"אני אוכל לספר לנכדה שלי על הזוועה שפעם קנו פה נשים"

"החוק היה צריך להיות מאושר בוועדת חוקה ביום שני בשבוע. אני הייתי מוכנה עם הכול: הודעה לתקשורת, ניוזלטר, תרגום שלו לאנגלית וכן הלאה. בשעה אחת סיימתי את ההכנות והלכתי לישון צהריים. באחת וחצי מודיעים שיש בחירות. מתחילה חצי שעה של בכי. הרגשתי כמו משה על הר נבו. ואז, פתאום, באחת משיחות הבכי, מישהי זרקה שאולי לא הכול אבוד ויש סיכוי. חזרנו למוד מלחמה אמיתי, והצלחנו".

עו"ד ניצן כהנא, מנהלת־שותפה של מטה המאבק בזנות ובסחר נשים, נמרצת ומוכוונת מטרה. כשהיא מתיישבת מולי, נדמה שהיא לא רואה את תרבות השפע והפינוק שסביבנו, בבית הקפה התל־אביבי העמוס. היא עסוקה בדבר אחד, ובו בלבד – להביא את החברה הישראלית למציאות שבה אין זנות. אנחנו נפגשות לאחר שרשמה ניצחון היסטורי: ביום האחרון של 2018, לאחר שכבר הוחלט על פיזור הכנסת, אושר בקריאה שלישית החוק להפללת צרכני זנות, שמטה המאבק של כהנא קידם במשך יותר מעשור. על פי החוק החדש, מי שצורך זנות או מנסה לצרוך, ייקנס ב־2,000 שקלים בלי לספוג רישום פלילי. מי שנתפס בפעם השנייה ישלם 4,000 שקלים. ב"מקרים מיוחדים" יש אפשרות לרישום פלילי וקנס שיכול להגיע גם ל-75,300 אלף שקלים.

"זנות היא המקום הכי מודחק וחשוך בחברה. נוח מאוד לחיות בעולם שאתה לא יודע שזה קיים בו. לכן אף פעם לא רצו לכוון לשם זרקור", מסבירה כהנא מדוע היה צורך במאבק ממושך כל כך. "מולנו עומדים כוחות אדירים, שפועלים לא רק מתוך אינטרסים, אלא בעיקר כדי לשמר את הסדר הישן. גם היום, אחרי שעברנו תהליך מדהים והמאבק שלנו זכה לשיעורי תמיכה אדירים בציבור הישראלי, עדיין האינסטינקט הראשוני אומר 'רגע, אבל זה המקצוע העתיק בעולם. ומה נראה לך, שהזנות תיעלם?'. הם חוששים ממה שיקרה לנו כחברה אם לא תהיה זנות. וזה חשש שאני יכולה לכבד, אבל אני אומרת שלא יקרה לנו כלום. הכול מיתוסים. דורות של גברים רצו לשמר אותנו, הנשים, במקום מסוים מאוד. רצו שנהיה כלי לשימור הכוח שלהם. עד לפני מאה שנים לא נתנו לנו אפילו להצביע. זה בא מאותו מקום".

את אומרת שמעמד האישה בחברה בכלל, קשור למעמדה של האישה שנמצאת במקום הנמוך ביותר?
"כן. בעבר חייתי בסרט כאילו אנחנו שוות. כשלמדתי משפטים, היינו רוב נשי בפקולטה. ידעתי שאוכל להיות כל מה שארצה, אף פעם לא היה לי ספק בזה, ואני עדיין מאמינה בזה. אבל לא ידעתי שבעיני המון גברים, גם אם תקרת הזכוכית שלי עולה לאט־לאט, לעולם לא אראה שווה. כשישבתי בדיונים בדירקטוריונים, יכולתי לשמוע שיח גבוה מאוד של ייצוג נשי – אבל סביב שולחן הדיונים ישבו באותו רגע גם גברים שהם צרכני זנות, והיום אני יודעת את זה. אז קודם כול, בעיניהם כולנו זונות בפוטנציה. אתה אף פעם לא תראה אותנו כשוות אם מיד אחרי הדיון אתה יכול ללכת לתחנה המרכזית, לזרוק עשרים שקלים על אישה, ולקנות את הגוף והנשמה שלה לכל מה שתרצה. במצב כזה – איך נהיה שוות? מי יסתכל עלינו כשוות?"

