בגובה הלב: העמותה שמלמדת שלכולם מגיעה אהבה

בשלב מסוים במהלך השיחה, שמתקיימת בביתם החדש של דביר ומעיין מעודה, אומר דביר שני משפטים שממצים הכול: "אני מחכה ליום שבו אנשים ישמעו על נישואין של בני זוג בעלי מוגבלויות, ופשוט יעברו הלאה בלי להתרגש. רק אז, כשזה יהיה שגרתי ולא יעורר תגובה מיוחדת אצל אף אחד, נדע שהגענו לשילוב אמיתי". אבל בינתיים, הוא יודע שהזוגיות שלו ושל מעיין היא "סיפור". וכמו שאנשים מתרגשים לקרוא על האישה הראשונה שהצליחה להפוך לרופאה למרות היותה בעלת שיתוק מוחין, כך הם לא נשארים אדישים לסיפור על חתונה של גבר ואישה שמתמודדים שניהם עם שיתוק מלידה.

שושי מרגולין יושבת מולו ומהנהנת בהסכמה. כנמוכת קומה, גם היא מייחלת למציאות שבה אנשים לא יישפטו על פי מראה חיצוני או מגבלה פיזית. בתפקידה כמנכ"לית עמותת "ענבר – מנגישים זוגיות", היא פועלת ליצור הזדמנויות ולהקנות כמה שיותר כלים ותמיכה לזוגיות של בעלי מוגבלויות.

מעל 25 זוגות נישאו עד היום בזכות העמותה, אבל למרגולין חשוב להדגיש שהמבחן אינו כמותי: "אנשים מגיעים פה לפריצות דרך גם אם עדיין לא עמדו מתחת לחופה. יש אנשים שאף פעם לא היו בדייט, והיום הם יוצאים, והפגישות שלהם טובות. יש כאלה שהאמינו שהם צריכים לחיות ולמות רק עם ההורים שלהם, ושינו את מחשבתם. חלקם מתנהלים לראשונה באופן עצמאי. כל אלו הם הישגים גדולים".

אחת מהבחורות שהיא מלווה כמנטורית, נתנה לה לאחרונה שרשרת עם הכיתוב "הכול אפשרי". "כילדה, אם הייתי רואה בטלוויזיה מישהו עם מוגבלות, עם כיסא גלגלים או נמוך קומה – הייתי מחליפה ערוץ או מכבה את המכשיר", מספרת מרגולין. "חייתי בהדחקה מטורפת ולא קיבלתי את עצמי. לפני כמה שבועות הזמינו אותי להרצות על העמותה בחדרה, העיר שבה גדלתי, והגיעו לשם הרבה חברות של אמי. בסיום הן ניגשו ואמרו לי 'אנחנו מכירות אותך כל כך הרבה שנים, ואף פעם לא דיברת בכזו פתיחות'. פתאום קלטתי איזו דרך עשיתי מהילדות ועד היום".

לא ראויה לקשר

הסיפור של עמותת ענבר התחיל לפני עשור, בעקבות שיחה בין שלומי ויונינה אלדר לחברם הרב שאול ענברי, הסובל משיתוק מוחין קשה. ענברי, שסיים לימודי רבנות ופרסם ספר הלכתי בשם "נגישות למקום", חלק עם בני הזוג את תחושת הבדידות שלו, כמי שגם בגיל 40 עדיין לא זכה להינשא. אלדר חזר מהורהר מהשיחה הקשה. היה לו ברור שכמו חברו, יש עוד בעלי מוגבלויות רבים שאינם מוצאים זוגיות. הוא החליט לעשות מעשה: בשעת לילה מאוחרת שלחו הוא וענברי לרשימות התפוצה שלהם מייל ובו הזמנה למפגש פנויים־פנויות בעלי מוגבלויות.

למחרת, החל משמונה בבוקר, הטלפון של אלדר לא חדל מלצלצל. למפגש שהתקיים כעבור שבועיים הגיעו יותר משלושים איש מכל רחבי הארץ. כך נולד הארגון שהפך כעבור שלוש שנים לעמותת ענבר. ענברי עצמו היה הראשון שנישא בזכות העמותה, לאחר שבאחד המפגשים הכיר את אשתו, נטע. מאז כאמור התחתנו עוד זוגות רבים שדרכיהם הצטלבו באירועים מסוג זה.

