הנוסעים דרומה מצומת גוש עציון, בואכה כרמי־צור וקריית־ארבע, אם יביטו ימינה יראו בית ארוך ומרשים בלב שדה, וכתובת "Beit El Baraka" מתנוססת מעל שערו. מעטים מהעוברים ושבים בכביש יודעים שבמשך עשרות שנים שכן במקום בית חולים למצורעים, ובמסדרונותיו הארוכים סבבו חרישית אחיות מסורות, לבושות לבן. ליאור לוי, תיירן מצליח מגוש עציון, דווקא הכיר את הסיפור, והמחשבה על הימים ההם הציתה את דמיונו בכל פעם שעבר ליד בית אל־בראקה. "מאז שאני קטן אני חולם על המקום הזה. סיפרו לי עליו כל מיני סיפורים: על החולים שהיו מאושפזים כאן, על כסף שהוחבא בכדים בתוך בורות המים, על הבית המסתורי הנטוש. גם כשגדלתי, הוא תמיד היה אי שם בתודעה שלי. אצלי בראש, המקום הזה הוא סוג של גן עדן בתוך כל הטירוף מסביב".
הטירוף מתחולל בין השאר קילומטר וחצי משם, בצומת גוש עציון שעולה לכותרות לעיתים קרובות בנסיבות טרגיות; ובמחנה הפליטים אל־ערוב, השכן מדרום, שלאבניו יכולת מעוררת השתאות להתגבר על כוח הכבידה ולעופף באוויר כשהן מבחינות במכונית בעלת לוחית זיהוי צהובה. אבל האמת היא שלוי בכלל לא רואה את הטירוף. "ההפך, אני רואה את מה שיכול להיות כאן", הוא מספר. "אני מדמיין אירוח בסגנון מלון נופש יוקרתי: האורחים מניחים את הטלפונים בצד יחד עם שאר טרדות היומיום, נלקחים לחדרים במכונית גולף, שוחים בבריכה, ונהנים מספא ברמה שלא הכירו ומשף מליגה אחרת, שמשתמש בירקות שגדלים במקום. אני רואה כאן מתחם שיכול לארח אירועים בשבתות, ושיהיה בו גם גן אירועים בשיא הסטייל, ופארק מים מגניב. אני רוצה לפתוח כאן גם 'אמפי' להופעות. המקום הזה הולך למשוך לגוש עציון עוד עשרות אלפי מבקרים, שיכירו את היופי של האזור ואת ההיסטוריה שלו. עם ישראל יתחבר לכאן יותר ויותר".
לוי הוא חולם גדול, אבל גם מגשים. הוא דור תשיעי בארץ, נשוי לאביגיל, אב לחמישה (סיני, ארבל, ירדן, גלבוע ומירון), ומתגורר עם משפחתו ב"חוות ארץ האיילים" השוכנת בין בת־עין, ראש־צורים וגבעות. את החווה הקים בפעם הקודמת שהחלומות נכנסו לו לראש: כשהיה בן 25, במהלך טיול בקוסטה־ריקה, עלה בדעתו לרכוש אי קטן מול חופי המדינה המרכז־אמריקנית, ולהקים בו חוות פעילות אתגרית. אחרי קצת מאבקי בירוקרטיה מתישים העניין בוטל: אמא שלו תפסה אותו באוזן והסבירה לו באופן שאינו משתמע שיפסיק עם השטויות ויחזור לארץ הקודש תכף ומיד, כי כאן בארץ אפשר לעשות הכול. אז הוא חזר לארץ ועשה הכול. "הכול" כולל חוות איילים מדהימה, שמלבד איילים יש בה כל מיני אנטילופות ואלפקות ודביבונים, קירות טיפוס, האומגה הארוכה בארץ, פאב בסגנון המערב הפרוע, מוזיאון היסטורי ותערוכת מכוניות, טרמפולינת באנג'י, רכבת, סחרחרה נוסטלגית עם סוסים מסתובבים, פארק חבלים ואולי עוד כמה דברים שנוספו בעת כתיבת שורות אלו. כל זאת לצד הכביש המעפיל מעמק האלה אל כפר־עציון, דרך הכניסה היפה ביותר אל גוש ההתיישבות היהודית שמדרום לירושלים.
