השמועה על הלך ששוטט ברחבי הארץ ואסף באדיקות אין־קץ זרעים מעולם חקלאי נכחד, עשתה לה כנפיים. עוד לפני שהחלו אנשי קולינריה אנינים לקונן על טעם הירקות שאבד, ובני suהדור הקודם יכלו רק להיזכר בערגה בקישואים ובאבטיחים ובשומים ובבצלים של המאה שעברה, כבר היה, כך סיפרו, מי שראה את הנולד והציל את הזנים המסורתיים מכיליון. זהותו של האיש שנע מגולן עד סיני, תיעד את מלאכת הפלאחים הערבים ושימר בקנאות את זרעי הגידולים, נותרה עלומה. גם מקום הימצאו של אוסף הזרעים יקר הערך לא נודע. רמזים לקיומו אמנם הופיעו ברשימות קטלוגיות במאגר מכון וולקני, אבל היו אלה מספרים אקראיים שלא העידו דבר וחצי דבר על מיקומו.
בינתיים הצליחה המאה ה־20 לגדוע רציפות חקלאית בת אלפי שנים, ולהעלים זנים מסורתיים של דגנים ודלועים וקטניות ומה לא. זני שעורה שליקט כאן האדם הקדמון, וחרצניהם של הזיתים שסייעו לאבותינו לברוא לעצמם מידת נפח – פסו מן העולם. תחתיהם הונדסו זנים מודרניים שיניבו יבול רב יותר, ייראו טוב יותר, יכילו יותר חלבון ויותר צבע, ויתבעו מהאיכר הרבה פחות. רק בחלוף עשורים החלו חוקרים, חקלאים ואנשי טבע לספוק כפיים ולשאול את עצמם איך העלמנו במו ידינו 75 אחוזים מהשפע הגנטי שהיה כאן.
לפני כשנתיים בא לעולם פרויקט שמטרתו להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את זני החיטה המסורתיים למקומם הטבעי בארץ הקודש. גרגירים שהוגלו לקצווי תבל הובאו לכאן, ונציגי המיזם יצאו לתור בין הכפרים הערביים, בנתיבים שכנראה צעד בהם ארבעים שנים קודם אותו אספן ישראלי עיקש. אחד העוסקים במלאכה היה ביזי גולדברג, קולנוען שרק רצה ליצור סרט דוקומנטרי על לחם, ומצא את עצמו במסע קדחתני חוצה יבשות בעקבות החיטה המסורתית. באחד הימים הוא התעטף במעיל עבה וירד למעמקי בנק הגנים השמור במכון וולקני, בתקווה למצוא שם פריטים שיקרבו אותו אל מטרתו. שותפו לפרויקט, חוקר דגני החורף ד"ר רואי בן־דוד, נכנס גם הוא לחדר המקפיא שטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות שוררת בו דרך קבע. מעבר לדלת המתינו להם שורות על גבי שורות של מדפי מתכת עמוסים בצנצנות, מבחנות, שקיקי זרעים ומכלֵי פח גדולים בצבעי כסף וזהב, מעוטרים בכיתובים ובמספרים שונים המעידים על תכולתם. כאן, בקור חודר עצמות, נשמר האוצר הגנטי של צמחי ארץ ישראל: עשרות אלפי זרעים שאמורים לשמש עתודה לקראת הקטסטרופות הסביבתיות שעוד נכונו לנו, כמו שינויי אקלים קיצוניים או מחלות קשות שיפגעו ביבולים.
הקולנוען והחוקר חיפשו חיטה – ומצאו מלוכה, רק לא הבינו שהכתר בידם. על כמה פחים הופיע מספר ארבע־ספרתי ולידו האות הגדולה M. תוכנם של הפחים צוין בפרוטרוט: "זרעי עדעד כחול שנאספו מהבר בישראל", "אבטיח בלאדי", "חומוס" וכן הלאה. גם 140 שקיקים של זרעי חיטה נמצאו בהם, ומילאו את השניים אושר גדול. על פח אחד מחליד הופיע הכיתוב
"Y. Mattatia", אבל השם לא הצטלצל מוכר אף לא לאחד מהם.
"מאותו רגע אנחנו במכון יצאנו למסע בלשי, כי הבנו שיש לנו בידיים אוסף יקר שמכיל המון מידע וחומר גנטי חשוב מאין־כמוהו", משחזרת ד"ר עינב מייזליש־גתי, מנהלת בנק הגנים הישראלי. המסע הזה הוביל אותה לחוברת מצהיבה ומוכתמת, שעכשיו מונחת בפניי. כותרתה מודפסת במכונת כתיבה: "איתור ואיסוף זנים מקומיים, פרימיטיביים, של גידולי שדה וגן לבנק הגנים – דו"ח לשנת 1980/81". תמונת השער של האוגדן הדקיק היא צילום של שתי שיבולים ולצידן סרגל שנותן קנה מידה לגודלן. מעליהן מצוין שם הכותב: "י. מתתיה".
