אחת לשבוע, כבר שלוש שנים, מתקיימת פעילות לא שגרתית בלא מעט בתי ספר תל־אביביים. לצד השיעורים הרגילים, כמו מתמטיקה ועברית, ישנה סדנה מסוג אחר לגמרי, שהפכה מהר מאוד לפופולרית: מפגש פילוסופיה. בלי ספרים עבי כרס ובלי טיעונים לוגיים סבוכים, דנים התלמידים בסיפור ילדים שמעלה דילמות על זהות, חברות או אושר. המפגשים הללו, אומרת יוצרת התוכנית והמנחה ד"ר קרן סדן, עונים על צורך קיומי בסיסי של ילדים להעלות תהיות קיומיות שמעסיקות אותם, אבל בעיקר מאפשרים להם לשחק באופן שונה, לא רק במגרש החול.
סדן הגיעה אל התחום הייחודי הזה לאחר שסיימה דוקטורט בפילוסופיה בניו־יורק. "התחלתי לברר מה אנשים עושים עם פילוסופיה מחוץ לאקדמיה", היא מספרת, "ומצאתי שני תחומים: ייעוץ פילוסופי, ופילוסופיה עם ילדים. ייעוץ לא התאים לי. הרגשתי שאני צריכה יותר כדי לדבר עם אנשים מבוגרים על דברים מהותיים בחיים שלהם. אז נשארתי עם הרעיון של ילדים. בשלב מסוים חזרתי לארץ כדי לכתוב את הדוקטורט, ובמקרה פגשתי מישהי שעבדתי אצלה בעבר, וכיהנה כראש מחלקת הגיל הרך בעיריית תל־אביב. הצעתי לה להכין תוכנית פילוסופיה לגני הילדים, ומכיוון שלא ידעתי אז הרבה על התחום, נסעתי לחו"ל כדי ללמוד אותו. כשחזרתי לארץ הגשתי לה תוכנית מסודרת, ומשם זה התגלגל".
דברים שרואים מקאנט
"פילוסופיה לילדים" החלה להתפתח כתנועה חינוכית בשנות השבעים בארצות הברית, ביוזמתו של מתיו ליפמן, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. ליפמן הבחין שמיומנויות החשיבה של הסטודנטים לוקות בחסר, ושיער שעידוד חשיבה ביקורתית ומורכבת כבר בשלב מוקדם תכין אותם לחיים הבוגרים בצורה טובה יותר. כך למשל סבר שלוגיקה ניתנת ללימוד כבר בגיל בית הספר. הוא הקים מכון לפילוסופיה לילדים, והחל לפתח טקסטים ושיטות לימוד שמנגישות את התחום.
סדן עצמה מעדיפה את המושג "פילוסופיה עם ילדים" ולא "לילדים", וכך נקרא גם אתר האינטרנט שלה, שבו היא מציעה מגוון של הרצאות ומאמרים בתחום. "אני מדברת על ילדים שעושים פילוסופיה, לא על פילוסופיה שמותאמת לילדים", היא מבהירה. "כשליפמן התחיל את הפדגוגיה הזו, הוא יצר מבנה קלאסי של מפגש והציע שורה של עקרונות יסוד. אני מתחברת לרעיון שהילדים הם אלו שקובעים את נושא המפגש. אני מגיעה לגן עם סיפור מוכן, אבל הילדים ישאלו שאלות ומתוכן נבחר אחת שנדבר עליה. עיקרון אחר הוא שהטקסט שנקרא יחד מתאים ורלוונטי לילדים, ושיש בו רעיונות פילוסופיים.
"אנחנו יכולים לדבר על אושר, על זהות, על זמן, על ידע. האם אפשר לדעת משהו בוודאות? מה ההבדל בין לחשוב שאני יודע ובין לדעת בביטחון מלא? הנושאים יכולים לעלות מתוך סרטון ביוטיוב או מתוך ספר ילדים, שזו הדרך המועדפת עליי. זה לא שאנחנו יושבים וקוראים אפלטון או דקארט".
אחד הספרים שסדן עובדת איתם, למשל, הוא "יפה הקטנה" מאת אנתוני בראון. "הספר מספר על גורילה בגן החיות, שהיה עצוב ונזקק לחבר. אז הביאו לו חתולה, יפה, והם היו מאושרים יחד. יום אחד הם ראו סרט – אם מסתכלים טוב בציורים רואים שזה 'קינג קונג' – והגורילה התעצבן, ושבר את הטלוויזיה. עובדי גן החיות באו בכעס, ואיימו עליו שייקחו ממנו את יפה, אז היא אומרת שהיא זו ששברה את הטלוויזיה, וכך הספר מסתיים.