התפיסה הנגדית אומרת שיש נשים שזו הבחירה שלהן. זה לא סותר את השוויון.
"תשמעי, אם היה בזה הרבה כסף – היו שם יותר גברים. אבל זה לא ביזנס, אלה יחסי כוח. הבחירה שיש לנשים היא רק לכאורה. אחת המשימות שלי הייתה לחנך את הציבור שאין פה אלמנט של בחירה. מאז שאני בתפקיד, אני דופקת על כל דלת ומתראיינת בכל מקום אפשרי כדי להסביר. אפילו הייתי פעמיים ברדיו א־שמס. כי אם מישהו ישמע אותי ויחנך את הילד שלו או יסביר לחברים שלו שזה לא מוסרי לצרוך זנות – עשיתי את תפקידי. המטרה היא שינוי חברתי".

ההתאבדות יצרה מודעות

כהנא (30) גרה ברמת־אביב עם בן זוג. "לוחמת פריבילגית", היא מגדירה את עצמה, "קיבלתי מתנה ואני יכולה לבחור מה לעשות בה". היא נולדה בהולנד, ובגיל צעיר עלתה לארץ עם משפחתה. כאן גדלה בכוכב־יאיר ולמדה בחינוך דתי ("אפילו הדרכתי בבני עקיבא!"). סבה, הרב ד"ר קלמן כהנא, היה מחותמי מגילת העצמאות, כיהן כסגן שר החינוך, והיה חבר בשמונה כנסות כנציג פועלי אגודת ישראל.

המטה שהיא מובילה מאז יוני 7102 הוקם ב־2003 על ידי הרב לוי לאור ועו"ד אורי קידר, במטרה להיאבק בסחר בנשים. "הן היו מגיעות לכאן בהמוניהן דרך סיני, קשורות בשלשלאות, שקופות לחלוטין", אומרת כהנא. "באותן שנים מחלקת המדינה האמריקנית הוציאה דו"ח שממפה את הסחר העולמי בנשים, וישראל דורגה שם ברמה הנמוכה ביותר, לצד מדינות כמו מקסיקו. הזהירו אותנו שאם לא נשנה את דרכינו – דירוג האשראי שלנו ייפגע. רק בעקבות זאת התעוררו פה, העבירו חוק נגד סחר בנשים, הכשירו שופטים ושוטרים בנושא הזה, והקימו בכנסת ועדה למאבק בסחר בנשים.

"בסופו של דבר גבול הדרום נחסם בגדר – אמנם מסיבות אחרות – וכך נתיב הסחר מסיני מוגר. כתוצאה מהמאבק הזה הארגון שלנו למד על תופעת הזנות הישראלית, והבנו שהיא אכזרית כשלעצמה. הבנו גם שלמרות מיגור הסחר בנשים, תעשיית הזנות לא הצטמצמה. העסק הזה עובד על ביקוש והיצע, ומכאן שאם מונעים את הסחר אבל לא עושים שום תהליך חינוכי – הגברים ימשיכו לצרוך זנות, והסרסורים ילכו לישראליות וידרדרו אותן. בשלב הזה למדנו את המודל השוודי של הפללת צרכנים, ורתמנו את חברות הכנסת זהבה גלאון ושולי מועלם להובלת המאבק".

אירוע טראגי שהתרחש בשנת 2016 הפך לאחת התחנות המשמעותיות במסע. "אישה בשם ג'סיקה התאבדה בבית הבושת שבו היא נוצלה. שעתיים אחרי שהגופה שלה התגלתה, הגיעו הסרסורים ודרשו מחברותיה לחזור לעבודה, כי מדובר ביום חמישי ויש ביזנס. הן החליטו לא לשתוק. המטה שלנו ארגן את עצרת הזיכרון הראשונה לקורבנות הזנות, ו־800 איש הגיעו אליה. עד לאותו רגע, אף גוף תקשורתי חוץ מעיתון 'הארץ' לא רצה לעסוק בנושא, אבל דרך המקרה הזה התקשורת למדה שהזנות גם הורגת, ואולי צריך להתחיל לדבר עליה. כך השיח בנושא התעורר והתגבר.

