מטבח ביתה של רות סירקיס, מחלוצות הספרות הקולינרית בישראל, אינו כולל מכשור יוצא דופן; רק ארונות בחיפוי עץ כפרי, שני כיורים, שלושה משטחי עבודה ותנור תעשייתי גדול. הרמז היחיד לכך שלא מדובר במטבח שגרתי, הוא מעין משרד קטן שנמצא בשוליו: שולחן, כיסא ומסך מחשב, המשמשים את רפי, העזר כנגדה. "יש לי גם מקום למטה, אבל אני מעדיף לשבת פה, לראות את כל ההתרחשות", אומר רפי, מי שצילם לאורך שנים את התמונות עבור המאמרים והספרים של רעייתו, וגירה בהן את בלוטות הטעם של המוני בית ישראל.
כבר למעלה מארבעים שנה שרות סירקיס בתחום. הרבה לפני שהוצפנו בתוכניות בישול ומתכונים בכל ערוץ ואתר אינטרנט, היא כבר הביאה לשולחננו טעמים מרחבי העולם, וספריה היו לרבי־מכר בקרב ילדים ומבוגרים. אני נפגש איתה לרגל צאת ספרה החדש "שבעת המינים", המיועד לילדי הגן. הספר הזה מחולק במסגרת ספריית פיג'מה, שנוסדה על ידי "קרן גרינספון ישראל" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, ומעניקה ספרים למאות אלפי ילדים ברחבי הארץ במטרה לעודד קריאה משותפת עם ההורים בנושאי ערכים ומורשת יהודית־ישראלית. שבעת המינים, מספרת סירקיס, תמיד סקרנו אותה. "אילו גסטרונום היה יושב היום וחושב מהם המזונות הדרושים לבסיס המחיה של אדם כאן בארץ, הוא היה מדבר כנראה על שבעת המינים. מעבר למתכונים, הרעיון בספר היה לכתוב את הפרשנות שלי לפסוק המוכר מתוך ספר דברים – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש', ולהביא גם חלק משלל הסיפורים, הפסוקים, האגדות והמדרשים עליהם.
"היה לי חשוב לתת מידע מקיף ותמונה מלאה על המינים, מכמה צדדים; על כל פרי כתבתי מתי ואיפה הוא צומח, מה עושים ממנו, אילו שירים נכתבו עליו והיכן במקרא הוא מוזכר. מעבר לזה, חשובה לי העברית. ליידע למשל שהקליפה הדקה של הענב נקראת זג, שלקטיף של התמר קוראים גדיד, ושתהליך הוצאת גרגרי הרימון נקרא פריטה. הקפדתי גם שהמתכונים יהיו כמה שיותר בריאים, ללא עודפי סוכר".
זו לא הפעם הראשונה שסירקיס מתרגמת את שבעת המינים לשפת המתכונים. "לפני כמה שנים אירחתי קבוצה של נשים שממלאות תפקידי מפתח בארצותיהן. הן הגיעו מסינגפור, מהונג־קונג, מאירלנד, מארה"ב ועוד. הכנתי להן ארוחה שהייתה מבוססת על שבעת המינים, עם תפריט בשפה האנגלית ובו הסברים על המרכיבים וציטוטים מהתנ"ך".
אילו מנות הגשת?
"המנה הראשונה הייתה מוס דגים מעושנים עם לחם חיטה קלוי. למנה עיקרית – סלמון מאודה ביין עם ענבים ירוקים, ריזוטו של שעורה, וגם סלט עם רוטב שמן זית ודבש. והקינוח: פירות טריים ברוטב רימונים ופאי תאנים".
בחירת המתכונים לספר הנוכחי הצריכה התאמה לקהל היעד – ילדי הגן. "חיפשתי דברים שהם קלי הכנה, ושהמרכיבים שלהם זמינים. במתכון של התמרים, למשל, יש שני מצרכים בלבד – תמרים ומרציפן. הילדים צריכים לקחת את התמרים, לפתוח אותם ולהכניס לתוכם גליל מרציפן קטן. לתאנה הבאתי מתכון של עוגת גבינה ללא אפייה, שכוללת ביסקוויטים, שמנת, גבינה, מעט סוכר ותאנים".
היום ילדים הרבה יותר מעורים במטבח מבעבר. לקחת את זה בחשבון?