"סיפור כזה מציף המון שאלות: על חברות, על הפחד לאבד אותה, על אמת ושקר. הילדים ייקחו את זה לאן שהם ירצו. מפגש בגן בנוי כך שאני קוראת את הטקסט, והם מציירים ושואלים שאלות. במפגש אחריו נעשה פעילות סביב הסיפור, ואז נדבר על אחת השאלות שעלו. בסוף המפגש תמיד יש רפלקסיה, ונשאל אם הקשבנו ואם חשבנו. אני שם בעיקר כמנחה, השאר זה הם. אני רק דואגת לטמון את הזרעים לחשיבה הקישורית הזו, אבל אני לא מלמדת אותם מהו מוות או מהו מוסר. זה גם אחד הדברים שמתסכלים את הילדים, הם רוצים לדעת את התשובה בסוף, לדעת מה אני חושבת. אבל אני לא מתערבת, הכול בא מהם".
האם כשאת מלמדת את משלבת התייחסות למושגים פילוסופיים של הוגים מסוימים?
"בדרך כלל לא. יכול להיות שהילדים יחשבו על רעיון שמתקשר לתורת האידיאות של אפלטון, למשל, אבל אני לא אקרא לזה כך. אם אני ואתה נדבר על תועלתנות אבל לא נגדיר את השיח במושגים הללו, ולא נצטט את ג'ון סטיוארט מיל או פילוסופים אחרים, זו עדיין תהיה שיחה פילוסופית לכל דבר. גם אם אתה לא יודע שמישהו כבר כתב את זה. אין ספק שאנחנו לומדים מטקסטים, אבל אני עובדת עם ילדים שמטבע הדברים נמצאים בשלב הרבה יותר ראשוני. בכיתות גבוהות יותר לפעמים אני מזכירה מושגים מסוימים, בעיקר בלוגיקה, כמו 'סתירה' ו'טאוטולוגיה', ולעתים נדירות גם נקרא טקסטים פילוסופיים ממש. אבל ככלל, זה לא הרעיון.
"כשהתחלתי לעסוק בפילוסופיה עם ילדים קראתי טקסט של אחת מן המובילות בתחום. היא פרסמה שיחה שלה עם ילדים וסידרה אותה בשני טורים. באחד היא כתבה את מה שהילדים אמרו, וליד הוסיפה: דקארט אומר כך, קאנט אומר כך, וכן הלאה. המחשבות של הילדים הן מחשבות פילוסופיות עמוקות גם אם הם לא קוראים טקסטים של הוגים מפורסמים".
אפשר לחשוב
במשך כחמש שנים לימדה סדן בגני ילדים בתל־אביב ("זכיתי להיות כמעט בכל אזור ולהכיר את כל האוכלוסיות, וזה כשלעצמו היה מדהים"), בתוכנית שזכתה למימון של העירייה. לאחרונה עברה ללמד בבתי ספר יסודיים. "מלכתחילה רציתי לעבוד עם ילדי הגן, בגלל חוויה טראומתית שהייתה לי כשלימדתי בניו־יורק", היא מספרת. "כשכתבתי את הדוקטורט, לימדתי קורס חובה בפילוסופיה בקולג', לסטודנטים למנהל עסקים. הם כמובן לא רצו לשבת שם. אני זוכרת שהם אפילו לא הבינו למה הם צריכים ללמוד אתיקה. בקיצור, כל הסיפור לא ממש הלהיב אותם.
"לא רציתי לחזור על החוויה הזו. רציתי ללמוד עם מי שמעוניין, במסגרת ובגיל שבהם חשיבה היא דבר כיף. השנה אני מלמדת גם כיתות מחוננים וגם כיתות 'רגילות', והמעבר מגן לבית ספר הוא מעבר מרתק. מדהים איך ילדים שעד לפני חודשיים היו בגן מאמצים חשיבה אחרת לגמרי ברגע שהם מגיעים לכיתה א'. בתרבות שלנו, בית ספר נתפס כמקום שלומדים בו: ילד שעולה לכיתה א' מקבל ילקוט, אומרים לו שהוא הולך ללמוד, ויש שולחן וכיסא וחוברות עבודה. זה משעשע ומעציב, כי מה זה אומר על מה שהיה עד עכשיו? בגן לא לומדים?"
איך הילדים מגיבים לשיעורי הפילוסופיה?
