"חיפה אינה מבוצרת, והיא חשופה לחלוטין להתקפה של צי עוין. העיר, תחנת הרכבת והמזח ניתנים לפשיטה ממעגן ספינת הקיטור. (…) לתורכים אין כל אמצעים נגד התקפה ימית למעט תותחי שדה, שאותם יוכלו להציב על הכרמל, שהינו עמדה טבעית לסוללות מול הים. בתי העיר המאוכלסים לאורך החוף יסבלו קשות מההרעשה. (…) בתום ההרעשה ניתן להוציא לפועל את הנחיתה העיקרית במזח הרכבת, במגמה לתפוס את תחנת הרכבת, את דרך נצרת ואת בתי המושבה היהודית שמעליה, וכך לנתק את העיר מדרכי התעבורה הראשיות".
את ההמלצות האלה שלח מארץ ישראל לוטננט־קולונל פרנסיס ריצ'רד מוֹנְסֵיל, שהגיע לכאן בשנת 1907 על תקן של טייל־מרגל. מונסיל, לשעבר הנספח הצבאי הבריטי באיסטנבול, סייר בצפון הארץ במשך חודשיים ברכבות, בכרכרות וברכיבה. הוא התבונן סביבו, שוחח עם אנשים, כרה אוזנו לשיחותיהם של אחרים, וליקט מסמכים ומידע. מסעותיו הובילו אותו במרחבי הגליל התחתון ועמק הירדן עד לדרעא שבסוריה, בשטח שבין דמשק לטריפולי, ולאורך המסילה החיג'אזית שהייתה אז בשלבי סלילתה האחרונים. מטרתו האמיתית של הטיול הארוך הייתה איסוף מידע גיאוגרפי ומודיעיני־צבאי שיוכל לשמש את הבריטים במקרה שיחליטו לכבוש את חלקה הצפוני של ארץ ישראל מידי העות'מאנים.
בצד תיאורים חיים, מפות ושרטוטים משובחים מעשה ידיו, סיפק מונסיל גם מידע קונקרטי על נשק, תחמושת, דרכים עבירות לכוחות צבא, נקודות תורפה, אוכלוסיות מקומיות בעלות פוטנציאל לשמש כבנות ברית ועוד. מנסיעותיו לאורך מסילות הרכבת הוא הביא תרשימים מלאים של מערכת הרכבות והתחנות. סיורים בקרבת חופי הארץ וחופי סוריה אפשרו לו ליצור מיפוי מלא של נקודות המתאימות להנחתת יחידות חמושות. את כלל ממצאיו סיכם מונסיל בדו"ח בן 160 עמודים, שהוגש בשנת 1908 למשרד המלחמה הבריטי.
בהתאם למדיניות הנהוגה בבריטניה, במשך שמונים שנה היה דו"ח מונסיל מסווג כסודי. רק ב־1988 אפשר ארכיון המדינה בלונדון לחשוף את כתביו של המרגל, וחלפו עוד כעשרים שנה עד שפרופ' יגאל שפי מאוניברסיטת תל־אביב נתקל בהם ממש במקרה, בעת שישב בארכיון בלונדון. הוא לא הופתע לגלות שהצבא הבריטי, שבמלחמת העולם הראשונה כבש את ארץ ישראל בדרך היבשה מכיוון סיני שבדרום, רקם גם תוכנית מגירה שונה לחלוטין – לפלוש לצפונה של הארץ דרך הים. "התכנונים האלה היו מוכרים לי", אומר שפי, "אך לראות את החומר המודיעיני שמסייע לעיצוב התוכנית המבצעית – זה היה דבר חדש בעבורי. מבחינת הבריטים, בעלי הצי הימי החזק ביותר במזרח התיכון, נחיתה בארץ ישראל דרך הים אכן הייתה דבר טבעי. בשנת 1906 הם לא התעניינו בכיבוש קבוע של ארץ ישראל, אלא בהשתלטות על חלקה הצפוני בשל החשש העצום שהטורקים יתקפו את תעלת סואץ. הבריטים שאפו למצוא דרך לאיים על הסולטן העות'מאני, ולחתוך את התנועה של כוחותיו לכיוון מצרים במקרה של איום על התעלה. ארץ ישראל הסתמנה כשדה הקרב האפשרי. נוהגים לחשוב שהבריטים רצו להחזיק בארץ הקדושה, אך ירושלים למשל כלל לא עניינה אותם בתקופה ההיא, מבחינה אסטרטגית".