"הרעיון של הספר הזה היה פשטות. לא ניסיתי להראות שאני אדם מפורסם שמכיר אוכל מפונפן, כפי שנוהגים לעשות כל מיני שפים בספרים שלהם. מבחינתי, אם ילד יכין את התמרים הממולאים במרציפן – דיינו, מה הם צריכים יותר?
"היה לי גם חשוב שהילדים ייצרו משהו בידיים. במסגרת המתכון שקשור לחיטה חשבתי לתת להם להכין פיצה, אבל בספריית פיג'מה ביקשו מתכון לחלה. אז פניתי לבתי נורית, שמדי פעם עושה טקסי הפרשת חלה, והתייעצתי איתה מה יכול להתאים לילדים. בצק הוא חומר שאפשר לעצב איתו, כמו חמר. היא אמרה לי שבמקום לקלוע צורת צמה, אפשר להכין חלת 'יוסף ואחיו': כדור אחד גדול, שמסביבו 11 כדורים קטנים. וזה המתכון שפרסמתי. ילדים שמכינים את החלה ישימו לב שכדורי הבצק תופחים ונדבקים זה לזה, ובשעת האפייה הם תופחים עוד יותר".
צוהר למטבח הצרפתי
סירקיס (82), נשואה לרפי ואם לשלושה, נולדה בתל־אביב. היא בוגרת תיכון עירוני א', שם הכירה את בעלה. את שירותה הצבאי עשתה בחיל התותחנים כסמלת תרבות וסעד, ולאחר מכן למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. במשך שנים עבדה באגף השיקום של משרד הביטחון, ואחר כך הדריכה בקורס לנשים מנהיגות מאפריקה ומאסיה, שהגיעו לישראל בחסות המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ.
ב־1962 נסעו בני הזוג סירקיס לבוסטון. רפי, שכבר היה אז מהנדס אלקטרוניקה ועבד בחברת HP, סיים שם תואר שני, בעוד רות נשארה רוב הזמן בבית. העניין שלה בגסטרונומיה התעורר בזכות תוכנית הטלוויזיה של ג'וליה צ'יילד – ידוענית־על שהביאה אל ביתם של הצופים את המטבח הצרפתי. "צ'יילד לימדה את האמריקנים צורות חדשות של בישול, וחשפה בפניהם טעמים ומזונות שהם לא הכירו", מסבירה סירקיס. "עד אז האמריקנים השורשיים היו צמודים בעיקר לאוכל הבריטי המסורתי, שכלל בשר ותפוחי אדמה. היא הכניסה למטבח שלהם דגים ועופות, וגם לימדה איך להשתמש בסוגי הבשר השונים – מה כדאי לטחון, מה כדאי לבשל ומה ראוי להכניס כצלי בתנור. מעבר לזה היא הציגה טכניקות בישול חדשות, למשל בישול ביין. בעקבות התוכנית קניתי את הספר שלה, 600 עמודים ללא תמונות, והתחלתי להכין את המתכונים. שמתי לב שאם אני פועלת בצורה מדויקת לפי ההוראות, יוצאים דברים ממש טעימים ומרשימים".
את התוצאות המרהיבות שהפיקה רות ממטבחה, תיעד רפי במצלמה החדשה שקנה. "רציתי בכלל לצלם את הילדות, אבל הן כל הזמן זזו והיה קשה לצלם אותן, אז התמקדתי בדברים הנפלאים שרות עשתה", הוא אומר.
כעבור שלוש שנים חזרה משפחת סירקיס ארצה. רפי עבד בתעשייה האווירית, ורות שימשה עובדת סוציאלית בבית הלן קלר. את מאות התמונות והשקופיות של מנות האוכל הציגו בני הזוג בפני חברים, וקצרו קריאות התפעלות. "בארץ חוו אז את המחסור של תקופת המיתון, ולא הכירו את כל השפע הגדול ואת מסעדות הגורמה שראינו בבוסטון. זה היה חידוש בשבילם – שאוכל הוא לא רק דבר שמכניסים לפה כדי לשבוע, אלא משהו שלומדים אותו, שכותבים עליו, שיש סביבו תרבות שלמה".
