בתוך מסגרת מוזהבת התלויה על קיר משרדו בירושלים, מוצג מכתב שקיבל הרב מנחם הכהן עם הגיעו לגיל 80. "אומרים עשה לך רב, ואני אומר – אין צורך. ראיתי, צמחתי, גדלתי, וידעתי שמצאתי", נכתב בו. על החתום, הרמטכ"ל דאז והמתמודד הפוליטי המסקרן כיום, בני גנץ. "הייתי בברית של גנץ, הייתי בבר מצווה שלו, וגם חיתנתי אותו. אישית אוהב אותו מאוד, פוליטית אני לא מדבר", אומר הרב הכהן נוכח ההתעניינות שמעורר המכתב.
אף שהוא עצמו כיהן במשך כ־15 שנה כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, הכהן נשמע כיום מסויג כלפי המערכת הפוליטית כולה – ולא רק משום שמפלגתו שלו צועדת לקראת צמצום משמעותי בכוחותיה. "האמת היא שאני אפילו קצת מתבייש לומר שהייתי חבר כנסת, כי היום כולם שם איבדו את הבושה. פעם היו בפוליטיקה אנשים ישרים, צנועים".
אז למי תצביע בבחירות הקרובות?
"הו, לכן יש בארץ בחירות חשאיות, כדי שכל אחד יחליט לבד. אבל למפלגת העבודה לא אצביע. כבר אין מפלגת העבודה, זו לא המפלגה שלי".
בקרוב יחגוג הרב הכהן 87. הוא ירושלמי מלידה, אבל משמש מזה 52 שנה כרב תנועת המושבים. בשיחה עמו, סיפורי חייו עמוסי העניין מתפתלים זה בזה, פולשים לרצף הדברים, משלבים אינספור שמות, מקומות ומפעלות שבהם נטל חלק. ממרום גילו הוא מסתכל על המתחולל כאן בגישה מבודחת, אבל גם במבט דעתני וביקורתי. בכלל לא רוצה לדבר פוליטיקה, אבל היא איכשהו שבה ומתגנבת כל העת לדברים.
"ליהודים בגולה לא הייתה ברירה, חיו מפרנסות־אוויר, אבל הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל כדי שנחיה כעם על אדמתו, לא כדי שנעשה כסף", הוא אומר. "אני לא מתלהב מזה שישראל הופכת למדינת היי־טק. הייתי שמח יותר לראות אותה הופכת לאור לגויים מבחינת ערכים. אין היום 'חברה ישראלית'. יש בהחלט נוער טוב, מתנדבים, אני רואה את זה. אבל אין חברה ישראלית, כי לא מזדעזעים מדברים שקורים בתחום הסוציאלי. מכך שיש אנשים רעבים, אנשים בלי קורת גג, שיש ירידה המונית מהארץ, שבברלין יש אלפי ישראלים. אלו דברים שמאוד מדאיגים אותי. יש כיבוש כבר חמישים שנה, ולנו כיהודים לא מפריע שאנשים בעזה סובלים. וכששורפים שדות שלנו בנגב, אנחנו ממשיכים כאילו כלום לא קורה".
בעזה יש שלטון טרור מושחת שמאמלל את עמו. מפא"י של תקופתך הייתה מן הסתם מגלה כלפיהם הרבה יותר תקיפוּת מאשר ההנהגה הנוכחית.
"ברור. היום יש ממשלת ליכוד שמעבירה לחמאס כספים במזומן. זה פתרון?"
מה אתה היית עושה עם עזה?
"אני לא יודע, אני לא במקום שצריך להחליט. אבל מאוד מפריע לי שיש שני מיליוני אנשים שחיים בתת־תנאים בגלל מדינת ישראל".
אחריי לרבנות
בזמנו היה הרב הכהן מראשוני המצדדים במדינה פלסטינית, כאשר הרעיון עוד היה רחוק למדי מהמיינסטרים הישראלי. אני שואלת אותו האם כיום, על אף שהמציאות הראתה שוב ושוב שנסיגות הן לא הפתרון, הוא עדיין שואף לראות את ישראל חוזרת לגבולות 67'. "צריך לחזור לפתרון של שתי מדינות לשני עמים", הוא אומר. "לא בגבולות 67', אבל אני בהחלט רוצה להיפרד מהערבים, כמו שיעקב נפרד מעשו. אני לא מוותר על ארץ ישראל; אני ממשיך לקוות לגאולה שהקב"ה הבטיח, לא לגאולה פוליטית של ציונות".