שפי (72), שמלמד בתוכנית ללימודי ביטחון בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל־אביב, החל לתרגם לעברית את הדו"ח של מונסיל. כדי לרדת לעומקו לא רק מהבחינה הצבאית־מודיעינית, הוא חבר לפרופ' יוסי בן־ארצי (69) – היסטוריון וגיאוגרף מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. בימים אלה מפרסמים השניים את המסמך במלואו בספרם "לכבוש את חיפה – המודיעין הבריטי והתוכנית לכיבוש צפון ארץ ישראל, 1907" (הוצאת יד בן־צבי). "העבודה על הספר הביאה אותנו לידי הבנה חדשה של מעורבות המעצמות בארץ ישראל", אומר בן־ארצי. "אם עד היום דיברו על חדירה של מעצמות זרות לארץ ישראל באמצעים אזרחיים – הכנסייה הסלזיאנית במקרה של האיטלקים, רשת אליאנס במקרה של הצרפתים, חיבור לאוכלוסיית הטמפלרים במקרה של הגרמנים – פתאום יש תוכנית צבאית־אופרטיבית אמיתית לכבוש חלק מהארץ. הבריטים הם השחקן החדש והעוצמתי, שמאוחר יותר, במלחמת העולם הראשונה, גם יבוא לידי ביטוי".
שפי ובן־ארצי לא הסתפקו בהתחקות אחר נתיב המסע על גבי מפה, אלא יצאו בעצמם לאזורים שמונסיל סייר בהם, עמדו בנקודות שבהן עמד, והשוו בין המפות והשרטוטים של הקצין הבריטי לתוואי הנוף של היום. בספר נלוות לתמונותיו של מונסיל לא מעט תמונות מקבילות שצילמו שני החוקרים. למשל, בתיאור תוואי מסילת הרכבת החיג'אזית כותב מונסיל: "שלוחה באורך כ־500 מטרים חוצה את דרך נצרת למחצבה שלמרגלות הכרמל, המשמשת לחציבת אבנים לבניית המזח". בן־ארצי: "באותם ימים העות'מאנים תכננו באזור הנמל הראשון של חיפה את מה שלימים ייקרא 'מזח המסילה'. עד אז זה היה מזח עץ וברזל, שעמד מעל מאה שנה, ואחר כך הוסיפו לשם עוד אבנים. את האבנים לקחו מקצה הדר הכרמל, ומונסיל ראה את העבודות. עמדנו ממול, על ההר, וצילמנו מלמעלה את המחצבה הזו, שקיימת עד היום.
"עלינו גם לאעבלין, עמדנו שם ליד איזה בית והתבוננו על תוואי האזור. בעל הבית נבהל בהתחלה, חשב שאנחנו ממס הכנסה, אבל הראינו לו איור של מונסיל ולפתע הוא הבין שאנחנו מחזיקים ביד שרטוט מלפני מאה שנה של האזור שהוא גר בו. הסיורים המרתקים האלה אפשרו לנו לעמוד על מידת התקפות של התיאורים של מונסיל גם כיום, ואכן ראינו הלימה מלאה לגבי מה שבתחומי המדינה שלנו. הלוואי שיכולנו ללכת במלוא התוואי שהוא הלך, גם באזור הסורי למשל".
בקשיש עם קבלות
"ארץ ישראל עצמה משוללת רצועות הרים, ואין בה אלא ערב רב של גבעות סלעיות המשתרעות ממישור החוף עד לקצה עמק הירדן ודרומה לגבול מצרים. מעטות מאוד הן הדרכים החוצות את הגבעות הללו שבהן יכול רכב לנוע, והשטח איננו נוח למבצעים צבאיים כלל ועיקר. הקצה הצפוני של הגבעות נתחם ברכס סלעי מרשים בדמות הר הכרמל, המסתיים בכֵּף בחיפה.
"לאורך רצועות ההרים שבקרבת החוף מצויות שתי פרצות טבעיות בלבד, שאותן ניתן לנצל כדי לחדור לתוך הארץ פנימה. האחת היא במרווח נוח שבין הרי אנצאריה וצפון הרי הלבנון, ובו עוברת הדרך מטריפולי לחמץ. האחרת, חשובה ורחבה יותר, היא פתחה הנמשכת מחיפה ועכו, בין דרום הרי הלבנון לבין גבעות ארץ ישראל, ומאפשרת ― לאחר צליחת הירדן מדרום לכנרת ― להגיע למישורי החוראן ולדמשק עצמה.