"הרגע המכונן הבא הגיע ביולי 2017 – אישור בקריאה טרומית של החוק שהגישו שולי מועלם, זהבה גלאון ועליזה לביא. 74 ח"כים הצביעו בעד. שרת המשפטים עלתה לדוכן ואמרה שהחוק הזה הוא קודם כול מסר לילדים ולשכנים שלנו – שצריכת זנות איננה מוסרית ולכן היא אסורה. העברת החוק בקריאה טרומית ייצרה גל מטורף בשטח. אם לפני כן היה פקק אדיר בחוף תל־ברוך, מאותו רגע היו שם רק מכוניות ספורות. ככה זה בכל הזירות. בשלב ההוא עוד חששנו שהממשלה תיפול לפני שהחוק יעבור בקריאה ראשונה, אבל באוגוסט האחרון, בזמן פגרת הכנסת, השרה איילת שקד כינסה ועדת שרים מיוחדת לאשר את החוק. אחרי ההחלטה על פיזור הכנסת, ראשי הקואליציה והאופוזיציה הסכימו שיועלו להצבעה הצעות חוק שמוסכמות על שני הצדדים. המשימה שלי הייתה לדאוג שנהיה בתוך הרשימה הזו. הייתה שם הירתמות חוצת מחנות, וכך החוק עבר לבסוף בשלוש קריאות".

החוק אוסר גם ניסיון לצריכת זנות. למה הכוונה?
"השוטר לא צריך להאזין בבית בושת, לחכות שהלקוח ינצל אישה בפועל, ורק אחר כך להעניש אותו. מעצם זה שאדם מגיע למקום כזה – חזקה שהתכוון לצרוך זנות, אלא אם כן יוכיח שהגיע למטרה אחרת".

לקחת משקפי שמש ששכח שם?
"למשל שליחי פיצה או טכנאי מזגנים".

כדי להסביר מדוע לנשים בזנות אין באמת חופש בחירה, מספרת כהנא על הדרך המובילה אל העיסוק הזה. "ארגוני הסיוע הישראליים מדווחים שמעולם לא פגשו אישה שעוסקת בזנות ולא עברה פגיעה מינית קשה בילדות. מחקרים בעולם מדברים על 90 אחוז שנפגעו בילדות. 65 אחוז מהנשים בזנות הן נפגעות של גילוי עריות מתמשך, או של טראומה כמו אונס קבוצתי. לא מדובר באירוע של הטרדה מינית שאפשר לתקן ולהמשיך בחיים. דבר שני, הארגונים מדווחים שכל הנשים העוסקות בזנות, נכנסו לזה כקטינות. מדברים על גיל 13 כגיל התחלה נפוץ".

כלומר, הן חושבות שמאותו רע שהן חוו בבית, אפשר להוציא גם טוב?
"כן. הניצול בבית בדרך כלל מגיע עם איזושהי תמורה, יחס טוב מהדמות הפוגעת. אז הן אומרות – אפשר אולי להשיג יותר מזה. הן בטח לא תופסות את עצמן כזונות. כששואלים נשים 'מתי נכנסתן לזנות', הן בדרך כלל ידברו על הנקודה שבה התחילו לעבוד עם סרסור, או על תחילת העבודה במועדון חשפנות. אבל זה צעד שמגיע בשלב הרבה יותר מאוחר, על רקע של מצוקה כלכלית".

ומה הילדה המנוצלת בת ה־13 מנסה להשיג באמצעות מכירת הגוף שלה?
"20 אחוז מהילדות האלה נפלטות מהמערכת ועוברות לרחוב, וככה הן משיגות לינה ואוכל. הן כבר למדו שבכל פעם שמישהו עושה עבורך משהו טוב – כך את צריכה להחזיר לו. אם מישהו נותן לך לישון אצלו בבית, את יודעת למה הוא מצפה בתמורה. אין אופציה אחרת. המחדל הגדול של המדינה הן הבנות האחרות, אלה שנשארות בבית הספר: אף אחד שם לא חושב שהן נפגעות בבית. לפעמים הן נמצאות בלימודים רק שעתיים ביום, ואף אחד לא רואה, אף אחד לא שם לב".

ומה השלב הבא?
"מישהו מציע לה הצעה שהיא חושבת שהיא יכולה להגיד לה כן, ומשם זה מתגלגל לעוד ועוד".

והוא מציע דווקא לה ולא לחברה שלה, כי הוא מזהה אצלה את המצוקה?
"נכון. וזה טירוף, כי הוא רואה, אבל בית הספר לא רואה, והרווחה לא רואה. הציידים האלה יודעים לזהות אותן בפייסבוק ובאינסטגרם".

