המסמכים המסווגים שנחשפו בשנת 1996 עוררו סערה בממלכה הבריטית: הסופר ג'ורג' אורוול, כך התברר, העביר לידי מחלקה סודית במשרד החוץ הבריטי רשימה של אנשי רוח שנחשדו לדעתו בתמיכה בסטלין ובקומוניזם. זה קרה באותה שנה שבה ראה אור ספרו המפורסם "1984" – ספר ששיגר לעולם אזהרה עתידנית־דיסטופית, ותיאר שלטון טוטליטרי אפל של מפלגה שאינה בוחלת באמצעים פולשניים כדי לרגל אחר חבריה. אורוול תיאר כיצד שילוב של טכנולוגיה מתקדמת ושליטה פסיכולוגית מאפשר ל"מיניסטריון האמת" לגעת במחשבותיהם הכמוסות ביותר של האזרחים, ולגלות מי אינו נאמן למפלגה ול"אח הגדול" העומד בראשה. המסמכים החדשים, שלפיהם אורוול עצמו שיתף פעולה כביכול עם מיניסטריון כזה והעביר מידע ל"משטרת מחשבות", גרמה לרבים לתהות כיצד הדבר מתיישב עם יצירתו הספרותית המשפיעה.
"הרצון להמאיס את אורוול ולהשחיר את פניו לא דועך גם שנים רבות כל כך לאחר פטירתו", אומר פרופ' אלי שאלתיאל, היסטוריון ועורך מדור העיון ו"ספריית אופקים" בהוצאת עם עובד. "הניסיון לטעון שהסופר סייע למשטרה החשאית והסגיר קומוניסטים למאסר, הוא הבל הבלים. כל מה שקרה הוא שאגב שיחה עם איש השירות החשאי, שביקר אותו על מיטת חוליו, אורוול פירט רשימה של אנשים שלדעתו יש להם נטיות קומוניסטיות. בכך הוא אמנם עשה טעות, אך באנגליה להגיד על מישהו 'קומוניסט' אין פירושו שמיד יוציאו אותו להורג".
"הוצאתי את הספר כאזהרה, ולא כנבואה", אמר אורוול על "1984", שחוגג כעת שבעים שנה לפרסומו. השנה 1984 נבחרה כיעד התחזית משום שיש בה היפוך מספרי מול 1948, השנה שבה נכתב הספר. אורוול לא רצה להרחיק יותר מדי לעבר העתיד; בפתח עידן פצצת האטום ובצילה של המלחמה הקרה, הוא שאף להמחיש שהסכנות אינן ערטילאיות, אלא נראות מעבר לאופק.
הספר שפרסם זכה להצלחה עולמית, ועובד לסרטי קולנוע ולהצגות. מנגד הוא עורר זעם בברית המועצות ובחוגים קומוניסטיים מסביב לגלובוס. כאן בארץ, עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם" כינה אותו "ספר הסתה אנטי־סובייטי". אך אורוול לא זכה ליטול חלק בפולמוס, או ליהנות מההצלחה: כבר כשכתב את הספר, בבית חווה נידח וסחוף רוחות באי יורה שבדרום־מערב סקוטלנד, היה מצבו הבריאותי ירוד ביותר. ב־21 בינואר 1950, כחצי שנה לאחר שיצא ספרו לאור, הלך אורוול לעולמו והוא בן 47 בלבד.
לא בכדי עוררה היצירה התנגדות עזה כל כך באימפריה הסובייטית: אורוול כתב את ספרו כביקורת על סטלין ועל הקומוניזם, כשהוא יוצא מהם אל דיון רחב יותר בשאלות כמו כוח פוליטי, שליטה בתודעה ופגיעה בפרטיות. "הוא היה סופר בעל כושר נבואי", אומר פרופ' שאלתיאל. "היה לו דמיון סוער, וכשהוא ראה לאן משטרים טוטליטריים יכולים להוביל, הוא לקח והקצין את זה. כשברית המועצות קרסה ונפלה, נדמה היה שהספר יאבד מהחשיבות שלו, אך לא כך קרה. הספר רלוונטי וחשוב עד היום, היות שהתופעות שהוא מתאר לא נעלמו, אלא לבשו צורות אחרות".