"מאז ומתמיד הייתה הפתחה הזאת שער הכניסה ממישור החוף ללב סוריה ולדמשק בירתהּ".
ממצאיו של מונסיל שורשרו הלאה למסמכי המודיעין הבאים על האזור, והפכו לבסיס שעליו נשענה תוכנית הפלישה לארץ ישראל. באותם ימים, בתום מאה שנים שעברו בדרך כלל על מי מנוחות, ניצבו הממשלה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על סף עימות מזוין. העילה הייתה "משבר טאבה" (או "משבר עקבה") – שאלת הגבול העובר בחצי האי סיני, בין האזור שבשליטת הטורקים ובין החלק המצרי, שהיה בשליטה בריטית. לפי ספרם של שפי ובן־ארצי, "במטרה להגן על מצרים התכוונה בריטניה להנחית, במבצע משולב, חיל משלוח במפרץ חיפה ולהתקדם משם מזרחה לכנרת ואולי אף לרמת הגולן ולדמשק. לונדון קיוותה כי באופן כזה יירתע הסולטן מכל מהלך צבאי, ואף אם ינקוט צעד כזה לבסוף, הרי שהנחיתה הבריטית תשבש את ההתקדמות למצרים דרך ארץ ישראל וחצי האי סיני".
בנקודת הזמן שבה מתרחש משבר טאבה, תעלת סואץ הייתה בעלת חשיבות עליונה לבריטים. 40 אחוזים מהייצוא והייבוא שלהם עברו דרך התעלה, והיוו 80 אחוז מכלל הסחורות שהובלו בה. תרחיש שבו הטורקים מצליחים להשתלט על הנתיב הימי הזה הדיר שינה מעיניה של ממשלת בריטניה. "הם הסתכלו על האימפריה שלהם במבט שמתחיל מלונדון ונגמר בכלכותה או בבומביי שבהודו", מסביר בן־ארצי. "השליטה בנתיבי המסחר היא לב־ליבה של האימפריה הימית הזו, שזוכה לפריצת דרך עולמית עם פתיחתה של תעלת סואץ ב־1869. אנחנו חושבים שהדבר הכי חשוב שקרה ב־1882 הוא הקמת ארגון ביל"ו, אבל האירוע המרכזי של השנה הוא ההשתלטות הבריטית על מצרים, כדי להבטיח את השליטה בתעלה. המבט האימפריאלי אומר שהם צריכים את הנתיב הזה, ואז מגיע הראש הצבאי וחושב איך לעשות הכול במטרה לשמר אותו בפועל".
שפי: "כדי להבטיח את האינטרס הלאומי שלהם, בדקו הבריטים את האפשרות להשתלט על פיסת שטח שתאיים על אינטרס חיוני של הטורקים. משבר טאבה נפתר לאחר שהסולטן נכנע לאולטימטום הבריטי, אבל בלונדון נותר החשש מעימות בין שתי האימפריות, והם רצו להיות ערוכים למקרה כזה".
כשהבריטים בחנו את המידע שיש בידיהם על ארץ ישראל, הם הבינו שהוא לוקה בחסר. המאמץ המודיעיני שלהם בסוף המאה ה־19 התמקד בשטחי חסות עות'מאניים הסמוכים לגבול עם רוסיה, שם התנהל באותן שנים מה שכונה "המשחק הגדול" – המאבק בין בריטניה לרוסיה על השפעה פוליטית וכלכלית. שפי: "הבריטים הבינו שאם הם רוצים להכניס הנה חמש דיוויזיות ועוד דיוויזיית פרשים – שזה כל הצבא הסדיר שלהם באותה תקופה – לא כדאי לעשות זאת בחלל ריק, ודאי לא אחרי הכישלונות שחוו בדרום־אפריקה במלחמת הבורים. כך הם הגיעו למסקנה שיש לשלוח לארץ ישראל מישהו שיאסוף מודיעין".
הדרך הנפוצה אז לניהול משימות מודיעין כאלה הייתה טיולים וסיורים פרטיים־לכאורה שערכו קצינים בריטים במדינות שונות. "המרגלים הג'נטלמנים", כך כונו אותם אנשי צבא ששילבו סיורי טבע וסיורי מיפוי גיאוגרפיים, ארכיאולוגיים והיסטוריים עם איסוף מודיעין שטח לכל דבר ועניין. לא פעם מומנו המסעות האלה מכיסם הפרטי של הג'נטלמנים, שהונעו גם מתוך חוש הרפתקנות ותחושת שליחות.
