"קאי הוא כמו הילד שלי", אומר אודי (שם בדוי) כשאנחנו יושבים ביום שמש של חסד מתחת לעץ גדול, במגרש האימונים של הכלבים בכפר־הס. כמו כל אב גאה, הוא שולף את הנייד ומשוויץ בתמונות של קאי – כלב מדהים ביופיו, גולדן־רטריבר ענק ("כלב אריה" כהגדרתו של אודי) מעורב בלברדור. הוא נראה נינוח, ועיניו מביעות טוב וחוכמה. "הוא הכי יפה בעולם. דוגמן", קובע אודי.
ילדים משחקים ברקע, דבורים מזמזמות, הכול ירוק. הפסטורליה הזו שסביבנו עומדת בניגוד דרסטי לדרמות המתחוללות בתוך נפשם של שני החבר'ה שאיתם אני נפגשת כאן, אודי (34) וצוריאל פרידמן (24). שניהם מתמודדים עם פוסט־טראומה שנגרמה בעקבות שירותם הצבאי והזוועות שהיו עדים להן. התסמונת שהתפרצה אצלם לא אפשרה להם במשך תקופה ארוכה להיות חלק מהחברה, ואפילו מנעה מהם לצאת מהבית. וכאן נכנס לתמונה המרכז להכשרות כלבי שירות, שסייע להם לאמץ ילדים־על־ארבע. "קאי מחייב אותי לקום בבוקר, אחרת לא יהיו לו אוכל ומים והוא לא יצא לטיול", מסביר אודי. "הוא נותן לי סדר יום. כשהוא לא היה איתי, יצאתי מהמיטה הרבה פחות, כי לפעמים אני לא ישן בלילה ונרדם רק בבוקר. גם עכשיו הייתי רוצה להמשיך לישון בבוקר, אבל הידיעה שאני צריך לטפל בו צובטת ומעירה אותי.
"מעבר לזה, קאי הוא ענק, והוא נותן לי ביטחון. לא שהוא עלול לעשות משהו למישהו, מקסימום ללקק, אבל הנוכחות שלו נותנת תחושה טובה שאני לא לבד. ארבע שנים לא יצאתי לרחוב, אפילו לא למכולת. עכשיו בזכותו אני יוצא הרבה. יש לי מאבטח גם מחוץ לבית וגם בתוכו", מחייך אודי.
"אתה לומד לחיות את הכלב, והוא לומד לחוש אותך", אומר פרידמן. למרגלותיו שוכבת אווה, לברדורית צעירה, נמרצת וממושמעת. "לכל אחד מוצאים כלב שמתאים לצרכים שלו. בעבר קיבלתי שני כלבים שלא התאימו לי. את אווה הביאו מחוות גידול באיטליה, וברגע שראיתי אותה – ידעתי שהיא האחת. אווה לא תעזוב אותי בחיים. היא מעירה אותי מהתעלפויות, מלקקת אותי, נותנת לי ביסים עדינים באצבעות, לא עוזבת אותי עד שאני אומר לה שאני בסדר. כשאני באמצע סיוט – היא משתוללת כדי להעיר אותי, היא יודעת להדליק במצב כזה את האור בחדר שלי, כי אור עוזר לי להתעורר".
בהמשך הריאיון, כשפרידמן מתחיל פתאום למשוך באפו – תסמין קבוע המעיד על זיכרונות קשים המציפים אותו – אווה חשה בכך מיד, קופצת עליו ומלקקת אותו עד שהוא נרגע. "היא חכמה ברמות אחרות. מרגישה אותי לפני שאני מרגיש את עצמי", הוא אומר.
אודי: "אם אני שם שמיכה על הראש, קאי מוריד לי אותה. כשאני מסתובב לצד השני, הוא מלקק אותי. הוא ממש מבין מה לעשות כדי שלא אשקע".
האחים התחבאו בחדר נעול
אודי, בחור חייכן ומהוסס, מתגורר כיום בבית הוריו בתל־אביב בשל מצבו הפיזי והנפשי. "הייתי נער רגיל", הוא מספר. "למדתי בתיכון מגניב, אהבתי ספורט. היו לי חברים נחמדים, והיינו עושים מדורות כל לילה".
