בשתיים בלילה הם יוצאים לים. עולים על סירת דיג עשויה פירבגלס, מעמיסים את הרשתות ומעירים לחיים את מנוע 200 הסמ"ק. ככל שמעמיקים אל תוך החשכה, הגלים נעשים גבוהים יותר. במרחק כעשרים מטרים מהחוף יורדת למים הרשת הראשונה. משקולות העופרת מושכות את השפה האחת שלה כלפי מטה, מצופים משאירים את שפתה השנייה בגובה פני המים, וכך נוצר מסך שאורכו 300 מטרים וגובהו שישה. מתקדמים למקטע הבא, רשת שנייה נפרשת, ואחריה השלישית. בתום קצת יותר משעה של השלכת רשתות, חוזרים לחוף וממתינים שהטבע יעשה את שלו, ושהדגים יילכדו ברשתות.
"היום מזג האוויר נוח יחסית, בלי הרבה גלים ובלי גשם", מסביר לי אודי, דייג בעל ותק של יותר משלושים שנה. "כשהגלים גבוהים אנחנו לא יכולים להפליג, ומצד שני כשחם מדי וטמפרטורת המים מגיעה ל־23 מעלות ויותר, הדגים שתקועים ברשתות פשוט מתבשלים ולא ראויים עוד למאכל. לכן אנחנו פורשים את הרשתות בשעות הלילה המאוחרות, ובאים לאסוף את השלל בשעות הבוקר המוקדמות, לפני החום".
כמה מכולות הפזורות בחוף משמשות לדייגים כבית בשעות ההמתנה הארוכות. באחת מהן מטבח מאולתר, בשנייה מקום לשבת סביב תנור קטן ולהתחמם בלילות הקרים והגשומים. אחרי ארבע שעות הם יוצאים שוב לים, לא לפני שאודי מתנצל על כך שאני צריך להישאר בחוף. "יש חוקים ברורים מאוד לגבי דיג בארץ, הכול מסודר. הסירה עוברת טסט של משרד הרישוי והעובדים רשומים במס הכנסה. אין דבר כזה להעלות מישהו ולצאת לדוג בצורה ספונטנית".אחרי שעתיים של הרמת רשתות, אודי ושותפו רן שבים לחוף.
הדגים כנראה התביישו מאיתנו, כי השלל הפעם לא מוצלח במיוחד: עשרה דגים בלבד מונחים בארגז. "אתמול מילאנו שבעה ארגזים בדגים", מספר רן. "אין מה לעשות, אתה אף פעם לא יודע מה יביא לך הים. הוצאנו מהרשתות המון שקיות, ניירות ולכלוך. דגים קצת פחות", אומר אודי בזמן שהוא פושט מעליו את הסרבל האטום למים.
עד קיץ 2005 הוא התגורר ביישוב דוגית, ואז גורש עם יתר התושבים היהודים של חבל עזה. את חופי הרצועה הוא מכיר היטב, וגם את הדייגים העזתים. "נמל הדיג בחוף השקמה, שם עבדנו לצידם, היה הכי פעיל בארץ. בכל בוקר היו יוצאות קרוב ל־40 סירות, יותר ממה שתראה בנמלים ביפו ובקישון. היינו מביאים אלפי קילוגרמים של דגים, כשרובם היו הולכים לתושבי עזה. פועלים מעזה היו מצטרפים לספינות שלנו, ואנחנו היינו דואגים לרישיונות הדיג לסירות שלהם".
האווירה בקרב הדייגים, מספר אודי, הייתה תחרותית אך חיובית. יהודים, ערבים ובדווים היו עובדים יחד, ונלחמים רק נגד הגלים. הוא זוכר היטב איזו התפעלות עוררו אצלו הדייגים של עזה. "היו שבע משפחות גדולות שעבדו ללא הפסקה. הדייגים היו עולים במשמרות לסירות, בדרך כלל סירות של שבעה מטרים. משמרת ראשונה הייתה יוצאת לים עם אור ראשון, אוספת דגים וחוזרת לפרוק אותם. כשהם הלכו לנוח, צוות שני התחיל את המשמרת שלו, ואחריו צוות שלישי. הסירות שלהם לא היו נחות לרגע.