"הספר 1984 עוסק ביחסי כוח שהם על־זמניים ורלוונטיים לכל תקופה ולכל מקום. הוא מדבר על שאיפה של אנשים מסוימים לשלוט למען השליטה והכוח, ועל ניסיון של בני אדם לא להישלט", אומר ד"ר גיורא גודמן, עורכו המדעי של הספר "מתחת לאף שלך" המרכז את מאמריו של אורוול (ראה אור בהוצאת דביר, 2005; תיאור חייו של אורוול בכתבה זו מבוסס בחלקו על מבוא שכתב גודמן לספר). "אורוול מתאר את התעמולה, את השפה ואת הדרך שבעזרתן מנסים לשלוט בתודעה באמצעות שליטה גם בעבר וגם בהווה. זאת בצד ההתפתחות הטכנולוגית של אמצעי התקשורת, שמאפשרים לבעלי הכוח לחלוש על חייו של היחיד, לחדור אליהם ולבטל את הפרטיות. כיום אלו ששולטים בחיי היחיד הם לא בהכרח מדינות. הפעם אלה בעלי עוצמה מסחרית שמאפשרים לכל אחד מאיתנו להיות 'מחובר', כשמעצם ההסכמה שלך להתחבר, אתה מוותר על הפרטיות שלך בצורה הכי עמוקה שיש".
הקוראים יכעסו על התרגום
"אתה לא מבין שכל מטרתה של שיחדש היא לצמצם את טווח המחשבה? בסופו של דבר נוציא את הפֶּשָעחֶשֶב מכלל אפשרות, כי לא יהיו מילים לבטא אותו. לכל מושג שאפשר להזדקק לו תהיה מילה אחת ויחידה, שמשמעותה מקובעת בקשיחות וכל המובנים המשניים שלה נמחקו ונשכחו. כבר עכשיו, במהדורה האחת־עשרה, אנחנו לא רחוקים מהנקודה הזאת. אבל התהליך יימשך עוד הרבה אחרי שאתה ואני נמות. משנה לשנה יהיו פחות ופחות מילים, ותחום המודעות ילך ויצטמצם".
(מתוך הספר)
עלילת 1984 מתרחשת במדינת אוקיאניה, שהיא למעשה איחוד של ארצות הברית, אמריקה הלטינית, בריטניה, אוסטרליה ודרום־אפריקה. אימפריה זו נלחמת לסירוגין באיראסיה, שמשתרעת מרוסיה ועד מערב אירופה, או באיסטאסיה, המורכבת מסין, יפן ועוד כמה מדינות במזרח הרחוק. שלוש סיסמאות עיקריות מבטאות את האידיאולוגיה של מפלגת השלטון באוקיאניה: "מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", "בערות היא כוח". מסכי ענק ובהם דמותו של "האח הגדול" מלווים את תושבי המדינה באשר ילכו. במראהו, בדומיננטיות שלו ובדמותו המשופמת מזכיר השליט את סטלין, "שמש העמים".
כדי שמחשבותיהם של כל האזרחים יתאמו את מה שהאח הגדול רוצה שיחשבו, שוקדת המפלגה כל העת על "שיחדש" – שפת דיבור שהולכת ומצטמצמת, עד שתכיל רק מילים שאינן עלולות לשמש ליצירת רעיונות מקוריים. גיבור הספר, וינסטון סמית, עובד ב"מיניסטריון האמת" בלונדון, ותפקידו לשכתב מאורעות היסטוריים כך שיתאימו לאני מאמין העכשווי של המפלגה, שגם הוא משתנה תדיר. "משטרת המחשבות" שמפעילים השלטונות יכולה להגיע אל כל מי שמחשבותיו חורגות מהקו הרצוי, ולאייד אותו – כלומר להעלימו כליל, ולא רק פיזית. כל זכר לקיומו יימחק מכל מסמך או תמונה, עד שיהפוך ל"אַלְאיש", כאילו לא היה מעולם. בעולם כזה, כדאי לך להקפיד שהבעת פניך לא תסגיר את מחשבותיך, כי חבריך לעבודה ילשינו עליך מיד. אפילו ילדים הופכים למרגלים שלא יהססו להסגיר את הוריהם.