לוטננט־קולונל פרנסיס מונסיל, האיש שנבחר הפעם למשימה, היה קצין בן 46 ממוצא אירי, מומחה בארטילריה. בתפקידיו במשך השנים הגיע מונסיל לגיברלטר, לכורדיסטאן, להודו, לעיראק ועוד. הוא נודע כאיש מקושר ומוערך מבחינה מקצועית, וכשרטט מפות מוכשר במיוחד. גם כשהותקף ונשדד במהלך מסעותיו ברחבי האימפריה, לא עצר אלא המשיך לחקור ולמפות.
את נסיעתו של מונסיל לארץ ישראל ארגן ה־MO5, הענף לפעולות מיוחדות במחלקת המבצעים של הצבא הבריטי. כאן הוא הציג עצמו כתייר תמים המתעניין במזרח. בעת הצורך נעזר במתורגמנים, או בשירותיה של הקונסוליה הבריטית באזור. "מסעות מעין אלה היו לגיטימיים", מסביר שפי. "לא ראו בהן ריגול במובן של ימינו, והטיילים יכלו לנוע בשטחי האימפריה העות'מאנית ללא חשש. היחס אליהם לא היה כאל אויב אלא כאל אירופים שמסתובבים באזור, ואם הם גם אוספים מידע, אז מה? באותה תקופה למעצמות האירופיות היה מעמד מיוחד, ועדיין היו הקפיטולציות (זכויות מיוחדות שהוענקו לאזרחים זרים באזורי השלטון העות'מאני. הסטטוס הזה אף הפך את הקונסולים לריבונים על אזרחי מדינותיהם – מ"פ). קצין בריטי ברחבי ארץ ישראל אף יזכה להגנה ולליווי מהמושלים הטורקים, וכל הדלתות ייפתחו בפניו. צריך גם לזכור שהאימפריה העות'מאנית הייתה מאוד מבוזרת, והרבה דברים היו תלויים במושלים מקומיים. אירופים יכלו לעשות באזור הזה שלל דברים שלא יכלו לעשות אפילו ביבשת שלהם".
על היחס האגבי כלפי המרגלים הכמעט־גלויים אפשר ללמוד מהישגיו של מונסיל באיסוף מודיעין על מסילת הרכבת החיג'אזית. המסילה, שנחנכה ב־1908, חיברה את דמשק לעיר מדינה שבחיג'אז. אחת משלוחותיה הייתה "רכבת העמק" – מסילה שנמתחה בין חיפה לעיירה הסורית דרעא. מבחינת הבריטים, המשמעות האמיתית של הרכבת החיג'אזית הייתה חיבור של חיפה עם אירופה, באופן שיכול לשמש גם אותם. מונסיל הספיק לבקר בפרויקט החדש ממש לפני סיום העבודות ולהביא מידע רב עליו, כולל מיפוי של מתקנים צבאיים בקרבת המסילות. מקור מידע בלתי נדלה בשבילו היה מהנדס המסילה החיג'אזית בכבודו ובעצמו, היינריך אוגוסט מייסנר, שלא היסס לפרוש בפני מונסיל את כל התכנונים להרחבת המסילה, כולל שרטוטים מדויקים. "מונסיל ממש מתאר כיצד ישב עם מייסנר וקיבל ממנו את מפת הרכבת ואת כל החומר הנדרש. גם בכך לא ראו באותם ימים משהו לא לגיטימי", אומר שפי.
מידע נוסף שאב מונסיל מקצינים טורקים שנסעו איתו בקרון, מרופא מיסיונר שחי בדמשק או מסוחר ערבי בטריפולי. פטפטנים לא חסרו, והקצין האירי היה ככל הנראה מדובב לא רע. הוא אף לא חסך בכספי שוחד, ופיזר סכום שווה ערך לכ־2,540 לירות שטרלינג של ימינו. שפי: "מונסיל קנה מידע תמורת כסף, ואפילו הגיש על כך קבלות. אפשר למצוא עליהן את המילה המפורשת בטורקית 'בקשיש'".