"באופן חיובי מאוד. כשלימדתי בגן היו ילדים שחיכו לי בשער, שאמרו להורים שלהם שאת היום הזה הם לא מוכנים לפספס. לאורך השנה אני רואה איך החשיבה שלהם מתחדדת, איך הם נפתחים לסוג אחר של שאלות. הרעיון של שאלה פילוסופית מעסיק אותם מאוד. במפגשים בגן אני מגדירה זאת כשאלה שאין לה תשובה בתוך הטקסט, ויש לה הרבה תשובות אפשריות. זו הגדרה בסיסית מאוד, אבל הגננות וההורים מספרים שהילדים נהנים לבחון אם השאלה שהם שואלים היא פילוסופית או לא. אחת האמהות סיפרה לי שכאשר בעלה ביקש מהבן לסדר את החדר, והוא לא עשה זאת, הוא שאל אותו 'למה לא סידרת את החדר?', והבן ענה: 'זו באמת שאלה פילוסופית'. הם כל הזמן משחקים עם זה.
"לאורך השנה אנחנו עושים משחק בציורים שדרכם שואלים שאלות. אנחנו פורסים את הציורים על הרצפה ומתחילים ליצור הקשרים. כך הם רואים שהשאלה של אריאל דומה לשאלה של קרן, ושמים אותן זו ליד זו. בכל פעם מחדש אני נדהמת מהיכולת שלהם לקשור, לסווג, להבין, ולפעמים גם לסדר את השאלות בעצמם, בלי שאני מתערבת. גם התשובות שלהם הולכות ונעשות מורכבות יותר ככל שהשנה מתקדמת. אני שומעת אותם אומרים: 'אני חושבת כמו אריאל, אבל אני גם מוסיפה משהו', או 'אני קצת חושבת כמוהו, וקצת לא'. אלה דקויות מתקדמות מאוד לגילם".
מבחינת סדן, החשיבה הפילוסופית אינה פעולה שאדם עושה לבדו, אלא היא תמיד משותפת. "כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל־אביב, אחד המרצים שלי דימה את עצמו לפיל שהולך ביער ומוריד את כל העצים מסביב עם החדק שלו. העצים הם כמובן שאר הפילוסופים, והוא 'מוריד' אותם. מעולם לא התחברתי לצורה הזו של חשיבה פילוסופית. אני לא מעיפה את האחרים, אני שואבת מהם השראה, לוקחת את מה שעוזר לי וממשיכה הלאה.
"ליפמן קרא לזה 'קהילה חוקרת', ואפשר לומר גם 'קהילת חשיבה'. ככל שאני עושה יותר פילוסופיה עם ילדים, אני מבינה כמה חשוב הרעיון: מגיל מאוד צעיר, הילדים האלה למעשה חושבים יחד – אתה אומר דבר מסוים, ויש התייחסות למה שאמרת. הרעיון הזה יוצא דופן גם בבית הספר עצמו. ילדים בכיתה א' לומדים עם חוברת עבודה, כל אחד מתקדם לפי הקצב שלו, וזה מצוין, אבל זו עבודה יחידנית. בפילוסופיה אפשר לעבוד יחד".
הגבול והטעם הטוב
את שומעת גם הסתייגויות מהורים שתוהים למה לבלבל את הילדים בגיל הזה?
"אני שומעת את זה כל הזמן. 'הם צריכים לשחק בגיל הזה', ברור, אבל פילוסופיה היא סוג של משחק. ילדים משחקים גם בחשיבה. ומעבר לכך, שאלות פילוסופיות הן חלק ממה שרץ לילדים בראש. אין ילד שלא שואל בשלב מסוים על מוות ועל אלוהים, והרבה ילדים שואלים על טוב ורע, על חברות, על זהות. הכרתי ילד בן שלוש שדיבר על עצמו כל הזמן בגוף שלישי. ההורים שלו ניסו לגרום לו לדבר בגוף ראשון, והוא תמיד אמר: 'דני חושב' במקום 'אני חושב', עד שבשלב כלשהו הוא אמר: 'דני לא יודע מי זה דני'. כשילד בן שלוש אומר משפט כזה, מבחינתי צריך לעצור ולבחון אם יש כאן מחשבה מאוד עמוקה. מעבר לכך שאפשר לשחק בחשיבה, יש כאן צורך.
