קריאה להסדר

16 שנה עברו מאז שהגעתי למתקן אדם, כדובר צה"ל לתקשורת הדתית והחרדית, כדי לפגוש את טירוני הנח"ל החרדי. יחד איתי ביקרו שם כתב של מגזין חרדי וצלם. בכירי צה"ל תלו באותם ימים תקוות רבות בגדוד החדש, וסברו שיש בכוחו לחולל שינוי ביחס החרדים לגיוס. כדי לקדם את המטרה הזו, ביקש הצבא להוכיח שהנח"ל החרדי מבוסס על חיילים חרדים של ממש, ולא רק על דתיים־לאומיים ו"שבאבניקים". בפועל, למרות שירת "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך" שנשמעה בבסיס לקראת היציאה למסע, ולמרות המטבח הכשר למהדרין והעיתונים החרדיים שפוזרו באוהלים, רוב החיילים בהחלט לא נראו כמייצגים קלאסיים של הציבור הזה. הכתבה שפורסמה בסופו של דבר הציגה את הנח"ל החרדי באופן שלילי.

לפני כמה ימים, כשעשיתי את דרכי לישיבת ההסדר "דרך חיים" בגן־יבנה, חששתי שאתקל שוב באותה תופעה: מסגרת שנושאת את התואר "חרדית", אך מאוכלסת בשולי המגזר ובצעירים חרד"לים. מיד כשנכנסתי לבית המדרש, הבנתי שהפעם הסיפור שונה. למעט מדי החאקי של כמה חיילים חרדים, הצבעים היחידים שנראים כאן הם שחור החליפה ולובן החולצה. שלט שנתלה כאן מודיע כי "יש מיעוט בחזנים, על כן מי שיעלה להיות חזן ארבע פעמים בשבוע יקבל קופיקס במתנה", אך עושה רושם שאין מיעוט בלומדי תורה. בשעת בוקר, בית המדרש מלא עד אפס מקום. חלק מהתלמידים רכונים מעל הגמרא, אחרים משננים הלכות שבת או מעיינים בחוברות של תוכנית משגיחי הכשרות שמפעילה הרבנות הראשית. כמה מהם עטורי זקן, אחרים מתהדרים בפיאות ארוכות.

בשגרת יומם של התלמידים כאן יש עוד גורם שמבדל אותם מישיבות ההסדר ה"רגילות": לימודים אקדמיים. מהשעה חמש אחר הצהריים ועד עשר בלילה הם לומדים בקמפוס החרדי של המכללה האקדמית אשקלון, השוכן גם הוא בגן־יבנה. תלמידי שיעור א' שהגיעו לכאן בלי תעודת בגרות עוברים שנה של מכינה קדם־אקדמית; השאר ניגשים מיד לתואר ראשון במדעי המחשב. בסוף שיעור ג' (או ד', במקרה של אלה שנדרשו ללימודי מכינה) הם מקבלים את התואר, ומתגייסים לשנתיים של שירות טכנולוגי בצה"ל.

את התוכנית הקימו הרב כרמי גרוס (63) מרמת בית־שמש, העומד בראש הישיבה, וסא"ל במיל' רמי ליבר (61) מנוף־איילון, מנהל הישיבה והסרוג היחיד הנראה באזור. לדברי הרב גרוס, אחד הכוחות המניעים העיקריים מאחורי ייסוד המסגרת המהפכנית היה בנו חיים, השמיני מעשרת ילדיו. "אולי זה היה קצת 'לא לשמה'", הוא מודה. "בגיל 18 חיים התחיל ללמוד ב'ישיבה גדולה', אבל חיפש משהו אחר. הוא זה שדחף אותי להיכנס להרפתקה הזו".

ליבר, ששירת במשך שנים בחיל המודיעין, ניגש למיזם בעקבות פנייה מגופי הביטחון. "ביקשו ממני להקים ישיבת הסדר חרדית שתעמוד על שלוש רגליים: תורה, טכנולוגיה וצבא. הכרתי את הרב כרמי, והשאר היסטוריה", הוא מספר. ההיסטוריה כללה שנתיים של עבודת הכנה לפני שהצליחו לגבש את מחזור התלמידים הראשון, למצוא את המקום המתאים ולבנות את התוכנית. בסופו של דבר יצאה הישיבה לדרך עם שיעור א' של שמונה תלמידים. כיום משרתים בצבא כ־60 מבני הישיבה, חלקם בקבע, והיד עוד נטויה: בשיעור א' השנה לומדים כ־40 צעירים חרדים.