הדו"ח היה ממצא ראשון שהראה כי אותו מתתיה עבד עבור מכון וולקני, אבל הדבר לא תרם רבות לניסיונות לאתר את האיש עצמו. "לא ידענו אפילו מה שמו הפרטי. פניתי למחלקת כוח אדם במכון, ואצלם לא הופיע השם מתתיה. חיפשתי מידע דרך גמלאים, בדקתי בארכיונים, עשיתי טלפונים – ושום דבר. במשך חודשים ניסינו להעלות באוב כל מיני דמויות שעבדו כאן לפני ארבעים שנה, אבל ידעתי שגם אם אמצא כאלה, לא בטוח שיוכלו לעזור לי. לא היה לי שמץ של מושג איפה אני מוצאת קצה חוט. הנחתי שמעבר למה שמופיע בדו"ח הזה, שהוא מאוד תמציתי וממוקד, יש עוד הרבה ידע שקשור באוסף, אבל עמדנו מול שוקת שבורה".
בהקדמה לדו"ח הנושן ההוא מספר אותו מתתיה ביבושת אקדמית על אזורי האיסוף – שומרון, יהודה, גולן וסיני – ומפרט את שיטת העבודה: איסוף צמחים שלמים וחלקי צמחים, "שבולים, תפרחות ותפריות, תרמילים, הלקטים וכו'". אלה אמורים להוות בסיס ראשוני ל"אוסף מורפולוגי" שאותו הוא מגדיר כהכרחי. פסקה נרחבת מסבירה מדוע נדרש אוסף כזה, ומלמדת עד כמה ידע מתתיה לקרוא את המפה: "תחלופת הזנים המסורתיים בזנים חדשים מתרחשת בקצב גובר והולך. בדרך כלל נוטים האיכרים הקשישים יותר לשמרנות, ומייחסים באופן מסורתי חשיבות רבה לתכונות הזנים המקומיים המוכרים להם מילדותם, מעבר לכל שיקול כלכלי. אולם ככל שעוברת החקלאות מדור הקשישים לדור הביניים ולידי הצעירים, נעשים השיקולים הכלכליים של תנובתיות ורווחיות למכריעים יותר. שטחי פלחה רבים הועברו לגידול ירקות ולמטעים, ואת השטחים החדשים תפסו זנים המניבים יותר".
בהמשך מספר מתתיה על מאמציו להגיע לכפרים מרוחקים ומבודדים, כמו האשמיה וערקה בצפון השומרון או אידנה ואלכום במערב הר חברון, שבהם נמצאו שרידים אחרונים לזנים. מכאן מתחילות רשימות סדורות וקומץ תמונות – אחת מהן למשל של "יקטין בלאדי", עם ציון מקום האיסוף: ח'רסת תנין, צפון השומרון. רק על עצמו לא ידע י' מתתיה לספר.
אלא שאז הוציא מאיר שלו ספר חדש, שונה באופיו מאחיו הגדולים, והביא לתפנית דרמטית בעלילה.
חציל שאין בסופר
בספרו "גינת בר" (עם עובד, 2017) מתאר שלו, בכובעו כגנן חובב, את חלקת האדמה הצנועה שטיפח בעמק יזרעאל, על גווניהם וקולותיהם של צמחי הבר שהוא מגדל שם באהבה. הזיכרונות מילדותו בעמק צפים מאליהם, ובאחד מהם מופיעה דמות בשם יעקב מתתיה. הסיפור מתחיל כששלו נזכר בנחיתות שחש כילד עירוני־ירושלמי שעבר לגור בכפר. "הוסיפו לכך את קומתי הלא־גבוהה, את כתפיי הלא־רחבות, את עיניי קצרות הראייה ואת היותי שטוף בקריאה, וקיבלתם ילד שלא הצליח להתערות (…) בהוויה המושבניקית החלוצית". לא פלא שמאיר הצעיר נמלא חלחלה לקראת "יום האילן" הראשון שלו בבית הספר היסודי בנהלל. באירוע הזה, שנערך מדי שנה בט"ו בשבט, נדרשו התלמידים לזהות ענפים, פרחים וגבעולים ששכנו בצנצנות בחדר הטבע, ולנקוב בשמותיהם של כמה שיותר צמחים.