"הפוטנציאל של גוש עציון הוא אינסופי", אומר לוי כשאנו נפגשים במתחם בית הבְּרָכָה, שמתעתד להיות אתר התיירות השני שלו בגוש. "אם החלום שלך הוא תיירות, זה מתכון מנצח פה. אבל מי שלא חולם – אין לו סיכוי. אם אתה לא חולם, אתה כבוי. לי זה היה ברור: אחרי שהעמקנו את האחיזה באזור באמצעות חוות ארץ האיילים, טבעי לפתח את התיירות בעוד פינות ומעוד היבטים. כל דבר נוסף ימנף את הקודמים לו".
הכנסייה לא ידעה
הריאיון מתקיים יום אחרי ששלג עטף את גוש עציון בלבן טהור. האוזניים קופאות כשאנו הולכים בדרך מהבניין המרכזי של בית הברכה למשרד המחומם. לכן אני שואלת בזהירות את היזם החולם: אתה באמת מתכוון לפתוח פה פארק מים? "בכל הארץ פארקי מים עובדים רק חצי שנה, וגם אנחנו נעבוד חצי שנה", הוא עונה. "יש פארק מים בצפון, יש במרכז ויש בכנרת, אבל אין אטרקציית מים אחת מירושלים עד אילת. היה פארק קליה והוא נסגר, היה אשקלונה והוא נסגר, אבל הם לא נסגרו כי היה קר או כי לא היו לקוחות, אלא בגלל סכסוכים".
לצד המבנה המאורך ניצבים כמה מבנים קטנים המשמשים למגורים ולמשרד, ובית מלאכה שמאוחסנים בו אוצרות עתיקים שמצא לוי ברחבי המתחם: גלגלי מרכבה, אביזרי רפואה, אמבטיות מתכת, כלי עבודה, רהיטי עץ ועוד אוצרות שיגרמו לאוהבי הווינטג' להזיל ריר. את המבנים הקימו ב־1947 תומס אלכסנדר למבי ורעייתו שרלוט, שני מיסיונרים אמריקנים. בסוף ימיהם, אחרי שנים ארוכות של עבודה באפריקה, הגיעו בני הזוג לארץ ישראל והקימו את הכנסייה הפרסביטריאנית בבית־לחם. 13 ק"מ מדרום לעיר מגוריהם, על קרקע שהייתה מאז 1885 בבעלות הכנסייה הפרוטסטנטית (הזרם שהפרסביטריאנים משתייכים אליו), הם הקימו בית חולים. מוסדות בריאות תמיד היו שירות מיסיונרי ראשון במעלה, שאמור לקרב את הקהל המקומי אל הנוצרים.
מלבד בית החולים, מתחם "בית אל־בראקה" כלל גם בית ספר לאחיות וכנסייה. ב־1995 נסגר בית החולים, והמקום הומר למרכז אירוח לצליינים. המיזם של מלון נוצרי, התברר, לא היה בר־קיימא, וב־2011 הכנסייה הפרסביטריאנית מכרה אותו. הרוכשת, כך נודע רק בדיעבד, הייתה "הקרן לגאולת קרקעות ישראל", שמאחוריה עמדו ארווין מוסקוביץ' ז"ל ורעייתו צ'רנה. כבר ב־2007 נודע לאריה קינג, גואל קרקעות וחבר מועצת העיר ירושלים, שמצבה הכלכלי של הכנסייה בכי רע, ושהיא מתעתדת למכור את בית אל־בראקה. הוא נסע לראות את הנכס ומיד גמר אומר לרכוש אותו, בשל גודלו ומיקומו האסטרטגי על הכביש מגוש עציון לקריית־ארבע. לצורך הרכישה נעזרה הקרן במתווכי ביניים; לו ידעה הכנסייה כי הרוכשים הם יהודים, הייתה מבטלת את העסקה. בתום משא ומתן מורכב הועבר סוף־סוף המתחם לבעלות חדשה, אך הרוכשים המשיכו לשמור על חשאיות במשך כמה שנים נוספות. השטח בן 40 הדונמים צורף לשטחה של המועצה האזורית גוש עציון, ובקיץ שעבר רכש אותו לוי.