"יש לנו אפילו שני בוגרים שהחליטו לחזור לגור בישיבה", מספר הרב גרוס. "אחד מהם הוא הבן שלי, חיים, שלמד במחזור הראשון. בבוקר הם לומדים בבית המדרש, ומהשעה 12 בצהריים עד שמונה בערב הם נמצאים בקמפוס ועובדים בשלט־רחוק עבור חברת היי־טק. כך נראה החלום האלטרנטיבי: לשבת בוקר שלם וללמוד תורה, ואחר כך לעבוד ולהתפרנס בכבוד. זה חלום אלטרנטיבי, כי החלום האידיאלי הוא ללמוד כל היום. אנחנו לא רוצים לרוקן את בית המדרש, אלא להיות כמו החרדים בארה"ב: מי שלא מתאים לו ללמוד תורה במשך יום שלם, שיהיה כאן".

לא חייבים, רוצים

הרב גרוס נולד וגדל במיאמי־ביץ'. בית הספר "היברו אקדמי" בעיר הולדתו קרוי על שם אביו, הרב אלכסנדר גרוס. בגיל 18 הגיע כרמי גרוס לישראל כדי ללמוד כאן בישיבה. אחר כך חזר לארה"ב, למד בישיבת לייקווד הליטאית, התחתן ועלה לישראל עם אשתו. הוא חי כאן במשך שמונה שנים, ואז שוב עבר לארה"ב וניהל בתי ספר יהודיים בדטרויט ובלוס־אנג'לס. לפני עשור התמקמה מחדש המשפחה בארץ. "זה המקום שלי", הוא אומר. "כשגרנו בחו"ל, בכל פעם שהיינו עושים קידוש בערב חג, הייתי בוכה. לא משנה שהיה לנו בלוס־אנג'לס בית מפואר עם בריכה וג'קוזי. בסופו של דבר, שם לא המקום שלנו". עכשיו המקום שלו הוא הישיבה בגן־יבנה. "כאן אני גר, גם אם אני ישן ברמת בית־שמש", הוא אומר בחיוך.

כשחזר לישראל לפני עשור, נפגש גרוס עם קרוב משפחה ששאל אותו אם הוא רוצה לעסוק בחינוך רגיל, או לעבור למשהו גדול יותר: הקמת ישיבת הסדר חרדית. "זה הרי כל כך נחוץ כאן בארץ", מסביר גרוס. "מכיוון שהכרתי את המודלים של ישיבות בחו"ל, זה נשמע לי פחות רדיקלי משזה נשמע לחרדי־ישראלי. בארה"ב מקובל שחרדים רוכשים מקצועות אקדמיים ומשתלבים בחברה הכללית, אבל כאן אפילו אם היינו פותחים מסגרת ישיבתית־אקדמית בלי שירות צבאי, זה היה נועז וחריג. תוסיף את הגיוס לצה"ל – וזה בכלל נראה בלתי אפשרי.

"היה לי ויכוח עם רב מישיבת הסדר דתית־לאומית. גם שם דוגלים ביציאה לאקדמיה רק אחרי לימודי הישיבה, ובעיניי זה מודל גרוע. המודל הנכון הוא כמו בישיבות האמריקניות 'נר ישראל', 'טורו קולג" או 'ישיבה יוניברסיטי': אתה באקדמיה אך אתה עדיין תלמיד ישיבה, וכך אין לך סיכון מבחינה דתית. אתה חוזר משם לישיבה, אתה מחובר לעולם הזה. גם רוב החיילים שלנו חוזרים בכל ערב לישיבה. במקביל, פעם בשבוע אחד מרבני הישיבה יוצא להעביר שיעור לחיילים בבסיס".