"המחנך של כיתה דל"ת שלמדתי בה, יעקב מתתיה, הכין אותנו ליום האילן ברצינות רבה. הוא הכיר את כל צמחי הסביבה ואת בתי הגידול שלהם באופן אישי והוציא אותנו אליהם לימי לימוד והיכרות. הלכנו אל ה'ואדי' – כך קראו לערוץ הקטן שבין כפר יהושע לנהלל, ואל ה'הרים' – כך קראו לגבעות שהיום בנוי עליהן היישוב תמרת. עלינו וירדנו בנחל יגור הסבוך והלח ויצאנו גם אל רחובות המושב עצמו, כי ביום האילן נדרשנו לזהות לא רק צמחי בר, אלא גם את צמחי הנוי שהיו מקובלים אז בהתיישבות העובדת. (…) בסופו של דבר עברתי את יום האילן הראשון שלי בעור שיניי. זיהיתי ארבעים ושניים צמחים, האחרון בבני כיתתי. המחנך שלנו ניחם אותי ואמר: לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר. אבל אמא שלי אמרה שראוי היה לזהות קצת יותר".
חדות העין של נעמי אביבי־רגולסקי, לבורנטית במעבדה במכון ויצמן שמתמקדת באוספי חיטה, היא שקשרה את הקצוות. "כמי שעוסקת בחיטה, שמעתי את השם מתתיה בעבר. עבדתי יחד עם ביזי על האוסף, אבל לא היה לנו שמץ של מושג מי זה. יום אחד אני קוראת את 'גינת בר', ופתאום אני רואה את השם יעקב מתתיה. אמרתי לעצמי: זה האיש. שיערתי שהוא היה מורה בנהלל לפני שהגיע למכון וולקני. יצרנו קשר עם מאיר שלו, וכך מצאנו את מתתיה. לצערי הרב, אני מרגישה שאולי הגענו מאוחר מדי.
"ד"ר יעקב מתתיה עשה עבודה מדהימה, חסרת תחליף, אבל הוא לא יודע כמה היא מוערכת כעת. לפני שנה הייתי בביתו וזכינו להראות לו זרעים שריבינו מהאוסף שלו כשעוד לא ידענו מי האספן. זה היה מרגש מאוד".
למן אותו גילוי החל קילוח דק של עלייה לרגל לביתו של מתתיה במושב אבן־ספיר. בינתיים המשיכו חוקרים ומגדלים לשקוד על הזרעים ולנסות להחזיר את הגלגל הקולינרי לאחור. לפני כמה שבועות, ביום עיון חגיגי ועמוס הרצאות שנערך לרגל עשור לבנק הגנים במכון וולקני, הוזמנו הנוכחים לבקר בחממה מיוחדת שהוקמה לכבוד האירוע. בחממה קיבלו זרעי האוסף של מתתיה חיים חדשים, והפכו לירקות שאנחנו לא מורגלים בהם בגרסתם ה"בלאדית", כפי שנוהגים לכנות את הזן הארצישראלי של פעם. היו שם חציל בלאדי זגוגי ויפהפה שבסופר נמצאים רק חיקויים דהויים שלו, עגבניות מחורצות מזנים שונים, מלפפוני ענק, מלונים מאורכים ומלונים מעוגלים, וירק דמוי קישוא שנקרא "פקוס" ונפוץ מאוד במטבח הערבי.
בהרצאה שהוקדשה לאוספי הבנק הפנתה הדוקטורנטית סיון פרנקין את תשומת הלב לעבודתו של מתתיה וחשיבותה, ואז הוסיפה בהתרגשות: "אני שמחה לספר שאשתו ובתו של מתתיה יושבות כאן בקהל. זה כבוד גדול עבורנו". יעקב מתתיה נשאר באותו יום בביתו, לא מודע לכבוד שחולקים לו. אשתו ברכה שבה לביתם עם שקית עמוסה בירקות לא שגרתיים שאותם הוא הכיר היטב.
שיעור בפסגת התבור
"כשדיברו על אבא בכנס, ממש בכינו מהתרגשות", משתפת אותי נירית הדר, בתו של יעקב מתתיה, רגע לפני שאנו נכנסות לבית הוריה. חושך בחוץ, גשם חזק שוטף את הצמחייה שמטפחת ברכה מתתיה במסירות. אני צועדת בשביל אחרי נירית לתוך בית שופע חום וירוק – רקפות ושרכים בתוך עציצים, שיבולים אסופות בכד, תמונות תקריב יפהפיות של דבורניות וחלמוניות שצילם יעקב מתתיה, איריסים וסחלבים משוחים במכחול של אשתו.