אחרי הלימודים הוא התגייס למג"ב, שירת ביהודה ושומרון והחליט לחתום קבע. כשהיה בדרך לקורס קצינים נפצע בתאונה, ורק כעבור חודשים אחדים חזר לשירות. שלוש שנים נוספות עברו עליו ביהודה ושומרון, בתקופה של התמודדות עם הפרות סדר, מטעני חבלה, אירועי ירי ויידויי אבנים, בתוך הכפרים הפלסטיניים ומחוץ להם. במהלך השירות הוא נפצע כמה פעמים, ותמיד חזר לקו האש. באחד המקרים שבר רגל בשטח והמשיך בפעילות בלי לדעת שרגלו מרוסקת. כיום, לאחר ניתוחים רבים, הוא נעזר בקביים על מנת ללכת.
"הייתי בשטח בשנות האינתיפאדה השנייה, השתתפתי בהרבה מאוד קרבות פנים אל פנים, והם נצרבו לי במוח", מספר אודי. "הוזעקתי למאות אירועים, לפעמים כמה עשרות ביום. איפשהו בדרך המצב הפיזי שלי החמיר, וכך גם המצב הנפשי. בסוף השירות, אחד החברים שלי שלח מכתב למדור 'תגובות קרב' (מרפאה בתל־השומר – ק"א) וסיפר שאני לא ישן בלילה, כי אני חווה שוב ושוב את אחד מהאירועים שבהם השתתפתי. בעקבות זאת התחלתי לקבל טיפול מסוים לפוסט־טראומה, ולפני ארבע־חמש שנים עברתי לטיפול רציני יותר. בנוסף לתסמונת הזו ולפציעה ברגל, שהחמירה עם הזמן, יש לי צפצופים באוזניים וכאבים רבים אחרים. המערכת בהחלט ליוותה אותי, לא השאירו אותי מאחור. בהתחלה התנגדתי לקבל עזרה, אבל כשהסכמתי לקבל – כולם עזרו".
כלבים הוא אהב עוד הרבה לפני שפגש לראשונה את קאי. "גידלתי כלבה במשך 12 שנה, ואז היא חלתה בסרטן והיו צריכים להרדים אותה. היה לי קשה מאוד לשחרר אותה, לא הייתי מוכן להיפרד. ואז אלוהים שלח לי את ברק כהן, מהמרכז להכשרות כלבי שירות. חבר מעמותת 'לא מפקירים פצועים בשטח' סיפר לו עליי, וברק יצר איתי קשר והציע לעזור לי ולקחת במקומי את הכלבה להרדמה. התרגשתי מאוד. בסוף הכלבה באמת רצתה למות, והיא עשתה טיול אחרון ומתה בעצמה.
"כשנפגשנו שוב, ברק הסביר לי במה הוא עוסק, ואמר שיביא לי כלב אחר. בחרתי גור בן ארבעה חודשים שהיה בתוך כלוב. זה היה הכלב היחיד שאף אחד לא רצה לקחת ולטפל בו. בניגוד לאווה, הוא לא אומן לעזור להלומי קרב. אפילו ברק אמר לי לא לקחת אותו, כי מדובר בכלב אנרגטי שמאוד אוהב לרוץ, וזה כנראה לא יתאים לאדם שמשתמש בקביים. אבל אני התעקשתי שאוכל לאלף אותו. צריך הרבה מאוד מאמץ כדי שכלב כזה יקשיב לך, הרבה מאוד אילוף.
"בהתחלה רק נתתי לו אוכל בכל בוקר וערב, והוצאתי אותו לטיול. לאט־לאט נבנה הקשר. היום אני יכול להגיד חד־משמעית: קאי שינה לי את החיים. התחלתי לאמץ גם לעצמי כל יום עוד חוקים. לימדתי אותו עוד ועוד פקודות, ובמקביל השתדלתי להגיע הנה בכל יום שלישי. כאן מקבלים עוד הכשרה, עוד ידע על הטיפול בכלבים, ומביאים אותם לרמה גבוהה יותר. לימדנו למשל את הכלבים איך להיכנס לפנינו למקומות צרים, כמו מדרגות או מעלית. או איך לשמור בשבילנו מקום בתור".
פרידמן: "בניגוד לתחזיות, הכלב של אודי רגוע מאוד ברגע ששמים לו את הרצועה. הוא לא מושך ולא משתולל".