למרות הכול, וינסטון מחליט להתמרד: הוא מתחיל לכתוב יומן, ונזכר בימים שלפני השתלטות המפלגה. במקביל הוא מנהל רומן עם אישה בשם ג'וליה, השותפה לתחושותיו, והשניים גם קושרים קשר עם חבר החוג הפנימי של המפלגה, או'בריאן.
לרוע מזלם, מתברר שתפקידו של או'בריאן הוא לתפוס בוגדים כמותם, והשניים נלקחים למרתפי העינויים של המפלגה. שם, ב"חדר 101", יעמתו אותם עם השדים הגדולים ביותר המתרוצצים בתוך נפשם פנימה, וכך ירוקנו את התודעה שלהם ויהפכו אותם למסורים למפלגה. במקרה של וינסטון, מנוצלת נגדו הפוביה שלו מעכברושים. "לחצתי על הידית הראשונה", אומר או'בריאן. "אתה מבין איך הכלוב הזה בנוי. המסכה תתלבש על הראש שלך, בלי מוצא. כשאני אלחץ על הידית השנייה, הדלת של הכלוב תחליק למעלה. שתי חיות הפרא המורעבות האלה יפרצו מתוכו כמו כדורי אקדח. ראית פעם עכברוש מזנק באוויר? הם יזנקו על הפרצוף שלך ויתחילו מיד לחפור בו. לפעמים הם תוקפים קודם את העיניים. לפעמים הם קודחים בלחיים וטורפים את הלשון". והאסיר אכן נשבר. הספר נחתם בשורה שהפכה גם היא לאייקונית: "אוהב הוא את האח הגדול".
לעברית תורגם הספר כבר בשנת 1950, בהוצאת "פָלֶס – חברה לפרסומים". ב־1971 הוא הופיע בהוצאת עם עובד, בתרגומה של ג'נטילה ברוידא, שחתמה בשם העט ג' אריוך. מאז ועד היום הוא נדפס בארץ בכשבעים מהדורות. בקרוב יצא לאור תרגום חדש מאת המתרגם והבלשן ארז וולק, שהופך את שפת הספר לעכשווית יותר, ואינו מהסס לגעת גם בתרגומם העברי של מונחים שהמציא אורוול. כך למשל ה"טלסקרין", המסך המפקח על מעשיהם של האזרחים, הופך אצלו ל"טֶלֶצָג".
"לתרגם את 1984 הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה", אומר וולק. "השתדלתי לתת תרגום יצירתי, אך גם חששתי לגעת בטקסט אייקוני, שיש בו ביטויים כה רבים שנכנסו לשפה שלנו. מכיוון שהקוראים מחוברים כל כך לספר הזה, שקלתי לחתום בשם בדוי, כדי שלא יתנפלו עליי ברחוב אנשים שהעדיפו את התרגום הישן". בגלל המעמד הקלאסי שזכה לו התרגום של ברוידא, יוסיפו שתי הגרסאות להימכר לציבור זו לצד זו, וגם כאן בכתבה מובאים קטעים משני התרגומים.
סרטי הקולנוע והמחזות שנוצרו בעקבות הספר, כללו כמובן גם את סצנות העינויים הקשות. כשההצגה עלתה בברודוויי הגיב הקהל בצרחות, ונרשמו גם הקאות והתעלפויות. המדפיסים הראשונים של 1984 בארץ החליטו להזהיר את הקהל הישראלי: גודמן מספר כי בהוצאת "פלס" שתלו באמצע העלילה דף שממליץ לקורא לעשות הפסקה קצרה בטרם יתקדם לעמודים הבאים. המשך הסיפור, כך נכתב שם, "עלול לגרום לך לסיוטי לילה ודורש לכן הרגעה ונופש. ייתכן ותחשוש למה שעלול לקרות למעשה ב־1984 באם תחיה ותזכה להגיע ליום זה. העתיד הינו בידי הנוער, והנוער שלנו שהשיג חופש במדינתנו על ידי מעשי הגבורה שלו הינו היסוד האיתן ביותר לשמירת חופש הפרט בישראל ובעולם כולו".