"יעקב היה אוטודידקט, איש רחב אופקים שידע לעשות הכול", מספרת ברכה. "הוא צילם בלי הפסקה. הייתה לו מצלמת בוקס, קופסה כזאת עם חור מלמעלה, שהוא עשה איתה נפלאות. הוא צילם בשחור־לבן, והכול היה צריך להיות מושלם. תמיד היה רגיש לפרטים הכי קטנים. הוא היה איש של לשון, דייק בעברית שלו, ידע ערבית על בורייה, ולמד גם יוונית כי משפחתו באה משם. הוא היה מוזיקאי שניגן בחלילית ובאקורדיון ובכל כלי שהגיע לידו. והוא הכיר כל צמח וכל פרח, והיה מצייר אותם לפרטים. אני חושבת שמה שקורה לו היום, קשה לי יותר משזה קשה לו", היא אומרת ומאור פניה מתכסה צל לרגע.
בשנתיים האחרונות מתמודד יעקב בן ה־86 עם דמנציה. בשלב מסוים בביקורי הוא יצטרף אלינו לסלון, ואז אגלה כי כישרון הנגינה לא אבד לו. הבית מתמלא בצלילי "כי אשמרה שבת", "דוגית נוסעת" ו"רותי", כשברכה בוחרת את השיר והוא מצטרף בחליל. את אהבת הנגינה הוריש לילדיו, וגם לימד אותם לחלל. עמית בכורו ניגן בחליל צד, והבת האמצעית נעמה, שמתגוררת כרגע עם משפחתה בארה"ב, היא מוזיקאית. "איתי הוא נכשל", נירית צוחקת.
בסלון החמים מתארות האם ובתה בית שהושתת על אהבת הטבע והסביבה. "גדלנו על הכרת הצמחים, זה היה חלק מאורח החיים", מספרת נירית. "הייתה לנו מסורת משפחתית: בבוקר שבת אחרי רדת הגשם, היינו יוצאים וקוטפים פטריות, ואחר כך מכינים מהן משהו".
"אספנו צלפים ויעקב לימד אותנו לכבוש אותם", מספרת ברכה. "במשך עשרים שנה גם הכנו יין בעצמנו. היינו נוסעים לעקרון, אל מישהו שנתן לנו את העוללות, ואז היינו עושים את כל התהליך, דורכים ברגליים ומייצרים את היין".
הפרישה שנכפתה על יעקב בגיל מוקדם, ועוד תעלה בשיחתנו, הייתה שבר גדול עבורו, אבל גם אפשרה לו להקדיש זמן לתחביביו – ריקודים בלקניים, קריאה וטיולים עצמאיים. "הוא היה יוצא מהבית, משוטט בשדות, מגלה מעיינות נסתרים ואתרי חקלאות עתיקה, ואז בא ומעדכן אותנו. היינו הולכים לשם ביחד בשבתות, ממש עד לפני שנה וחצי", נזכרת ברכה.
אלבומי השחור־לבן שנפרשים בפניי פותחים צוהר לביוגרפיה של מתתיה. תמונות מטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ – בכולן הוא נראה עם השפם הנצחי, סוקר את השטח או מביט אל האופק. תמונות אחרות הן משנת שבתון במרילנד שבארה"ב, ומשליחות משפחתית בדרום־אפריקה מטעם הסוכנות.
יעקב מתתיה נולד בשנת 1933 למשפחה שהתגוררה בשכונת מקור־ברוך בירושלים. ברכה נולדה גם היא בירושלים, כשנה אחריו. כשהתגייס, שלח אותו צה"ל הצעיר ללמד עולים חדשים במושב זכריה בהרי יהודה. "אבא בחר לעבוד בעיקר במקומות נידחים", מספר לי בנו עמית, עוד לפני הביקור שלי בבית הוריו. "בשלב מסוים ההורים שלי התיישבו בראש־פינה ועבדו כמורים, אבא בראש־פינה ואמא בחצור. משם הם עברו ללמד בבית הספר היסודי בנהלל, שם למד מאיר שלו. אגב, אמו של מאיר, בתיה, לימדה אותי בבית הספר היסודי, והיא הייתה מורה מהסרטים. אני מוכרח להגיד שגם שני ההורים שלי היו מורים שהטביעו חותמם. הם השקיעו את הנשמה שלהם בילדים ובהוראה. אנחנו פוגשים תלמידים שלהם, אנשים מבוגרים, והם מדברים עליהם בהערצה שאי אפשר לתאר".