סיפורו של פרידמן, תושב מודיעין, רצוף עליות ומורדות. "לפני שהתגייסתי הייתי ספורטאי", הוא מספר. "הייתי רץ 100־120 קילומטר בשבוע. השתתפתי בתחרויות ארציות, וניצחתי כמעט בכולן". למרות כישוריו, הוא לא ביקש להתגייס כ"ספורטאי מצטיין", אלא עבר גיבוש ליחידה מובחרת. שם לדבריו חווה אירועים לא פשוטים, נזקק לטיפול, ונפגע כתוצאה מרשלנות רפואית. "אני מעדיף לא לספר על מה שקרה, אני פחות נכנס לזה. אחרי השחרור שכבתי שנה וחצי, לא יכולתי לזוז, אפילו לא לקום לשירותים. הרופאים אמרו שלא ארוץ יותר. הייתי מיואש.
"במקביל התחילו אצלי סיוטים, והפוסט־טראומה השתלטה לאט־לאט. היו לי התקפים, התעלפויות. כבר לא זיהיתי את עצמי. כשאושפזתי בפעם הראשונה, הייתי 12 ק"ג פחות מהמשקל הרגיל שלי. היו לי בעיות בבטן, בגב, בכפות הרגליים, בראש. כל הגוף שלי פשוט קרס. זה הכניס אותי לדיכאון עמוק, למשבר רציני עם עצמי. הייתי מלך העולם, ופתאום הפכתי לסמרטוט רצפה. אף אחד לא יכול להבין מה עובר עליך, למה פתאום אתה לא יוצא מהבית, לא מחייך".
הייתה לך איזושהי תוכנית פעולה כדי לשפר את המצב, או שהשלמת איתו?
"היה לי ברור שאני רוצה לצאת מזה. חלמתי על חיים רגילים, כמו כל בן־אדם. אחרי אותה שנה וחצי החלטתי לצאת מהבית. התחלתי ללכת. בשלבים הראשונים הייתי כל הזמן קורס אוטומטית ונופל, אבל בהדרגה הגוף שלי נזכר. חזרתי לרוץ, להתאמן קצת, ואחרי שמונה חודשים נרשמתי ללימודים".
איך הוצאת את עצמך מזה?
"פשוט החלטתי. גם היו לי מטפלים טובים, יש לי משפחה חזקה. אגב, אני חושב שבני המשפחה שלי הפכו לפוסט־טראומטיים בגללי. האחים הקטנים פחדו ממני. כשהיה לי התקף הם היו נועלים את עצמם באיזה חדר או בשירותים, כי הם ראו שאני לא שולט בעצמי, וחששו שאפגע בהם".
למה? מה קורה לך ברגעים האלה?
"אני לא יודע איך נראה התקף. אני לא ממש בהכרה. אבל אף פעם לא פגעתי בהם".
פרידמן ניסה להסתיר מסביבתו ומחבריו את מצבו, אך התסמינים הלכו והחריפו. "הם לא הצליחו להבין למה פתאום אני מתפרץ, מתעלף, מזיע, או למה אני לא מגיע בבוקר. לא סיפרתי להם שלא ישנתי כל הלילה. במצטבר אני ישן עשר שעות בשבוע. אני מפחד לעצום את העיניים, כי האירועים מיד חוזרים אליי. בכל לילה אני סורק את החדר, כדי להרגיע את עצמי ולראות שאין שם אף אחד.
"הפסקתי לרוץ אחרי שפעם אחת קיבלתי התקף, ועוברים ושבים חשבו שאני משוגע והזמינו משטרה. כשנפלתי בקניון, אנשים אפילו לא ניגשו אליי. במקרה אחר הלכתי למסיבה עם חברים – ופתאום זיעה, רעידות, כנראה דחפתי שם אנשים ופוצצו אותי במכות. אתה מבוהל, אתה לא יודע מה קורה איתך. החברים שלי נעלמו, ובאמצע הלילה התקשרתי לאחי שיבוא להציל אותי. בינתיים המאבטח זרק אותי החוצה ואמר לי שאלך לעשות את הסמים שלי במקום אחר. אין הבנה של הסביבה. החלטתי שאני עוזב את הלימודים. באותם ימים פחדתי מאוד שאתחיל שוב להידרדר, ואחזור למצב של חוסר יכולת לזוז. כשאתה שם, אתה מרגיש מת לכל דבר".
באותם ימים הוא הוזמן למפגש קבוצתי במרכז להכשרות כלבי שירות. "בכלל לא אהבתי כלבים, אבל כשהגעתי למרכז הזה וראיתי מה הכלבים יכולים לעשות – הבנתי שמכאן תבוא הישועה. מצאתי מולי דרך אחרת להתמודד, ולא באמצעות טיפולים או כדורים.