"בתחילה יצרתי קשר עם אריה קינג, ולאחר מכן עם צ'רנה מוסקוביץ' ועם עוד הרבה אנשים טובים שהיו קשורים לתהליך הזה, בתוספת הרבה סייעתא דשמיא. משפחת מוסקוביץ' לא מוכרת נכסים בארץ, אלא רק קונה. בית הברכה ייחודי בהיבט הזה. עורכי הדין שלהם לא מורגלים בחוזי מכירה", צוחק לוי. "המשא ומתן ארך שלוש שנים, ואני לא יכול לגלות דבר מהפרטים שלו. אני רק יכול להגיד ששנינו, גברת מוסקוביץ' ואני, רצינו שאכנס למתחם מהר ככל האפשר. אני מקווה שכבר בעונת התיירות הקרובה, כלומר בקיץ 2019, נראה כאן ניצנים של פעילות".
אתה מדבר כאילו אתה פותח כפר נופש בטוסקנה. מה עם הערבים שסביבך?
"אני רואה יתרון באינטראקציה עם הכפרים הערביים. מאז שהתחלתי לעסוק בתיירות בגוש, אני עובד בשיתוף פעולה איתם. ברור לי שככל שתושבי הכפרים יעבדו אצלנו ויתפרנסו מאיתנו יותר, כך יהיה כאן יותר שקט. המתכון הזה יעבוד בכל מקום בשכונה הקטנה והקשוחה שלנו, ואם היינו מבינים את זה, שווייץ הייתה חירייה לעומת יו"ש. חבל ששני הצדדים לא יכולים לפעול כך בכל מקום. זכיתי לעבוד עם מגוון רחב של חבר'ה ערבים מהאזור, והם למדו להכיר אותי. אם אתה יודע לשדר על התדר הנכון, העבודה איתם היא יתרון משמעותי".
עלייה וקוץ בה
במיזם הקודם שלו, חוות ארץ האיילים, הקים לוי מוזיאון מוזר ומרתק: בקומה העליונה שלו מוצגים ממצאים מרגשים הקשורים למחתרות, ובקומת הקרקע – אוסף מכוניות עתיקות ונדירות, שלכל אחת מהן סיפור מסמר שיער. תוכלו למצוא שם פורד T בת 93, מהדגם המיתולוגי שתכנן הנרי פורד; פורד מודל A בת 90; אוסטין 10 משנת 1946; לנד־רובר ופלימות' מ־1951; פולקסווגן חיפושית דגם 1955; מרצדס משנות השבעים ועוד. לצידן מוצגת גם מכונית "סברה", רכב הספורט היחידי מתוצרת ישראל. רק כמה עשרות פריטים ממנו נותרו בעולם כולו.
כדי לספר על הבאתן של שתי מכוניות הפורד העתיקות לארץ, לוי נאלץ לקחת אוויר. כשהיה בארה"ב עם חבר, הוא מספר, לקח על עצמו לאתר קרקע להקמת מחנה קיץ לקהילה מסוימת. "בעוד אנחנו מסיירים, שאלתי את מתווך הקרקעות אם הוא יודע על רכב אספנות באזור. הוא אמר שלסבא שלו יש שתי מכוניות באסם". כשהגיעו אל בית הסב, יצא לקבל את פניהם חוואי דרומי של פעם: בן 90 פלוס, נשען על מקל, וטבק דבוק על שפמו. "הוא שאל אותי אם אני מבין במכוניות, אם אני יודע להעריך אותן. כנראה עניתי נכון, כי הוא הצביע על נכדו מתווך הנדל"ן ואמר לי: 'אני רוצה למכור כדי שזה לא יגיע לנכדים שלי. הם לא מבינים בזה כלום וזונחים את הערכים שלנו. הם ימכרו את כל האדמה הזאת. אין להם ערך לשום דבר'. תביני, הזקן קנה את המכוניות האלה מהמפעל, אני בסך הכול יד שנייה. הוא הוציא לי ספר רכב משנות העשרים, הכול מקורי. אין דבר כזה בשוק האספנות".