אתה ציוני?
"אני ציוני עד כמה שזה אפשרי, תלוי באיזה פירוש של הציונות. מדינת ישראל בשבילי היא לא חזון אחרית הימים, היא עובדה פוליטית חשובה מאוד. אני אומר הלל ביום העצמאות וגם ביום ירושלים. אומרים אצלי בבית הכנסת תפילה לשלום המדינה, אבל יש שם משפט שמדאיג אותי: 'ראשית צמיחת גאולתנו'. בעיניי הגאולה תהיה אחרת. אני לא רוצה בית מקדש שייבנה בידי אדם".
הגעת יחד עם הרב שלמה גורן אל הכותל במלחמת ששת הימים, ראית את הצנחנים בוכים שם. הנה, התמונה תלויה פה על הקיר. זו באמת לא גאולה בעיניך?
"לא. זה היה רגע מרומם, שבו כל עם ישראל היה מאוחד".
תמונה גדולה נוספת התלויה על קיר משרדו מראה אותו רץ עם הרב גורן לעבר שער האריות באותו יום היסטורי, אך לא גאולי בעיניו. "הרב גורן בלי קסדה, עם ספר תורה ביד. אני פה מלווה אותו, עם קסדה. כאן בדיוק מפקד הפלוגה צעק לי 'תצמיד אותו לקיר', כי היו עלינו צליפות כל הזמן".
הכהן שירת אז כעורך "מחניים", ביטאון הרבנות הצבאית, ובינו לבין הרב הצבאי הראשי שררה חברות מיוחדת. "היינו בקשר הדוק. לכל מקום שהלך, הרב גורן לקח אותי איתו, לא זז בלעדיי. גם במלחמה בקלקיליה, בחוסאן. הייתה בינינו אהבה מלווה בריב בלתי רגיל, כי הוא היה מיליטריסט ואני לא. כל יום דיברנו, וכל יום רבנו. הייתה פעם אחת שהוא טרק לי את הטלפון, אחרי שאמר לי שהם עושים ג'יהאד, ואני אמרתי 'בסדר, ואנחנו עושים מלחמת מצווה, זה אותו פירוש מילולי'.
"אז נכון, הייתי עם הצנחנים בכותל ומאוד התרגשתי. גרתי אחרי זה שנתיים ברובע היהודי, ביום כיפור שאחרי מלחמת ששת הימים אפילו הייתי עם מניין חיילים על הר הבית. היום אני לא עולה לשם".
ביום כיפור עלית להר הבית?
"או, זה סיפור. הרב גורן היה אמור להיות שם. בתשעה באב הראשון אחרי ששת הימים הוא עלה להר, ותכנן לעלות שוב בערב יום כיפור ולשהות שם עד סוף הצום. אבל משה דיין נתן לו הוראה שלא יעלה. אז הוא בא אליי הביתה בקומנדקר עם ספר תורה, ואמר – אתה תעלה במקומי. זה היה 11 בבוקר, ערב יום כיפור. לקחתי את שני הבנים שלי, מירון ואביעד, שהיה אז בן 6. דבורה אשתי ארזה לנו סעודה מפסקת ועלינו להר הבית.
"ליד מסגד אל־אקצה, סמוך לשער המוגרבים, היה מבנה שאחר כך הרסו אותו. שם התמקמנו: מזרנים על הרצפה, שקי שינה. ביום כיפור עברתי לפני התיבה – כל נדרי, סדר העבודה, נעילה. במוצאי החג, כשתקעו בשופר ברחבת הכותל, אני תקעתי למעלה. הייתי משוגע אז על הר הבית. היום לא הייתי עושה את זה".
זה סיפור מדהים. למה היום אתה לא עולה?
"כי אסור לעלות".
ואז היה מותר?
"מתי התפכחתי, אם מותר לומר כך? כשהתחלתי להבין שזו לא הגאולה. שהגאולה צריכה להיות אחרת, בלי שפיכות דמים".
אני אומרת לו שזו מחשבה חרדית באופייה. והוא, הוא הרי הדגיש שכיפה שחורה נמצאת כעת על ראשו רק כי הסרוגה הלכה לאיבוד. "כן, אני לא פוסל", משיב הרב הכהן. "יש חלקים במחשבה החרדית שמקובלים עליי מאוד. גדלתי ביישוב הישן, תראי בתמונה, הייתי ילד עם פאות".
