ירייה והדוב נפגע ונפל שוב". שמיץ מספר שרצה לרכוש את פרוותו של הדוב הזה עבור המוזיאון שלו, אבל "הצייד המאושר כלל לא העמיד אותו למכירה". בן ארצנו רוף, שנקרא לסייע בניהול המלון אחרי התאבדותו של גרוסמן, העדיף להשתמש בפרווה לצורך קישוט חדר האוכל של המקום.
"תביני, מתלה המעילים במלון היה עשוי מאיילי כרמל שצדו בגליל", אומר לשם. "זה מטורף לגמרי. כל הסיפור של הגנת החי לא היה במודעות. חיים גורן מצא תמונה שבה נראה רוף יושב על פרוות הדוב, וברקע אבני הבזלת של המלון. זה הדוב שלנו".
באפריל 1912 כתב האב שמיץ בצער כי "גם אם הדובה שניצודה איננה בדיוק האחרונה מסוגה בגבול הצפוני של ארץ ישראל, יש בכל זאת מקום לחשוש שמין זה עלול להיכחד לגמרי בזמן קצר". נבואתו זו התקיימה. מאז תום מלחמת העולם הראשונה כלו הדובים מהארץ ומסביבותיה.
רק לא להאפיל על הדת
"אני לא עיתונאי, אני חוקר מזוכיסט: כשאני יורד לפרטים, אני לא מוכן להרפות. חברים שלי תמיד אומרים שאחרי שאני חקרתי משהו, אין מה להיכנס לזה יותר כי השטח נוקה לגמרי", צוחק פרופ' גורן כשאני שואלת אותו איך מרכיבים ביוגרפיה לאדם שנשכח. גורן, גיאוגרף היסטורי מהמכללה האקדמית תל־חי, הוא למעשה החוקר היחיד בנושא פעילותם של הגרמנים הקתולים בארץ. "כשמדברים על הגרמנים שהיו כאן, ישר אנשים חושבים על הטמפלרים. לא רבים מודעים לכך שעד מלחמת העולם הראשונה, וגם קצת אחריה, הגרמנים היו הגורם האירופי־הנוצרי החשוב ביותר שפעל בארץ, הרבה יותר מכל האחרים. יש כמה משוגעים לדבר שעדיין חוקרים את הנושא הזה בצורה יסודית, אחד מהם מדבר איתך".
במהלך עבודת המאסטר שלו, בשנות השמונים, זכה גורן לשהות כמה שבועות במרתפי אכסניית פאולוס הקדוש. "אני איש של מסמכים, ובאכסניה הייתה ספרייה מדהימה ובה ארון שלם שמכיל את החומרים של שמיץ – הדברים שכתב, הספרים שבהם השתמש. בשלב מאוחר יותר מצאתי התכתבויות שלו עם המוזיאון בברלין, שאיתו שמיץ ניהל מערכת ענפה של קשרים מדעיים ומסחריים. נסעתי בעצמי לברלין, נכנסתי למוזיאון הטבע והתקבלתי בהוד והדר. הגישו לי חלוק לבן ולקחו אותי לראות את הארונות של כל הפוחלצים והחיות הלא־מפוחלצות ששמיץ שלח להם".
לא מפוחלצות?
"כן, משמרים רק את העור של הגולגולת והגב, תולים על קולב ושמים פתק. ראיתי שם למשל גולגולת של תת־מין של שפן סלע, שנאסף במנזר מר סבא בשנת 1911. תת־המין הזה קרוי על שמו של האב שמיץ".
גורן, איש ראש־פינה, התיישב גם בספריית האכסניה הגרמנית־קתולית בטבחה, והחל לעבור על כתב־העת "הארץ הקדושה" כרך אחר כרך, בחיפוש אחר אזכורים לאב הנמרץ. אחד הכמרים תרם בטובו את חדרו למטרה מחקרית זו. "אני לא מפחד מלשבת ימים ולילות ולקרוא חומר", אומר גורן. "יום אחד הגיע לשם כומר, התחלנו לדבר, והתברר שהוא קרוב של שמיץ – צאצא חמישי אם זכור לי נכון. והוא מספר לי שיש בידו חוברת על האב. הוא נתן לי אותה, וגם בה יש ביוגרפיה של שמיץ".