אחרי שסגרו את העסקה ("הכול מתחת לשולחן, כי הוא 'לא רוצה להאכיל את אובמה', כלומר לשלם מיסים"), הגיעה העת להעביר את המכוניות לישראל. "ואני – בחיים שלי לא הבאתי לארץ אפילו מכונת גילוח, לא היה לי מושג איך להביא שתי מכוניות עתיקות. אבל היה לי ברור שאני רוצה אותן בגוש עציון, ולא מעניין אותי שום דבר".
תחילה שכר משאית, כדי להוביל בעצמו את המכוניות לנמל מיאמי. "הגעתי למגרש חנייה בגודל גוש עציון, והביאו לי משאית מפלצת. בפנים זה נראה כמו תא טייס. אחרי כמה ימים הגענו לנמל, ועכשיו מה? לאן הולכים? עם מי מדברים? זה נמל בגודל מדינת ישראל, לא כמו אשדוד עם שתי מכולות וחסון אחד. אמרתי לחבר שלי שצריך למצוא יהודי. הסתובבנו בכל המתחם העצום הזה, חיפשנו מזוזה, ואין כלום. הייתי חצי מיואש, הלחות והחום עשו את שלהם, ופתאום שמעתי מישהו מדבר בעברית. החלפנו אהלנים, והסברתי לו שאני צריך להביא את כלי הרכב האלה לארץ. אין שום בעיה, הוא ענה לי, רישיון ייבוא יש לך? עמיל מכס? מוסך שמקבל אחריות? אמרתי שאין לי כלום. אה, הוא אומר לי, בלי זה אין סיכוי להעביר את המכוניות לישראל. יש רק דרך אחת – למצוא עולים חדשים ששולחים את חפציהם במכולה, לבקש שיצהירו שהמכוניות שלהם, 'ואז לא צריך פרוצדורות'. יופי, אבל אנחנו בלחץ ויש לנו טיסה לארץ בעוד כמה שעות. לך תמצא עולים חדשים שיש להם מקום במכולה והם מוכנים לשיגעון שלך".
הישראלי הפנה אותם למקום מסוים בנמל, שם הם פגשו זוג זקנים – "הגבר נחמד מאוד אבל אשתו קשוחה, חמוצה ובקושי מחייכת. התחלתי לדבר איתם כאילו אני מהסוכנות, 'איזה יופי שאתם עולים, ברוכים הבאים', כאלה. ואז שאלתי אם אני יכול לשים משהו במכולה שלהם. הזקנה אמרה באופן נחרץ: 'אנחנו לא לוקחים שום דבר מהבחור הזה'. לך תסביר להם שאתה רוצה לשים אצלם שתי מכוניות, לא שקית ניילון עם מזכרת.
"בסוף שאלתי את הזקן אם הוא רוצה לבוא לראות. הוא בא. אנחנו עומדים ומסתכלים על המשאית, והוא שואל 'מה אתה רוצה לקחת?'. אני אומר לו 'את זה', ומצביע. הוא מחפש קרטון או משהו בגודל הגיוני, אבל אני אומר 'את זה, את שתי המכוניות'. אני לא יודע איך הצלחתי לשכנע את שניהם. נכנסנו למכולה, הוצאנו, סידרנו, שינינו, הכנסנו. אפילו שכנעתי אותם שהם לא צריכים לקחת לארץ את כל הזבל שלהם, קניתי להם חלק מהדברים בישראל, והמכוניות עלו לארץ על שמם".
בנמל אשדוד, כמה שבועות אחר כך, נאלץ לוי לקבל סיוע ממקורות שלא חשב שייעזר בהם. "הגיע נציג שעובר רכב־רכב ומאמת את הניירת. הוא שאל אותי איפה מספר השלדה. חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום. כשאמרתי שאולי למכוניות האלה אין מספר שלדה, הוא הצביע על שורה ארוכה של מכוניות ואמר שכל אלו חוזרות לארץ המוצא שלהן על חשבון הבעלים, רק כי נתון מסוים לא אומת.