בגלגול הראשון שלה הסתפקה העמותה בקיום מפגשים ובהעלאת המודעות לסוגיית הזוגיות של בעלי מוגבלויות. לפני כשנתיים היא עלתה קומה, וכיום היא מייצרת מגוון רחב של תוכניות להקניית כלים והעצמה בדרך לזוגיות טובה ויציבה: תוכנית להכשרת מנטורים, תוכנית למנחי סדנאות זוגיות והורות, מפגשי העצמה ושבתות משותפות. באמצעות כל אלה נוצרת קהילה תומכת המאמינה בפוטנציאל וביכולות של חבריה.

השינוי שחל באופי הפעילות קשור ישירות לחייה האישיים של מרגולין. היא נולדה לפני 46 שנים בחדרה, ולמרות היותה נמוכת קומה, עד גיל מאוחר לא תפסה את עצמה כבעלת מוגבלות. לאחר שסיימה את לימודי התיכון בהצטיינות, התנדבה לשירות צבאי בחיל האוויר והצטיינה גם שם. היא לא העלתה אז על דעתה שבאותה טייסת שירת שנים אחדות לפניה מי שיהיה בעלה. לאחר שחרורה מצה"ל סיימה תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, ומיד בתום הלימודים נקלטה בתפקיד ניהולי במערך תפעול ומנהלה של בנק לאומי, והייתה אחראית על תקציב של 90 מיליון שקלים.

לדבריה, עד שנות השלושים לחייה היא הדחיקה לחלוטין כל שאיפה לזוגיות. "בגיל ההתבגרות התחלתי להפנים שאני חריגה ולא כמו כולם, אבל דחיתי את המחשבות הללו והשקעתי בלימודים ובחברות. כשהתחלתי להתעניין בדייטים, מצאתי את עצמי בהתחלה מחוזרת על ידי כל מיני סוטים. גם כשכבר נפגשתי עם גברים, הרגשתי שהחברה לא מקבלת אותי. היה למשל בחור שיצאתי איתו במשך חודש, ואחרי שאמא שלו פגשה אותי, היא קנתה לו דירה בתל־אביב רק כדי שייפרד ממני".

השינוי הגיע לאחר שחברה טובה המליצה לה להשתתף בסדנת "הדרך לזוגיות", שמעבירה רחל קולט ווילר. "בסדנה ההיא, שאינה מיועדת דווקא לבעלי מוגבלות, הבנתי לראשונה עד כמה חשוב ללמוד לעומק על זוגיות. עוד הבנתי שאני בעצמי לא מאמינה שאני ראויה לאהבה רומנטית. שם גם התחלתי לקבל את היותי בעלת מוגבלות, והעזתי לפגוש את המקומות האלה בתוכי.

"רחל, שהפכה עבורי למנטורית אישית, תמכה בי והובילה אותי כשהגעתי שוב לדייטים. בין היתר היא הסבירה לי איך להציג את עצמי באתרי הכרויות ועל מה לדבר בטלפון ובפגישה. היו לי הרבה פחדים, ובזכותה הבנתי שמותר לי גם להגיד 'לא' להצעות, ולבחור את מה שטוב עבורי. בעלי ואני צוחקים היום שלולא התמיכה של רחל, לא היינו מגיעים לדייט שני".

היא הייתה אז רווקה בת 37, אורי היה בן 46, גרוש מזה כעשרים שנה, ללא ילדים. "דברים טובים באים בחבילות קטנות", כתבה מרגולין על עצמה באתר ההיכרויות, והוא אהב את ההגדרה. "אם היינו נפגשים שנים קודם לכן, בטייסת שבה שירתנו שנינו, כנראה לא היה קורה בינינו כלום כי לא היינו מוכנים לקשר הזה", אומר אורי. "עם הגיל מחכימים. רבים מהאנשים שפגשתי במהלך השנים גרמו לי להבין שלא צריך להסתכל על הצד החיצוני של האדם, אלא על מה שבפנים".

אחרי כמה פגישות ביקשה מרגולין מאורי לנסוע יחד איתה אל ווילר, כדי שזו תוכל להתרשם מבן זוגה החדש. "אמרתי לו שאם רחל לא מאשרת אותו, אנחנו נפרדים", היא מספרת ופורצת בצחוק מתגלגל. "שושי עשתה לי תשעה חודשי טירונות, ובחנה אותי כל יום מחדש", אומר אורי בחיוך, והיא מסבירה: "בהתחלה הייתי חשדנית. לקח לי זמן. אורי הוא מהנדס שעוסק בבניית מטבחים מוסדיים, ואחרי שיצאנו תקופה, הוא הראה לי תוכנית עסקית שהכין בעבר להקמת מלון שמונגש כולו לנכים. גיליתי איזו נשמה יש לבן אדם הזה". אחרי שנה של פגישות החליטו בני הזוג להתחתן, וכיום הם יחד כבר תשע שנים.