למה? איך את מאפיינת פרופיל של נערה כזו?
"קשה לי לאפיין, כי אני נזכרת בכל מיני התנהגויות של נערות שלמדו איתי באולפנה. אז קראנו להן בכל מיני שמות, והיום אני אומרת: האם יכול להיות שאנחנו, החברות שלהן, לא ראינו? צריך גם לזכור שהפגיעה מתרחשת בכל שכבות האוכלוסייה, לא רק אצל אלה שסובלות ממצוקה כלכלית".

יש כסף, אין אוכל

גם הנערות הנפגעות שלא נפלטות בגיל מוקדם ממסגרות הלימודים, בדרך כלל לא מצליחות לסיים אותן. "ל־61 אחוז מהנשים האלה אין תעודת בגרות. בהתחלה הן עובדות בזה בממדים קטנים, אבל מגיעות במהירות לסדרי גודל אחרים. במיוחד היום, עם האינטרנט והאפליקציות. אנחנו רואים את האפליקציות האלה, זה נורא ואיום. גברים מחפשים במיוחד קטינות.

"ברגע מאוד מכונן הן מגיעות לסרסור או למועדון חשפנות, כשפעמים רבות זה קורה בעקבות חברה שכבר נמצאת שם. חשוב לציין שאין בישראל 'מועדוני חשפנות': אלה בתי בושת שבחדרים האחוריים שלהם ניתנים שירותי מין, בתעריפים קבועים".

מועדוני חשפנות קשורים לסרסורים?
"הבעלים של המועדון הוא סרסור מבחינתי. מנהל בית בושת".

ואלה תמיד גברים?
"היום כבר יש גם נשים. רבות מהן עבדו בזנות, נשארו בענף ועכשיו הן מנצלות נשים אחרות. חלקן איומות יותר מגברים".

מה הסרסור יכול להציע לאותה צעירה שמגיעה אליו?
"ההתחלה יכולה להיראות מבטיחה, אם את נערת ליווי שגובה 2,000 שקלים לערב. אבל נערות ליווי זה בסך הכול שם יפה לנשים בזנות. הן בדרך כלל צעירות יותר, והגוף והנפש שלהן עדיין לא נפגעו עד כדי כך".

כמו ב"אישה יפה".
"כן, חוץ מזה שהוא לא ריצ'רד גיר, והיא לא תתאהב בו".

מה זאת אומרת "הוא לא ריצ'רד גיר"? מבחינתך, זה משנה מי הוא?
"לא, זה לא משנה. בכל אופן, סרטים כאלה עשו עוול איום למאבק שלנו. במציאות, האישה לעולם לא תתאהב במי שקונה אותה.

"לפי סקר לאומי שערך משרד הרווחה ב־2014, אישה בזנות פוגשת בממוצע 5.5 לקוחות בלילה, ויש כאלה שגם מגיעות לעשרים־שלושים לקוחות. אלה גברים מכל הגילים ומכל השכבות – ערבים, יהודים, חרדים, חילונים, דתיים – כולם מגיעים אליהן, ובאותו יחס של ייצוגם באוכלוסייה. יש לך בדרך כלל עשרים דקות ללקוח, אחר כך נדלקת נורה ואת צריכה להוציא אותו. אין לך סיכוי להתאהב באף אחד".

למה בעצם הן הולכות לסרסור?
"ככה המערכת הזו עובדת. היא שואבת אותך פנימה, מחפשת את החולשה, ומוצאת דרכים להשאיר אותך בפנים. הוא מציע לך דיל, שלפעמים מתחיל בזה שאת בכלל תשלמי לו כסף. במועדון חשפנות את צריכה לשלם 4,000 שקלים כדי להתחיל לעבוד. לפעמים את צריכה לשלם מראש, לפעמים להעביר אחוז מההכנסה. האדם שמכניס אותך לעסק הוא כביכול נחמד אלייך, ומוכן לתת לך הלוואה בריבית שלא תצאי ממנה לעולם, וזה משאיר אותך בפנים. במועדון שאני מכירה, כל אחת משלמת לבעלים 150 שקלים לערב, לא משנה מה הייתה ההכנסה שלה. אז אם ערב אחד לא הלך לך והרווחת רק 80 שקלים – למחרת את מתחילה בחוב. וככה את נשארת, כי את חייבת כסף.

"את גם חייבת לעמוד בזמנים. אם הנורה בחדר נדלקת, ואת נשארת בפנים עם הלקוח – תקבלי קנס, כי מניחים שלקחת תשלום גבוה יותר. מעבר לכך, את משלמת על השימוש בחדר ועל כביסה".