"בהתחלה הגעתי מאוד בלחץ, כי הייתי בלי אבא שלי. ישבנו מסביב לשולחן, כל אחד הציג את עצמו, ואני הרגשתי שאני עומד להתמוטט. ואז אחד הכלבים שהתרוצצו פה עזב את המשחק עם הכלבים האחרים, ופשוט ניגש אליי והניח עליי את הראש שלו. רק אחרי שנרגעתי, הוא חזר לשחק. באותו הרגע הבנתי את כוחם של הכלבים. ראיתי כאן את אודי ועוד בחור עם הכלבים שלהם, ראיתי שהם מחייכים, והבנתי כמה זה עושה להם טוב, לאיזו רמה זה מביא את האדם. כל כך התרגשתי, שהיו לי ממש דמעות בעיניים. דיברתי עם ברק כהן, ואמרתי לו שאני הולך על זה בכל הכוח.
"מאז שהתחלתי את התהליך עם אווה, אני מגדיר אותה כמלאך השומר עליי. היא והמרכז הזה הצילו לי את החיים. היא נותנת לי ביטחון, ובזכותה גם חזרתי לרוץ, כי היא רצה איתי. מאז שקיבלתי אותה, החיים שלי השתנו. החיוך חזר אליי".
חושבים שאנחנו חלשים
כשאני שואלת מה ההסבר להשפעה המרגיעה של הכלבים, פרידמן משיב: "כלב יכול ללקק את הפצעים ולשאוב את הכאב. אפשר ללמד אותו להדליק את האור, לפתוח את הדלת, להביא תרופות – אבל מעבר לכך, אווה גורמת לי להרגיש אנושי. היא מקבלת את ה'פגמים' שלי, באה איתי לכל מקום, ולא שופטת אותי. הכלבים האלה מרגישים אותנו יותר מכל פסיכולוג, פסיכיאטר או אפילו אבא ואמא. צריך להבין שכלב לא מגיע ביום אחד לרמה כזו שהוא יכול לטפל בך. צריך לבנות את היכולת שלו ואת הקשר ביניכם, וזו עבודה קשה מאוד".
היום אתה מרגיש שהשתקמת?
"מה זה משוקם? אני לא מאה אחוז, אפילו לא קרוב לזה. אני יודע שאין לנו סיכוי להיות חלק מהחברה, כל עוד היא לא מבינה אותנו. אבל למרות הכול התחלתי שוב לימודים. אני לומד חינוך גופני, כי הספורט היה בשבילי הצלת חיים, ואני יכול בעזרתו להציל לעוד אנשים את החיים".
כיצד הפוסט־טראומה באה לידי ביטוי בחייכם כיום?
אודי: "הרבה הימנעויות, הרבה חרדות מדברים כמו רעשים, מראות, ריחות או מקומות. אבל היום אני מנסה לאתגר את עצמי – להגיע למקום שמרתיע אותי, להיות בצד כמה דקות, ולצאת. גם כאן הכלב נותן לי ביטחון, ידיעה שאני לא לבד".
פרידמן: "גם אני נמנע מאנשים. פוחד לצאת למסיבה כי יש בה רעש, וחברים לא מבינים אותי. לא משנה כמה הם קרובים אליי – הם לא יודעים מה זה באמת פוסט־טראומה. אם הסביבה הייתה מבינה אותנו, היה לנו הרבה יותר קל. חושבים שזה קצת סיוטים, קצת חרדות, לא יותר. אפילו המשפחה תפסה ככה את מצבי. ומהצד השני, יש כאלה ששופטים אותנו מהר מדי. כמה פעמים קרה לי שיצאתי עם מישהי, וכשסיפרתי שאני מתמודד עם פוסט־טראומה, היא חשבה שאני חולה נפש וחתכה את הקשר. חשוב שיבינו שאנחנו האנשים הכי חזקים שיש. חושבים שאנחנו חלשים, אבל זה כל כך לא נכון. אנחנו מתמודדים עם דברים קשים מאוד".
מדי יום שלישי הם מגיעים לכפר־הס, למפגש קבוצתי של סובלים מפוסט־טראומה. "אני יושב כאן עם הקבוצה ומקבל ממנה כוחות ופרספקטיבה", אומר פרידמן. "בשבילי זה מקום שבו אני לא חייב להיות בן־אדם אחר, לא צריך לשחק אותה ולהסתיר. כולנו משתפים ומתפרקים. יש לנו קבוצת וואטסאפ, וגם שם אני משתף הכול.