"דרך חיים" רשומה בצה"ל כישיבת הסדר, אך אינה חברה באיגוד ישיבות ההסדר. תלמידים הנמצאים בשנת הלימודים האחרונה שלהם, לפני הגיוס בפועל, נחשבים כבר לחיילים ולובשים מדים. לדברי גרוס, הישיבה מציעה רק תואר במדעי המחשב משום ש"הצבא מחפש חיילים עם רקע בתכנות ובסייבר". ככלל, זהו תחום אקדמי נוח יחסית עבור המגזר, משום שאינו כולל לימודים המנוגדים לתפיסת העולם החרדית. הלימודים במסגרת הזו לא זולים בכלל: כל תלמיד משלם 2,200 שקלים בחודש. חצי מהסכום מועבר לישיבה, שמתוקצבת גם בכספי משרד החינוך ומשרד הביטחון, והחצי האחר מועבר למכללה האקדמית אשקלון. בוגרי הישיבה משתלבים בחטיבה הטכנולוגית ליבשה, ביחידה 8200 וביחידה נוספת של חיל המודיעין, וגם בחיל האוויר ובחיל הים. "אנחנו משתדלים לשלוח אותם כקבוצה קטנה לכל מקום. רובם משרתים ביחידות טכנולוגיה, אך יש גם כמה בגבעתי ובצנחנים".

שלמה הדר, בן 18 מאשדוד, לומד בשיעור ב' בישיבה. בשנות התיכון הוא למד בישיבה הקטנה "תורה אור" החרדית־ספרדית בעירו. בחינות בגרות לא עמדו שם על הפרק, ולכן בשנה שעברה למד כאן הדר במסלול של מכינה קדם־אקדמית. "התחלתי לחשוב על החיים שלי, והחלטתי שאני רוצה להיות חרדי, אבל לא לחשב כל שקל שאני מוציא", הוא מספר. "אני לא רוצה להיות אברך שדואג אם יקבל 2,000 שקלים לחודש או לא, וגם אם אחליט לעבוד, אני לא רוצה לעמוד מול שוקת שבורה או להרוויח שכר מינימום.

"אבא שלי שמע על הישיבה הזאת, ובאנו יחד לבקר. הופתענו לראות שהחבר'ה פה באמת לומדים תורה, גם בהפסקת הצהריים. המחשבה שלנו תמיד הייתה שמקום שבו לומדים גם קודש וגם חול מיועד ל'נושרים'. פתאום אנחנו מגיעים לכאן ומתרשמים מהתפילות, רואים את כולם לבושים בחליפות, פוגשים חבר'ה שלומדים תורה לא כי מחייבים אותם אלא כי הם רוצים לנצל כל רגע – ובמקביל לומדים מקצועות חול בכל הכוח. אבא הבין שזה מקום רציני, שלא יבזבז לי את הזמן, ושאוכל לגדול בו. אז החלטתי להירשם".

אלעזר ללום, בן 20 מקריית־היובל בירושלים, הוא בוגר ישיבת "בניין אב" בעיר, ישיבה קטנה שגם בה אין עיסוק במקצועות חול. "למדנו תורה מ־9 בבוקר עד 11 בלילה, וראיתי שאנשים מתחתנים מיד אחר כך בלי שיש להם כיוון בחיים. הם לא יודעים דבר על העולם האמיתי. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כזה, לא בא לי לגרד כסף כדי לסיים את החודש או כדי להצליח לשלם שכירות. רציתי לימודים שיאפשרו לי חיים טובים יותר, ולכן החלטתי להירשם לכאן".

כעת הוא בשנתו השלישית בישיבה, השנה השנייה ללימודי התואר. "היו במחזור שלנו פקשושים, ולא הרבה הצליחו להישאר במכינה. בעצם, מתוך 20 שהתחילו את המכינה, רק אני סיימתי", הוא אומר.

"משנה לשנה התוכנית של המכינה משתפרת", אומר הדר. "בהתחלה לא חישבו נכון את מה שהתלמידים צריכים לדעת כדי ללמוד במכללה, אבל לשמחתי הפיקו לקחים. במחזור שלי כבר קיבלנו ידע נרחב במתמטיקה ובסיס מוצק לבנות עליו תואר במדעי המחשב".

הלם תרבות

התלמידים נמצאים כעת בתקופת המבחנים של סוף הסמסטר, ומתכוננים להיבחן בתכנות ובמתמטיקה. הלחץ מורגש אצלם היטב, והם לומדים שעות נוספות כדי להצליח במשימה. "הנחת היסוד היא שזו ישיבה לתלמידים חזקים בלבד", אומר הרב גרוס. "מי שנכשל, נושר. לומדים אצלנו ברמה הכי גבוהה שיש".