אחד החברים הנלהבים הציע לסירקיס לאגוד את כל המתכונים והצילומים לכדי ספר בישול. אולם כשבני הזוג פנו למוציא לאור, הוא צינן את התלהבותם ואמר כי בתקופה כזאת, כשלאנשים אין כסף לאוכל – אין שום סיכוי שיקנו ספר בישול. במקום זאת הציע להם המו"ל לפנות אל טומי לפיד, שעמד לפתוח מגזין נשים חדש עבור העיתון מעריב. "נפגשנו עם לפיד וסיפרנו לו שהיינו בבוסטון, הכרנו מקרוב את תרבות האוכל הענפה, וראינו שבכל מגזיני הנשים יש מדור אוכל שקשור לחגים או לעונות השנה", מספרת רות. "הצענו לו שנספק למגזין החדש חומרים כאלה, כולל תמונות מקוריות".
לפיד קיבל את ההצעה. באמצע שנת 1967 החל לצאת לאור מדי חודש המגזין "את", ורות פרסמה בכל גיליון כתבה בנושא אוכל. כשנה אחר כך נסעו בני הזוג ללוס־אנג'לס, לאחר שרפי מונה לכהן שם כקונסול כלכלי. רות המשיכה לכתוב ל"את", וכעת סיפרה על מסעדות יוקרה ועל ידוענים אמריקנים. "הכתבות האלה היו אהובות על הקוראים בישראל, כי אנחנו היינו הצוהר שלהם לעולם. במהלך השנים סיקרתי מסעדות חשובות בארה"ב, בצרפת, בתאילנד ובהודו. רפי צילם את המנות ותמיד הוסיף פתק: 'שמור עבור קוראות 'את". כך הן ידעו שהתמונות לא נלקחו מאיזה מאגר, אלא אנחנו היינו שם וצילמנו במיוחד עבורן".
כרעיית קונסול כלכלי, רות מצאה את עצמה מארחת תעשיינים, אנשי עסקים ותורמים גדולים לישראל, ועורכת מסיבות קוקטייל רבות משתתפים. "את תורת האירוח לא ממש ידעתי; למדתי הכול מתוך ספרים שמצאתי בספרייה הציבורית. וזה לא היה הדבר היחיד שלמדתי כך: מתוקף תפקידי הזמינו אותי לדבר ולנאום בכל מיני מקומות, וגם את תורת הנאום והעמידה בפני קהל שאבתי מהספרים".
בתקופת שהותם בלוס־אנג'לס הוזמנו בני הזוג לביתו של עורך עיתון יהודי מקומי. "במהלך הערב נשאלתי על ידי אחד האורחים האחרים במה אני עוסקת, וכשהשבתי שאני כותבת על אוכל במגזין ישראלי, המארח הציע לי לכתוב גם עבור העיתון שלו. שלחתי לו כמה מתכונים כשרים בשפה האנגלית, והוא פרסם. בעקבות זאת פנו אליי מרשת העיתונים JTA (Jewish Telegraphic Agency), שמפיצה חומרים עבור עיתונים יהודיים בכל אמריקה, בבקשה שאשלח גם להם מתכון באופן קבוע. זאת הייתה תקופה מאוד פעילה בשבילי: גם לכתוב ל'את', גם טור שבועי באנגלית עבור JTA, גם לארח את האנשים שרפי עבד מולם, וגם לגדל את שלושת ילדינו".
זיכרונות מהארץ הקדושה
שמה של סירקיס החל ללכת לפניה כמומחית לבישול, וכך נוצר קשר בינה לבין מו"ל בלוס־אנג'לס, שהציע לה לפרסם ספר מתכונים המתאים ליהודי אמריקה. ב־1972 הופיע ספרה הראשון, "A Taste of Tradition", המבוסס על החגים היהודיים. "אחר כך הגיע אליי מו"ל אחר, עם הצעה להוציא ספר עבור תיירים אמריקנים שביקרו בישראל, ורוצים להיזכר באוכל המקומי: פלאפל, חומוס, טחינה, במיה, שניצל וחמין. הרעיון מצא חן בעינינו, והוצאנו את הספר Popular Foods From Israel. עד היום קונים אותו תיירים שמגיעים לארץ. שנים אחר כך, כשפתחנו הוצאה לאור משלנו, החלטנו לתרגם את הספר לעברית ולצלם את התמונות מחדש. הספר נמכר יפה, ואז עלה הרעיון לתרגם אותו גם לצרפתית, ספרדית וגרמנית. באותה תקופה היינו נוסעים הרבה ליפן, כי רפי עשה שם עסקים, אז תרגמנו גם ליפנית והדפסנו שם. וכשהתחילו להגיע לארץ יהודים מרוסיה, תרגמנו גם לרוסית".