הוא למד בתלמוד תורה "עץ חיים" ודחה את הגיוס כדי ללמוד שנה בישיבת חברון. בתחילה התגייס לנח"ל, אך מפגש עם הרב גורן שלח אותו לרבנות הצבאית. "מה שקרה הוא שיום אחד קיבלתי חום גבוה, ולקחו אותי לחדר חולים בבית־ליד. הביאו לי אוכל, אבל לפני שטעמתי נכנסתי למטבח וראיתי שהכול מעורבב, חלבי־בשרי. אז ניגשתי לאחד החיילים שם וביקשתי שני אסימונים".
שיחת הטלפון הראשונה הייתה לאחיו, העיתונאי והרב שמואל אבידור הכהן, ממנו ביקש את המספר של הרב גורן. השיחה השנייה הייתה אל הרב עצמו. "אמרתי שאני אחיו של שמואל, ושאני חולה ולא יכול לאכול כי הכול כאן טרף. הוא התחיל לצעוק עליי – 'חייל, אני אכניס אותך לשלושים ימי מחבוש, אל תגיד שבצה"ל לא כשר', וטרק לי את הטלפון. הייתי מיואש, חזרתי בחולשתי למיטה. באמצע הלילה שמעתי רעש גדול מהמטבח. אחרי כמה זמן נכנס אליי לחדר הרב גורן, תפס אותי ביד ואמר – 'בוא תגיד אם בצה"ל כשר או לא'. הוא בעצמו הגיע עם כמה חבר'ה והכשירו את כל המטבח. אמרתי לו – עכשיו כשר. אבל הוא כעס שוב: 'אל תגיד עכשיו, בצה"ל כשר!'. מאז הוא העביר אותי לרבנות הצבאית, התיידדנו ועבדתי איתו מאוד צמוד. הוא גם חיתן אותי עם דבורה".
לא הדתה, יידישקייט
רעייתו של מנחם הכהן היא ההיסטוריונית פרופ' דבורה הכהן. שני הילדים שעלו איתו אל הר הבית הם מירון הכהן, היום רשם האגודות השיתופיות, ופרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. אחותם, ד"ר חגית הכהן־וולף, היא פסיכולוגית ארגונית.
את העשייה הפוליטית שלו החל הרב הכהן בתנועת "העובד הדתי". בהמשך שימש כיו"ר הסיעה שלה בהסתדרות, וגם היה חבר בוועדה המרכזת של ההסתדרות. בכנסת הוא כיהן בשנים 1974–1988, במסגרת מפלגת העבודה, שאז רצה תחת השם "המערך". "אני גדלתי בבני עקיבא, היו לי מדריכים טובים, בשבט איתי היה חיימק'ה, הרב חיים דרוקמן – אבל הלכנו לכיוונים שונים", הוא מספר. "החברים שלי כולם הלכו לפועל המזרחי, ואני למפא"י. כשנכנסתי לכנסת, כל יום פורסמו נגדי מאמרים בעיתון הצֹפה. מצד שני, במפא"י הסתכלו עליי כמו על איזה מיסיונר.
"אספר לך סיפור. לי היה קשר הדוק מאוד עם יהודי קוצ'ין, ניהלתי חלק מהמאבק שלהם כשלא רצו להכיר ביהדותם. כשנכנסתי למפלגה, עוד לפני שהייתי חבר כנסת, אמרו לי שם שיש בבאר־שבע הרבה יוצאי הודו, אז שאנסה לפעול בקרבם כדי שיצביעו למועמד העבודה בבחירות המקומיות, אליהו נאוי. בסדר. החליטו לנסוע דרומה בשש וחצי בבוקר, והישיבה תוכננה לערב. היה איתנו שרגא נצר, האיש הכול־יכול במפא"י, ממליך המלכים. היה גם ראש עיריית כפר־סבא מרדכי סורקיס, ועוד כמה חברים.
"בדרך עברנו בראשון־לציון, הם נכנסו לסניף המפלגה לפתור איזה סכסוך שהיה שם. לי אמרו לחכות באוטו. בפנים כיבדו אותם בוופלות, בטמפו, הכיבוד של אז. אחרי זה נסעו לאשדוד, ואז לשדרות, וכל היום ישבתי באוטו וחיכיתי בזמן שהם היו בפגישות והתכבדו בסנדביצ'ים. כשהגענו בערב לבאר־שבע הם נכנסו לאכול במסעדה לא כשרה, ושוב אמרו לי 'אתה תחכה באוטו'. כאן כבר הייתי די מחומם.