הענף החסר
"העיר העתיקה (של חיפה – מ"פ), על רחובותיה הצרים והמפותלים ובתיה הצפופים, שוכנת בחלקה למרגלות המדרון ובחלקה על השלוחות המשתפלות מהרכס התלול שמאחור. המושבה הגרמנית מצויה ממערב ומזוהה על נקלה בבתיה המסודרים ורחובותיה המאורגנים. (…) תחנת הרכבת והמזח ממוקמים במזרח העיר בקצה המפרץ. מושבה יהודית נוסדה במדרון שמעל התחנה. (…) במושבה הגרמנית 700 איש, בעלי כרמים במורדות הכרמל, שמהם מפיקים יין אדום ולבן באיכות טובה. (…) הרחוב הראשי בחיפה, ובו חנויות, עובר במקביל לחוף. הוא צר בעיר העתיקה, אך בחלקו המערבי הוא הופך לדרך טובה המגיעה למושבה הגרמנית, ובסופו עוקף את שדות הבר בדרך לסיח'ון יעקב וליפו".
התיאורים הרעננים והאידיליים של חיפה על פי מונסיל מזכירים במשהו את העתיד ששרטט לה בנימין זאב הרצל בספרו האוטופי "אלטנוילד" מ־1902. חיפה המודרנית, שהחלה להתגבש כבר במאה ה־18, הפכה בהדרגה מעיירה שחיה בצילה של עכו לעיר המפרץ החשובה בצפון. פתיחתה של תעלת סואץ והופעתן בים התיכון של אוניות הקיטור הגדולות, שלא היו מסוגלות לעגון בנמל עכו הרדוד, הטו את הכף לעבר הצד הדרומי של המפרץ, וקברניטי הספינות החלו להעדיף לפרוק את הסחורה שלהם בחיפה.
"בימיו של מונסיל חיפה כבר נתפסה כ'עיר העתיד', וזכתה לפיתוח אדיר גם הודות לטמפלרים", אומר בן־ארצי, שבעצמו נולד בחיפה ומתגורר בה עד היום. "היא נחשבה לעיר החשובה בצפון לא בגלל הההתיישבות היהודית או הטכניון, אלא בגלל דטרמיניזם גיאוגרפי: כל הקפטנים דיווחו עליה כמעגן הבטוח ביותר בכל הים התיכון. מסילת הברזל לאורך חופי מזרח הים התיכון תרמה גם היא למעמד הגיאו־אסטרטגי מהמעלה הראשונה. הרבה מדרום לחיפה היו יפו, השער לירושלים עם המקומות הקדושים, ועזה, שקצת התחרתה בה בשל היותה פתח לסיני ולמצרים, אבל לא התאימה למעגן אוניות".
מלבד התוכנית לכיבוש חיפה, תיאר מונסיל גם דרך אפשרית לכיבוש עכו, או הצעה לפלוש בו זמנית לשתיהן. בעוד חיפה משדרת בכתביו אנרגיה קוסמופוליטית, עכו מצטיירת כעיר מינורית, חסרת חשיבות ואף מסוכנת. "עכו היא מבצר חוף על צוק נמוך בקצהו הצפוני של המפרץ, המעניק מחסה מועט מכיוון מערב. חומות אבן, שרובן הרוסות ונטולות חשיבות בעת הנוכחית, מקיפות את המקום כלפי הים. (…) העיר מונה 11,000 נפש, מהן 8,000 מוסלמים קיצונים והיתר נוצרים, קתולים ויוונים אורתודוקסים. הבתים בין החומות העתיקות צפופים, והרחובות צרים ומתפתלים. שער אחד בלבד, הקרוב לחוף המזרחי, נפתח מהביצורים לעבר היבשה, ושער ימי אחד מאפשר גישה לנמל. בעכו יש בזאר המשמש את התוצרת המקומית, אך חיפה תופסת עתה את מקום עכו כנמל. (…) השער מוביל לשווקים הצרים ולרחובות המפותלים ואינו מתאים להחפה צבאית כלשהי. חיל המצב בעכו כולל שלוש סוללות תותחי שדה, שלוש סוללות תותחי הרים ושלוש פלוגות ארטילריית מבצרים".
בדו"ח מונסיל מתוארים גם שבטים ואוכלוסיות שהתגוררו בארץ ישראל באותם ימים, ובפרט המארונים והדרוזים. "הדרוזים ראויים להתייחסות מיוחדת", נכתב שם בין השאר, "שכן מאז ההתקוממות בלבנון ב־1860, כאשר התיידדו עם הממשלה הבריטית, הם לא חדלו מלהכריז על נטייתם לבריטניה. (…) הם גזע חזק ולוחמני, מאומנים לשאת נשק ומצויים דרך קבע בסכסוך דמים עם הערבים הסובבים את בתיהם בהר. (…) הדרוזים אינם מכירים בכפיפותם לשלטון התורכי, ואין ספק כי בשעת מבחן תתעורר מחדש רוחם שוחרת החופש".