אי אפשר לדבר על 1984 בלי להתייחס לעמנואל גולדשטיין, הדמות שאליה מתעלת המפלגה את כל רגשי השנאה של האזרחים. גולדשטיין, חבר המפלגה לשעבר, מתואר כמי שבגד באח הגדול, וראוי לכל גינוי והוקעה. בפרקטיקה של "שתי דקות השנאה", שמתרחשת באוקיאניה מדי יום, צורחים חברי המפלגה ומשתוללים מול פרצופו של גולדשטיין שמרצד על הטלסקרין. הדמות הערטילאית בעלת המאפיינים הסטריאוטיפיים היהודיים, סימלה מבחינת אורוול את ליאון טרוצקי – יהודי־רוסי שהיה ממנהיגי הסובייטים, אך לימים נשלח לגלות ונרצח על ידי שליחיו של סטלין.
כמו מושגים ומוטיבים רבים אחרים המופיעים בספר, גם הדמות הדמונית הזו נוכחת בתרבות ובשיח העכשווי. כך למשל כשחגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, גילה שנחסם על ידי פייסבוק, הוא פתח פרופיל הנושא את השם עמנואל גולדשטיין. "תקראו את '1984' של ג'ורג' אורוול", כתב, כאומר שהוא־הוא הדמות שכולם מצווים לשנוא.
עירד רובינשטיין, במאי המחזה 1984 שמוצג במרתף של תיאטרון הבימה, מספר כי חיפש דמות קונקרטית שתופיע על הטלסקרין בסצנה של שתי דקות השנאה. "פניתי אל כל מיני דמויות מוכרות שסומנו בשיח הישראלי כ'בוגדות'", הוא מספר. "לא אומר ממי ביקשתי, אבל מסיבות טכניות זה לא הסתייע. בסוף לקחתי את הג'וב הזה על עצמי: בהצגה, כשהשחקנים מקללים, התמונה שלי היא זו שנראית על המסך מולם. זו תחושה מאוד מוזרה, להיות במצב שכזה. מהפריבילגיות המפוקפקות שיש לפעמים לבמאי שרוצה להשתתף בהצגה".
דפוק וזרוק
ג'ורג' אורוול, או בשמו המקורי אריק ארתור בְּלֵייר, נולד ב־1903 למשפחה בריטית שחיה בהודו. אביו ריצ'רד עבד כפקיד זוטר במחלקת האופיום, שניצלה את הגידולים בהודו לרווחתה של האימפריה הבריטית. כשהיה אריק בן שנה בלבד, חזרה אמו איידה איתו ועם אחיו לאנגליה. בלייר הצעיר התחנך במוסדות משובחים אך קשוחים, ובהם פנימיית איטון היוקרתית, שיועדה אז לבני האצולה הגבוהה ולילדי פוליטיקאים. אחד ממוריו שם היה הסופר אלדוס האקסלי, שלימים כתב אף הוא רומאן עתידני, "עולם חדש מופלא". כבר בספר ההוא, שראה אור ב־1932, תוארה חברה שבה מתקיימת שליטה מנטלית על חיי התושבים וגם על הילודה, שמובטחת ומהונדסת במעבדות פוריות.
ב־1922, בתום לימודיו באיטון, בחר אורוול להתגייס לשורות המשטרה האימפריאלית, והוצב בבורמה. באותן שנים החל לראות את האימפריאליזם הבריטי כגזעני ומדכא. אחרי חמש שנות שירות חזר לבריטניה והתפטר מהמשטרה לאלתר. בשנים שלאחר מכן הוא חי באנגליה ובפריז בעוני רב, מגיש שוב ושוב כתבי יד ומאמרים לעורכים שונים, ונתקל בסירוב להדפיסם. בסופו של דבר מצא מו"ל שהסכים לפרסם את חוויות העוני שלו, וכך בשנת 1933 ראה אור הספר "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". בשלב ההוא, לאחר כל הדחיות שחווה, כבר לא היה לו אמון רב ביכולת הכתיבה שלו, ולכן העדיף לחתום בשם העט ג'ורג' אורוול.