"בפגישה עצמה, מיכה טלמון (בהמשך ראש מנהל מקרקעי ישראל – הכ"ח) ישב בראש השולחן והציג את תוכניות העבודה של מטה הבחירות. ואז הגיעו לנושא ההודים, ופנו אליי: נו, מה אתה אומר? ואני שותק. דום שתיקה. בני גנץ. אומרים לי: 'מה זה, ניטל ממך הדיבור? מה קורה לך?'. נעמדתי על הרגליים ואמרתי להם: 'יצאנו בשש וחצי בבוקר לדרך, כל היום התכבדתם פה ושם, ולא שאלתם אותי אפילו פעם אחת אם טעמתי משהו. כך אתם רוצים לקבל חברים דתיים למפלגה? תתביישו. אני לא רוצה לעזור ולא רוצה לדבר'.
"היה הלם מוחלט. ואז קם יהודי גבוה, בעל גוף, נתן דפיקה על השולחן ואמר – קוראים לי אהרן אוזן, גם אני שומר כשרות. תתביישו. אנחנו לא נמשיך בישיבה עד שהרב יאכל. קמנו והלכנו למסעדה בשם פאפא מישל, ואהרן אוזן – שלימים היה שר בממשלה – הזמין בשבילי ארוחה כזו שעד היום אני זוכר את כל המנות בה. חזרנו והודענו: עכשיו אפשר לדבר. זו הייתה קבלת הפנים שלי במפא"י. קרה גם שחשבו שאני מרגל של המפד"ל".
אז אולי היום המצב שם טוב יותר. אבי גבאי למשל הצטלם כשהוא מניח תפילין, והצהיר שתמיד יש לו כיפה בכיס.
"אני לא מכיר את אבי גבאי, אין לי שום דבר נגדו. כשהוצאתי את 'אמונים', עיתון החוגים הדתיים במפא"י, רציתי לשים על שער הגיליון הראשון תמונה של בן־גוריון. הייתה ועדה לענייני דת במפא"י, שבראשה עמד ישראל ישעיהו, והוא אמר: 'התמונה הזו לא מתאימה, אני אביא לך תמונה של בן־גוריון עם כובע וספר תורה'. ואני אמרתי שאני רוצה להראות את בן־גוריון כמות שהוא: עם השיער המתנפנף. לא אמכור ליהודים שקר, זה בן־גוריון האמיתי. אז אבי גבאי אולי הצטלם, אבל מפלגת העבודה זה לא מפלגת העבודה, זה לא הערכים שהיו. אולי יש שם אנשים טובים, כמו הבחור הצעיר, שמולי".
מה עם שלי יחימוביץ'?
"היא אומרת דברים נכונים. גם בליכוד יש אנשים שאומרים דברים נכונים. אבל פעם הייתה אידיאולוגיה שלמה, ידענו מה אנחנו רוצים, איזו מדינה אנחנו חולמים שתהיה פה. רוב המפלגות היו ככה. היום – בלגן. לפני כמה זמן הייתי בקופת חולים, שם מתראים כל בני גילי, אלו שעוד נשארו. פגשתי את חיים גורי ז"ל, והוא אמר לי: 'מנחם, פעם היית נגד הזרם, והיום אתה לא אומר שום דבר'. אמרתי לו שאני באתי מחברה דתית, ושם היו זרמים של מים שחשבתי שצריך לנתב לכיוונים אחרים. היום יש זרמים של מים עכורים, ואני לא יכול לסבול את הבואַש הזה".