"בית הספר היסודי בנהלל היה המוסד החינוכי הטוב ביותר שלמדתי בו מכל בחינה אפשרית", אומר מאיר שלו, "יעקב היה המחנך שלי בכיתות ד'־ה'. הוא היה אז בחור צעיר, איש נעים ומורה יוצא מהכלל, ואני זוכר כמה אהבתי אותו ואת אשתו ברכה. אני זוכר גם את הבית שהם גרו בו. הרגשתי צורך לציין את שמו בספר כי אני מכיר לו טובה וזוכר היטב את הדרך שבה הוא הכין אותנו למבחן ביום האילן. יעקב היה מסוג המורים שלא שוכחים. מאוד אהבתי את ההוראה שלו בשטח, מחוץ לחדר הכיתה, שאבתי מזה המון כתלמיד".
הידע הרב שלך בצמחים נטוע שם, בנהלל?
"קודם כול הוא לא רב, אני מכיר את הצמחים שיש לי בגינה, ואם תוציאי אותי לחורש או לבתה אני לא אזהה כל צמח כמו שיעקב מתתיה ידע לזהות. אבל בהחלט, הקשר שלי לצמחי בר נובע משני אנשים – מאמא שלי, שלימדה אותנו הילדים טבע ובעיקר בוטניקה, וממנו. אני שמח מאוד שהספר עזר לייצר איתו את הקשר, ואני מרגיש שאני מחזיר לו טובה תחת טובה".
"היית צריכה לראות איך יעקב לימד את מלחמת ברק וסיסרא", נזכרת ברכה בעיניים נוצצות. "הוא לקח את הכיתה לראות את המקום, ועלה איתם לתבור. כך הם למדו תנ"ך – באמצעות טיולים בחוץ".
מראש־פינה עקר הזוג מתתיה לשליחות בת שש שנים בדרום־אפריקה. שם נולד להם עמית, ושם גם החלה דרכו האקדמית של יעקב. הוא למד בוטניקה לתואר ראשון ושני, והתגלה כעילוי. "יעקב בקושי ידע אנגלית, אבל הוא נכנס לזה בכל כוחו", מספרת ברכה. "היה לו מרצה שאמר 'תלמיד כזה לא ראיתי'. את המבחנים שהיו צריכים לעשות בשבת, המרצה הזה נתן לו ביום שישי, כי הוא ידע שאפשר לסמוך עליו. גרנו אז בקהילה חמה מאוד, אבל הם דקדקו איתנו, בחנו אותנו בשבע עיניים. כשיעקב הלך ללמוד באוניברסיטה זה לא מצא חן בעיניהם, ורק כשהפרסים והמדליות התחילו להגיע, פתאום הם ראו כי טוב. אחרי שהוא סיים את המאסטר בהצטיינות התחננו באוניברסיטה שיעשה דוקטורט, אבל אנחנו היינו פטריוטים גדולים, וכשמלחמת ששת הימים פרצה החלטנו לחזור".
"החזרה לארץ הייתה משבר גדול לכולנו, גם לי בתור ילד", מספר עמית. "אבא חזר ללמד בנהלל, בסמינר למורים, ואז עבר לירושלים לעבוד על דוקטורט". עבודת הדוקטור של יעקב מתתיה, שהוגשה בחודש סיון של שנת תשל"ו, מונחת עכשיו על השולחן לכבוד ביקורי – "היחסים בין צמחים אמפיקרפיים לסביבתם". צמחים אמפיקרפיים, אם תהיתם, הם כאלה המפתחים פרחים מתחת לאדמה ומעליה בו־זמנית. בחוות דעת השופטים, שברכה שולפת בגאווה, משבח כל אחד מהם את המחקר המקיף והיסודי: "אינני מכיר בכל הספרות המדעית הקשורה בנושא זה עבודה אחת שבה האמפיקרפיה נחקרה בכל הכיוונים כמו בעבודת הדוקטור של מתתיה", כותב הבוטנאי וחתן פרס ישראל פרופ' מיכאל אבן־ארי המנוח.
אחרי השלמת הדוקטורט חיפש מתתיה עבודה במשך זמן לא מבוטל, עד שנקרתה בדרכו ההזדמנות להצטרף למכון וולקני. במסגרת זו, במשך שבע שנים, הוא עסק במלאכת איסוף הצמחים. "יעקב היה קם בבוקר ויוצא, לפעמים גם נעלם לכמה ימים", מספרת ברכה. "הוא היה ישן אצל הדרוזים או בכפרים הערביים. יצאתי איתו פעם לסנטה־קתרינה, והוא הסתובב שם בחופשיות בין הבדווים והרגיש בבית. הוא היה כל־כולו בתוך המחקר הזה".