"הדייגים העזתים נחשבים למקצוענים במיוחד. הרבה מהם גדלו על הסירה. אני זוכר שהייתי רואה ילדים קטנים, בני שבע־שמונה, עובדים לצד המבוגרים. במקום ללכת לבית הספר הם היו מצטרפים אל אבא או אל סבא, המורים האמיתיים בבית הספר של החיים. הייתה תחרות גלויה בין המשפחות מי מביא יותר דגים לחוף. לא היה אכפת להם כמה ירוויחו מהדגים, העיקר לנצח".
היום אודי יוצא לדוג מול חופי זיקים – הכי קרוב שאפשר לחוף השקמה, שנמצא בשליטת חמאס. כשהוא שומע מפעם לפעם את הדיווחים בחדשות על כך שישראל החליטה להגדיל או לצמצם את מרחב הדיג המוקצב לעזה, הוא מבין היטב את המשמעות. "יש כמה שיטות של דיג וכמה סוגי דגים שאפשר ללכוד בעומקים השונים. בשלושת המיילים הראשונים מול חופי עזה, עומק המים מגיע ל־30 מטר. בשישה מיילים מגיעים ל־40 מטר, וב־12 מיילים יש 'נפילה' עד ל־200 מטרים, שזה עומק משמעותי מאוד.
"בדיג בשיטת הגריפה, לדוגמה, הרשת נגררת מאחורי הסירה כמו כיס ומתמלאת בדגים. אפשר ללכוד כך לוקוסים, פרידות, קלמרי ופלמידות. כשעוברים לעומקים גדולים יותר, אפשר להשיג אפילו כרישים. אורך רצועת החוף של עזה הוא כ־30 קילומטרים, וכשאתה מגדיל את מרחב הדיג, אתה נותן לדייגים עוד הרבה אפשרויות. הבעיה הגדולה היא המחירים של הדגים. המחיר זז כל הזמן בהתאם להיצע בשטח. אם כל הדייגים מביאים כמויות גדולות של זן מסוים, המחיר שלו באופן אוטומטי יורד".
"יש משמעות רבה למרחק שאליו אנחנו יכולים לצאת", אומר גם אחמד, דייג מעזה. "בשלושה מיילים אפשר לדוג בורי ומליטה. אם ממשיכים עד שישה מיילים, יש כבר לוקוסים. בין 10 ל־12 מיילים אפשר לדוג טונה. כשישראל מאפשרת לנו להתרחק מהחוף, הרבה דייגים יוצאים לים, מביאים סחורה טובה ויש עבודה. היום בעזה לא מחפשים להיות עשירים, מחפשים לשרוד. כשהמקרר בבית ריק, או כשבנאדם מעדיף לא לצאת עם הבן שלו לשוק כי הילד עלול לבקש משהו שאבא לא יכול לקנות – במצב כזה אנשים עושים שטויות. חמאס משלם קצת כסף לחבר'ה כדי שיעשו בעיות וישתמשו בסירות למשטים", הוא אומר ולא מוכן לפרט.
"כשאתה מגדיל את מרחב הדיג, אתה מאפשר יותר פרנסה, אבל גם מגדיל את הסיכון. אם פעם היה איום של חביות נפץ שנשלחות לחופי ישראל ולעבר סירות חיל הים, היום מדובר על קומנדו ימי מקצועי שעומד מולנו. הפן הימי נעשה אטרקטיבי כגורם הפתעה, בעיקר כדי להגיע לאיזשהו הישג תודעתי"
חווה במקום ים
על פי הסכמי אוסלו, שטח הדיג של רצועת עזה מתפרש עד למרחק 20 מיילים מהחוף; בפועל התירה ישראל לדוג בטווח של 12 מיילים בלבד. מאז מבצע צוק איתן צומצם המרחב הימי של עזה לשישה מיילים. קצה הטווח מסומן באמצעות מצוף, וסירות הביטחון השוטף של חיל הים דואגות שאיש לא יחרוג. בעונות הדיג מרחיבה ישראל את השטח המותר, בהתאם למצב הביטחוני. אולי בגלל זה, רק 2,000 מתוך 3,700 עזתים הרשומים כדייגים – כך לפי אגף הדיג במשרד החקלאות – יוצאים לים מדי יום.