כשאני שואל את הצעירים האם רמת הלימודים התורניים גבוהה כמו זו של הלימודים האקדמיים, ללום צוחק: "היא גבוהה מדי. בסדר בוקר אנחנו צריכים ללמוד דף גמרא שלם בכל יום, ויש כמובן סדרים נוספים. בכל שבוע אנחנו נבחנים על החומר, ומי שלא עומד ברף נאלץ בסופו של דבר לעזוב".

ובכל זאת, בין דפי גמרא ושורות קוד, הדר מוצא גם זמן להתאמן קצת לקראת הגיוס. "אני מקווה להתקבל לתפקיד עם סיווג גבוה מאוד במודיעין, תפקיד מהסוג שאסור לדבר עליו, אבל אני גם רוצה לנסות לעבור גיבוש לסיירת מטכ"ל. אם אתקבל לשם – אשקול זאת", הוא אומר.

גרוס הבן, כיום בן 25, שירת כמתכנת ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין. לישיבת דרך חיים הוא הגיע עם תעודת בגרות מלאה, אחרי שלמד בישיבת "מערבא" במושב מתתיהו. ההתחלה, הוא מספר, לא הייתה פשוטה. "היו המון פשלות, עברנו פיזית פעמיים במהלך השנה הראשונה, ולקח זמן עד שהישיבה התמקמה בגן־יבנה. למי שהגיע בלי בגרות היה קשה במיוחד, כשהפער הגדול ביותר היה באנגלית ובמתמטיקה. רק בהמשך פתחו בישיבה תוכנית נפרדת למי שלא סיימו לימודי תיכון".

ליחידה  הוא שובץ עם שני תלמידים נוספים מהישיבה. "כל אחד מאיתנו אמנם שירת במדור שונה, אבל הייתה משמעות לכך שהגענו לשם באותו הזמן. אכלנו יחד ארוחת צהריים, ונסענו יחד לישיבה בכל ערב. גם אם עבדנו בנפרד, היה מנחם מאוד לדעת שיש לידי עוד שני חברים".

התייחסו אליכם באופן שונה, בתור חרדים?
"בהתחלה היינו קצת בהלם תרבות, וגם אנשים סביבנו לא ידעו מה זה היצור הזה שנקרא חרדי. עם הזמן הם הבינו שאנחנו לא נושכים, ושאנחנו מביאים ערך מוסף ליחידה. לפי מה שאמרו במסיבת השחרור שלי, היום הם מסתכלים על חרדים בצורה אחרת. הם רואים חרדי או דתי כאדם שיש לו אותם ערכי בסיס כמוהם, והוא יכול לתרום ולהיות חלק מהמדינה".

גרוס שירת במסגרת תוכנית "בינה בירוק", שמטרתה שילוב חרדים בחיל המודיעין. "אפשרו לנו להתפלל ודאגו שנשרת יחד עם חרדים נוספים, אבל מובן שיש דברים שבהם חייל חרדי נופל בין הכיסאות. זה תלוי בסופו של דבר במפקד שלך, ועד כמה הוא נצמד לחוקי הצבא. מדי פעם יש בעיות. למשל, יכול להיות טיול או יום כיף שכולל כניסה של בנות ובנים ביחד למים, או אימון מעורב. הייתי צריך להתעקש שאני שונה מהחיילים שאינם דתיים, ושאני לא תמיד יכול לעשות את מה שכולם עושים. לא כיף להיות זה שעושה בעיות, אבל לפעמים מוכרחים. אני לא מתלונן: בעיניי זה חלק מהתרומה שלנו למדינה, וממה שצריך לעשות כאזרח".

פרסום הנס

דבר קיומה של הישיבה עובר בעיקר מפה לאוזן, ולא במקרה. "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל לא הייתה כמעט התנגדות בציבור החרדי לישיבה שלנו", מעיד הרב גרוס. "רק בפשקוויל אחד הזכירו את שם הישיבה, לצד מוסדות נוספים. לדעתי אין התנגדות כי אני לא מוציא בחורים מהישיבות ומביא אותם לכאן. אנחנו נקבל אך ורק בחור שהחליט לעזוב את הישיבה שלו, ומתלבט לאן ללכת.

"עד היום פרסמנו רק פעם אחת, באתר חדשות חרדי. אם היינו מפרסמים את קיומנו אין לי ספק שהיו מגיעים אלינו מאה תלמידים לשיעור א', אך יש עניין שהישיבה תגדל בצורה טבעית".