בינואר 2017 קיבלה מרגולין את תפקיד המנהלת של עמותת ענבר. "ידעתי שזה הולך להיות אתגר, אבל אמרתי לעצמי שהעובדה שאני התחתנתי והגשמתי את שאיפותיי, לא אומרת שהתפקיד שלי נגמר. דווקא כמי שהייתה במקום הזה, אני יכולה לעזור לעוד הרבה אנשים לעשות את הצעד הנדרש. בעיניי זו פשוט הצלת חיים. כל אחד רוצה לזכות באדם שיאהב אותו ויקבל אותו כמו שהוא, למצוא מישהו להרגיש איתו בבית".

עם כניסתה לתפקיד החלה מרגולין, יחד עם יתר חברי הצוות, לקיים תהליכי חשיבה על עתיד העמותה. "הגענו למסקנה שהחוכמה היא לא רק להיות אחראים לעוד חתונה, אלא ליצור בניין עדי עד. ובשביל זה אנשים צריכים לעבור תהליכים פנימיים משמעותיים, ללמוד להסתכל על העיקר ולא על הטפל. זה נכון לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה לבעלי מוגבלויות".

הם החליטו לרתום למשימה את ווילר, שהביאה איתה שלושים שנות ניסיון באימון והנחיה בנושא זוגיות. "במסגרת הסדנה שלה אנשים מקיימים קודם כול תהליך היכרות עם עצמם", מסבירה מרגולין. "אצלי, חלק מהתהליך היה התמודדות עם אקסיומות שהיו לי, למשל שבזוגיות האישה מוותרת על עצמה. הייתי צריכה להציב סימני שאלה במקום סימני קריאה, ולפתוח את עצמי לכך שקשר יציב הוא אכן אפשרות בשבילי. אני באה ממשפחה מאוד תומכת, ובכל זאת תמיד חשבתי שאני צריכה להיות עצמאית, כי רוב הסיכויים שאהיה לבד. מעולם לא אמרו לי דבר כזה, אבל זה היה קיים בתת־מודע".

תורת היחסים

תהליך נוסף שהובילה מרגולין בעמותה היה סיווג של המוגבלויות השונות: "הבנו שזה לא נכון לכנס יחד למפגש פנויים־פנויות את כל האנשים שיש להם צרכים מיוחדים. כשזה נוגע לזוגיות, חייבים לקיים מיקוד והפרדה, ולבנות תוכניות שונות לאוכלוסיות לפי אופי השיח". כך יצרו בענבר שתי קבוצות:אחת לאקדמאים בעלי מוגבלויות פיזיות בלבד, וקבוצה שנייה המיועדת למאותגרים חברתית או תקשורתית בתפקוד גבוה.

את תחום האקדמאים בענבר מרכזת חיותה תנעמי, יועצת זוגית ומשפחתית בהכשרתה. החיבור שלה לעמותת ענבר נזקף בין השאר לזכות השירות הלאומי שלה באלי"ן (אגודה לעזרת ילדים נכים). "אנחנו עובדים עם אנשים שכבר עשו הרבה דברים בחיים שלהם, אבל בכל הקשור לזוגיות, משום מה הנכות והמוגבלות תופסות פוקוס וזרקור. בעינינו זה לא הוגן ולא מוסרי. מעבר לכך, כשאתה מכיר אנשים שהתמודדו מול מכשולים או חוו קשיים, אתה מגלה שהם מפצים על כך בכישרון מיוחד".

סדנת "הדרך לזוגיות" שמתקיימת עבור קבוצת האקדמאים כוללת 14 מפגשים ומסלול ליווי על ידי מנטורים. במקביל מפעילה העמותה גם מסלולים קצרים יותר, כמו סדנת תקשורת זוגית שנמשכת 36 שעות, ואירועים חד־פעמיים כמו שבתונים וערבים חברתיים. "לא מדובר בסתם מפגשי פו"פ, אלא באירועים שנועדו כדי ליהנות יחד, לצאת מהבית, להתעצם ולהתחזק", אומרת מרגולין. "אם בחור רואה במפגש הזה מישהי שמוצאת חן בעיניו, הוא מתייעץ עם חיותה, שיכולה לבחון את ההתאמה. אנחנו משדכים רק את מי שאנחנו מכירים במשך תקופה".