מלבד הדייגים עצמם, מספק הענף עבודה לעוד אלפי אזרחים ברצועת עזה. מתאם פעולות צה"ל בשטחים, אלוף כמיל אבו־רוקון, מעריך באוזנינו כי במעגל הנרחב משפיע הדיג על פרנסתם ותזונתם של כ־250 אלף עזתים. על פי נתוני מתפ"ש, הגדלת מרחב הדיג בעונות הרלוונטיות בשנת 2017 הביאה להגדלת הפדיון השנתי של הענף בכחצי מיליון שקלים. בחודשים אפריל, מאי ויוני של אותה שנה שווקו ליו"ש ולחו"ל כמעט 22 טונות דגים שהוצאו ממימי עזה. גם העונה החורפית, אוקטובר עד נובמבר, התאפיינה בתנובת דיג גבוהה, שהביאה לירידה של חמישים אחוזים במחירי הדגים בשווקים. הייצוא גדל אף הוא, והיקפו השנתי הגיע ל־62 טונות של דגים.
הרחבת שטח הדיג, מבהיר האלוף אבו־רוקון, מושפעת ישירות מהעימותים בין ישראל לחמאס, שגולשים גם לחופים. כמו "צעדות השיבה" המתקרבות אל גדר הרצועה, גם בחוף מתקהלים עזתים רבים מדי יום שני, ומשט מחאה יוצא לדרך: סירות דיג נעות אל מחוץ למרחב המותר, עד שספינות חיל הים הישראלי "מפזרות את ההפגנה" ושולחות אותן בחזרה אל החוף.
"חמאס משתמש בדייגים ומכריח אותם להשתתף בפרובוקציות ובהפרות סדר, מה שעלול להקטין את מרחב הדיג ל־3 מיילים בלבד", אומר לנו האלוף אבו־רוקון. "המשמעות היא שחמאס יהיה אחראי לפגיעה קשה בפרנסת הדייגים וברווחת התושבים. אנחנו אומרים להם: במקום לתת יד להתגרות, בואו נשמור על השקט שמסייע לפיתוח כלכלת עזה".
אחמד, הדייג העזתי, מספר כי במצב הכלכלי הנוכחי ברצועה, העיסוק בדיג הופך לפחות ופחות משתלם. "דלק של סירה עולה כ־400 שקל ליום עבודה מלא. צריך גם לשלם לפועלים, ופה ושם יש הוצאות על תיקונים לסירות ולרשתות. אם הדייג מביא 100 קילו דגים ביום, ומוכר אותם במחיר של 10־20 שקלים לקילו – זה לא כדאי, ולכן בכלל לא בטוח שהוא יצא לים. פעם המחירים בשווקים בעזה היו מעודדים עבודה. היינו מוכרים לוקוס ב־90 שקל לקילו, היום המחיר עומד על 45 שקלים ופחות. קשה למצוא רוכשים לדגים בכלל, ובטח לדגים יקרים. מסעדות הדגים, שהיו מלאות בעבר, הולכות ומתרוקנות. אני חושב שהבעלים ממשיכים לפתוח אותן רק מתוך איזושהי תקווה שיבואו ימים טובים יותר. אחרי הכול אין להם פרנסה אחרת, זאת האפשרות היחידה שלהם להביא אוכל לילדים".