"המרכז הזה נותן משמעות לחיים. אין לנו דרך להודות על מה שהוא עשה ועושה בשבילנו. חשוב להדגיש שהאנשים שעובדים כאן עושים את זה בהתנדבות מלאה. הם זמינים בשבילנו 24/7, וזו ממש הצלת חיים. כל השבוע אני מחכה בכיליון עיניים ליום שלישי, כי מבחינתי פה זה גן עדן. רק ביחד ננצח, לבד אי אפשר. נכון, יש לנו הרבה קשיים. אני מתחיל להבין שזו תהיה ההתמודדות שלי, זה מה שאלוהים החליט. החיים לא פשוטים, וכלבי השירות עוזרים לנו מאוד להתמודד איתם".
אחרי תקופה ארוכה של שתיקה והדחקה, מספר פרידמן, הוא החליט שזה "או לדבר או למות", והתחיל להסביר לחבריו, למשפחתו ובראיונות בתקשורת מה היא PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית), וכיצד מסייעים כלבי השירות בהתמודדות איתה. "אני ויתרתי על החלום הכי גדול שלי, להיות ספורטאי מקצועי, ובמקום זה החלטתי להתגייס ולשמור על המדינה. ואני לא מתחרט על זה. הצבא והמדינה הם קודש. במהלך השירות שלי נפצעתי, והיום אני במקום הזה. זה לא מקום נוצץ, אבל אווה עוזרת לי להתמודד. מאוד קשה לי כשאני מגיע למקומות מסוימים, ואומרים לי 'אל תיכנס עם הכלב'. מבחינתי – לא להיכנס עם אווה זה לא להיכנס בכלל.
"אני שונא להתראיין. גם בלילה לפני השיחה הזו, לא ישנתי מרוב לחץ ומתח. הסיבה היחידה שבגללה אני מוכן לחשוף את עצמי, היא כדי שעוד נכים יזכו למה שאני זכיתי. ארגנתי גם ערב התרמה יחד עם אבא שלי, והצלחנו להשיג סכומים יפים עבור המרכז הזה. אני רוצה שאחיי הלוחמים יוכלו גם הם לקבל כלב".
לא להסתכל על הגלידה
אף שכלבי השירות מסייעים לנפגעי הפוסט־טראומה לתפקד ביומיום, הם אינם זוכים ל"הכרה רשמית" מצד המדינה. "אנחנו נאבקים לשכנע את הגופים המוסמכים לכך להנפיק תעודות של כלבי שירות, בדיוק כמו שיש תעודות לכלבי נחייה", אומר אילן פרומקין (39), ממקימי המרכז. "אף אחד לא יגיד לעיוור שאסור לו לעלות עם הכלב לאוטובוס או להיכנס איתו לקניון, נכון? כאן זה בדיוק אותו דבר. הנושא צריך להיות מוסדר ומותאם לנהלים של איגוד כלבי השירות הבינלאומי ADI (Assistance dogs international). כך הכלבים יוכלו אפילו לעלות עם הבעלים שלהם לטיסות, ולסייע להם גם שם. מכיוון שאין בארץ תעודה רשמית לנושא, אימצנו בינתיים את התעודה של הארגון הבינלאומי, ומומחים מהעולם מגיעים לכאן כדי לבחון אם הכלבים עומדים בסטנדרטים".
פרומקין, תושב אלון־הגליל, מגיע לכפר־הס שלוש פעמים בשבוע. את נושא אילוף הכלבים הוא התחיל ללמוד מיד עם שחרורו משירות הקבע כקצין ביחידת ההנחתה של חיל האוויר. לאחר הכשרתו כמאלף החל לעסוק בכלבנות, והחיבור שלו לבעלי צרכים מיוחדים נוצר כשאשתו למדה חינוך מיוחד. "בעקבותיה נחשפתי לאוכלוסיות הללו, וכך עלה אצלי הרעיון לסייע להן בעזרת כלבים", הוא מספר.
כדי ללמוד את התחום נסע פרומקין עם משפחתו לאנגליה למשך שלוש שנים. "עסקתי שם באילוף ובכלבנות טיפולית, והכרתי את הנושא של כלבי השירות. כדי להעמיק עוד ולהתנסות טסתי לארה"ב, והתמחיתי במשך שנתיים וחצי בהכשרת כלבי שירות בהתאם לדרישות של ארגון־הגג העולמי. הפרויקט האישי שלי שם התמקד בעבודה עם הלומי קרב – חיילים אמריקנים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה. אז נפל לי האסימון שלא ייתכן שהדבר הזה לא קיים בישראל, מדינה שיש בה כל כך הרבה הלומי קרב. הבנתי שאני חייב להביא את זה לכאן".