אפשר לעבור בין סרסורים?
"צריך לומר שבניגוד לקורבנות הסחר, שהיו ממש כלואות בעליות גג או מרתפים, כאן יש כביכול בחירה חופשית, ולכאורה את יכולה להפסיק לעבוד אצל סרסור. עכשיו השאלה היא עם מי הסתבכת. האם הוא אלים? במה הוא מאיים עליך? שמענו סיפורים על מועדוני חשפנות שביום הראשון מצלמים אותך 'רק לשימוש פנימי, רק לאתר'. בהמשך, אם את רוצה לעזוב, מאיימים עלייך שיפיצו את זה בין כל מי שאת מכירה".

מבחינה כספית, אחרי תקופה של עבודה בזנות הן יכולות להפסיק?
"זה לא מקצוע שאפשר להרוויח בו כסף, או להחזיק בכסף הזה. 71 אחוז נשארות בזנות בגלל מצוקה כלכלית. בהתחלה את מסונוורת מהכסף שהרווחת, ואת קונה המון דברים יקרים בהסתמך על מה שיש לך ועל מה שאין לך, לוקחת הלוואות. בסוף הכסף מזנות לא נשמר. הן מוציאות אותו, כי הן רואות אותו ככסף מלוכלך. למעלה מ־60 אחוז מהנשים הן אמהות לילדים, וזה כסף שהן חשבו שיביאו איתו אוכל הביתה, אבל הן מספרות לנו איך בבוקר אחרי העבודה הן לא מסוגלות לקנות בכסף המלוכלך הזה אוכל לילדים. במקום זה הן יכולות להוציא בתוך חצי שעה 2,000 שקלים על עצמן, גם כפיצוי אחרי לילה של תופת".

הן מצליחות לגדל את הילדים שלהן?
"תלוי. יש אלפי ילדים שרשויות הרווחה לוקחות ומעבירות לפנימיות או למשפחות אומנה. ויש גם אימהות טובות שנשארות בזנות כי הן רוצות להאכיל את הילד".

ומה קורה לאישה בזנות שנכנסת להריון?
"עצוב להגיד, אבל יש שוק גם לזה. חלק ממשיכות להיות מנוצלות".

מה לגבי איידס?
"יש איידס, ויש הרבה מחלות. יש היום מרפאות מין ניידות שמגיעות אל הנשים. עכשיו סוף־סוף אישרו אחת כזאת שתפעל בירושלים ובבאר־שבע. גם באילת תהיה כנראה מרפאה ייחודית. בירושלים, אגב, אין שום מקום שנותן מענה של מגורים לנשים בזנות, יש רק לקטינים. היה צריך לקום מרכז כזה, העבירו כסף, אבל העירייה כבר שנה לא מוצאת מבנה. יכולתם להציל חיים של נשים בינתיים! לי זה פשוט נשמע שלא רוצים מספיק.

"מעבר למחלות, יש גם נושא של סמים. זה לקח נוסף של ארגוני הסיוע: קודם מגיעה הזנות, ואחריה הסמים. כי כדי לעסוק בזה, את צריכה יכולת ניתוק. הפגיעה המינית היא תנאי סף לזנות, כי בגללה כבר פיתחת את המנגנון הנפשי שנקרא דיסוציאציה, ניתוק רגשי. אבל אחרי הגבר השמיני בלילה, זה כבר לא מספיק. ואז את צריכה סמים ואלכוהול".

וכאן את נכנסת לתמונה ואומרת: לאור הנתונים האלו, אני לא יכולה להגיד שזו בחירה שלהן.
"ודאי. הן קורבנות של מציאות. בואי נחזור לממצאי הסקר של משרד הרווחה. נכון שהוא נעשה בצורה מאוד עקומה – לא פעם הסרסורים ישבו בחדר והכינו את הנשים לפני השיחה – ועדיין אפשר לקבל באמצעותו מושג מינימלי. 76 אחוז מהנשים אמרו שהן היו רוצות לצאת מהזנות. ומאז ועד היום לא עושים כלום כדי להוציא אותן משם. אגב, כשאנחנו טענו לפני כן שיש בארץ 15 אלף נשים בזנות, אמרו לנו שאנחנו מגזימות, ולבסוף התברר שצדקנו. וכמה בנות נכנסו לזנות בשנים שבהן מדינת ישראל התלבטה איך נאבקים בתופעה? זה אולי החלק הכי חשוב בסיפור".

יכול להיות שבתחילת הדרך עוד יש לנשים האלה כמה נקודות יציאה, והן מפספסות את המחלף?
"מי שפספס אלה אנחנו. היינו צריכים להוציא אותן. האחריות היא רק עלינו".

