אבן הפינה של בניין הכנסת בירושלים הונחה בטקס רב רושם בחודש תשרי תשי"ט, אוקטובר 1958. הבנייה נמשכה מעט פחות משמונה שנים, ובי"ד באלול תשכ"ו, 30 באוגוסט 1966, בשעה חמש בערב, נערכה חנוכת משכן הכנסת. הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן, ביקש לחבר תפילה מיוחדת למעמד ולקרוא אותה, אך הציע ש"במקרה שתהיה התנגדות חזקה לתפילה, יאמרו לכל הפחות פרק תהילים בלי תוספת דברים".
בתוכנית הטקס נקבע, בהתאם לכך, שהקריין חיים יבין יקרא את פרק קכ"ב בספר תהילים: "שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ההתרגשות הייתה רבה באותו יום, ורבים מהנוכחים הבטיחו הבטחות מוגזמות ("לבית זה אל נא תקרב לא שנאת אחים ולא התנצחות קלוקלת, לא תאוות המחלוקת ולא אהבת ההשמצה, לא ההתקלסות בקלון חברים ולא קטנות של מוחין", אמר אז בנאומו נשיא המדינה זלמן שז"ר), אבל לפחות פסוק א' בתהלים קכ"ב הבטיח וקיים: בבניין הכנסת החדש היה בית כנסת.
במשכן הכנסת הישן, בית פרומין שבמרכז ירושלים, לא היה חדר שהוקצה לשמש כבית כנסת. חברי הכנסת והעובדים המעוניינים בתפילה נהגו פשוט להתכנס בשעה היעודה יחד בפינה סמוך למזנון, ולהתפלל שם. אבל בזמן הקמת משכן הכנסת הקבוע נוצרה ההזדמנות לפתרון ראוי יותר. אדריכל צעיר פנה אז ליו"ר הכנסת קדיש לוז, והציע לו לתכנן בית כנסת במשכן החדש. לוז קיבל את ההצעה, ופנה למתאם התכנון והביצוע של בניין הכנסת, עמנואל פרידמן, מהנדס מחוז ירושלים בחברת מע"צ. פרידמן השיב לו שאין ולא יהיה בית כנסת במשכן: "אם ייבנה בית כנסת, ייבנו גם מסגד וכנסייה", הוא טען. אבל לוז לא התרשם, והנחה את פרידמן לאתר בבניין ההולך ונבנה חדר שיוכל לשמש כבית כנסת – ואת עבודת עיצוב הפנים שלו הטיל על דוד קאסוטו, האדריכל שהעלה את ההצעה.
קאסוטו נולד באיטליה ב־1937. אביו – רב העיר פירנצה – נרצח בצעדת המוות מאושוויץ, ואמו נספתה בטבח "שיירת הדסה" בניסן תש"ח, כך שדוד הצעיר גדל אצל סבו, פרשן המקרא משה דוד קאסוטו. בשנת 1963, בהיותו בן 26, סיים את לימודי האדריכלות בטכניון, ועיצוב הפנים של בית הכנסת במשכן הכנסת היה עבודתו הראשונה כאדריכל.
על דלתות העץ של בית הכנסת, שעיצב צבי שטיינר, חקוקים סמלי 12 שבטי ישראל ממתכת, שישה שבטים בכל דלת. קאסוטו עצמו עיצב כיור נחושת, שמונח על כן מעוצב, אולם המהנדס פרידמן קבע שאין דרך להעביר צינור מים שיזין את הכינור. לפי קאסוטו, ביום חנוכת הבניין, אירעה נזילת מים מצינור שעבר בתקרה מעל הכניסה לבית הכנסת – והמים טפטפו בדיוק אל הכיור. הכיסאות שבתוך בית הכנסת מוצבים סביב, כמנהג יהודי איטליה, ולא בשורות. עזרת הנשים נתחמה בסורג ברזל (ח"כ שולמית אלוני התנגדה לשבת מאחורי המחיצה והתריסה: "אני לא קוף"). כיום שוכנת עזרת הנשים בחדר הסמוך, שאחסן במשך שנים את הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון, עד שוועדות הכנסת עברו לאגף הוועדות החדש.