ב־2011 חזר פרומקין לארץ והמשיך לעסוק באילוף כלבים ובחיבור שלהם עם בעלי צרכים מיוחדים. את ברק כהן פגש במסגרת מה שהוא מכנה "התנדבות לא רשמית עם קבוצה של הלומי קרב". הקשר של כהן עם כלבים החל עוד בצה"ל, כששירת ביחידת הכלבנים "עוקץ". השניים החליטו לשלב כוחות, "ולאט־לאט זה נהיה יותר ממוסד ומקצועי, עד שהתאחדנו גם בצורה בירוקרטית כדי לעסוק בממשק בין אנשים בעלי צרכים מיוחדים ובין כלבים".
לפני שנתיים הקימו את המרכז להכשרות כלבי שירות, והיום כבר אינם עומדים בעומס הפניות. הפרויקט הזה תופס לדבריהם 80 אחוז מזמנם, וכל הפעילות נעשית כאמור בהתנדבות מלאה. "גם ברק וגם אני עובדים בכלבנות שיקומית עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי", אומר פרידמן. "זה מקור הפרנסה שלנו למעשה, ואת כל מה שנכנס שם אנחנו שמים פה".
אני מבינה שבבית מאושרים.
"המשפחות שלנו – הנשים, הילדים וגם ההורים – תומכים בנו ברמות שלא ייאמנו. יש לנו מעטפת מדהימה. כל אישה אחרת הייתה מעיפה אותנו על טיל כבר מזמן".
"אנחנו רוצים שמבחינת הגופים המשקמים, לכלבים יהיה מעמד של כלי תרפויטי פרה־רפואי, כמו כלים רבים אחרים המוצעים כבר, ושהם יהיו חלק מסל השיקום", אומר ברק כהן (38), תושב תל־מונד. "מעבר לכך, התחום הזה חייב רגולציה. מפחיד אותנו הרעיון שכל אחד יעשה כאוות נפשו. זה לא אילוף רגיל, אנחנו מתעסקים כאן בדיני נפשות, ויש מקום לאפס טעויות. כלב כזה צריך להיות מפוקס במטרה שלו במאה אחוז גם כשהוא חשוף לגירויים אינספור. גלידה נופלת לילד על הכביש, רעש מסביב, המון אנשים, הסיטואציה לא נורמלית – והכלב צריך להתנהג נורמלי".
חלק מהכלבים שהם מספקים מגיעים מחו"ל. כשאני שואלת האם אין מספיק כלבים בארץ, פרומקין משיב: "כלב שירות הוא כלב מיוחד מאוד. אנחנו מביאים לכאן כלבים שלא עברו עדיין אילוף או הכשרה לתחום, אבל הם מגיעים מבתי גידול שכבר הצליחו בעבר להעמיד כלבי שירות, כך שגנטית יש סבירות גבוהה לכך שגם הם בעלי התכונות הנדרשות. את כל ההכשרה של הכלבים אנחנו עושים בעצמנו. אווה, הכלבה של צוריאל, גדלה אצלי בבית. הילדים שלי כבר התרגלו לכך שכלבים באים והולכים, אבל בהתחלה היה להם קשה מאוד להיפרד.
"אחת המטרות החשובות שלנו היא להנגיש את כלבי השירות לאלו שצריכים אותם – הן ברמה התודעתית, שידעו שיש כזה דבר, והן ברמה הכלכלית. חשוב לציין שאנחנו מאמנים כלבים לא רק עבור הלומי קרב, אלא גם לאלה החווים פוסט־טראומה מסיבות אחרות: תאונות, פגיעות מיניות ועוד. הכלבים יכולים לסייע גם לנכים שמוגבלים בתנועה, לילדים על הספקטרום האוטיסטי ולחולי סוכרת נעורים. כלב מאולף עולה 80 אלף שקלים, סכום שלא תמיד מצוי בכיסו של מי שזקוק לעזרה הזו. אנחנו אוספים תרומות, ומקווים שמשרד הביטחון והביטוח הלאומי יסייעו לעניין, כמו שמסייעים בנושא כלבי הנחייה לעיוורים".
ניתן לתרום למרכז להכשרות כלבי שירות באמצעות האתר: servicedogs.org.il
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