השיקום הוא העיקר

כדי לאפשר לנשים לצאת מהזנות. אומרת כהנא, המדינה חייבת להושיט יד ולהציע אלטרנטיבות. "כששלוש מכל ארבע אומרות שהן רוצות לצאת מהזנות, מה זה אומר בעצם? הן צריכות הכשרה תעסוקתית, למשל. הרי לרובן אין 12 שנות לימוד, יש להן בקורות החיים חלל אדיר שקשה להסביר, והן סובלות מפוסט־טראומה מתמשכת. אז איפה הן יכולות לעבוד? יש ביניהן כאלה שלא יודעות עברית, לא יודעות לכתוב, לא מסוגלות לעבוד בסביבה שיש בה גברים. זה מצחיק – את נשארת בסוף בבית הבושת, כי כשניסית לעבוד במוקד שירות לקוחות ישב לידך גבר, וזה העלה לך את כל הטראומות. הנשים האלה צריכות מעסיק מותאם שמבין את כל הצרכים".

וזה אפשרי? נשמע שאישה כזו כבר לא תזכה להזדמנות שנייה.
"גם זה חלק מהסיפור. הכניסה לזנות היא קלה יחסית, היציאה היא משימה שמצריכה תעצומות נפש והשקעה אדירה של משאבים. המדינה לא מבינה שמדובר בתהליך מתמשך. גם אם הצלחנו להוציא מישהי, להביא אותה לדירה מוגנת ולעשות איתה דרך מסוימת – זה לא נגמר אחרי שנה. היא יכולה להיות שלוש שנים בחוץ, ואז יגיע איזה רגע משברי מאוד והיא תחזור. ומכיוון שהשיקום הוא כל כך קשה, המשימה החשובה היא למנוע כניסה של עוד נשים למעגל הזה.

"אני נאבקת ודורשת מהמדינה לעשות כל מה שאפשר כדי לתת ל־15 אלף הנשים האלה חיים טובים יותר: קודם כול להוציא אותן משם, ואז ללוות אותן בחוץ. את החוק ניסחנו ב־2007, והוא עבר רק ב־2017. אלו היו עשר שנות הליכה במדבר, וכל הזמן הייתה התעקשות מצידנו שהחוק הזה לא יעבור בלי תקציבי השיקום. אנחנו מרכזים את 13 ארגוני הסיוע, וכולנו עבדנו יחד בנושא הזה. פיתחנו מענים מותאמים – למשל, מגורים לנשים עם ילדים. לא היו מגורים כאלה, מה שאומר שרוב האוכלוסייה הרלוונטית הייתה חסומה מלהיכנס לשיקום. יש גם מקלט לקורבנות סחר. הגדלנו את תקציב השיקום ב־90 מיליון שקלים, אבל זה לא מספיק".

מה לגבי הסחר בנשים? החקיקה הקיימת נותנת לו מענה?
"ישראל לא מפסיקה להתהדר בכך שהיא מיגרה את הסחר בנשים ברגע שסגרה בחומה את הגבול עם סיני. באמת עשו שם עבודה מדהימה, אבל היום מכניסים אותן לישראל במטוס, יום אחרי יום, והמדינה עדיין חוגגת את מיגור הסחר ולא מטפלת בזה. אנחנו לא מכירים את הפרופיל של הבנות שמובאות מחו"ל, לא יודעים מה הביא אותן למצב הזה. גם שם מדברים על מקרים רבים של פגיעות מיניות בילדות, אבל המספרים לא אבסולוטיים. ובלי קשר – מהגרות הן תמיד טרף קל לסרסורים, בכל העולם. הן מגיעות למדינה חדשה, כל המציאות שלהן מתערערת, וקל יותר להציע להן הצעות כאלה ולשכנע אותן.

"קורבנות הסחר מדווחות גם על אלימות נוראה ומעשי אונס תמידיים. אם את רק מעיזה לצייץ, יש כל כך הרבה דרכים להפחיד אותך. קודם כול אומרים לך שהמשטרה נגדך. את זה אומרים גם לישראליות, אבל הנשים שמובאות מחו"ל כלל לא יודעות שיש להן זכויות, מקלטים, אפשרויות שיקום. החוב הכלכלי לעיתים גם הוא גורר אלימות. בנוסף מאיימים עליהן: 'אנחנו יודעים מי המשפחה שלך. אם תעזי לצאת או אפילו להגיד משהו – אנחנו נגיע גם אליה'.