"עכשיו, חוות ארץ האיילים משמשת לפעמים כחלופת מעצר לנערים שהסתבכו, כאלה שהחיים לא האירו להם פנים ואנחנו מנסים לעזור להם ולהחזיר אותם למוטב. אחד מהבחורים האלה אמר לי פעם שהמשפחה שלו עומדת לבוא לבקר, וביום המיועד נכנסה לחווה שיירה של מכוניות פאר ממוגנות ירי. זה היה ראש משפחת פשע ידוע, עם שומרי הראש שלו. מפה לשם, חיבוקים, נשיקות, הוא אומר לי שהוא אסיר תודה על מה שאני עושה למען הנער הזה, וכל מה שאני צריך בארץ או בעולם – שרק אגיד לו והוא יסדר. הודיתי לו ואמרתי שהכול בסדר ולא צריך כלום ברוך השם, אבל קלטתי שאני נשוי עכשיו למשפחת פשע.
"בנמל אשדוד, שלוש שנים אחר כך, הרגשתי שאין לי ברירה. התקשרתי, הוא ענה. זכר אותי – 'מה שלומך, כפרה עליך'. בשורה התחתונה הוא אמר לי ללכת לדבר עם זה, לתת לו לדבר עם ההוא, וזה מה שקרה. העברתי את הטלפון לאיזה בחור קשוח מהנמל, והוא נהיה כמו חתלתול: 'מה שלומך, אין שום בעיה, נטפל במה שצריך'. ככה נסגר העניין, וככה החלום להציג מכוניות אספנות, שהתחיל באיזו חווה בפלורידה, מתגשם אצלנו עכשיו".
דרוש מושך בחוטים
בימים אלה לוי עובד קשה על שיקום מתחם בית הברכה, ומתענג על כל רגע. "אין מה להתלונן. אני הולך כאן, בין נביעות של מים, המון ציפורים ועצים, נהנה מהנוף. במקום הזה לא נגעו די הרבה זמן – לא נגעו בחדרים, בבית המלאכה שהשתמר כמו שהוא, בשדות, במבנה". עוד דבר שהשתמר הוא הקרמטוריום שבו שרפו את גופות החולים לאחר פטירתם. המתקן היה פעיל עד שנת 1984. "את קולטת את הדבר הזה? בשנות השמונים שרפו כאן גופות, באקס־טריטוריה בתוך אקס־טריטוריה. זה באמת לא ייאמן". לוי מציע לי לבוא לראות את המשרפה, אבל אני מסרבת בנימוס. "הזמן כאילו עצר כאן", הוא אומר. "בעיניי זה רק מוסיף למסתורין וליופי. אולי אני רומנטיקן, אבל אני מת על זה".
לא רק הרומנטיקה מדריכה את לוי, אלא גם האמונה בעזרה מלמעלה. את הסיוע השמיימי, הוא מספר, קיבל בתיווכו של ידיד משפחתו, המקובל הירושלמי ישועה בן־שושן ז"ל, מיוצאי המחתרת היהודית של שנות השמונים. "היו פה בג"צים והתנכלויות של השמאל, ניסו להפריע לנו, אבל חכם בן־שושן עמד לצידנו. בלעדיו, אין לי ספק שלא היינו פה. הוא פשוט מגן על עם ישראל. כשנכנסנו הנה בקיץ, בדיוק גילו אצלו את המחלה. אחי סיפר לו על העתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי הרשות הפלסטינית ומשפחת סמארה – משפחה שבניה עבדו במתחם כאנשי תחזוקה ושומרים, אבל בבג"ץ הם טענו שהם דיירים מוגנים. חכם בן־שושן היה צריך להיכנס לבדיקת MRI, אבל כשהוא שמע על העתירה הוא אמר לאשתו 'חכי, אנחנו לא נכנסים'. הוא קרא לילדים שלו שיגידו איתו תהילים וכל מיני דברים מהקבלה – וניצחנו בבג"ץ. עורכי הדין שלנו אמרו שהם היו בעשרות דיונים בבג"ץ, ואין להם הסבר למה שקרה שם, לכך שטענות הערבים נדחו. ממש הרגשנו שפועלת לטובתנו התערבות על־טבעית".