מהפאזל שהרכיב גורן מתבהרת התמונה. ארנסט שמיץ נולד ב־18 במאי של שנת 1845 בעיירה ריידט שבצפון־מערב גרמניה. הוא היה השישי בין שמונת ילדיה של משפחה קתולית, בעיירה שמרבית תושביה פרוטסטנטים. כבר אז נמשך אחר הציפורים, כמו גם אחר התפילה והטקסים הדתיים. חלומו היה להפוך לנזיר, וב־1864 הוא נמנה עם חמשת החניכים הראשונים במסדר הלזריסטי החדש שקם בעיר קלן. כעבור תשע שנים, בתקופת שלטונו של הקנצלר ביסמרק שראה בכנסייה הקתולית אויב מפלצתי המסכן את שלום הציבור, נאלץ שמיץ לצאת לגלות. ספינה הובילה אותו לליסבון, ומאוחר יותר הוצב באיי מדיירה, שם חי כשלושים שנה.
לצד העמקת שירותי הדת באיים וליווי חולי השחפת הרבים שפקדו אותם, נענה שמיץ לקריאת הבישוף לשמש כמורֶה למדעי הטבע. תלמידי הסמינר הפכו תחת שרביטו לאספנים נלהבים של מוצגים, ובעזרתם ארונות המוזיאון שלו במדיירה מלאו פרפרים, חיפושיות, עכבישים, נמלים ומה לא. לא ברור אם שמיץ התכוון מראש להקים מוסד כזה – הוא אף כתב מפורשות שאל לעיסוק בטבע להאפיל על לימודי הדת, חלילה – אבל הוא נרתם לפרויקט בכל כוחו. המוזיאון במדיירה הפך לשם דבר, וכך גם שמיץ עצמו, שאפילו נשלח לכנס צפרים בלונדון. חמש השפות שדיבר הועילו לו בטוויית קשרים עם אנשי כנסייה ומדענים מרחבי העולם. אלברט הראשון נסיך מונקו אף הזמין את הכומר בקיץ 1898 להצטרף אליו לשיט סביב מדיירה, ביאכטה שנבנתה במיוחד לצורך חקר מעמקי הים.
"צריך להבין, לשמיץ לא הייתה כל כוונה להגיע לארץ", מסביר גורן. "אף אחד גם לא שאל אותו אם מתאים לו לחיות כאן. מי שניהל אז את המוסדות הקתוליים־גרמניים בארץ הקודש היה וילהלם שמידט – איש מרשים מאוד, גבוה ובלונדיני עם עיניים כחולות, שהביא את הכנסייה ומוסדותיה בארץ הקודש לתנופה גדולה. בתקופה שאחרי מלחמת התרבות של ביסמרק, הגרמנים הקתולים הופכים להיות לאומיים מאוד, והביטוי של זה כאן בארץ הוא בנייה מואצת. יש כמה פרויקטים שהולכים ומתקדמים: כנסיית הדורמיציון והמנזר שם, הנחלה בטבחה, הנחלה שנרכשה בקובייבה ואכסניית פאולוס הקדוש. אלא שאז הכומר שמידט יוצא לביקור עבודה ולחופשת מולדת בגרמניה, שם הוא נפגש בין השאר עם הקיסר, שכבר הכיר אותו מביקורו בירושלים ב־1898. בזמן שהותו בגרמניה פוגע בו קרון חשמלית, ובסוף נובמבר הוא מת מסיבוכי הפציעה. עכשיו צריכים מנהל טוב שימשיך את פועלו, מישהו עם ניסיון, אבל כל מי שנמצא כאן אלה חבר'ה צעירים בשנות העשרים שלהם. אז אומרים לאב שמיץ 'תארוז ותיסע', וכך שמיץ מחליף את שמידט".