"פגשתי כמה סיפורים של נשים, קורבנות סחר, שגילו אומץ רב. הייתה אישה אחת שבסוף הרימה טלפון למשטרה. בזכותה תפסו את אחד מסוחרי הנשים הכי גדולים, אבל הוא נידון לשנתיים מאסר בלבד, אחרי שבעסקת טיעון הורידו את סעיף האונס. בכלל, עבירות מין זוכות בארץ לענישה מקילה מאוד. מדינת ישראל כועסת הרבה יותר אם מעלימים ממנה מס. לכן אישום בהעלמת מס זו דרך מצוינת להתמודד עם בתי בושת. 'מועדון הבורסה' סגור היום לא כי הוא היה בית בושת, אלא כי הוא העלים מס".

כמו שרשויות החוק בארה"ב נלחמות במאפיונרים.
"בול. לי לא אכפת, העיקר שיפסיקו את זה. אבל לא יכול להיות שהענישה על סחר בנשים היא שנתיים מאסר. פשוט לא יכול להיות. איך נרתיע, כשזה כל כך משתלם? כנראה לא תיתפס, וגם אם כן, תקבל בסך הכול נו־נו־נו".

דור המדבר

מה ההרגשה עכשיו, כשהחוק שעליו עמלת עבר בקריאה שלישית?

"זה כמו לחזור מקרב. גם היום שאחרי הוא קשה מאוד. במשך 11 שנה זה מה שעשינו במטה. יש תחושת ריקנות, לצד הבנה שהתקדמנו רק צעד אחד, וחייבים לבנות את המשך הדרך. אמא שלי שואלת אותי כבר שנה וחצי אם עכשיו אני מובטלת, בעקבות החקיקה. אני נאנחת ואומרת לה שיש עוד כל כך הרבה עבודה. אם החזון שלנו הוא לחיות בחברה שאין בה זנות, זה לא יכול להסתיים בחקיקה. יש המון מה לעשות, בא לי לקום מפה וללכת לעבוד".

איך אמא שלך מתייחסת למשימה שנטלת על עצמך?
"היא מכירה אותי טוב מאוד, ויודעת שיש דברים שמניעים אותי לפעולה. אני מקווה שהיא גאה בי".

אביה של כהנא נפטר כשהייתה בת חמש. שנה לפני כן נפטר אביו, הרב קלמן כהנא. "אמא גידלה אותנו, ארבעת הילדים, בצורה מדהימה. היא הייתה מורה ואחר כך מנהלת, והקימה מוסדות חינוך לתפארת. מילדות ליוותה אותי התודעה של מורשת סבא שלי, שהיה בן 36 כשחתם על מגילת העצמאות. תמיד ידעתי שאני יכולה להיות כמוהו, והיום אני מרגישה שאני הולכת בדרכו. אני ממש מתקשרת איתו. אגב, התרגשתי לגלות שהוא ישב בוועדה מיוחדת שעסקה בעבירת האונס. עד לאותו רגע חשבתי שהפוליטיקה היא מה שמקשר בינינו, ואז הבנתי שכנראה יש לנו עוד השקות".

את מאמינה שייתכן עולם בלי זנות?
"אין לי ספק שזה ידרוש הרבה עבודה, אבל אני מאמינה שהנכדות שלי יחיו בעולם שאין בו זנות. עד לפני מאה ומשהו שנים הייתה עבדות, לנשים לא הייתה זכות בחירה, ולי כילדה כבר סיפרו על זה כמו על סיוט ישן. ככה אני מדמיינת שזה יהיה גם בנושא הזה. לנכדה שלי אני אוכל לספר: 'את לא מאמינה איזו זוועה הייתה פעם. היו קונים פה נשים!'

"אז נכון, גם רצח ופדופיליה כנראה תמיד יהיו. אבל אפשר ליצור תהליכים שבסופם תהיה פה חברה בריאה יותר, שמתנגדת לצריכת זנות, שמוקיעה אותה, שמצמצמת אותה, שמענישה עליה. אם היום זה פשוט קיים ורווח, ויש מדינות שאפילו ממסדות את הזנות, אני מאמינה שאני יכולה לצמצם את זה לממדים מזעריים. אחרי הקריאה הטרומית, שהתקיימה ב־2017, קרה כאמור דבר מדהים: החוק כבר התחיל לעבוד. מאז יש ירידה מטורפת בצריכת זנות, ועלייה של למעלה מ־200 אחוז בפניות לשיקום. כלומר – השיטה מוכיחה את עצמה. אם קודם האמנתי בזה כי שיטה דומה עבדה בשוודיה, עכשיו אני יודעת שזה עובד גם פה. אגב, אנחנו המדינה השמינית שמפלילה צרכני זנות. יש מדינות שמפלילות את שני הצדדים, ובהן זה בדרך כלל לא בא ממניעים של טובת הנשים, אלא ממניעים שמרניים. כך למשל ברוסיה, בארה"ב ובמדינות באפריקה. חוקים כאלה בדרך כלל לא נאכפים".