"אני אספר לך איך הוא עבד", מתאר עמית, שעד לגיוסו התלווה בעצמו לכמה מהסיורים של אביו. "הוא היה מסתובב בשטח, נכנס לכפרים ומחפש זרעים. הייתה לו דרך מיוחדת ליצור קשר עם אנשים. קודם כול הוא שלט בערבית באופן מושלם, כולל ערבית ספרותית. הוא היה מצטט פסוקים מהקוראן ומרשים את הכפריים, שתמיד התפעלו מהשפה שלו. הוא ידע לדבר אל כל אדם ברמה שלו, גם עם המוכתר של הכפר וגם עם הפלאחים, ותמיד פתחו לו דלתות. לפעמים כשנכנסנו לכפר ראיתי שמסתכלים עלינו במבטים של 'מה הם מחפשים פה שני אלה?' – אבל ברגע שאבא מתחיל לדבר, הכול מתהפך וכבר מזמינים אותנו לשתות קפה ולאכול.
"כדי למצוא זנים מסורתיים שכבר הפסיקו להשתמש בהם, הוא הגיע למקומות הכי נידחים. ראינו במו עינינו איך עדיין חורשים שם בעזרת שוורים. אבא היה מבקש מהם זרעים. לפעמים האנשים היו כל כך עניים, ששאלתי את עצמי – למה שהם בכלל ישתפו איתו פעולה? אבל הוא היה מוצא דרך אל ליבם, ומגיע עם איזה סיפור או מתכון או פירות. הוא התעניין מאוד באופן הגידול של הצמח, מתי הוא מבשיל, לאילו צרכים הוא מתאים – אם לבישול או לאפייה. את כל זה הוא רשם ותיעד בדקדקנות שאפיינה אותו".
לבכות ליד התעודה
את המידע שאסף ריכז מתתיה בסדרת פנקסים מסודרים בקפידה, שנשמרו בארגזים מתחת מיטתו. אוצר בלום שהשלים את חידת תכולתו של האוסף שבפחי הזרעים. כל גידול שמופיע בפנקס קיבל מספר משלו, בהתאם למספרים הרשומים על שקיות הזרעים. לגבי כל אחד מהם ישנו פירוט של נקודת הציון הגיאוגרפית שממנה נלקח, שם הזן בערבית ובעברית, אופן הגידול, הערות חשובות שציין הפלאח, צבע הפרי, מראה הגרגירים, אופי הבצק המופק מהם, מידע אגרוטכני וכל נתון חשוב אחר. "דקרו שן של שום במחט והכניסו לגבעול, מעין זריקת חיסון", כותב מתתיה בהתייחסו לאחד הגידולים.
גולדברג, שהגיע לבית באבן־ספיר, היה הראשון שחזה באוצר. לכתבה בעיתון הארץ, שהוקדשה לפרויקט איסוף החיטה המרשים של הקולנוען, הוסיפה העיתונאית רונית ורד מסגרת העוסקת במתתיה. "כמו למצוא את אבן הרוזטה", תיאר שם גולדברג את החוויה העילאית של העיון בפנקסים, כשמתתיה לצידו. שישה פנקסים אותרו – שניים מוקדשים לסיני, אחד לגולן ושלושה ליהודה ושומרון. ברכה בחרה להפקיד אותם בידיה של מייזליש־גתי. הם נלקחו למכון וולקני, נסרקו, תומללו, והידע העצום שנשאב מתוכם כבר משמש את החוקרים בשטחי הריבוי של הזרעים שיצאו מהשקיות של מתתיה.
בביקורי במכון וולקני, מייזליש־גתי מציגה את הפנקסים כשהיא אוחזת אותם בחרדת קודש. "כשלוקחים את כל המידע הזה וסוכמים אותו, אנחנו לא מתחילים מאפס כמו שהיה קודם", היא מסבירה. "אם אני רואה שמתתיה כתב על זן מסוים שהוא מגיע מהדרום, ושהחקלאי מעיד שנעשה בו שימוש גם בתקופת בצורת – כנראה יש בו איזשהו גן שנותן עמידות ליובש. זה אומר שאני יכולה להיעזר בו כשארצה לטפח זן מודרני שיהיה עמיד לשינויי אקלים. סוג אחר של אינפורמציה הוא מה שיש לי כאן", היא מראה פנקס אחר.
"מופיע פה למשל זן של פול שהתרמילים שלו והזרעים שלו גדולים. אם אני ארצה לעשות טיפוח של פול ולהשקיע באלמנט של גודל, אני אקח דווקא את הזן הזה. מעבר לכך, צמחה היום נישה חקלאית־בוטיקית שמנסה לחזור לאחור, לזנים ולטעמים של פעם, והמידע שמתתיה נתן לנו יכול לעזור".