אחרי ארבע שנים בלוס־אנג'לס הם שבו ארצה, ורות המשיכה לכתוב על אוכל במגזינים שונים. ב־1975 יצא לאור ספרה הראשון בעברית, "מהמטבח באהבה", שפרש בפני הציבור הישראלי שיטות בישול ואירוח שנחשבו חדשניות לאותה תקופה. הספר הפך לרב־מכר היסטרי: מאז ועד היום, כך לדברי סירקיס, הוא נמכר ביותר ממיליון עותקים.
מה סוד ההצלחה שלו?
"הסוד נעוץ בשילוב בין הפשטות והנגישות של החומרים, לבינלאומיות של המתכונים. זה גם קשור לתקופה שבה הוא יצא, ואפילו לשפה שלו היה מקום חשוב. אירית בלושטיין מאוניברסיטת חיפה חקרה את 'השתגרותם של מונחי יסוד בספרי בישול', ובדקה מי מבין הכותבים משתמש בעברית נכונה. אני דורגתי שם במקום הראשון".
החיפוש אחר קסמו של הספר מתבטא גם במאמרים אקדמיים ועבודות מחקר שונות שנכתבו לאורך השנים, וניתחו מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית את תרומתו לציבור הישראלי. רפי: "היום כל שף שמוציא ספר, שם את עצמו במרכז. אלו ספרים של אגו. רות שמה את העולם במרכז. כל מתכון הוא מאכל עולמי חשוב שלא היא המציאה. היא רק לקחה את המאכל והפכה אותו למשהו מאוד ברור ומדויק, כך שמי שייצמד להוראות ההכנה, פשוט יצליח".
זמן קצר לאחר "מהמטבח באהבה" הוציאה סירקיס את "ילדים מבשלים", שהפך גם הוא לרב־מכר גדול. אני שואל אותה איך הגיעה לרעיון המפתיע בזמנו – לעודד את הילדים לעזור במטבח. "כשהגענו ללוס־אנג'לס, רשמנו את שתי הבנות לבית הספר היהודי 'יבנה היברו אקדמי'", היא מספרת. "ביום שישי הזמינו אותן למטבח, וכולם הכינו חלות קטנות. זה נתן לי את הרעיון לכתוב מאמר למגזין 'את' על ילדים מבשלים, ומשם זה התפתח".
בשנת 1983 הקימו רות ורפי את "ר. סירקיס מוציאים לאור", ובמסגרת זו הופיעו עד עתה כמאה ספרים – רובם ספרי בישול, אך לצידם גם ספרי ילדים, ספרי בית ומשפחה, ספרי עשה זאת בעצמך ועוד. כמה מהכותרים שלהם זכו בפרסי עיצוב בארץ ובחו"ל, ואף הוצגו בתערוכת "הספרים היפים בעולם", שהתקיימה במסגרת יריד הספרים בפרנקפורט.
"אמרנו לעצמנו שאם יש לנו כבר הוצאה משלנו, למה שלא נוציא ספרים נוספים בנושאים שמעניינים אותנו", מספרת רות. "לא רצינו ללכת לכיוון של פרוזה אלא לדברים פרקטיים, כי אנחנו אנשים פרקטיים. היינו מבקרים ביריד בפרנקפורט, מחפשים ספרים מעניינים שתאמו את הקו שלנו, רוכשים את הזכויות, מתרגמים וגם מגיירים אותם. אם זה היה ספר בישול, אני הייתי עוברת עליו, בודקת, מתקנת ועושה את ההתאמות. הרגשתי שאני רוצה ללמד בישול בינלאומי, אז תרגמנו ספרים על אוכל איטלקי וצרפתי והודי. חלק מהספרים על מאכלים מהעולם חיברתי בעצמי".
האינטרנט לא פגע במכירות של הספרים בשנות האלפיים?