עברת בין לשכות הח"כים כדי לקדם את החוק הזה. היו גם רגעים מביכים, למשל עם חברי הכנסת הדתיים?
"איתם היה קשה לדבר בהתחלה, מעצם הנושא שהוא 'לא צנוע'. זה מצחיק כי היום, בגלל השותפות האדירה עם שולי מועלם וקואליציית הארגונים הדתיים, יש מי שחושד שהמאבק שלנו הוא מאבק דתי. אבל כן, היה קשה לפתוח את הדלת ולעסוק בנושא הזה. גם למשרד המשפטים זה נשמע מאוד נפיץ. הוא לא ידע איך והאם לגעת בזה, כי החברה רגילה לקיומה של זנות, והצרכנים הם אנשים נורמטיביים. יש טענה שאומרת שאם לא תהיה זנות – יהיו יותר מקרי אונס. אבל אנחנו יודעים שבמדינות שהעבירו חוקים להפללת הצרכנים, מספר התקיפות המיניות לא עלה.

"אז שואלים אותנו 'מה יהיה עם הנכים?'. השאלה הזאת כל כך מקוממת אותי. יש לנכים ולזקנים זכות לאינטימיות, אבל על חשבון מי? האם אנחנו צריכים להקריב אוכלוסייה שלמה בשביל זה?! הנכים הם לא הסיפור, רוב צרכני הזנות אינם נכים. כבר שמעתי מספיק נכים שאומרים – לא בשמי. אם היו אומרים לנו שהדרך היחידה של נכים להשיג אינטימיות היא לאנוס קטינים, היינו מסכימים לזה? אז למה נשים זה בסדר?"

הנשים העוסקות בזנות תומכות בחוק הזה?
"ברור שהוא פוגע בתזרים המזומנים. מגיעות אליי נשים שאומרות 'מה את רוצה? תעזבי אותנו!'. אני פוגשת הרבה כאלה, ולאחרונה אפילו קם ארגון כזה. אז אולי הסיפור שלהן הוא אחר, ואני מכבדת אותן. באמת יכול להיות שמבחינתן זה בסדר. אבל הן לא העניין".

מהו הסיפור שלהן?
"הן מספרות אותו הרבה פעמים ממקום של עוצמה. אומרות שעכשיו הן עובדות בזה מרצונן ואין להן סרסור, והכול בסדר. ואז את מגלה שלפני כן הן היו קורבנות של סחר, והיו כלואות במשך שנים בבתי בושת. היום באמת טוב להן יותר מבעבר, אבל גם הן כנראה נכנסו לזה כקטינות. אין זה מתפקידי להגיד לאישה כזו 'לא, המצב שלך לא בסדר', ולנסות לשכנע אותה לצאת מהזנות. אני רק מזכירה לה שאלו שישבו לידה בבית הבושת ממשיכות לעבור סבל תהומי, והן הסיפור. אז החוק הזה יכול לפגוע בנשים שעובדות בזנות, אבל אין מה לעשות. יש כאן ערך מאוד חשוב, והפגיעה היא מידתית".

אין בזה משהו קצת מתנשא, כשאת מחליטה בשבילן?
"אני מבינה שהחוק החדש ימנע מהאישה הזו כסף ושמדובר בחיי אדם. לכן אנחנו מנסים להתקדם בצעדים קטנים. צריך כל הזמן לבדוק שהחוק מותאם ופוגע בנשים כמה שפחות. לכן אנחנו גם מציעות אלטרנטיבה, והתעקשנו על תקצוב השיקום. כן, כואב לי מאוד, אבל הנשים האלה הן דור המדבר. בסופו של דבר תהיה פה פחות זנות. החוק הזה והמאבק הזה הם בשביל הדור הבא, כדי שלא נצטרך לנצח לשאול איך לשקם נשים בזנות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il