העבודה והמחויבות אליה זרמו בעורקיו של מתתיה, אבל הלך הרוח העצמאי שלו והצעידה המתמדת מחוץ לתלם גרמו מורת רוח לממונים עליו במכון, כך לדברי משפחתו. שבע שנים שקד במסירות על משימותיו הבוטנאיות, ואז פוטר. המכה הייתה קשה מנשוא. "הוא כנראה היה טוב מאוד במה שעשה, ומישהו שם לא הבין אותו", אומר עמית בעצב. "אני לא יודע אם אבא היה אדם קל, אבל אני משוכנע שהוא היה מצוין במלאכה. אחרי שפוטר, אבא לא שיתף אותנו בקושי, הוא החזיק הכול בבטן, אבל ראינו אדם שהולך ונשבר".
מתתיה דרש את שנת השבתון שהגיעה לו, וכשזו תמה הוא נשאר עוד כמה חודשים בארה"ב כדי לנסות להבין איך להמשיך מכאן. "הוא פשוט חיפש את עצמו", ממשיך עמית. "לא היה לו לאן לחזור, ואין לך מושג כמה זה היה עצוב. בהשפעת אנשי חב"ד שם הוא נעשה דתי. אנחנו תמיד היינו מחוברים למסורת, אבל לא דתיים".
בגיל חמישים הפך מתתיה לפנסיונר. "אני יוצאת לעבודה, חוזרת ורואה איש מדוכא שלא יודע מה לעשות עם עצמו", נאנחת ברכה. "יעקב חיפש עבודה בכל תחום, ותמיד אמרו לו – אתה 'אובר קוואליפייד'. בסוף הוא התייאש ונשאר בבית, וזה היה כל כך חבל. הוא הרי היה מורה בחסד".
על קיר פנימי בבית תלויה תעודה ממוסגרת: "בנק הגנים הישראלי מוקיר תודה לעבודתו של ד"ר יעקב מתתיה על חזונו, נחישותו ותרומתו הרבה לשימור צמחיית ארץ ישראל וזני המורשת". חתומה על התעודה: ד"ר עינב מייזליש־גתי. "כשיצרתי לראשונה קשר עם ברכה, ידעתי שמדובר בעניין רגיש", היא מספרת לי. "מתוך כבוד ליעקב והערכה לחשיבות עבודתו שמתבהרת לי בכל יום, נסעתי לביתו והבאתי איתי את התעודה. זאת הייתה סגירת מעגל. הצגתי את עצמי בפני יעקב, העלינו זיכרונות, הוצאנו קצת ניירת, והתחלנו לדפדף ולראות דו"חות וכתבים שלו. הוא היה איתנו ומאוד התרגש. אני זוכרת שהוא אמר לברכה על התעודה – 'זה בשבילך'".
"אני רק יכולה להגיד שעמדתי ליד התעודה ובכיתי", מספרת לי ברכה לפני צאתי, וצלילי החליל שבים למלא את האוויר.
רק הגליל חסר
אהבתו של מתתיה לשפה העברית ולאחותה הערבית מפעמת בכל אחד מעמודי הפנקסים. דף מקופל ובו צילום פסוקים מהקוראן נשמט מביניהם. באחד הדפים הוא מציין את שמות הפלאחים שסייעו בידו, ובאחרים הוא מסלסל בכתב ערבי עגול וסדור שמות של זנים. חיבתו ללשון היא גם זו שנתנה לפנקסים שלו ערך מחקרי מסוג אחר, כפי שמסביר פרופ' אהרון גבע קלינברגר, ראש החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. מזה עשרים שנה מתחקה גבע קלינברגר אחר החיבור האמיץ בין שפות שמיות – ובראשן הערבית – לבין העולם החקלאי. "אנחנו מדברים על אוצר המילים הראשון שנמצא בסכנת הכחדה ממשית ביחס לתחומים אחרים בחיינו", הוא מסביר. "אני נוהג לשאול סטודנטים בשיעור הראשון, למי הם חושבים שיש אוצר מילים רחב יותר – האם לערבים עירוניים או לכפריים. הם בדרך כלל ישיבו שלעירוניים, כיוון שהם לומדים באוניברסיטה וחשופים לחיי העיר. אבל זה לא נכון. אוצר המילים של הכפריים גדול ועשיר בהרבה. לכל דבר קטן – הן בגידול צמחים והן בגידול בעלי חיים – יש שם מובחן שעירוניים לא מכירים.
"הזנים הקדומים שמתתיה אסף נעלמו גם בגלל תהליכי מודרניזציה ועיור וגם בגלל השפעת השפה העברית. כיום קשה מאוד למצוא בשטח איכרים שאכן מכירים את המינוחים הערביים שהוא מזכיר. התאוצה של הכחדת אוצר המילים הזה בלתי ניתנת לתיאור. התיעוד שיצר מתתיה הוא כמו הקפאה של הזמן, והוא חשוב מאוד עבורנו, חוקרי השפה".