"חשוב לי שכל אחד יכיר קודם כול את עצמו ואת כוחותיו", מוסיפה תנעמי. "אנחנו רוצים שאדם יעבור כאן תהליך מגוון ויהיה פעיל בתוך העמותה. כך גם אנחנו נוכל להכיר אותו, וגם הוא ייפתח וילמד להיעזר בנו. בנוסף, חשוב לנו שאנשים לא יבואו למפגשים מתוך ציפייה להכיר מיד בן זוג, כי אז אם התוכנית שלהם לא מתממשת, הם מרגישים כישלון".

מרגולין: "בעולם של אתרי ההיכרויות, הכול מאוד בחוץ. אנחנו עובדים הפוך – כשנפגשים דרך הפעילויות שלנו, מכירים באופן אחר, לא חיצוני. אם בחור אומר לי 'אני לא רוצה בחורה על כיסא גלגלים אלא מישהי שרק צולעת, כמוני', אני מבינה שהוא עדיין לא עבר תהליך, כי הוא מסתכל רק על הרגל או על הכיסא".

אתם מקיימים שיתופי פעולה עם שדכנים מקצועיים?
תנעמי: "רק היום קיבלתי שתי שיחות טלפון משדכניות. אבל שיתוף פעולה כזה יכול לעבוד רק אחרי שאני בודקת את הגישה שלהן: אם שדכנית תבוא עם הטיעון ה'רציונלי' שאומר שעיוור צריך להתפשר על רמת הקשר ורמת השיח, כנראה לא נמשיך יחד. אני מבינה שיש כאלו שחושבים פרקטית ורק רוצים להוציא שידוך, אבל אני מאמינה שצריכים להסתכל יותר פנימה, ולטווח הארוך. אנחנו לא מאמינים בשידוכים של העתק־הדבק לפי סוג המוגבלות, אלא בוחנים מי האדם ומה באמת נכון לו".

מלבד מידע על הפעילויות המגוונות של העמותה, אפשר למצוא באתר של ענבר גם רשימת מקומות נגישים המומלצים לדייטים. הצוות של ענבר מלווה את הזוגות גם במהלך החודשים שלאחר החתונה, בשאיפה להרחיב את הקשר ולהפוך אותם למנטורים עבור זוגות טריים יותר. "פעם אנשים היו מתחתנים ונעלמים מענבר", אומרת מרגולין. "היום אנחנו רוצים להשאיר אותם פעילים בעמותה, כי המטרה שלנו בסופו של דבר היא ליצור קהילה".

שירי ברגיג (40), שכהגדרתה "בורכה בשיתוק מוחין", אחראית על האדמיניסטרציה והתפעול של העמותה. יש לה תואר ראשון בחינוך מיוחד, וכבר שנים רבות היא מרצה ופעילה בתחום הנגישות. לענבר היא הגיעה לראשונה כשהעמותה הסתפקה בשידוכים בלבד, ובאותו שלב ברגיג לא כל כך התחברה למקום. "ישבתי שם עם קבוצה של אנשים שחלקם סבלו גם מ'הנמכה קוגניטיבית': ניגשו אליי ושאלו אותי כמו ששואלים ילדה – מה להביא לך לשתות, מתוקה? לא הבנתי מה לא בסדר בי או בהם. יצאתי החוצה ואמרתי שלדבר כזה אני לא חוזרת".

כשתנעמי נכנסה לענבר, לפני כשנתיים, היא שמעה על ברגיג וביקשה להכיר אותה. "ישבנו ודיברנו שלוש שעות", מספרת ברגיג. "אמרתי לחיותה שאם היא תקרא לי שוב, אני אבוא. היא ניסתה להזמין אותי לאירוע אחד וזה לא הלך, אבל בהמשך שכנעו אותי והגעתי לערב סטיילינג שהעמותה קיימה בירושלים. הכרתי אנשים שיש להם תחושת שליחות, והם מדברים בגובה העיניים ורואים את הנשמות כמו שהן, ולא את כיסאות הגלגלים או את הקושי בדיבור. בניגוד למה שחוויתי במפגש הראשון עם העמותה, הפעם הבנתי שיכולים לראות אותי כמו שאני. התחלתי להרגיש שייכות ולהיות פעילה. כיום, אחרי שנתיים, העמותה ממלאת לי 95 אחוזים מהזמן. אני מהווה דוגמה חיה לשינוי. כשמוכנים לקבל תמיכה עוברים תהליך, ולכן גם רואים תוצאות".