הצמיחה הטבעית כוללת גם כוונה של ליבר והרב גרוס להקים קהילות סביב הישיבה וברוחה, שבהן אפשר יהיה לקיים חיים תורניים ברמה הגבוהה ביותר, לצד לימודים אקדמיים ומעורבות בחברה הישראלית. "אנחנו מדברים כעת על פתיחת ישיבה תיכונית חרדית טכנולוגית", אומר ליבר. "אנחנו גם מעודדים בוגרים שלנו לגור בסמיכות לישיבה, כדי שיוכלו לעבוד וללמוד וליצור קהילה. ישיבת ההסדר היא העוגן לחזון רחב יותר".

חיים גרוס, שאשתו נמצאת בהריונה הראשון, מקווה לבנות את חיי משפחתו באזור גן־יבנה. "השאיפה שלי היא להמשיך בעזרת השם את הדרך פה, ולמשוך חבר'ה מהמחזורים הבאים כדי להקים קהילה ברוח הישיבה. יש גם קבוצה של כמה בוגרים שרוצים לפתוח חברה משלנו, בית תוכנה שיפתח אפליקציות לציבור הרחב. אנחנו כבר עובדים על זה".

"יפה!", מתפעל ללום. "לא ידעתי שיש רעיון כזה. אנחנו כנראה יותר מדי שקועים בגמרא. תאמין לי, שיביאו לפה מתכנתים מחברות ההיי־טק הגדולות ביותר בארץ, אני רוצה לראות אם הם ישרדו חודש בישיבה".

במשך שלוש שנים פעלה הישיבה ללא סיוע מהמדינה, ונשענה על שכר לימוד ותרומות. "לפני שלוש שנים החלו משרדי הביטחון והחינוך לתקצב אותנו, וזה מקל עלינו מאוד", אומר הרב גרוס. "למרות זאת, עדיין יש נטל כלכלי כבד על ההורים. אנחנו פועלים כעת מול משרד הביטחון שיכיר בלימודים האקדמיים ויסייע לממן אותם, כי צה"ל בסופו של דבר נהנה מהפירות, ומגייס דרכנו בוגרי תואר ראשון במדעי המחשב לתחומים של תכנות או סייבר".

כדי לקבל הכרה כישיבת הסדר, הסתייעה "דרך חיים" ברב דב ליפמן, אז ח"כ מטעם יש עתיד. "הרב גרוס ביקש להיפגש איתי, סיפר לי על הישיבה שלו, וזה נגע לליבי", אומר לנו הרב ליפמן. "רציתי לראות מוסד כזה בישראל. לקחתי על עצמי את האתגר לעבוד למענם מול משרד הביטחון, ופניתי לשר הביטחון דאז משה יעלון, כדי שיחתום על המסמכים וייתן את האישור".

כיום חבר הרב ליפמן בוועדה המייעצת של הישיבה, ומסייע לה בגיוס כספים. הצוות המייעץ מורכב בין השאר מאישים בכירים מעולם הטכנולוגיה וממערכת הביטחון, ובהם ראש אגף התקשוב לשעבר אלוף במיל' עמי שפרן, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף במיל' דוד עברי, ומנכ"ל משרד הביטחון לשעבר אלוף במיל' אודי אדם, שעמד גם בראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל. גם פרופ' דניאל הרשקוביץ היה עד לא מזמן חבר בפורום הזה, אך פרש בשל תפקידו כנציב שירות המדינה. בין התומכים כספית בישיבה אפשר למצוא את הנדבן האמריקני דוד הגר, מהתורמים הגדולים לנח"ל החרדי ולמוסדות דתיים נוספים. ויש גם תמיכה לא רשמית מהמיינסטרים החרדי עצמו: "נפגשנו עם לא מעט רבנים בכירים", אומר הרב גרוס. "המסר המרכזי מכולם, שלא לציטוט, היה 'תמשיכו, כי יש כאן משהו חשוב'".