בעיתונים "הצפה" ו"המודיע" הוא היה יעד למתקפות תדירות. "כמובן, לא היו מזכירים שם את התואר רב. מ' הכהן, ככה קראו לי. לילדים שלי היו מציקים בבית ספר, שאבא שלהם מפא"יניק. נלחמתי נגד המפלגות הדתיות, חשבתי שאפשר ללכת למפלגות האחרות ומשם לעשות יותר. היום רואים שזה נכון. יש דתיים בכל המפלגות, והבית היהודי נמצא על גבול אחוז החסימה. זה לא טוב. תחיקה דתית רק הזיקה. יש שלושה דברים שתמיד שמחתי שלא חוקקו בחוק: תפילה ביום כיפור, איסור חמץ בפסח, וברית מילה. מאז לצערי עשו חוק על חמץ, וזה רק גרם שיהיה יותר חמץ. בריתות כמעט כולם עושים, למרות שאין חוק. הייתי לפני כמה שנים באחד הקיבוצים, ואמרו לי שם שברית מילה הם עושים כי זה בריא. אמרתי – תהיו כנים, כשגוזרים לתינוק ציפורן, אתם עומדים ומרימים לחיים? לא. אתם עושים ברית כי אתם יהודים".
אם לחזור למפא"י של אז, למה היא רצתה רב בשורותיה?
"בן־גוריון היה אומר שבמפא"י יש יותר דתיים מבכל שאר המפלגות. כי מפא"י – בדרכים קצת בולשביקיות, יש להודות – השתלטה על כל העולים החדשים, ואני ידעתי לדבר עם כולם".
לא הרגשת שמשתמשים בך?
"ודאי שהשתמשו בי, לקחו אותי כקישוט. אבל עשיתי להם צרות. הלכתי כדי לעזור להם, ותוך כדי כך להפיץ את הערכים שלי. לא אכלתי סופגניות במפא"י, אבל הרגשתי שחשוב שיהיה מי שיגשר בין דתיים ללא־דתיים, ויביא קצת יידישקייט לתוך המפלגה וההתיישבות".
היום היו אומרים שאתה עושה הדתה.
"לא עשיתי הדתה, הכנסתי יידישקייט. אני רב תנועת המושבים כבר למעלה מחמישים שנה. יש לנו למעלה מ־250 מושבים, ובעבר הייתי מבקר בכל מושב לפחות פעם בשנה. היום אני כבר יותר כמו קמע שלהם, יש לי שם חדר במשרדים ואני בא פעם בשבוע". הוא מצביע על תמונה גדולה בשחור־לבן, שבה נראים עשרות נערים ונערות מטפסים למצדה. "זה בר־המצווה שהייתי עושה להם. הבנים עם טליתות ותפילין, הבנות אומרות שמע ישראל. זה מה שבני גנץ זוכר מבר־המצווה שלו.
"בתנועת המושבים הייתה ההתיישבות הוותיקה, כמו נהלל וכפר־ויתקין, והייתה ההתיישבות הצעירה של העולים, שהנהללים הסתכלו עליהם מלמעלה למטה. ראו אותם כפרימיטיבים שחבל לתת להם מכסות ייצור חקלאיות. אני שכבתי על הגדר כדי לגשר בין שני אלה. אגב, המשפחות של בני גנץ והשר ישראל כ"ץ, ששניהם מכפר־אחים, לא דיברו זו עם זו, כי משפחת גנץ הייתה מפא"יניקית וכ"ץ היו רוויזיוניסטים. אבל זה היה המושב הראשון של יהודים אשכנזים שבו דתיים ולא־דתיים חיו יחד. הם מצאו את הדרך, קבעו דפוסים שעד היום צריך לאמץ אותם".
במסגרת תפקידו כרב המושבים הוא נפגש גם עם הרבי מלובביץ'. "ישבנו לשיחה ארוכה, יותר מארבע שעות. דיברנו ביידיש. הייתה לו על השולחן ערמה של עיתוני 'מחניים' שערכתי, והוא התחיל לשאול אותי על פרטים – למה הכנסתי את המאמר הזה, ולמה לא כתבתי את ההוא. במקום אחד הסברתי למה אני צודק, במקום אחר אמרתי שאולי הרב צודק. בסוף, אחרי כל הדיון על מחניים, הוא שאל אותי: רב מנחם, למה באתם לאמריקה? עניתי שבמושבים של הפועל המזרחי יש ספרי תורה ובתי כנסת אבל אין פרנסה, ובמושבים של מפא"י יש פרנסה אבל אין ספרי תורה. למה? כי שר החקלאות הוא ממפא"י ושר הדתות מהפועל המזרחי. אמרתי לו ששמעתי שבאמריקה בתי כנסת נסגרים, ואני רוצה מהם ספרי תורה למושבים של מפא"י. נתן לי ארבעה. שאלתי אם מותר לי לפרסם שהרב נתן לי ספרי תורה בשביל מפא"י. אמר, מה שאני לא עושה בגלוי, לא עושה גם בסתר".