בתרמילו לקח איתו שמיץ 47 ציפורים מפוחלצות ואוסף של 157 סוגי עצים. הוא נסע לארץ הקודש, והמשיך בפועלו הזואולוגי גם כשכרע תחת נטל התפקיד הכנסייתי. הגעתו לארץ מקלה במובן מסוים על ההתחקות אחר עקבותיו: כאן הוא החל לתעד בכתב־העת של האגודה הקתולית את כל קורותיו, ואחרים תיעדו אירועים הקשורים בו. כך למשל עם בואו ארצה פורסם בכרך 52 של כתב־העת מאמר ובו תקציר ביוגרפי על אודות מחליפו של שמידט. בין השאר סופר שם על "מלחמת התרבות האומללה" שבעקבותיה עבר "הכומר האהוב ורב הפעלים לפורטוגל", ועל מחקריו ש"כה הוערכו עד שתגליות מיוחדות בזואולוגיה קרויות על שמו".
שמיץ עצמו מפגין כישרון של ראיית הנולד, כשהוא כותב בשנת 1910, 38 שנים לפני קום המדינה, מאמר שכותרתו "האם תשוב פלשתינה להיות יהודית?". הכומר הגרמני מונה את כל העמים הדורשים לאחוז בשליטה על נחלה זו, ומסביר את האסטרטגיה הציונית: "עתה באים היהודים וטוענים: לא, לאיש אין זכות על ארץ ישראל זולתנו. היא הייתה שייכת לנו מאות בשנים ועכשיו רוצים אנחנו לכבשה שנית, אך לא בכוח הזרוע אלא בדרכי נועם, ולכן יש לנו הסיכוי הטוב ביותר. אנו מכירים במעצמה השלטת, וברצוננו לחיות כעם נבדל לפי חוקי אומתנו ולפי רוחה. כך מדברים וחושבים לא רק הציונים המוצהרים, אלא גם יהודים רבים ומצוינים בעלי השפעה בזמננו. הבה ונראה על מה מתבססות תקוותיהם", כותב שמיץ, ומתחיל לפרט על בתי הספר היהודיים שקמו כאן, המוסדות להשכלה גבוהה, העיתונות העברית ועוד.
בקיץ 1914 יצא שמיץ לחופשת מולדת בגרמניה, ושב לארץ ישראל מיד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. נראה שבשלב הזה הוא היה כבר מבוגר מדי לעול התפקיד הירושלמי, ולכן עבר לאכסניה בטבחה, על חופה הצפון־מזרחי של הכנרת. מטבחה הוא שיגר מאמרים צבעוניים על צבועים בכפר־נחום, על גידול תאואים בכנרת, ועל הגששים המופלאים של ארץ הקודש. חוקר הארצות הידוע סוון הדין (ששמו הוכתם לעד בשל תמיכתו בנאצים) כותב בתיאור ביקורו בטבחה: "על המרפסת הגדולה של המבנה הראשי, הפתוחה אל האגם, הקביל את פנינו כבעל בית פרופסור גרמני ששמו שמיץ, שנראה בזקנו הארוך והאפור ובגלימתו הארוכה כנזיר המתגורר שם שנים. (…) וכך חי לו כאן המלומד הזקן, מופרש כליל מהעולם כמו נזיר מתבודד".
"שמיץ נשאר בטבחה גם אחרי המלחמה, ואז עבר לגור אצל הנזירות הגרמניות הקתוליות בבית ההבראה בחיפה על הכרמל", אומר גורן. "בבית ההבראה הוא היה עד למותו בגיל 77. לפי המקור שבידינו הוא גם אמור להיות קבור שם, אבל לא מצאתי את הקבר. הלכתי וחיפשתי באזור הבית, אמרו לי שאולי שמיץ קבור במנזר הגדול בסטלה מאריס, וגם שם לא מצאתי. מי יודע, אולי עוד יבוא יום ונאתר את קברו".