"לשאלות על אלוהים, אגב, ילדים מגיעים בדרך כלל כי הם מחפשים סיבה ראשונית: אמא ילדה אותי, וסבתא ילדה את אמא, וסבתא רבא ילדה את סבתא, וכן הלאה – עד שהם מגיעים לאלוהים. אז אני כל הזמן נעה בין הצורך שלהם ובין המשחק. ילדים משחקים בלוגיקה, הם מבינים את העולם שלהם באמצעות מושגים פילוסופיים. קח למשל את המושג 'פייר' – הוגנות היא אחד המושגים המסדירים את החיים שלהם, וכך גם המושג של סמכות, כשהם אומרים: 'אתה לא מחליט עליי'. יש מאחורי זה מחשבות מאוד עמוקות. לי חשוב לתת מקום לשאלות האלה, שבדרך כלל לא נותנים להן מקום – לא ככה, לפחות, לא כשיושבים ומדברים על זה וחושבים יחד".
יש גם תלונות שזה לא מעשי? "מה זה נותן?"
"בוודאי. וזה מצחיק כי אנחנו עושים כל כך הרבה דברים לא מעשיים בחיים שלנו, וכנראה יש בהם צורך. אני חושבת שאחד הערכים שהפילוסופיה מעניקה לנו הוא חוסר פרקטיות. אני חושבת שדווקא בעולם שלנו, עם כל האינסוף שהוא מציע, המעשיות לא רלוונטית. אחת ההגדרות האהובות עליי לשאלה פילוסופית היא שמדובר בשאלה נצחית וגם עכשווית. נרצה או לא נרצה, יהיו שאלות שהתחלנו לחשוב עליהן בגיל צעיר, והן ילכו איתנו עד המוות. אלה שאלות לכל החיים, והדבר היחיד שאפשר לעשות מולן הוא לפתח את היכולת לחיות עם השאלה. לילדים יש שאלות בראש, ואם אנחנו לא מאפשרים להם להתחבר אליהן, אנחנו לא מאפשרים להם להיות הם עצמם. חלק גדול מעולמם הפנימי לא מקבל ביטוי בחוץ, ובמובן מסוים פשוט הולך לאיבוד, כי הם נהיים נורא 'פרקטיים'.
"כשאנחנו מתעלמים מכך, אנחנו מחסירים מהם כלים לחיים, מכיוון שהשאלות האלה נוקשות בדלת שלהם מדי פעם. כשילד בכיתה א' אומר לי: 'אבל למה אנחנו חיים בכלל?', לא אני זו ששתלתי לו את השאלה הזו בראש. השאלה הזו מציקה לו, ובעיניי, לעצור את החשיבה הפילוסופית ואת התהיות ואת הדיאלוג זה לבגוד באמון של הילדים בנו, משום שזה חלק מאוד מרכזי מהאופן שבו הם חיים".
סדן מלמדת כאמור גם בכיתות מחוננים וגם בכיתות רגילות, עד כיתה ו'. בגילאי תיכון יש תוכנית לימודים בפילוסופיה מטעם משרד החינוך בחלק מהתיכונים ברחבי הארץ, אבל סדן לא בטוחה שצריך לשנן פילוסופיה לקראת בחינת הבגרות. "אני, שאוהבת פילוסופיה, לא הייתי רוצה שישבו בכיתה ילדים שלא רוצים ללמוד את זה", היא אומרת. "נהדר שיש אפשרות כזו לילדים שרוצים ללמוד את הנושא, אבל אני לא בטוחה שפילוסופיה צריכה להיות חלק מן ההשכלה שכל תלמידי ישראל זקוקים לה – שכמו שהם לומדים טרגדיה יוונית בשיעור ספרות, כך הם ילמדו דיאלוג אפלטוני.
"לא מעניין אותי מה הילדים האלה יהיו בעתיד. הגישה של מערכת החינוך, שעוסקת בדמות הבוגר של בית הספר ובמה שהילדים צריכים לדעת בהמשך החיים, לא מעסיקה אותי. אני מתעניינת בילדים כפי שהם עכשיו. בראש ובראשונה, הרגישות הפילוסופית, ההבנה שחלק בסיסי מהאופן שבו ילדים מבינים את העולם, את עצמם ואותנו הוא דרך תהיות פילוסופיות. יש להם יכולת פילוסופית עכשיו, ולזה אני מתחברת. פילוסופיה לא יכולה להיות חובה, כי היא זכות: הזכות להתמודד באופן מעמיק יותר עם העולם".
את מרגישה שאת גם לומדת מהילדים?