מה לגבי הכסף שהגיע מקטאר? הוא שיפר את כוח הקנייה?
אחמד צוחק. "אנחנו מדברים על מאה דולר למשפחה, זה לא משפיע על השוק בצורה משמעותית. יש כאן יותר מ־50 אחוזי אבטלה. אם ישראל רוצה לאפשר לנו להגדיל את ההכנסה, היא צריכה להכניס אליה יותר פועלים מהרצועה, ולהתיר לנו למכור יותר דגים מחוץ לעזה".
אחת ממסעדות הדגים המפורסמות בעזה היא זו של יוסף חמיד. המסעדה שוכנת בתוך סירת דיג גדולה, 20 מטרים אורכה ו־8 מטרים רוחבה, שהוצבה סמוך לחוף הים. 260 סועדים יכולים לשבת על הסיפון ולהרגיש כמעט כמו דייגים אמיתיים. בריאיון לרשת RT הרוסית הסביר הבעלים כי ההחלטה להסב את הסירה לייעודה הנוכחי קשורה גם היא לאילוצים הכלכליים. "עלות הפעלת הסירה הזו נאמדת באלפי שקלים", אמר חמיד. "גם אם ישראל הייתה מאפשרת לי לצאת בה לים, לא הייתי יוצא. אני זוכר את הימים שבהם היינו מפליגים ללב ים ומביאים כמויות גדולות של דגים. היום אי אפשר, וזה לא כדאי כלכלית".
המגבלות על הדייגים הובילו לצמיחת ענף חדש בעזה: חוות לגידול דגים. שתיים כאלה קיימות היום ברצועה. "אנחנו מגדלים דגי ים שחיים במים מלוחים", מסביר לי בטלפון עלי, עובד ב"אלחאג' אחוואן" – חווה שמפעילה גם מסעדת דגים. "התחלנו לעבוד ב־2015. היו לנו הרבה סוגים של דגים, אבל היום יש כאן רק דניס – דג חזק, שקל וזול יותר לגדל אותו. אנחנו מוכרים קילו דניס ב־50 שקל, פעם המחיר היה לפחות 60. אם אתה רוצה דג של חצי קילו כמנה במסעדה, זה יעלה לך 40 שקל, כולל אורז, ירקות ושתייה".
עלי נשמע משועשע מכך שהוא מספר לישראלי על תפריט המסעדה שלו. ברקע נשמעים קולות הלקוחות שפוקדים את המקום. "אנחנו לא מתלוננים", אומר עלי. "היו כמובן תקופות טובות יותר – לאנשים היה יותר כסף, היו מגיעים יותר לקוחות ומשלמים מחיר טוב יותר מבחינתנו. אני לא יודע להגיד לך בדיוק מספרים, אבל לפני שנה ושנתיים הרווחים היו גבוהים יותר. המחירים כמובן משתנים לפי מה שקורה בשטח.
"הכיבוש משחק לנו כל הזמן בשטח שאפשר לדוג בו, וזה משפיע על השוק כולו. אפשרויות הדיג של אנשי עזה הן מוגבלות. יוצאים לים בחסקה או בסירות קטנות, גם בגלל הצמצום של שטח הדיג וגם בגלל העלויות הגבוהות של הפעלת סירה גדולה. כמות הדגים באופן כללי ירדה, זיהום המים מול עזה בוודאי לא עוזר, לכן עדיף לגדל את הדגים במקום מסודר ונקי, תוך שליטה בכמויות ובעלויות".
להיקפי הדיג בעזה יש השלכות סמויות גם על השוק הישראלי. "ישראל מייבאת מהרצועה כמויות גדולות מאוד של דגים", אומר לנו ש', דייג ותיק. "יש סוחרים שעובדים ישירות מול הדייגים העזתים, ומקבלים אישורים להביא משם סחורה במשאיות. לא ברור לי אם זה נעשה באופן רשמי או שזו מדיניות שבקריצה, אבל אני יודע על יבואנים שקונים כביכול ממצרים, כשלמעשה אלה דגים שמיובאים מעזה, כדי לשפר את הכלכלה שם".