"הוא היה מעין נזיר מודרני, איש אמיץ מאוד ובעל עקרונות ברזל שחי בצנעה רבה", מתאר שאלתיאל. "אף שלמד בבתי הספר של המעמד העליון, הוא מאס בחיים האלה. תחת זאת נמשך אל התופעות החברתיות, ואפשר להחשיב אותו כסופר חברתי מן המדרגה הראשונה. בה בעת הוא היה גם איש של העולם הישן, ששנא למשל הומוסקסואלים ולא הבין את התופעה הזו. יש בו תערובת מוזרה של נביא חברתי עם השקפות עולם ויקטוריאניות מיושנות".
בספרו "ימי בורמה", שיצא לאור ב־1934, כתב אורוול על ימיו בשירות האימפריה. ספרו הבא, "שאו את נס האספידיסטרה" (1936), מתאר את מאבקו של סופר עני להתפרנס ולהגיע להכרה. שם כבר ניתן להבחין במשנתו הפוליטית של אורוול, שרואה את הקומוניזם ונגזרותיו ומואס בהן. גורדון קומסטוק, בן דמותו של אורוול בספר, נשאל על ידי אחד מחבריו: "אבל מהי משמעותו האמיתית של הסוציאליזם על פי המושגים שלך?". והוא משיב: "אה! משהו בנוסח 'עולם חדש מופלא' של אלדוס האקסלי, אלא שלא משעשע כמוהו. ארבע שעות ביום בבית חרושת לתבניות, להבריג בורג מספר 6003. מזון בהקצבה, מוגש בתוך נייר עמיד לשומן במטבח הציבורי. טיולים משותפים מאכסניית מרקס לאכסניית לנין וחוזר חלילה. (…) כשלעצמו, אין שום פסול בסוציאליזם. אלא שאיננו רוצים בו".
"גורדון קומסטוק מסתובב בחוגים קומוניסטיים, כל החברים שלו קומוניסטים, הוא מכיר את הספרות הקומוניסטית – אבל הוא לא חוצה את הגבול ולא משתכנע שזו הדרך הנכונה", מסביר וולק. "כשאורוול מתאר בספר הזה איך כולם יקומו מדי יום לעבודה והכול יהיה אפור ומסכן, הוא בונה בעצם את הבסיס ל־'1984'".
בספרו הבא, "הדרך לרציף ויגן" (1937), כתב אורוול על חיי העוני בצפון אנגליה. חלקו השני של ספר זה התיימר לתת פתרונות למצבם העגום של הפועלים, תוך מתיחת ביקורת על השמאל הרדיקלי, השואף לנתק את האדם העובד מכבליו אך בעצם נוהג בו בפטרנליזם ובריחוק מתנשא. עד יום מותו ימשיך אורוול להצליף בשמאל ובימין כאחד. "הביקורת שלו היא על שני הצדדים במפה הפוליטית, ועל כן שניהם משתמשים בו לצורכיהם", אומר גודמן. "המחשבה האורווליאנית מדברת על שימוש בשקר על מנת ליצור תדמית של מציאות, ולשיטתו כל הצדדים הפוליטיים לוקים בזה – מהאנרכיסטים בשמאל ועד השמרנים מימין".
על מנת לסייע לפועלי כל העולם במאבקם נסע אורוול לברצלונה, מותיר מאחור את רעייתו הטרייה איילין, והצטרף לאחת המיליציות שנאבקו מול הפשיזם של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. באחד הקרבות הוא נפגע בצווארו מכדור של צלף, נפצע קשה, ויכולת הדיבור שלו נפגעה. באותם ימים החלה ברית המועצות לרדוף דווקא את אלה שאמורים להיות בצד שלה, אנשי השמאל הספרדי. אורוול מצא את עצמו פועל נגד המפלגה הקומוניסטית, ולבסוף נאלץ לעזוב את ספרד מחשש לחייו. את קורות אותה מלחמה תיאר בספרו "מחווה לקטלוניה", שיצא לאור ב־1938.