"הדו"ח הזה מראה שארץ ישראל באותם ימים איננה מדבר ואיננה ריקה", אומר שפי. "זאת בניגוד לדבריהם של כל מיני גורמים שמנסים לעיתים לעצב את ההיסטוריה. יש פה יישובים, אנשים, הארץ הזו חיה".
המושבות היהודיות דווקא לא זוכות בדו"ח למקום נרחב. היהודים היו אז כ־11 אחוזים מתוך 600 אלף תושביה של הארץ, אם כי מונסיל מציין שההתיישבות שלהם התרחבה מאוד בתוך תקופה קצרה. "בירושלים מונה היישוב 30,000 נפש מכל קצות העולם, ובכלל זה פרס, בוכרה, תימן, בגדאד ותורכיסטאן. ליד יפו שוכנת המושבה המשגשגת ראשון־לציון, ובדרך יפו־חיפה מצויות מלבס (פתח־תקווה), לִקְטַרַה (חדרה), זַמָּרִין (זיכרון־יעקב) ושפיה, עם יישוב קטן בחיפה עצמה. באזור נצרת מצויות גַ'נְבַּאת (שיבוש השם בית גן, היום חלק מיבנאל), סג'רה (אילניה) ובֻּקַאע (מנחמיה). מושבות אחדות מייצרות יין טוב למדי, ואחרות הן חקלאיות ומשגשגות דיין. מושבות מספר נתמכות במישרין או בעקיפין בידי קרנות מיסודם של לורד רוטשילד, משפחת מונטיפיורי ואגודת כל ישראל חברים — אליאנס".
"מונסיל חיפש בעלי ברית צבאיים", מסביר שפי, "לכן הדרוזים, המארונים והבדואים זוכים לתשומת לב, מעצם היותם רבים ועוצמתיים יותר. היהודים הם ברובם ממוצא רוסי, לא מתנגדים לשלטון העות'מאני ולא נמצאים בראש מעייניהם של הבריטים. עם זאת, היישובים היהודיים חשובים כי יש בהם בתים טובים יותר, עם רמת היגיינה גבוהה יותר. במלחמת קרים ומלחמת הבורים הבינו הבריטים שהיבט ההיגיינה הוא קריטי, אחרי שראו שחיילים מתים ממחלות וממגפות יותר מאשר בשדה הקרב. לכן מבחינתם במקומות כמו המושבות היהודיות, שהיו בהן פחות ביצות, אפשר להקים מחנות לכוח הצבאי".
דו"ח מונסיל כולל תיאורים מעניינים של אזורים נוספים בארץ: "הר תבור (614 מ' מעל פני הים ו־841 מ' מעל הכנרת) הוא פרט נוף בודד אך נשגב בקצה המישור. מורדותיו הסלעיים והתלולים מכוסים בעצים נמוכים ובסבך שיחים, ושביל בודד מתפתל בצפון לעבר הפסגה. חורבות מבצר קדום ושני מנזרים מודרניים שוכנים בסמיכות בפסגת ההר, ביוצרם מלבן שממדיו כ־550 על 350 מ'. ממקום זה נשקף שטח רחב ידיים".
על רמת הגולן כותב המרגל הבריטי: "הגולן הינו ארץ קשה במיוחד, שכן כל פניו מהחרמון ועד לירמוך זרועים בסלעים וולקניים בגדלים שונים וחרוצים בכמה ערוצי בזלת עמוקים ותלולים המסתיימים בכנרת או בירמוך. הטיפוס על המצוקים הקשים ממזרח לירדן, תוך עקיפת הסבך של יובלי הירמוך, מתאפשר בשתי דרכים ראשיות בלבד, האחת מיד בצפון והאחרת מדרום למפגש הירמוך עם הירדן. (…) דרך השיירות הקדומה מעכו לדמשק עוברת דרך לוביא ומשתפלת בתלילות לחופי הכנרת במַגְ'דַל (ליד צומת מגדל). משם היא מטפסת חזרה לשלוחה סלעית, רק כדי לחזור ולגלוש עד לירדן בגשר בנות יעקב".