אתה חושב שהציבור החרדי היה צריך שיגיע רב מארה"ב ויצעק: ככה אי אפשר להמשיך, המלך הוא עירום?
"החרדים בארץ מפחדים שמי שישתלב בעולם הרחב, רמתו הדתית תיפגע. אני גדלתי בארה"ב, ויש לי אחים, אחיות ובני משפחה שעובדים למחייתם ובמקביל הם אנשי תורה. גיסי הוא עורך דין חשוב מאוד שם, ואני מקנא בלימוד התורה שלו. יש לי קרובי משפחה מובילים בתחומיהם המקצועיים, ועדיין הם קמים מוקדם בכל בוקר ומעבירים שיעור דף יומי. זה המודל שרציתי להביא לארץ. ישראלים אמרו לי שכאן זה לא יעבוד, אבל הם טועים. אין שום סיבה שזו לא תהיה המציאות: חרדי שמשרת בצבא ומעורב עם כולם, אבל לא מתפשר כהוא זה. המודרניות פרצה לכל מקום, והיום כמעט בלתי אפשרי להיות פיזית במקום שאין בו אינטרנט. אי אפשר לחיות כמו פעם, נקודה".

בכתב־העת "משפחה" באנגלית מתחולל בחודשים האחרונים פולמוס רחב בנושא העלייה לישראל, מספר גרוס. לא מעט חרדים אמריקנים חוששים לעלות משום שהחינוך החרדי בארץ לא מאפשר התפתחות מקצועית. "מישהו כתב שהוא לא מוכן שהבן שלו ילמד במוסד ללא תעודת בגרות, ויסווג אוטומטית כאזרח סוג ב'. המודל הקיים בארה"ב אינו מושלם, אבל הוא מסביר איך אדם יכול להתמודד עם המודרנה ובכל זאת להישאר חרדי ובן תורה".

"יש רבים שרוצים להגיע לארץ, אבל מפחדים שילדיהם לא יצליחו למצוא כאן עבודה ולהתפרנס בכבוד", אומר גם הרב ליפמן, שבעצמו עלה מארה"ב. "אנשים בחו"ל תמיד מתפעלים כשאני מציג להם את הישיבה הזו. אומרים לי: אנחנו רוצים שתצליח, כי אז נוכל לעלות לישראל".

הבגד והאדם

כיאה לישיבה המושפעת מאידיאולוגיה שמקורה בעולם החרדי מעבר לים, כשליש מתלמידי "דרך חיים" הם ממשפחות אנגלוסקסיות. השאר הם ישראלים – רובם מרקע ספרדי או ליטאי, ומעט מאוד ממשפחות חסידיות.

איך מסתכלים עליכם בעולם החרדי?
ללום: "בתקופה האחרונה אנשים שופטים אותך לפי איך שאתה נראה. הדור הנושר נראה לצערנו על הפנים, אבל אנחנו לבושים בבגדים מכבדים, נראים בני תורה. כשאני מספר שאני בישיבת הסדר זה לא בדיוק מסתדר לאנשים, אבל אז מבינים שזה מקום רציני. הכול תלוי במה שאתה משדר".

חיים גרוס: "בכל פעם שחרדים היו מציקים לי, בתור חייל שחובש כיפה שחורה, הייתי אומר להם: תבחרו מסכת, כל מסכת, ותבחנו אותי. נראה מי יותר 'גדול'. זה קרה לי יותר מפעם אחת. גם העיפו אותי פעם מבית כנסת, וצעקו עליי ברחוב בבית־שמש".

הדר: "תראה את הבנאדם הזה. הוא עבר את המסלול הכי רציני שיכול להיות בהיבט המקצועי והתורני, זה לא בסדר שהוא צריך להוריד את הראש. אנחנו נלך ברחובות החרדיים ונַראה שאנחנו טובים כמו הרוב, ויותר מהרוב. בסוף יראו שאנחנו רציניים, אנשים חרדים שגם עובדים, ויבינו שהדרך שלנו היא ברירת המחדל".

איפה לדעתכם יהיה המגזר החרדי בעוד עשרים שנה, מהבחינה הזאת?
ללום: "אנחנו לא נביאים, אבל היינו רוצים שיהיה יחס שוויוני בין אברך לבחור ששירת בצבא. היום התפיסה של לימודי חול יחד עם לימודי קודש כבר משתנה".