באותה תקופה חלה אורוול, ושיעוליו היו מלווים ביריקת דם. בהדרגה התחוור לו שלקה בשחפת. כשפרצה מלחמת העולם השנייה כבר לא יכול היה להתגייס לחזית. במקום זאת הוא התנדב לשירות בתחנת רדיו של הבי־בי־סי, שם עסק בשידורי תעמולה. בהמשך עבד כעורך הספרותי של עיתון ה"טריביון", שהיה מזוהה עם השמאל הבריטי, וגם מעל במה זו לא היסס לבקר את סטלין.
באותם ימים כתב ספר שהפך לקלאסיקה עולמית, "חוות החיות". אורוול סיפר בו על חיות משק שמתמרדות נגד בעל החווה שמעביד אותן בפרך, ומקימות חברה עצמאית משלהן שבראשה עומדים החזירים. אחד המשפטים הידועים מהספר הזה הוא "כל בעלי החיים שווים, אבל יש בעלי חיים ששווים יותר מאחרים". העלילה כולה היא אלגוריה למהפכה הבולשביקית ברוסיה, והיא נכתבה דווקא בימים שבהם הייתה בריה"מ שותפתה של בריטניה למאבק נגד הנאצים. המוציא לאור שאיתו עבד אורוול סירב בשל כך לפרסם את הספר, וכך גם מו"לים נוספים. רק ב־1945, לאחר תום המלחמה, נמצא מי שניאות להדפיסו.
"חוות החיות" זכה גם הוא לעיבודים ופרפראזות רבות לאורך השנים. כך למשל בקריקטורה שהתפרסמה לפני כמה חודשים ב"ג'רוזלם ריפורט", ובה נראה מעמד צילום הסלפי של אורן חזן עם ראש הממשלה וח"כים מהליכוד אחרי ההצבעה על חוק הלאום – כשכל הדמויות מוצגות כחזירים. היה זה רמז ברור לשליטים תאבי הכוח מספרו של אורוול. על הקריקטורה הזו שילם המאייר אבי כ"ץ במשרתו, לאחר שנטען כי יש בה מוטיבים אנטישמיים.
אמני המתיחות חגגו
שנותיו האחרונות של אורוול לא היטיבו עמו. לאחר שהוא ואיילין לא הצליחו להביא לעולם ילד משלהם, הם אימצו תינוק והעניקו לו את השם ריצ'רד. כעבור שנה נפטרה איילין, והסופר החולה הפך לאב חד־הורי. את רעייתו השנייה, העיתונאית סוניה בראונל, נשא לאישה כשהוא יושב על מיטת חוליו, זמן לא רב לפני שנפטר.
ממיטת חוליו כתב אורוול גם את הספר 1984. כיצד חשב כבר בסוף שנות הארבעים על הטכנולוגיה המתקדמת המתוארת בספר, ואיך חזה במדויק מכשירים שטרם הומצאו אז? לדברי גודמן, "אורוול הבין שהמדע נותן לנו את כל האפשרויות לעתיד טוב יותר, אך גם טומן בחובו סכנות – הן בפיתוח של אמצעי הרג, והן בשימוש בטכנולוגיה על מנת לשלוט בחייו של אדם בצורה טוטאלית. אך אורוול עצמו, ביכולת שלו לחשוף את הסכנות ואפילו בדרך שבה כתב את 1984 – מניח את מכונת הכתיבה על החזה שלו ומדפיס תוך שיעולי דם, העיקר להספיק ולגמור את הספר – מוכיח דווקא את הניצחון של רוח האדם. הרוח שמבטיחה שלבעלי הכוח יהיה קושי לשלוט, כי בני האדם תמיד ירצו להיות חופשיים".