מאות שמות היישובים והאתרים שמציין מונסיל תורגמו על ידו מערבית לאנגלית. עם תרגום המסמך לעברית, היו צריכים שפי ובן־ארצי לחפש את הנקודות הללו על המפה, לפענח את שמותיהן ולבדוק האם זכו בחלוף השנים לשם עברי. בטקסט המתורגם מופיע השם המקורי של המקום, ולצידו בסוגריים מצוין שמו העכשווי. רק שני שמות נותרו בלתי מפוענחים.
תרומתו של מונסיל לידע המודיעיני והגיאוגרפי שבידי הבריטים לא הייתה מוטלת בספק, והוא זכה להערכת בכירים במערכת הפוליטית והצבאית. למרות זאת, כאשר ניסו שפי ובן־ארצי למצוא פרטים ביוגרפיים על האיש עצמו, הם נתקלו בקשיים: לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא נעלם מהשטח, ולא פרסם כמעט דבר עד לפטירתו בשנת 1936. הסברה היא שהיה הומוסקסואל, ופרחו סביבו שמועות על התנהגות מינית מתירנית במקומות שירותו. שני החוקרים הישראלים לא הצליחו למצוא יותר מתמונה אחת שלו, וסיפור חייו לא התבהר.
"מונסיל לא הקים משפחה", מספר שפי. "קרובי משפחתו שאיתרנו אפילו ביקשו ממני את הפרטים הביוגרפיים שאספנו, כדי להכניס אותם ל'עץ המשפחה' שהכינו. לעניות דעתי היה משהו אפל בעבר שלו, והקצונה הבכירה בפירוש עיקמה את האף כלפיו. נוכחנו לדעת שבהמשך לא כל כך רוצים לשלב אותו בתפקיד במלחמת העולם הראשונה, וקצת מרחיקים אותו. דמותו נשארה מסתורית גם לנו".
הספר בארגז הג'יפ
"'מסדרון העמקים' – זבולון־יזרעאל־בית שאן־הירדן והירמוק – הינו המעבר היבשתי המתון והנוח ביותר לתעבורה, כולל לבניית מסילת ברזל. אין דומה למעבר זה בחלקיהן האחרים של ארץ ישראל ולבנון, שבהן קיימות שדרות הר הניצבות לאורך ויוצרות מדרונות תלולים וקשים לתנועה, למעט מעבר טריפולי־חמץ, אך הוא נוח פחות מעמק יזרעאל רחב הידיים ורחוק יחסית ממוקד העלייה לרגל היוצאת מדמשק".
לאחר שנוצחו בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נסוגו הטורקים בהדרגה מאזור המזרח התיכון. בכך תם שלטון עות'מאני בן 400 שנה על ארץ ישראל. את ירושלים כבשו הבריטים בדצמבר 1917, ועל צפונה של ארץ ישראל הם השתלטו בספטמבר 1918, לא לפני שכבשו את מחוזותיה הדרומיים יותר. חיפה שתחת שלטון המנדט הייתה לעיר חשובה באימפריה, בזכות הנמל ובתי הזיקוק.
בשנת 1948, עם הקמתה של מדינת ישראל, עזבו גם הבריטים את האזור, אך הזיקה שלהם לתעלת סואץ המשיכה להשפיע על המזרח התיכון. שליטתם על חברת התעלה נותרה בעינה עד להלאמתה על ידי נאצר ב־1956. ב"מבצע מוסקטר", שערכו כוחות בריטיים וצרפתיים במקביל למבצע קדש הישראלי, קיוותה בריטניה לשוב ולהשתלט על התעלה, אך הדבר לא עלה בידה, והבעלות המצרית אף זכתה לאישור האו"ם. "כישלון הפלישה הצבאית למצרים, כישלון הניסיון להפיל באמצעים חשאיים את נאצר מכיסאו, וסילוק הקצינים שלהם מהלגיון הערבי בירדן, הביאו את הבריטים להבין שהשינוי במרחב המזרח־תיכוני לא יאפשר להם עוד לעשות כאן כרצונם", אומר שפי.
לדברי שני החוקרים, גם צבא עכשווי יכול בהחלט להשתמש בדיווחיו של מונסיל לשם התמצאות באזור הצפוני של ארץ ישראל. "הדטרמיניזם הגיאוגרפי עדיין הופך את קו חיפה־דמשק, דרך עמקי הצפון, למעבר היבשתי הנוח והמהיר ביותר מהים התיכון למדבר הירדני־עיראקי", אומר בן־ארצי. "הצירים שמונסיל איתר וקבע שאפשר לטפס דרכם לרמת אירביד (בצפון ממלכת ירדן – מ"פ) ואל הגולן הם אותם צירים שמשמשים לכך כיום, רק עם יותר כבישים סלולים. גם כדי לשלוט בצומת ג'למי או במעברות הירדן חייבים לתפוס את אותם 'שטחים שולטים' במינוחם הצבאי".