תגיד, המלון שתקים כאן יהיה פתוח גם לערבים?
"אתה לא יכול להגביל את התיירות רק ליהודים. מי שבא – ברוך הבא. אם ערבי יזמין חדר במלון, שיבוא בשלום. זה מגיע מתוך כבוד, ולא מתוך פחד. כל החבר'ה מהכפרים שעובדים בחוות ארץ האיילים באים אלינו לשמחות ולהלוויות, ואנחנו באים אליהם. האירופים, האמריקנים ולצערי גם כמה תל־אביבים חיים בסרט. הם לא חיים עם הערבים בקשר אמיתי. מי שרוצה לראות שלום ודו־קיום, שיבוא אלינו. זאת העבודה שעסקים בגוש עושים יום־יום. תאמיני לי, האנשים השפויים אצל הערבים מבינים את זה טוב מאוד. הבעיה היא שאין שם מי שימשוך בחוטים ויכוון את התנועה".
מבקרים ערבים שיגיעו לכאן לא ירתיעו את היהודים?
"בכל דבר יש איזון. אם אכריז על פארק מים נפרד לנשים ולגברים, זה לא ירחיק את מי שרוצה לרחוץ מעורב? צריך למצוא את האיזון. אגב, רק עכשיו שמענו בחדשות על בעל צימר שהאורחים שלו, יהודים, הכו אותו כי לא היו מים חמים. יש חולירות יהודים ויש חולירות ערבים. כולנו בני אדם, ומי שלא יבוא כי מפריעה לו משפחה נורמטיבית ערבית – שיהיה בריא, יש עוד מקומות שהוא יכול ללכת אליהם. אף אחד לא מכריח אותו לבוא דווקא לכאן.
"כל העניין הזה יכול להיות נורא מצחיק. לא מזמן היה אמור להגיע לחוות ארץ האיילים בית ספר ערבי מיפו, משכונת עג'מי. המנהל מתקשר אליי כמה ימים לפני כן, ואומר לי שהורים מתקשרים אליו ושואלים בחשש אם לא מסוכן לבוא לפה. אתה גם ערבי וגם מעג'מי, איך אתה שואל אותי אם מסוכן כאן? והכי מצחיק, כשהם הגיעו, מדריכי הפיינטבול שקיבלו אותם היו מבת־עין. דמייני את התמונה הזאת: נערים עם פיאות ארוכות מלמדים ערבים מעג'מי לירות. זה היה קורע".
אז יש לך עכשיו שני מקומות מסקרנים ביותר. מה עוד צריך?
"יכול להית שאני חי בסרט, אבל מי שלא חי בסרט לא יכול להצליח במדינה הזאת. לארה"ב אתה יכול להגיע עם עשרה דולרים בכיס, וכעבור כמה שנים להיות עשיר כמו דונלד טראמפ; כאן קשה, בעיקר בירוקרטית. מה את חושבת, שהיה קל כשפתחנו את חוות ארץ האיילים ב־2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה? אמרו לי: מי יבוא לכאן, אל תוך היער? יורים פה על הכביש! אבל ברוך השם, מגיעים, ומספר התיירים עולה, וכל עסק וכל אטרקציה מצליחים, וכל אחד מפרה את האחר.
"כידוע, ארץ ישראל נקנית בייסורים. אם משהו הולך בקלות, כנראה יש איתו בעיה. בעיניי הקשיים נוצרו כדי שנפתור אותם. הכול כאן זה תהליך, ובכל לידה יש חבלי לידה. אני מקווה שיבוא יום ואוכל לספר לך על כל מה שקורה פה. רב הנסתר על הגלוי, וכרגע טוב שכך. רק אגיד שתוך כדי שאנחנו מדברים עכשיו, מאחורי הקלעים עובדים אנשים טובים כדי לגאול עוד קרקעות בארץ ישראל, וסיפור הגאולה הבא כאן באזור יקרה ממש עוד מעט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