כשהספר יצא לאור, הוא לא הופץ במדינות קומוניסטיות, ורבים מתושביהן לא ידעו במשך שנים רבות על קיומו. "גם כאן בארץ, אנשי שמאל קיצוני לא אהבו את אורוול", אומר שאלתיאל. "הם ראו בו משתף פעולה עם הימין הבינלאומי, וזה כמובן טיפח את ההשמצות נגדו, ברוח הסיפור האומר שהוא הסגיר קומוניסטים למשטרה. אבל אחרי הגילויים ב־1956 על הטיהורים הגדולים שערך סטלין, ספרו של אורוול הפך להיות מקובל יותר ויותר".
בעולם המערבי מתחו קו מחבר בין עלילת 1984 לבין המציאות הסובייטית. כך למשל בדיווח שהופיע בשנת 1957 בעיתון "דבר", על ריאיון שנתן מנהיג בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב לעיתונאי אמריקני. "העיתונאי קבל באוזני חרושצ'וב על הצנזורה שמטיל השלטון הסובייטי על סופרי חוץ", נכתב בידיעה. "על כך השיב חרושצ'וב כי לדעתו אין צנזורה כלל. השיטה שנוקטים הסובייטים אינה מכוונת אלא 'לשימוש ראציונלי יותר באמצעים החומריים העומדים לרשות החברה, כדי שלא יבוזבזו לשווא. אמצעים חומריים כגון: קשר טלגרפי, נייר וכו' (…) כשהאנשים המוסמכים מעכבים כתבות לא נכונות או דברי שקר – הרי זה לטובת החברה'". וממשיך כותב הידיעה: "ג'ורג' אורוול אמר בזמנו: 'החופש הוא הזכות לומר כי שניים ועוד שניים הם ארבעה, והשאר נובע מכך'. (…) חופש זה עדיין אינו קיים בברית המועצות".
"אורוול עצמו, ביכולת שלו לחשוף את הסכנות ואפילו בדרך שבה כתב את 1984 – מניח את מכונת הכתיבה על החזה שלו ומדפיס תוך שיעולי דם, העיקר להספיק ולגמור את הספר – מוכיח דווקא את הניצחון של רוח האדם. הרוח שמבטיחה שלבעלי הכוח יהיה קושי לשלוט, כי בני האדם תמיד ירצו להיות חופשיים"
רק בשנת 1988 בוטל האיסור על פרסום הספר בברית המועצות. "העיתונאית מאשה גסן, בספרה 'The Future Is History', מתארת את החשיבות האדירה שהייתה לספר הזה באותם ימים", אומר שאלתיאל. "1984 היה עבור תושבי רוסיה אות משמיים שגילה להם איפה הם חיו. הם התפלאו כיצד ייתכן שמישהו ידע לספר להם כל כך הרבה על ארצם, וזאת בלי שביקר בה אפילו יום אחד".
בעשורים שלאחר כתיבת הספר ניסו רבים לנבא האם שנת 1984 אכן תיראה כפי שחזה אורוול. בשנת 67' ראה אור ספר בשם "בחצי הדרך ל־1984", ובו טען גלאדווין ג'ב, מי ששימש כמזכיר הכללי הזמני הראשון של האו"ם, כי ב־84' לא יהיה הבדל רב בין המבנה הפוליטי של ברית המועצות לזה של ארה"ב. כתבה בגיליון "דבר" מ־14 במארס 1975 גרסה כי ארה"ב ניצבת על סף תקופה חדשה: "לאורח החיים באמריקה יהיה בעתיד צביון שמרני יותר. לאחרונה הובעו חששות מצד גורמים שונים, כי המחסור במשאבים מחד גיסא והרצון לשפר את איכות החיים מאידך גיסא, עלולים להביא על אמריקה ועל מדינות אחרות מציאות חברתית אפורה ומשמעת חמורה, משהו מעין 'ממלכת האח הגדול' שחזה ג'ורג' אורוול בספרו 1984".
כשהגיעה לבסוף שנת 1984, נראה היה שבריטניה יוצאת מדעתה. "בדרנים ו'אמני מתיחה' מדופלמים בוחנים את תגובת הציבור המפוחד", כך דיווח מעריב ב־13 בינואר של אותה שנה. "הם מתקשרים לאזרחים, מזדהים כ'אח הגדול' ופוקדים עליהם להישמע לגזירות והוראות, כגון להפסיק מיד את חיי האהבה בבית או להמתין לפגישה לצורך התקנת מכשיר טלוויזיה חד־כיווני בדירת האזרח". כאן בארץ, אגב, ייחסו לשנה הזו פוטנציאל גדול במיוחד של חורבן, שכן היא חופפת ברובה לשנה העברית בעלת השם המפחיד תשמ"ד.