ברגיג עדיין לא נישאה, אך היא מעידה שסדנת "הדרך לזוגיות" עיצבה את אופייה מחדש. "קשה להסביר, אבל יש שירי שלפני הסדנה ויש שירי שאחרי. קיבלתי הרבה כלים לחיים, ולא רק לזוגיות. מאז כיתה ב' אני עומדת על במה, אבל בסדנה למדתי איך לתקשר נכון עם עצמי ולהיות שלמה כדי להצמיח דברים חדשים. למדתי גם שכל מפגש עם אדם הוא בעצם מפגש עם עולם אחר. סיפרתי בסדנה שבדייטים שלי אני מתנהגת כמו עובדת סוציאלית שיש לה נטייה לסדר לאחרים את החיים. כשהייתה לי זוגיות היא הייתה בריאה, אבל לא ידעתי להחזיק אותה נכון, כי לא הייתי בתקשורת נכונה עם עצמי.

"מה שעברתי כאן חיזק לי את הרצון בזוגיות. כבר היו לי קשרים רציניים בעבר, אבל מעולם לא רציתי באמת להתחתן. אחרי התהליך שעברתי בסדנה, ובעזרת הליווי החם והמסור של עדינה המנטורית שלי, הבנתי כמה אני זקוקה וצמאה לזוגיות נכונה ובריאה. היום אני מרגישה כמו מישהי שזכתה בלוטו ורוצה לְזכות גם אחרים בטוב שקיבלה".

חלומות במגירה

גם במקרה של מעיין מעודה (29), המפגש הראשוני עם העמותה לא היה מוצלח במיוחד. כבר לפני חמש שנים היא שמעה על ענבר, אבל כמי שצעדה מאז ומתמיד במסלול ה"רגיל", התקשתה למצוא עצמה במקום שנועד לבעלי מוגבלויות. "בסוף הגעתי למפגש, והוא היה קשה מאוד עבורי, גם בהרכב האנושי וגם בתוכן. אנשים סיפרו שהם שקופים ושלא מציעים להם שידוכים, והבנתי שאצלי זה לא שונה".

אף שנולדה עם שיתוק והיא נעזרת בקביים, מעיין תמיד למדה במסגרות חינוך רגילות. לאחר שירות לאומי היא סיימה תואר בחינוך מיוחד והחלה לעבוד כמורת שילוב בבית ספר במועצה האזורית באר־טוביה, לא הרחק מביתה במושב שתולים. למרות הקושי שעורר אצלה כאמור המפגש הראשון של ענבר שבו השתתפה, החליטה לתת עוד צ'אנס ולהגיע למפגש נוסף, שהתגלה כקליל יותר. "התחלתי להגיע לאירועים מדי פעם, אבל מה שבאמת חיפשתי היה מה שמתרחש היום – לעבור תהליך של עבודה והתפתחות אישית".

בשלב מסוים הציעה לה חברה מהעמותה להיפגש עם דביר מעודה (28), עובד סוציאלי בבית אבות ברמת־גן ומנחה קבוצות. מעודה, שנולד גם הוא עם שיתוק מוחין, מתנייד באמצעות כיסא גלגלים או הליכון. בדומה למעיין, גם הוא למד במסגרות חינוך רגילות, כולל כמה חודשים בישיבת הסדר. לאחר מכן הצטרף למכינת "כנפיים" בשדרות, שדרכה צעירים בעלי מוגבלות מתנדבים לשירות לאומי או צבאי ומשתלבים באקדמיה. כשסיים לימודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר שב לגור בבית הוריו ברחובות, והחל לעבוד בקידום תעסוקתי של בעלי מוגבלויות.

עמותת ענבר לא ממש הלהיבה אותו בהתחלה, הוא מודה. "נכנסתי לאתר שלהם, קראתי קצת והגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. הייתי צריך דחיפה רצינית כדי להיכנס לזוגיות. רק אחרי תהליך אישי שעברתי, הבנתי שאני יכול לעשות את הצעד הזה. ובכל זאת, כשהציעו לי להיפגש עם מעיין, היו לי חששות והיסוסים. לא ידעתי אם אני באמת מסוגל לצאת".