לדברי ש', הוא וחבריו נפגעים כלכלית מהמחווה הזו. הדייגים הישראלים, הוא אומר, הם חוליה חלשה שלא מיוצגת כהלכה, והצורך שלהם להתפרנס אינו נלקח בחשבון. "כשנכנסות לארץ כמויות של דגים מעזה, המחיר כאן צונח באופן מיידי. אני לא אוכל בחיים להתמודד עם המחירים שלהם. דג שאני מוכר ב־90 שקלים לקילו, העזתי מוכר ב־37 שקלים, כי ההוצאות שלו נמוכות בהרבה משלי".
כמי שעבד עם יבואנים ומשווקים, ש' טוען שהדגים מתוצרת עזה מקבלים את אישור משרד הבריאות הישראלי אף שאינם עומדים בסטנדרטים הבסיסיים. "תחשוב כמה זמן עובר מאז שהדג יוצא מהרשת העזתית, ועד שהוא נמכר במסעדות או בחנויות בישראל. הם אמורים להגיע בקלקרים מקוררים, אבל זה לא ממש קורה. ראיתי בעיניים שלי את הדגים האלה, ואני באופן אישי לא הייתי אוכל אותם. ידוע לי למשל שסחורה של דייגים ישראלים עוברת בדיקות של משרד החקלאות והבריאות, ויחד איתה מעבירים דגים מיובאים מעזה וממצרים. רוצים לסייע לעזתים גם במחיר של פגיעה בישראלים".
גם אחד היבואנים מספר כי חלק מהדגים הנמכרים בישראל מקורם בעזה. "הפלסטינים מייצאים אלינו את הדגים דרך מעבר ארז, יחד עם סחורות אחרות שמוכנסות לכאן. הם דואגים לקרר את הדגים לפני שליחתם לישראל". במתפ"ש לעומת זאת טוענים כי אין ייצוא דגים מעזה לישראל אלא רק ליהודה ושומרון, ודברים דומים אומרים גם במשרד החקלאות: "ייבוא של דגים מרצועת עזה לישראל אינו מאושר, פרט למשלוחי דגים העוברים באופן מבוקר ומפוקח דרך מעבר כרם־שלום, ומיועדים אך ורק למכירה ברשות הפלסטינית", כך נמסר לנו בתגובה.
ש', דייג ישראלי: "הדגים מתוצרת עזה מקבלים את אישור משרד הבריאות הישראלי אף שאינם עומדים בסטנדרטים הבסיסיים. "תחשוב כמה זמן עובר מאז שהדג יוצא מהרשת העזתית, ועד שהוא נמכר במסעדות או בחנויות בישראל. הם אמורים להגיע בקלקרים מקוררים, אבל זה לא ממש קורה. ראיתי בעיניים שלי את הדגים האלה, ואני באופן אישי לא הייתי אוכל אותם"
המחבלים נהרגו, המיתוס נולד
כשאפשרויות העיסוק בדיג הולכות ומצטמצמות, הנערים המתבגרים שהיו רגילים לסייע להוריהם בלב ים נותרים חסרי מעש – אך לא לאורך זמן. אותם צעירים שהים והגלים הם מגרש המשחקים שלהם מאז ומתמיד, הופכים לכוח אדם מבוקש עבור "נוח'בה אלבח'ריה" ("העילית ימית") – הקומנדו הימי של חמאס, שהולך וצובר תאוצה.