ומה לגבי הצבא?
"הגיוס עוד לא נחשב כמשהו שגרתי, אבל גם בנושא הזה הציבור החרדי עובר שינוי. פעם היו מסתכלים על חיילים חרדים בצורה שלילית, היו זורקים אבנים וצועקים 'שייגעץ'. היום כבר לא זורקים אבנים, ובעוד כמה שנים יסתכלו על זה בצורה הכי נורמלית שיכולה להיות. בכל מקרה, מבחינתי זה לא היה שיקול. הצבתי לעצמי את המטרות שלי: שיהיה לי תואר לפני החתונה, ושאוכל לתרום למדינה כמו כולם".

המסלול שבחרת יכול לפגוע לך בשידוך? אתה עלול למצוא את עצמך עם תואר, אבל בלי משפחה משלך?
"זה עלול להקשות, אבל אישה שלא רוצה מישהו שעשה צבא – אני לא רוצה אותה. זה מעין סינון אוטומטי. יש מספיק נשים שמחפשות גבר חרדי שיש לו תואר ושיוכל לפרנס בכבוד".

גרוס, הנשוי היחיד בין הצעירים, חולק על ללום. "ברור שיש נשים כאלה, אבל זו אוכלוסייה מאוד מצומצמת. בסוף כולם יוצאים עם אותן שש בנות, עד ש'הולך' לאחד מהם. אצלי זה קצת שונה, כי יש לי רקע אמריקני, וזה תת־מגזר אחר. היום שישה מתוך שמונת בוגרי המחזור שלי נשואים, אבל כשהם רצו למצוא כלה, זה לקח יותר זמן לעומת בחור ישיבה רגיל".

הדר: "גם זה תלוי בנו. אם ניראה כמו יראי השם, 'חרדים' כמו שצריך, בסופו של דבר תתקבע המחשבה שבחור שעשה צבא הוא דווקא מצוין, רציני, אחד שלוקח על עצמו את עול הפרנסה ובניית חיים תקינים".

המשפחות שלכם שלמות עם המסלול שבחרתם?
ללום: "כבן בכור, אני די מכתיב את מה שיקרה לשאר אחיי, והמשפחה תומכת בי. במשפחה המורחבת שלי מצד אבא, כל בני הדודים נשארו בישיבות כי 'ככה צריך', או נשרו. הם ממש לא מעירים לי על עניין הצבא".

הדר: "אבא שלי היה איש קבע בחיל האוויר, אז במידה מסוימת למשפחה שלי קל יותר לעכל את זה. ברור שהיו מעדיפים שאשב בישיבה גדולה ואלמד תורה כל היום, אבל כשאמרתי שאני רוצה להתגייס ולעבוד, לא הייתה להם התנגדות. השאיפה שלי היא לעסוק בפיתוח של מערכות נשק ממוחשבות, כמו טיל החץ וכיפת ברזל, כדי להגן על תושבי מדינת ישראל, על העם שלנו. בעתיד אשמח לעבוד בחברות כמו אלביט והתעשייה האווירית".

גרוס מספר כי כמה בחורים מהישיבה משרתים בתעשיות הביטחוניות, ואחרים עובדים שם כאזרחים. הוא עצמו התראיין לחברות טכנולוגיה גדולות במרכז הארץ, אך לבסוף החליט ללכת על המוכר והקרוב. "אני עובד עבור חברת היי־טק חרדית שמאפשרת לי לעבוד מהישיבה. אני מתכנת בשבילה אפליקציות לאנדרואיד ולמערכת ההפעלה של אייפון, המיועדות לציבור החרדי. היה חשוב לי להמשיך במקביל ללמוד בישיבה. עכשיו בסדר בוקר אני נמצא בבית המדרש עם החבר'ה הצעירים יותר, ואז עובד מחדר המחשבים כאן בקמפוס".

אם מסגרת כמו הישיבה הזו כל כך מתבקשת, למה היא לא קמה כבר מזמן?
ללום: "כנראה היה צריך מישהו מהצד שיצעק 'מה נסגר', או what‘s wrong with you", הוא צוחק. מתברר שזה אחד המשפטים הקבועים של הרב גרוס. "הוא רואה מהצד איך זה נראה".

ואיך זה נראה?
"אברכים שמתחתנים ואין להם איך לסגור את החודש, או צעירים שרשומים כאברכים למרות שהם בכלל עובדים כל היום. יש רבים שלא עושים את הצעד הזה, למרות שהיו רוצים מאוד, כי 'לא שייך'. אבל העולם החרדי משתנה, ואנחנו שמחים להיות חלוצים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il