כשהקשר ביניהם הלך והעמיק, מעיין סברה שאין לה סיבה להמשיך לבוא לפעילויות של ענבר. מרגולין חשבה אחרת: היא שכנעה אותם להגיע יחד, ואף חיברה את הזוג הטרי לתנעמי, שמשמשת כמנטורית בכירה. "אם חיותה לא הייתה מלווה אותנו, לא נראה לי שהייתי מתחתנת", אומרת מעיין. "היו לי פחדים ושאלות של מה יהיה ואיך נסתדר. אמנם עשיתי עבודה על עצמי עוד לפני כן, והפנמתי שאני ראויה ושזה נכון לי, אבל כשזה התחיל להיות אמיתי – התהליך הפך לממש מפחיד. חיותה הייתה שם כדי לתמוך ולהציף את הפחדים והחששות, כך שנוכל להתמודד איתם ולראות שלכל דבר יש פתרון".

והם אכן התמודדו היטב עם הפחדים: בערב יום העצמאות האחרון התארסו השניים, ולפני ארבעה חודשים עמדו מתחת לחופה. היום הם מתגוררים בגדרה, ורישיון הנהיגה שהוציא דביר בקיץ האחרון מאפשר להם לצאת משם מדי בוקר ברכב למקומות העבודה שלהם – הוא לבית האבות ברמת־גן, היא לבית הספר במושב אמונים. דביר מצידו זוקף את הרישיון לזכות מעיין: "הדחיפה לסיים את לימודי הנהיגה הגיעה ממנה".

בעבר היו לכם מחשבות על זוגיות עם אדם ללא מוגבלות?
מעיין: "כשהייתי נערה שוחחתי פעם עם אבי בנושא. הוא שאל אם אני רואה את עצמי מתחתנת עם גבר בריא, והשבתי לו שאני לא רואה את עצמי מתחתנת – אבל אם כן, ברור שלא עם מישהו שסובל ממגבלה. אם היו מציעים לי אז את דביר, סביר להניח שלא הייתי נפגשת איתו בכלל. אחר כך יצאתי רק עם אנשים בעלי מגבלה, ומכל קשר כזה הבנתי יותר ויותר מה באמת חשוב: לא באמת משנה איך האדם נראה, מה שקובע זה החיבור לאישיות, והיא זו שתמיד נשארת. בסופו של דבר, דביר ואני נפגשנו בזמן הכי מדויק לנו, כששנינו כבר הספקנו לעבור תהליך".

דביר: "אצלי לא היו כל כך הרבה דמיונות, כי היה לי קשה לראות את עצמי בכלל בזוגיות. היו כמה הצעות שפסלתי מיד, לא יזמתי שום דבר ולא יצאתי לדייטים. הייתי זקוק לתמיכה גם כדי לעשות את הטלפון הראשון למעיין".

אף שהם נשואים טריים, למרגולין כבר יש תוכניות עבור בני הזוג מעודה. "עוד לפני החתונה, דביר החל לעבור אצלנו הכשרת מנחים לסדנאות מודעות ותקשורת. עוד שנה־שנתיים אני מקווה להכניס גם את מעיין להכשרה, כדי שתלווה זוגות אחרים. מה שחשוב הוא ששניהם לא רק ממשיכים לבוא לאירועים שלנו, אלא מוגדרים כפעילים, כחלק מהקהילה שאנחנו בונים".

מאחורי כל שידוך

למרות ההספק הנאה, למרגולין הנמרצת יש עוד תוכניות רבות באופק. "למתבונן מהצד, השינויים שאנו עוזרים לייצר בחיים של אנשים, יכולים להיראות כמו נס. צריך להבין כמה מחשבה, תמיכה ואכפתיות יש מאחורי כל אדם, כל זוג וכל הצלחה. זו התמודדות לא קלה, בסביבה שעדיין לא תומכת ועדיין מעלה סימני שאלה לגבי זוגיות ונישואין של בעלי מוגבלויות. זה דורש הרבה כוחות נפש מאיתנו, לא לוותר ולהמשיך להאמין במימוש האפשרות לזוגיות טובה ואיכותית, על אף המוגבלות".

הפעילות של העמותה נעשית כולה על ידי צוות מצומצם, ומתבססת על כספי תרומות והכנסות מהסדנאות שניתנות במחיר מסובסד. "בנינו תשתית מעולה שכבר מוכיחה את עצמה; יש לנו מתודה, יש לנו תוכניות וישנו גרעין של כוח אדם מעולה", אומרת מרגולין. "השלב הבא יגיע כשתהיה לנו היכולת הכספית להתרחב גיאוגרפית ולתמוך בעוד אנשים, רבים ככל האפשר. החלום שלנו הוא לשנות יחד את המציאות של החברה הישראלית".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il