הפעולה הראשונה של נוח'בה אלבח'ריה בוצעה ביומו הראשון של מבצע צוק איתן. מי שנתן את ההוראה היה לא אחר מאשר מוחמד דף. ארבעה מחבלים יצאו אל הים, נושאים עמם רימוני רסס, רובי קלצ'ניקוב בעלי כוונת טלסקופית ומטעני חבלה. כשהם נעזרים בציוד צלילה מתקדם שהוברח לעזה, הצליחו הארבעה להגיע לחוף זיקים מבלי שיתגלו. רק אחרי ששהו זמן מה בשטח ישראל, זיהתה אותם בקרית שליטה ימית, ודיווחה לכוחות בשטח. במשך ארבעים דקות ניהל צה"ל מרדף אחרי המחבלים, כשבאותו זמן מצליח אחד מאנשי חמאס להצמיד מטען לגוף טנק מרכבה ולהפעיל אותו. בסופו של דבר חוסלו הארבעה, אך הפעולה שהפתיעה את כוחות הביטחון הישראליים הפכה למיתוס עזתי, ואנדרטה מיוחדת הוקמה לזכרה בעיר עזה.
על ההחלטה להקים את הקומנדו הימי כיחידה מובחרת חתום בין השאר יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה. מפקד היחידה, שזהותו חסויה, כפוף ישירות למוחמד דף ולמרואן עיסא – מספר שתיים בחמאס. בעקבות הפעולה בזיקים החליטו בחמאס להשקיע משאבים נוספים בפיתוח היכולת הימית. כיום בכל טקס רשמי ברצועה הופכים אנשי נוח'בה אלבח'ריה לכוכבי האירוע, כשהם מגיעים בבגדי הצלילה המיוחדים שלהם, ומשלהבים את הקהל בתמרונים ובהדגמת יכולות שונות. מסרטוני תדמית שנערכו על ידי יחידת ההסרטה של חמאס, ניתן ללמוד על התפתחות הכוח הימי, ועל הכלים המשמשים אותו: "סקוטרים" תת־ימיים המושכים את הצוללנים קדימה, אופנועי ים, סירות מירוץ זעירות, מערכות נשימה שמאפשרות שהות ארוכה מתחת לפני המים ומוקשים תת־ימיים. היחידה אפילו מייצרת בתוך הרצועה אמצעים ללוחמה תת־ימית, במקביל להברחות מאיראן.
את לוחמי הקומנדו הזה גייס חמאס מקרב אותם בני דייגים משועממים, לצד לוחמי "יחידות השדה" שלו, שעברו את השלמת ההכשרה הנדרשת. מדי שנה מתקיים מחנה אימונים עבור עשרות לוחמים חדשים. הצעירים עוברים הכשרות עיוניות מתאימות במקביל לאימוני כושר ביבשה ובים. "אנחנו מתאמנים עשר שעות ביום, מבצעים אימוני צלילה ומתרגלים שהות ארוכה מתחת למים", סיפר אחד מהם לטלוויזיה של חמאס, כשברקע נראים אנשי הקומנדו מתפללים בתוך המים, לבושים בחליפות צלילה. על פי ההערכות, לרשות חמאס עומדים כיום מאות לוחמים ימיים – זרוע צבאית שמסוגלת לאתגר את ישראל ולפתוח מולה חזית נוספת. מבחינת הארגון, היחידה הזו אמורה להוות את חוד החנית במלחמה הבאה. אגב, גם ארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" בראשות נאיף חוואתמה שחרר סרטון שבו נראים לוחמי קומנדו משלו באימונים בחוף הים של הרצועה.
כדי להקשות על צוללני חמאס ולספק שכבת הגנה נוספת, מעבר לפעילות הביטחון השוטף של חיל הים, הקימה ישראל מכשול בגבול הימי בינה לבין עזה. ה"גדר" הזו, שנמתחת עד למרחק 200 מטרים מהחוף, מורכבת משלוש שכבות – אחת מתחת לפני המים, מעליה אבנים גדולות, ומעליהן גדר תלתלית. מלב המכשול נפרסה מערכת חיישנים שמתריעה מפני ניסיונות חדירה של צוללנים או שחיינים מכיוון רצועת עזה.