בן־ארצי אומר זאת מניסיון אישי. בספטמבר 1970, כמפקד פלוגה בגדוד 906 של הנח"ל, הוא התכונן לקראת הסתערות במעלה ואדי זמלייה לכיוון אירביד. ברקע עמדו אירועי "ספטמבר השחור", העימותים בין צבא ירדן לבין אש"ף. ישראל ריכזה אז כוחות באזור הגולן, כדי להיות מוכנה למתקפה על סוריה אם תצא לסייע לארגונים הפלסטיניים. "צה"ל התכוון לעלות ולהציל את ירדן מהסורים", אומר בן־ארצי, "ואני כמ"פ חוד של הגדוד הייתי צריך ללמוד את הצירים שבדרך. סיפור הדרך שבנינו בסופו של דבר היה דומה למה שתיאר מונסיל. לו הכרתי אז את דו"ח מונסיל, הייתי לוקח את תיאור הוואדיות שלו ומתבסס עליו".
שפי: "במארס 1918 התחולל הקרב הראשון של הבריטים על עבר הירדן. הם חצו את הירדן באזור גשר דאמיה, אבל הפרשים שקעו שם בבוץ. כעבור חמישים שנה, במארס 1968, פלוגות השריוניות בפיקודו של אמנון ליפקין־שחק שקעו באותה ביצה, כשיצאו לפעולת כראמה. גם הצירים שעלינו בהם בחזית הסורית במלחמת ששת הימים לכיוון אל־חמה הם אותם צירים. כלומר, פני הארץ לא השתנו במהות".
אחד הממצאים המרתקים שעלו מן הדו"ח הוא עדות לקיומן של מנהרות באזור הירמוך. "מסילת הרכבת מתפתלת בעמק הירמוך מצמח לדרעא, חוצה בדרכה 15 גשרים גדולים ועוברת בשבע מנהרות בשעה שהיא מטפסת במעלה", כתב מונסיל. "ממש מתחת למוצב של צה"ל בגולן יש כיום מנהרה", אומר בן־ארצי. "בעקבות הספר שלנו, שני קצינים שלמדו איתי נכנסו אליה".
בטרם פנה לקריירה אקדמית, שירת שפי במשך שנים בצבא הקבע בתפקידי איסוף ומחקר באגף המודיעין. כיום הוא מתחקה אחר ההיסטוריה של תחום המודיעין, וחוקר גם את ההיסטוריה הביטחונית־צבאית במזרח התיכון במאה ה־19 ובמאה ה־20, בעיקר בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא ובן־ארצי סבורים שלא מתקיים כיום הדיאלוג האינטלקטואלי הנחוץ בין מפקדי צה"ל לטקסטים היסטוריים־גיאוגרפיים־צבאיים.
שניהם קובלים על כך שהקצונה ממעטת לקרוא ספרות צבאית, ומפנים לכתבה שפורסמה בגיליון כתב העת "מערכות" בנובמבר 2018: בסקר שנערך בקרב כ־40 קצינים אקדמאים שנמצאים במסלולי לימודים שונים, העידו מרבית הנשאלים כי אינם קוראים מאמרים צבאיים. "אם צבא מחונך על א־אינטלקטואליזם, הוא אינו לומד דבר מההיסטוריה", אומר שפי. "אי אפשר תמיד להעתיק מההיסטוריה, אבל אפשר ללמוד ממנה, ובשביל זה אתה צריך לקרוא. ואני אומר: קִראו. כי השטח משתנה, אבל לא עד כדי כך".
בן־ארצי: "אף שבעבר נלחמו מעל גב הסוס וכיום נוסעים בטנק, יש דברים בסיסיים שלא משתנים. עקרונות המלחמה הם אוניברסליים ונצחיים: דבקות במשימה, תחבולה, הפתעה, תמרון, הבקעה. כמפקד, קראתי כל ספר היסטוריה צבאית שיצא לאור. הספר 'מסעי המלחמה בארץ ישראל' של א"פ ויול היה אצלי קבוע בארגז של הג'יפ. גם תנ"ך היה לי שם, כי זו ההיסטוריה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