בניו־יורק הוא נהג להיפגש גם עם אלי ויזל. "היו לי איתו יחסים קרובים מאוד, בכל שבוע היינו מדברים בטלפון חצי שעה, ובכל פעם שהגעתי לניו־יורק היינו יושבים שעתיים ומשוחחים. הוא היה גם דתי וגם לא דתי. גם מאמין וגם לא מאמין. דיברנו הרבה על מהות היהדות, והוא אמר שיהדות זה יותר שאלות מתשובות. יותר ספקות מוודאות. יותר אי־ידיעה מידיעה. וזה בעיניי מתמצת את הכול".
מפית שחצתה את מסך הברזל
נושא יהדות התפוצות קרוב מאוד לליבו של הרב הכהן, מה שהביא אותו להיכרות מרגשת עם פוליטיקאי שזכה בשבוע שעבר להצלחה נאה בפריימריז של הליכוד דווקא. "כשהייתי בכנסת לא היה לי שום קשר עם הקומוניסטים, לא רציתי לדבר איתם. אבל היה אחד מרק"ח שהיה נעים הליכות, תופיק טובי. ישבנו זה ליד זה בוועדת החינוך והיינו מדברים. אלו היו ימי מסך הברזל, וסיפרתי לו שאני רוצה מאוד לנסוע לרוסיה. יום אחד הוא אמר לי – מצאתי לך הזדמנות. הוא סידר שאצטרף למשלחת לרוסיה יחד עם אבא של דב חנין, שהיה ממנהיגי מק"י, ועם חייקה גרוסמן, אורה נמיר ומשורר ערבי מנצרת. לקחתי איתי מזוודה מלאה בטליתות ותפילין, וגם הרבה כסף. תדרכו אותנו מהמוסד, זו הייתה נסיעה יוצאת דופן. בנחיתת הביניים באודסה פגשנו את בתו של ראש הבעת' הסורי, שנסעה לטיפולים רפואיים במוסקבה. טיילנו יחד בעיר, אני זוכר שבחנויות שם היו רק קצת שימורים".
במוסקבה הוא הצליח להתחמק מההשגחה הקומוניסטית שהוצמדה אליהם, ובדרך עקלקלה שכללה נסיעה ברכבת ובמונית וצעידה ברחובות המושלגים, הגיע לדירת מסתור של יהודים שלמדו עברית. "נתתי להם את תשמישי הקדושה שהבאתי איתי", הוא מספר. הנוכחים השיבו בשי משלהם: בסוף המפגש הם לקחו מפית עם הכיתוב "לשנה הבאה בירושלים", וחתמו עליה את שמותיהם. "אחד מהם היה יולי אדלשטיין. הוא חתם 'יועל' בע', כי לא שלט בעברית. כל שנה בפסח הייתי שם את המפית הזו על שולחן הסדר. יום לפני החתונה של אביעד בני, יולי שוחרר והגיע לישראל. באמצע החופה, שנערכה בהר הצופים, אני רואה מרחוק מישהו צועד ומתקרב. זה היה יולי, שבא לשמוח איתנו. בכיתי שם מרוב התרגשות".
עד לאחרונה הוצגה בירושלים תערוכה העוסקת בקורות חייו הצבעוניים של הרב הכהן. במשך יותר מעשור הוא שימש כרב הראשי של יהודי רומניה, וגם היום הוא מחזיק בכמה תפקידים משמעותיים, ובהם נשיאות "המרכז למורשת היהדות על שם פנחס ספיר" שאותו ייסד בעיר העתיקה. הוא מיוזמי כנסי "לימוד" שמתקיימים בכל העולם, ועדיין נוסע לניו־יורק אחת לשישה שבועות, במסגרת תפקידיו כחבר הנהלת הג'וינט וכסגן נשיא ועדת התביעות.
"הקב"ה בירך אותי בימים ארוכים, ולא בשנים ארוכות, שזו קללה. אני מתחיל את היום שלי בארבע בבוקר, ותמיד עסוק. אני גם רואה נחת מהילדים והנכדים: יש לי נכד שהוא טייס אף־16, יש צנחן, ויש גם אחד שאני לא יודע מה הוא עושה מרוב שזה סודי. שלושה ילדים, 12 נכדים, שבעה נינים, וכולם ללא יוצא מן הכלל גרים בארץ. זה מה שחשוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