"כל הזמן. הרבה פעמים קורה שהם אומרים משהו שמעולם לא חשבתי עליו. אני לומדת להתעניין, להיות שקועה בתוך משהו. אני זוכרת שעשיתי מפגש עם כיתות ה' על נושא שחשבתי שהוא בנאלי, אבל הם בעצם אף פעם לא דנו בו ברצינות, ואחר כך הם התחננו שנעשה את המפגש הזה שוב. זה הסיפור המכונן על אדם שנמצא על ספינה טובעת, ומתמזל מזלו ומגיעה סירת הצלה, ויש עליה רק עוד שישה מקומות, אבל הם שבעה אנשים. הילדים התלהבו מאוד מהדיון הזה. מה שהפך אותו למעניין הוא שהם היו חייבים להגיע להסכמה, ליצור קונצנזוס, וזה תרגיל שממנו התחלנו לדבר על אתיקה, ועל כך שאתיקה דורשת מאתנו קריטריונים מסוימים לקבלת החלטות מוסריות. זה היה קסום. בכלל, אני מרגישה שהפכתי להיות אדם אחרי לגמרי בעקבות העבודה עם הילדים".
איך זה קרה?
"בגלל סוג המפגש הזה. אחת ההגדרות של דיאלוג, ההגדרה ההומאנית, היא שהדיאלוג הוא מפגש עם אנשים במלואם, עם כל האישיות שלהם, עם כל הניואנסים. במפגשים פילוסופיים זה בדרך כלל לא כך. עם ילדים, לעומת זאת, אני מרגישה שאני פוגשת אנשים במלואם – ובמקרה הזה הם גם ילדים. פילוסופיה עם ילדים היא מפגש בין חשיבה וקרבה.
"יש משהו מקסים בלהקשיב לאופן שבו אנשים חושבים על הדברים המהותיים בחיים שלהם, כמו חברות, למשל. היום עשיתי פעילות עם ילדים בכיתה ב' על אושר ושמחה, ושאלתי אותם מה הופך אותם לשמחים. הילדים היו נוכחים מאוד בשיעור, כי זה העולם שלהם. ילד אחד אמר שפיצה משמחת אותו, אחר אמר כדורגל, אחר אמר לחבק את אימא או להגן על אח שלי. זה מדהים, כי זה הם. זה לא שיעור מתמטיקה, זה שיעור עליהם, הכי הם שאפשר".
את עבודת הדוקטורט שלה כתבה סדן על הפילוסופית הצרפתייה לוס איריגארי, והיא מוצאת קשר בין הגיגיה ובין העיסוק שלה עם ילדים. "איריגארי ועמנואל לוינס הם הפילוסופים היחידים שטוענים שפילוסופיה אינה אהבת החכמה, אלא חכמת האהבה", אומרת סדן. "לגדול בעולם של פילוסופיה זה לגדול באהבה, ולגדול ביחסים בין־אישיים. מבחינתי זה מה שאנחנו עושים בפילוסופיה עם ילדים. אני מתרגשת מכך שילד אומר שמה שממלא אותו אושר זה להגן על אח שלו, כי ברור לי שהוא לא אומר את זה כדי להרשים אותי – זה באמת מה שהוא רצה להגיד. זו חוויה אחרת לגמרי ממה שמתרחש בלימודי פילוסופיה באוניברסיטה".
מה ההבדל בין האופן שבו את דנה בנושא בגן ובין הדיון בו בלימודים אקדמיים?
"הנושאים דומים הרבה פעמים. יש לא מעט שאלות פילוסופיות שהן כמעט אוניברסליות, שמעניינות את רוב בני האדם. כך שבסופו של דבר, החוויה הפילוסופית בגן ובאוניברסיטה היא אותה חוויה. אנחנו נוגעים באותם דברים, נהנים מהניסיון לחשוב בצורה כזו, מבינים שאלו נושאים מהותיים לנו, לקיום שלנו. יש הבדלים בצורת השיחה, בעושר המילולי, ברוחב היריעה ובקישורים להיסטוריה של הפילוסופיה. למעשה, כולם 'עושים פילוסופיה', השאלות הגדולות הן אותן שאלות. יש גם שאלות אזוטריות יותר, כאלה שאני עצמי לא אפתח אותן עם הילדים, אבל לפעמים הילדים עצמם יעלו אותן".
מה למשל?
"אחת האמהות סיפרה לי שבנה שאל אותה מה ההבדל בין רעש למוסיקה. זו שאלה מאוד חכמה. הרבה פעמים שאלות של ילדים ושאלות של פילוסופים מבוגרים תהיינה דומות מאוד, אך יכולת ההבעה תהיה אחרת. בדוגמה של הילד שאמר ש'דני לא יודע מי זה דני', אני שומעת את העושר והעומק שיש בשאלה הזו. הוא ביטא אותה במסגרת היכולות המילוליות שלו, אבל זה עדיין עמוק מאוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