בקושי חמישית נשארה
האוסף של האב שמיץ לא נדד איתו לטבחה. דבר קיומו היה ידוע במשך שנים: שמעון בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים העבריים, הזכיר את מאמריו של הכומר ואת האוסף שאין שני לו במזרח התיכון, וגם רבים אחרים סיפרו על הפריטים הנדירים, אלא שעקבותיו של האוצר הזואולוגי עצמו נעלמו כלא היו. "האב שמיץ פרסם המון מאמרים שמפרטים את תוכנו של האוסף, וכולנו היינו בטוחים שכל זה שוכב איפשהו בעיר העתיקה", מספר לשם. "שאלתי זואולוגים וכל מיני מומחים ומורי דרך, אבל אף אחד לא ידע איפה האוסף נמצא. הסתובבתי בעיר העתיקה, שאלתי ברובע הנוצרי, וכלום. חיפשתי אותו מסיבה אחת בלבד: התעניינתי בעופות דורסים, וידעתי שבשנת 1911 שמיץ צד בעין־גדי עיט שחור, שהוא היחיד שצדו בארץ ישראל ובאזור כולו.
"בינואר 1978 אני מקבל טלפון מחבר, היסטוריון בשם פרופ' אלחנן ריינר. הוא מספר לי שהלך לראות במרתף של אכסניית פאולוס הקדוש את הדגם התלת־ממדי של ירושלים בימי בית שני, שיצר האדריכל המפורסם קונרד שיק, ומנהל האכסניה הוביל אותו לחלל מלא פוחלצים. 'אתה מוכרח לבוא לראות', אלחנן אמר לי. כבר בבוקר התייצבתי במקום איתו ועם חבר אחר, זואולוג. הלב שלי דפק, כמעט התעלפתי. היו שם ארונות צפופים מלאים בפוחלצים, ותוך שנייה אני מזהה ציפור שחורה יפהפייה עם כנפיים פרושות – עיט שחור! אמרתי לאלחנן 'בוא'נה, זה האוסף של האב שמיץ!'. ממש צעקתי מהתרגשות".
מנהל האכסניה, האב קרלס, אפשר ללשם הנרגש לתעד במצלמתו את המוצגים, וגם צילם עבורו כמה ממאמריו של שמיץ ב"הארץ הקדושה". לשם הזדרז לפרסם ב"טבע וארץ", ביטאון החברה להגנת הטבע, מאמר שסוקר בקצרה את חייו של האיש ואת האוסף שלו. "אחרי הפרסום מתקשר אליי צפר בשם חיים חובל, שאסף בביתו המון פוחלצים של ציפורים. הוא אומר לי: 'יוסי, מה כתבת שגילית את האוסף? אני הגעתי לפני עשר שנים למרתף הזה'. שאלתי אותו: 'אז למה לא אמרת?', והוא ענה לי – 'למה לא שאלת?'"
לשם הזמין כמה חוקרים לחזות בפלא שמתחת לאכסניה. אחד מהם היה הזואולוג פרופ' היינריך מנדלסון – חתן פרס ישראל, ממייסדי נושא שמירת הטבע בארץ, ומי שהספר החדש מוקדש לו. "מנדלסון ויתר החוקרים שבאו היו המומים, כי פתאום ראינו באוסף את הברדלס האחרון, את אייל הכרמל האחרון ואת התנין האחרון, שהיה תלוי מלמעלה כמו מובייל של תינוק. זה היה אוצר טבע בלום. גם עכשיו כשאני מספר לך, אני מתרגש".
לא רק לשם יצא מגדרו. חובבי טבע רבים החלו לעלות לרגל לאכסניית פאולוס הקדוש, וכתבה של מוטי קירשנבאום על האוסף בתוכנית "זה הסוד שלי" העצימה את הזרם. הנהלת האכסניה נאלצה לבקש מלשם לעצור את הסחף שהיה למטרד. בביקורים חלה רגיעה, אבל בין כך ובין כך מצב האוסף היה בכי רע. הוא לא נשמר בטמפרטורה הראויה, ומגע ידיהם של תלמידי הסמינר, שלמדו בעזרת הפוחלצים, לא הועיל לפריטים. מנדלסון המליץ להעביר את האוסף יקר הערך לבית האוספים באוניברסיטת תל־אביב ולשקמו. לשם היה מי שביקש מקברניטי האגודה הנוצרית הקתולית לעשות כן, אבל הנהלת הארגון התנגדה בכל תוקף. עם זאת, הקשר בין הגורמים נשמר על אש קטנה לאורך השנים הודות לפעילויות חינוכיות משותפות. במלאת 21 שנה ל"גילוי" של לשם, אישר הארגון הקתולי להשאיל את הפריטים ולשקמם. כיום האוסף מונח אחר כבוד במוזיאון הטבע שנחנך לאחרונה, בפינה המוקדשת לאב שמיץ ולפועלו, והוא שוכן שם במעמד של השאלת קבע.