"כשחמאס מבקש לייצר כוח צבאי ימי, הוא לוקח בחשבון את היכולות של בני משפחות הדייגים", אומר לנו קצין בכיר לשעבר. "את היכולות התת־קרקעיות הארגון פיתח בעזרת נערים שעסקו בחפירת מנהרות הברחה ממצרים לעזה. באמצעות הידע שלהם, בנו את איום המנהרות נגד ישראל. הנחת העבודה היא שמי שמחזיק במומחיות מתאימה, ייקח חלק בהקמת תשתית הכוח הימי. בידי ישראל יש רשימות של דייגים וספינות, ואם מתקבל מידע מודיעיני על גורם שעושה שימוש לרעה בכלי השיט שלו, מפעילים נגדו סנקציות".
הוא מזכיר כי בדרך הים מנסה חמאס גם להבריח נשק לעזה, בעוד ישראל עושה מאמצים לסכל זאת. "אנחנו מדברים גם על ספינות נשק גדולות, כמו סנטוריני וקארין A שהגיעו מאיראן כשהן עמוסות באמצעי לחימה מתקדמים, וגם על רמה מקומית יותר, של ספינות הברחות קטנות שחוצות את הגבול הימי בין עזה ומצרים. בעבר זה היה פרוץ לחלוטין, אבל היום, בעקבות ההבנה של פוטנציאל הסיכון, המצב אחר. גם ישראל וגם מצרים פועלות נגד ההברחות, מתוך אינטרס משותף של מלחמה בטרור".
הגז המבוזבז
מלבד הדיג, לים שמול עזה יש עוד פוטנציאל כלכלי בלתי ממומש: מרבצים של גז טבעי. כבר בשנת 1999 חתם יאסר ערפאת על הסכם מול חברת "בריטיש גז", שאפשר לה לחפש שדות גז במים הטריטוריאליים של הרצועה. בשנת 2000 התגלה שדה "מרין", במרחק של כ־22 מייל ימי מהחוף ובעומק של 2,000 רגל. על פי ההערכות ניתן להפיק ממנו כ־1.4 מיליארדי מטרים מעוקבים של גז, בשווי מוערך של בין 2.4 ל־7 מיליארדי דולרים. מחלוקות שונות מנעו מהחברה הבריטית להתחיל את פעולות הקידוח, ושדה הגז נותר בלתי מנוצל. עליית חמאס לשלטון בעזה ב־2006 יצרה קשיים נוספים, והשיח האחרון בעניין, שהתקיים בשנת 2014 בין אבו־מאזן לרוסים, לא הביא לפריצת דרך.
"למיטב ידיעתי, עד היום לא בוצע בשדה הזה כלום", אומר האלוף במילואים איתן דנגוט, מי ששימש כמתאם הפעולות בשטחים וכמזכיר הצבאי של שלושה ראשי ממשלה. "מבחינת הכלכלה הפלסטינית בעזה, זה בהחלט בזבוז. מצד שני, אין ספק שאם יעשו משהו בנידון ויקדמו את התוכנית להפקת גז, זה יוביל למלחמת עולם בין פת"ח לחמאס. גם ישראל תידרש לשאלה מורכבת, האם לאפשר בעידן הזה את פיתוחו של השדה. אם יקרה נס וחמאס ישנה את דרכיו יהיה כאן פוטנציאל לא מבוטל, אבל אני מתקשה להאמין שזה אכן יקרה. אנחנו מתעסקים פה עם גוף טרור".