חוזרים מהגלות
ארון הקודש שבבית הכנסת הוא ארון איטלקי עתיק, שהועלה ארצה במבצע מיוחד. יו"ר ארגון יוצאי יהדות איטליה, ד"ר שלמה אומברטו נכון, העלה בשנות החמישים 42 ארונות קודש מבתי כנסת עתיקים ברחבי איטליה: הוא הבריח אותם, אוצרות אמנותיים של ממש, כשהם מפורקים, ומוצגים כסתם רהיטים ישנים. בעקבות המבצע המוצלח, בזמן הקמת הכנסת פנו אל נכון יו"ר הכנסת לוז, שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג והאדריכל דוד קאסוטו, וביקשו שיסייע להם להשיג ארון יפה לבית הכנסת.
ד"ר נכון יצא שוב לאיטליה, והגיע אל העיירה סוראניה, במחוז אמיליה־רומאניה, על הדרך בין בולוניה למילאנו. יהודים חיו בעיירה מאז שנת 1555, ובית הכנסת שלהם נבנה ב־1584. בימי מלחמת העולם השנייה הבניין הוחרם ושימש כמטה הראשי של המפלגה הפשיסטית באזור, וכיום נמצא בו המוזיאון היהודי על שם פאוסטו לוי, המציג את ההיסטוריה של היהודים שם. הקהילה אינה קיימת עוד: המבנה נמצא בבעלות קהילת פארמה הסמוכה, ובשנות השישים חבריה נידבו את ארון הקודש למשרד הדתות, למען הכנסת.
הארון הובא לארץ והוצב בכנסת. גובהו שני מטרים, והוא עשוי עץ אגוז. ארבעת דלתותיו – שתיים למטה, שתיים למעלה – ננעלות במנעול מוזהב, וחזיתו מגולפת באלמנטים מתקופת הרנסנס. באמצע הארון, בין הדלתות העליונות לדלתות התחתונות, מצוי מדף נשלף, להנחת ספר התורה וסידור החזן. בצידי הדלתות העליונות שני עמודים, שהיו צבועים זהב, ובתוכם כוכים קטנים, ששימשו ככל הנראה להנחת מגילות. בראש הארון שלט קטן, ועליו חקוקות המילים "לה' קדש". שלוש מדרגות מאפשרות עלייה אל הארון, ובצידיהן מעקות מעוטרים בסגנון איטלקי, כדוגמת בית הכנסת בעיר פדובה.
אמנית השחזור והשימור אולגה נגנביצקי יצרה בשביל הארון פרוכת רקומה, בעיצובו של קאסוטו, ועליה מגן דוד ושבעה כוכבים כנגד שבעת ימי השבוע, בהשראת הצעת הרצל לדגל המדינה. הפרוכת הוצבה על מסילה בתוך הארון, והיא מוסתרת מאחורי דלתותיו. את הפרוכת החיצונית תרם יו"ר הכנסת דב שילנסקי.
תרומת המשכן
בבית הכנסת עצמו מצויה לא מנורה אלא חנוכיית כסף טהור, תרומת בניו של סוחר כלי הכסף יוסף צדוק, יקיר ירושלים. בכל שנה הוא השאיל לכנסת חנוכייה גדולה – גובהה מטר שלם – לטקס הדלקת הנרות, ולאחר שמת נתרמה החנוכייה למשכן. במרכזה תלוי פך שמן קטן, ובראשה מתנוסס מגן דוד. החנוכייה הייתה במשך שנים רבות במשרדו של מזכיר הכנסת לשעבר שלמה יעקבסון ז"ל, שהיה מקפיד להדליק בה נרות במשרדו בכל שנה. לימים הועברה החנוכייה לבית הכנסת.
במחסן הכנסת יש חנוכיות רבות נוספות, שנתרמו לכנסת או הובאו במתנה לחבריה מתוקף תפקידם. נשיא טורקיה סולימן דמירל העניק ליו"ר הכנסת דן תיכון, בשנת 1993, קופסת כסף לאתרוג; יושב ראש הכנסת אברהם בורג קיבל ב־2001 מנורת פליז בת שבעה קנים במתנה מראש ממשלת רומניה, בעת שביקר בכנסת; ב־2005 קיבל יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, כיום נשיא המדינה, שופר מעוטר כסף במתנה מאת קצין החינוך והנוער תא"ל אילן הררי, כמזכרת מחידון התנ"ך העולמי לנוער. ח"כ ציפי לבני קיבלה גביע כסף ופמוטי כסף מאת ילדה שחלתה במחלה קשה וקיבלה עזרה מאחת העמותות. האמן יעקב אגם העניק לכנסת במתנה מזוזה אמנותית מהודרת מעשה ידיו יחד עם איור ממוסגר של הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב". כל אלו כאמור שוכנים במחסן, לצד תשמישי קדושה רבים נוספים: אצבע לספר תורה מארגנטינה, העתק של מגילת אסתר עתיקה מהונגריה, מזוזות ועוד.