מה אפשר לעשות עם האוסף הזה, מעבר כמובן לצרכים לימודיים? "כל מחקר העוסק במגוון הביולוגי, במורפולוגיה, בביו־גיאוגרפיה ובגנטיקה של מינים אלה, יהיה תלוי בבחינה מדוקדקת של הפרטים הייחודיים שצוינו כאן", נכתב בספר. "למותר לציין כי כל ניסיון עתידי להשיב מינים נכחדים לטבע בישראל יש לבסס על אוכלוסיות הקרובות ככל האפשר – אקולוגית, מורפולוגית וגנטית – לאוכלוסיות שהתקיימו כאן בעבר. המקור היחיד לידע כזה, כולל הפקת די־אן־איי למינים (שנכחדו כמו הראם הערבי או העיט השחור) – הם הפרטים מאוסף שמיץ".
כדי להדגים שימוש עתידי כזה מספר ברקוביץ' על ביצת יען שמצא בתוך האוסף. "היא חשובה מאוד, כיוון שפעם חי בארץ ישראל ובסוריה תת־מין של יען שנכחד, והביצה שלו הייתה שונה מזו של היען האפריקני המוכר לנו. לביצה שבאוסף לא הוצמד פתק עם פרטיה, כפי שהיה על חלק מהפריטים האחרים. ניקיתי אותה היטב, וברגע שזיהיתי שהיא חלקה, הבנתי שזה המין שנכחד. כשהפכתי אותה, שמעתי 'פק', מין רעש כזה. פתאום קלטתי שיש בפנים עובר של יען. בדרך כלל מרוקנים ביצה כששומרים אותה באוסף, אבל כאן זה לא נעשה, וזה אומר שיש לנו בפנים די־אן־איי של מין יען ששונה לגמרי מהמין שחי עכשיו בארץ. אם יום אחד ארצה לגלות את תכונות היען שנכחד, נוכל להשתמש בדגימה שנפיק מהעוברון הזה".
כדי להשיב יענים לטבע חשוב להכיר דווקא את המין הזה, שהיה כאן בתחילת המאה העשרים?
"בדיוק. בהשבת מינים לטבע – אם מתאפשר כמובן – לוקחים את המין הכי קרוב גנטית לזה שהיה פה, כי הסברה הרווחת היא שמין כזה יתאים יותר לסביבה. מה עושים? אוספים די־אן־איי ממינים שחיים באזור הקרוב, משווים לדגימות שהופקו מפוחלצים למשל, ובעזרת האמצעים שיש לנו היום אפשר לבדוק איזה מין הכי דומה להם, והוא זה שייבחר לצורך השבה לטבע".
עד שזה יקרה, המוני ישראלים כבר פוקדים את התצוגה הצבעונית של בעלי החיים שאסף הכומר הגרמני. "אני חושב שהדבר הכי חשוב בסיפור של אוסף האב שמיץ הוא לראות איזה עושר היה בארץ ישראל לפני 110 שנים. אנשים לא מבינים את זה", אומר לשם בעצב. "הכול הולך ונכחד, כואב הלב. פתאום מבינים שהמעט שנשאר פה – בקושי חמישית ממה שהיה קודם – גם הוא עוד מעט נגמר לנו. האוסף היפה הזה מדליק נורה אדומה ומראה כמה חשוב לשמור על הטבע שלנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