מקבלי ההחלטות בישראל מנסים אם כן למצוא את האיזון במשוואה הימית המורכבת. "הים של עזה מהווה מצד אחד איום ביטחוני, ומצד שני – מקור הכנסה ופוטנציאל לשיפור המצב ההומניטרי, גם למי שניזון מהדגים וגם למי שמתפרנס מהם", אומר דנגוט. "בגלל הסתירה הזו, למרחב הדיג יש משמעות רבה. אם אתה מגדיל אותו, אתה מאפשר יותר פרנסה, אבל גם מגדיל את הסיכון שגורמים עוינים יצליחו לבצע את זממם. לא סתם חמאס משקיע מאמצים בשיפור היכולת שלו בזירה הזו. אם פעם היינו מדברים על איום של חביות נפץ שנשלחות לחופי ישראל או לעבר סירות חיל הים, היום כבר מדובר על קומנדו ימי מקצועי שעומד מולנו. בזמן שהאיום התת־קרקעי מאבד מהאפקטיביות שלו בזכות הטכנולוגיה הישראלית המתקדמת לגילוי מנהרות, וכשמול הרקטות אנחנו מעמידים את כיפת ברזל, הפן הימי פתאום נעשה אטרקטיבי כגורם הפתעה, בעיקר כדי להגיע לאיזשהו הישג תודעתי".
כמתאם הפעולות בשטחים, מספר דנגוט, הוא הקפיד להיפגש עם נציגים רשמיים של המערכות הכלכליות ברצועת עזה – "לא עם ארגון חמאס כמובן, אבל עם ראשי האיגודים של הסוחרים, החקלאים, הדייגים, הקבלנים ואנשי ענף הרכב. מטרת הפגישות הייתה לשמוע אותם מכלי ראשון, להסתכל להם בעיניים, לחוש אותם ולדבר איתם כבני אדם שיש להם צרכים. המפגשים האלו פתחו את הראש והובילו לכיווני פעולה חדשים. הנציגים העזתים העלו רעיונות שבזמנים מסוימים התאפשר לממש אותם. אני העליתי לדוגמה נושא שמיושם היום – ייצוא פירות וירקות מעזה ליהודה ושומרון ולירדן. הצעתי גם לאפשר ייצוא של דגה מרצועת עזה, עוד דבר שמתממש במידה מסוימת.
"בשיחות כאלה אתה מעביר לגורמים מעזה מסרים, מתוך הבנה שאותם חבר'ה יחזרו מהמפגש איתך וכנראה יתוחקרו על ידי חמאס. לרוב הסוחרים האלו יש אישורי כניסה לישראל בכל מקרה, אז אין כל מניעה שניפגש. השיחות איתם לא פחות חשובות מאמצעים מודיעיניים אחרים, כי אפשר באמצעותן להשיג מידע ולקבל תחושות לגבי מה שמתרחש בתוך עזה. גם באיו"ש נפגשתי עם גורמים שלימים הפכו לבכירים – למשל ראמי חמדאללה, שהיה אז נשיא אוניברסיטת א־נג'אח בשכם, והיום מכהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית. הקשר האישי מייצר שיח בלתי־פורמלי, שבמצבים מסוימים הינו בעל ערך רב.
"אנחנו אמנם רוצים לתת לתושבי עזה את בסיס הפרנסה, אבל אנחנו גם עלולים להיקלע למצב של סכנה. השאלה היא מה גובר על מה. כאשר יש מידע מודיעיני קונקרטי על סיכון ימי, בוודאי שישראל תחליט לצמצם את מרחב הדיג. יש מדרגים ומשקולות להשתמש בהם".
דנגוט מודה שישראל משתמשת בנושא מרחב הדיג כמנוף לחצים מול חמאס, גם כשאין איום ישיר של חדירה מכיוון הים. "יש פה מדיניות של מקל וגזר, שבמסגרתה ישראל מפעילה סל כלים נגד פעילות הטרור. גם אם חמאס מאתגר אותה באמצעים כמו שיגור בלונים סמוך לגדר, היא יכולה לצמצם את אזור הדיג, בנוסף לצעדים אחרים שנועדו להגביר את הלחץ של הציבור בעזה על הארגון. הצד השני אינו תמים. יש פה פעילים שלוקחים צרכים הומניטריים ומשתמשים בהם כדי לייצר טרור, וכך גם המרחב הימי, שיכול להביא לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, הופך במקום זאת לזירת קרב כשמארגנים בו משטי מחאה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