אבל יש גם תשמישי קדושה המוצגים לראווה, בהיכלות משכן הכנסת ובמסדרונותיו. ליד המדרגות המובילות לקומה השנייה של משכן הכנסת נמצא תבליט בצורת החושן של הכהן הגדול, שיצר עבור הכנסת הפסל יליד ישראל בוקי שוורץ, בהזמנתה של דורה גד.
התבליט יצוק מברונזה ומשובצים בו גושי זכוכית. האמן העדיף לא לשחזר במדויק את החושן כפי שהוא מתואר במקורות אלא לעצבו בצורה מופשטת, בסגנון מינימליסטי. תשמיש קדושה אחר הוא מנורת שבעת הקנים, יצירתו של האמן אליעזר ויסהוף, שהעניקה הקרן הקיימת לישראל לכנסת לרגל ציון שנת היובל לקיומה.
למי התורה שייכת
משרד הדתות העניק לבית הכנסת של הכנסת שני ספרי תורה, אך ברבות השנים הם התיישנו, נפסלו ונגנזו. את ספר התורה המשמש את המתפללים בבית הכנסת עד היום תרם לבית הכנסת ח"כ לשעבר יוסף (יוסק'ה) שפירא, ביום השואה תשנ"ז, 4 במאי 1997, לעילוי נשמת הילדים שנספו בשואה. יחד עם הספר נתרם גם כתר תורה מאת שמחה לנגזם, אסיר ציון לשעבר, מנהל בית ספר וגבאי בית כנסת בפתח־תקווה. הכתר היה בשימוש מתפללי בית הכנסת בעיירה סטריז'וב בגליציה שבפולין, והיה שמור שנים רבות בביתו של מר לנגזם.
במחסן הכנסת נמצאים גם שני ספרי תורה זעירים – שמונה סנטימטרים גובהם – המודפסים על נייר, תרומת בית הכנסת בקייב שבאוקראינה ב־1973. הספרים עוטים מעיל בד קטן, שעל אחד מהם מודפסות המילים "לשנה טובה" ועוד כמה מילים שקשה לזהותן. בתוך אחד הספרים נמצא פתק ועליו כתוב בכתב יד ברוסית "התורה שייכת לתושב אוקראינה מהעיר בוריסלב, דוד טיטלמן". במוזיאון חב"ד שבמוסקבה יש ספרי תורה דומים: אף שאינם כשרים למצווה, הם שימשו את היהודים במדינות ברית המועצות. ממדיהם הקטנים סייעו ליהודים להסתירם בתקופות שהיה אסור ומסוכן להראות סממנים יהודיים.
לעמוד בפינה
באוסף היודאיקה של הכנסת, התרומה המוכרת ביותר היא ללא ספק מנורת הברונזה שניצבה בשעתה ליד בית פרומין ב"כיכר מנורה" שבמרכז ירושלים, ולאחר חנוכת המשכן החדש הועתקה אל מול שער פלומבו. את הרעיון להעניק פסל של המנורה לכנסת הגה הלורד אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל. כבר בשנת 1950 הוא פנה לפסל היהודי יליד גרמניה בנו אלקן כדי שייצור את פסל הברונזה. בנייתה של המנורה, שגובהה כחמישה מטרים, מומנה בכספי תורמים רבים, ובהם חברי פרלמנט בריטים, בנקים, תאגידים תעשייתיים ואזרחים פרטיים.
בתבליטי המנורה מוצגים 29 אירועים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל. האמן קיווה שכשייבנה משכן הכנסת תוצב המנורה בתוכו, והוא אפילו תכנן בדיוק את החלל שבו תעמוד. ואולם, על המנורה מוצגים צלמי אדם רבים, מהם בעירום חלקי, ולכן הוחלט לא להכניס את המנורה אל הבניין מתוך כבוד לרגשות הציבור הדתי. המנורה הועמדה בפינה של גן הוורדים, בדיוק מול שער הכניסה לכנסת, ובמהרה הפכה לתחנה קבועה לביקורי תיירים ורקע לתצלומי חתן וכלה.