הטרמינולוגיה החקלאית, מסביר גבע קלינברגר, משקפת מסורות, פולקלור וידע נצבר, שנטמנו בתוך שִיום הזנים. המחקר על פנקסי מתתיה שנעשה בשיתוף עם ד"ר ראמז עיד, נמצא כרגע בעיצומו, וגבע קלינברגר אומר שהוא לא יכול לספר הרבה על העבודה, אבל מוכן לחשוף טפח. "חלק משמות הזנים נותנים לנו תמונה חוץ־חקלאית על הצמח. כלומר, הלשון הרבה פעמים משלימה את המידע. צריך להבין שהשמות האלה ניתנו על ידי איכרים, לא על ידי מדענים בסגנון ליניאוס (בוטנאי שוודי ומייסד שיטת המיון המדעית – י"א) וחוקרים שבאו אחריו במאה ה־18 וה־19. החקלאים מעניקים שמות שיונקים מהעולם שלהם, וכך שם של זן יכול להעיד על מוצאו, או על שם המגדל".
מה למדת על דמותו של מתתיה מהפנקסים?
"קודם כול, רואים את האהבה הגדולה שלו לפלאחים הערבים ולתרבות הכפרית. מתתיה רושם בערבית לא רק את שמות המינים ואת הפעולות החקלאיות, הוא רושם גם משלים שנתקל בהם, חלקם מעולם החקלאות ואחרים לאו דווקא. הפנקסים מלאים באזכורים של פסוקים מהקוראן שעניינו אותו גם בקשר ליהדות, כאדם שמחובר לדת. הוא מנסה לקשור בין השניים, וזה מעניין מאוד. אגב, שימי לב שאין בנמצא פנקס של הגליל. ייתכן שמתתיה לא הגיע לאיסוף באזור הגליל – אולי הוא שמר אותו לסוף, כיוון שלא היה חשש שניפרד מחבל הארץ הזה – וייתכן גם שישנו פנקס נוסף, ואנחנו לא יודעים עליו. אם הוא יימצא, זה ללא ספק יהיה מדהים".
עד שהפנקס השביעי יצוץ, אני צועדת ביום אביבי לראות את הזרעים של מתתיה חוסים בצל החממות של המכון. מייזליש־גתי ועופר כהן, מהנדס מחקר בבנק הגנים, מובילים אותי אל "סוכת נחלים" שבתוכה מבצבצות מעציץ צנוניות מאורכות לבנות וסגולות, גדולות ומבהיקות. "ראית פעם כזה דבר יפה?", שואלת מייזליש־גתי. בסוכה אחרת תחכה לנו שעועית, ובשלישית חילבה – "חילבה גרגרנית", מדגיש כהן. הוא קיבל את השתילים מיחידת ההנבטה של בנק הגנים, העתיק אותם לעציצים ונתן להם להסתגל. אז דאג לדישון והשקיה, להדברת מזיקים ולכל מה שדרוש כדי להבטיח שבסוף יהיו זרעים. כעת הם מחכים לפריחה, ולאחריה יכניסו לכאן דבורי בומבוס, יסגרו את הרשת ויתנו להן להתפרע בסוכה כאוות נפשן כדי ליצור האבקה.
לא רחוק מכאן עומדות ארבע סוכות אליפטיות, שבהן גדל ראשד – "צמח תבלין", מסביר לי כהן, "בעברית קוראים לו שחליים תרבותיים". כל הזרעים כולם יצאו מאוסף מתתיה. לפני ארבעים שנה קרוב לוודאי שהוא פסע כאן, באזור בית־דגן, ואיגד את השלל היומי שהביא איתו מעוד יום שגרתי של שוטטות.
"את יודעת", אומרת לי אביבי־רגולסקי, "בשנות השבעים והשמונים עברו תחת ידינו, כצוות המטפח חיטה, מאות קווי זרעים 'ישנים', ואנחנו זרקנו אותם ככלי אין חפץ בו. לאף אחד אצלנו לא היה שאר רוח וחזון לראות את החשיבות שבשימור המורשת הזו. מתתיה הלך בנחישות נגד הזרם ונגד הלך הרוח המקובל, שילם על כך מחיר יקר ולא ויתר. בהיותי חלק מצוות שהלך בתלם, אני יודעת להעריך את אופן החשיבה יוצא הדופן והאמיץ שלו. בעיניי הוא גיבור תרבות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