"כשאתה רואה מתכון מחו"ל בספר או במגזין, זו חוויה אחרת לגמרי מאשר אם מישהו מספר לך על ביקורו באותה ארץ. הנה, עכשיו היינו בסנט־פטרבורג שברוסיה, ופרסמתי במגזין 'יין וגורמה' מאמר על האוכל הרוסי העילי ועל המסורת ארוכת השנים שלו. בצורה הזו אפשר ללמד את הקורא יותר לעומק. עשינו את זה גם בספרים שלנו – כשכתבנו על קפה, למשל, סיפרנו איך קוטפים את הפולים ואיך מעבדים אותם. בספר 'בישול עם יין' כתבנו על התהליך של גידול הגפנים, על הבציר, איך מיישנים יין, איך בודקים אם הוא טוב או לא, וכן הלאה".
יש ספר שאת אוהבת במיוחד?
"'מאסיה באהבה' הוא אחד האהובים עליי. כיוון שאני נוסעת עם רפי במשך הרבה שנים לעסקים שלו באסיה, אני מכירה באופן אישי את האוכל האסיאתי. כל המתכונים שמופיעים בו הוכנו על ידי במטבח שלי כאן, וצולמו בחדר האורחים. בנוסף כתבנו רשמי מסע מביקורינו הרבים בארצות אסיה. הספר הזה מאוד הצליח בארץ, שפים לומדים ממנו. חיברתי באותה מתכונת גם שני ספרים עולמיים: 'פשטידות עולמיות' ו'סלטים עולמיים'. בסוף ספר הפשטידות רפי הוסיף מיני־דוקטורט בשם 'פשטידות בטעם יהודי'".
"בכל הספרים שלנו יש הרבה ידע, לא רק מתכונים", מוסיף רפי. "למשל, סיפרתי שהמילה פשטידה מוזכרת ברש"י, כשהוא מדבר על קורבן פסח. המקור למילה הזו הוא צרפתי־אלזסי".
שם ששווה שידוך
אף שסירקיס אינה דתייה, היא מקפידה שכל המתכונים בספריה, כולל אלו שרואים אור באנגלית, יהיו כשרים. "מאז שהתחלתי לפרסם מאמרים בעיתון 'את', תמיד כתבתי כשר, כי אבא שלי הקפיד על זה. גם הוא לא היה אדם דתי, אלא מה שהגדירו פעם 'חופשי' – אבל עד יום מותו לא היו אצלו פשרות בנושא הכשרות. הוא היה קורא כל מילה שכתבתי, וגם מתקן לי את העברית. לא יכולתי לכתוב אחרת".
ויכול להיות שיש הסבר עמוק יותר, הקשור בשורשים המשפחתיים. "כשהתחתנתי עם רפי הסבירו לי שאחד מאבות־אבותיו היה הרב יואל סירקיס, שפעל בקרקוב במאה ה־16 וכתב את פירוש הב"ח ('בית חדש' על ארבעה טורים – א"מ). לי יש קשר משפחתי־חסידי ל'יהודי הקדוש' – רבי יעקב יצחק רבינוביץ', מייסד חסידות פשיסחה".
עם או בלי קשר לעובדות הנ"ל, שניים משלושת ילדיהם, נורית ודני, חזרו בתשובה. בני הזוג סירקיס חיים עם הבחירה הזאת בשלום. רפי: "למרות שבעולם החרדי החוזרים בתשובה נחשבים לסוג ב' ומתחתנים רק עם חוזרים בתשובה, הנכדה שלי התחתנה עם נכדו של הרב משה שטרנבוך, אב בית דין של העדה החרדית. השם סירקיס כנראה הספיק להם כדי להוציא את השידוך לפועל".
גם אחרי שנים רבות כל כך בתחום, רות סירקיס ממשיכה לפרסם ספרים ומאמרים, להעלות תכנים לאינטרנט ולהופיע מדי פעם בתוכניות בישול בטלוויזיה. בשנים האחרונות היא קיבלה פרסים על מפעל חיים מאגודת השפים, מ"מסדר אבירי הגריל" וממגזין טיים־אאוט, וכן את אות יקירת העיר תל־אביב.
יש עוד פסגה קולינרית שהיית רוצה לכבוש?
"אני לא מחפשת פסגות. מה שחשוב לי זאת המשפחה שלי – רפי, הילדים, בני זוגם, הנכדים והנכדות. אנחנו בקשר חם ואוהב עם כולם ושמחים לראות אותם מתפתחים, כל אחד בתחומו. אם החיים יביאו לפתחנו עוד דברים חדשים, מעניינים ומאתגרים, שיתאימו לנו – נשמח לעשות גם אותם במקצועיות ובדייקנות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