כדי שתיכנס לטרקלין
יצירת האמנות היקרה ביותר במשכן הכנסת היא אולם הטקסים הרשמיים "טרקלין שאגאל": הקירות, הרצפות, השטיחים. את הקיר הגדול בו מעטרים שלושה גובלנים – שטיחי קיר ארוגים – המציגים את תולדות עם ישראל; רצפתו מעוטרת בתריסר פסיפסים בעלי מוטיבים מסורתיים המופיעים בפסיפסים בבתי כנסת עתיקים מהמאה החמישית והשישית, וכן פסיפס קיר המייצג את פסוקי תהילים קל"ז: "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון", ו"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
שאגאל בחר להציג את הנושא באמצעות תיאור של הכותל המערבי, שבאותו זמן היה עדיין בידי הירדנים. מלבד זאת מוצגים בפסיפס מנורת שבעת הקנים וכוכב בעל שש פינות (גם מגן דוד, וגם "דרך כוכב מיעקב" כפי שכתוב בבמדבר כ"ד, י"ז). להכנת הפסיפסים הביא שאגאל לירושלים את הזוג מלנו, יוצרי פסיפסים מפריז, והם השתמשו בצבעי אדמה, בז', חום, חמרה ואפור חם, בתוספת אבן אילת בצבעי כחול־טורקיז וירוק.
מסתורין ופענוח
התרומות תמיד זורמות. לפני כשנתיים קבע יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מזוזה חדשה בלשכתו שאותה קבל ממועצת יש"ע. המזוזה יוצרה מאבן שלוקטה באזור בנימין ועוצבה בצורת ארץ ישראל. "יש לי מחויבות עמוקה לשמירה על הסממנים היהודיים במשכן", אומר אדלשטיין. "דווקא בכנסת, שיודעת מדי יום ויכוחים ומחלוקות, ראוי להזכיר שאבותינו שחיו כאן לא הכירו שום קו ירוק אלא את ארץ ישראל האמיתית שתתקיים לדורי דורות, ולכן בחרתי לקבוע את המזוזה דווקא בלשכתי".
אזרחית ששמה שרה נוסבאום תרמה שני רימונים וטס כסף לספר התורה בבית הכנסת. על העיטורים חרותות בעברית ובאנגלית המילים "חברה קהילת יעקב אנשי מעזריטש". זוג רימוני פליז שנתרמו נמצאים לא על ספר התורה אלא במחסן הכנסת: על רימון אחד חרות: "קל"ה לע"נ אליהו בן דוד בן שרה ת.נ.צ.ב.ה.", ועל האחר: "קל"ה לע"נ אברהם גוילי בן זמרה ת.נ.צ.ב.ה.". מקור הרימונים אינו ידוע: מומחה העריך שהם מגיעים מצפון־אפריקה, אולם במוזיאון היהודי במוסדקה נמצאים רימונים דומים מאוד, שמקורם – לפי המוזיאון – דווקא מהקווקז.
ותיקי הכנסת מכירים את הציור המפורסם "תפילת נעילה" שניתן לכנסת עוד בשנות ה־60, ותעלומה אופפת את מקורו. בעבר הייתה השערה שיצר אותו הצייר שמואל הירשנברג, אך לאחרונה התברר שהוא של הצייר יוצא פולין מוריצי מינקובסקי שנפטר ב־1931.
מי שמתחקה אחר מקור חפצי האמנות היהודיים שנתרמו לכנסת הוא שמעון מלכה, איש חטיבת התקשורת של הכנסת. כדי לגלות מהיכן הגיע כל פריט שנמצא במחסנים הוא עורך שיחות עם עובדי הכנסת וגמלאיה, חברי כנסת בהווה ולשעבר, ובני משפחות של חברי כנסת שהלכו לעולמם. "ניהלתי תכתובת עם נציגי מוזיאונים בארץ ובארצות אחרות, כמו איטליה, אוקראינה, פולין ורוסיה. חלק לא מבוטל מהחומר הצלחתי לדלות מהאינטרנט ומארגונים שמטרתם להנציח קהילות נכחדות", הוא מספר. כעת נערכים בכנסת לבנות מוזיאון סמוך לבית הכנסת, כדי שמאות הפריטים ימצאו בו את המקום הראוי להם ולא יישארו באפלת המחסן.