המחשב ירום הודו
חזונו של אורוול כיכב בפרסומת הראשונה למחשב המקינטוש של חברת אפל, שביקשה להציג את עצמה כמי שתגאל את שוק המחשבים האישיים מההגמוניה של איי־בי־אם. בסרטון שיצר במאי הקולנוע רידלי סקוט בתחילת 1984, נראים אסירים גלוחי ראש ואפרוריים צופים במסך ענק, שממנו נואם "האח הגדול' על הצלחתה של המפלגה לדכא את מרד המחשבה ולגרום לכולם לחשוב באותה צורה. לפתע מתפרצת למקום אישה לבושה בגדים צבעוניים, שבידיה פטיש גדול. חיילים רודפים אחריה, אך היא מצליחה לזרוק את הפטיש ולנפץ את המסך. בסוף הסרטון מוצגת ההכרזה: "ב־24 בינואר 1984 תשיק אפל את המקינטוש, כדי ששנת 1984 לא תראה כמו '1984'".
"איי־בי־אם הייתה ריכוזית באופייה", מסביר ד"ר אשר עידן, מומחה לרשתות חברתיות ולחדשנות. "בשיטה שלה היה מחשב מרכזי, מין 'אח גדול' שאליו חוברו מסופים. אלה האחרונים קיבלו מידע חד־כיווני מהמחשב ירום הודו. המקינטוש של סטיב ג'ובס קבע שאין יותר תקשורת חד־כיוונית, וכבר בשנת 1984 הוא פתח את הפעימה שמפזרת את כוח הכתיבה והביטוי העצמי בידי מיליארדי בני אדם. איי־בי־אם הייתה שלב שצריך להתנער ממנו כדי להגיע למחשב האישי ולסמארטפון שנמצא כיום בכיס של כל ילד בן עשר".
לימים, במלאת מאה שנה להולדתו של אורוול, אמר ביל גייטס: "אורוול לא צפה כיצד תוכל הטכנולוגיה להגן על פרטיות המשתמשים ועל אבטחת המידע שלהם. חזונו של אורוול לא התגשם, ואני לא מאמין שזה יקרה. הטכנולוגיה יכולה להפוך את המדינה שלנו לבטוחה יותר ולמנוע את הגשמת חזונו המסויט", קבע האיש שמאחורי מייקרוסופט.
ד"ר עידן דווקא סבור כי המגמות העכשוויות רק מנכיחות את תחזיותיו של אורוול ביתר שאת: "האח הגדול עבר מטמורפוזה. הוא חזר בהרבה יותר גדול, דרך הפלטפורמות של סטיב ג'ובס ודרך גוגל, פייסבוק ואמזון. הכוח שוב עובר לידי אנשים מעטים, כשבמקום סטלין בא צוקרברג. לתאגידים הגדולים האלה יש יותר כוח מאשר למדינות, והם יודעים עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים על עצמנו. הם עושים זאת באמצעות בינה מלאכותית, מכונות לומדות, וגם מהביג דאטה ומהעדכונים שאנחנו מספקים להם חינם וברוחב לב דרך העדפותינו ברשת. כך הם הולכים וגדלים, הולכים ומשמינים על חשבוננו".
מה יהיה השלב הבא בטכנולוגיות המעקב וברמיסת הפרטיות? אולי שבב בתוך הגוף, בנוסח מה שראינו ב"מראה שחורה"?
"בהחלט. יש כבר אנשים שהולכים עם זה. ואם לאנשים יהיה שבב בתוך המוח, יהיו גם האקרים שיצליחו לפרוץ אליו וכך להפעיל את האדם מרחוק כמו שמפעילים רובוט. הזיכרון שלנו אמור להתנגד לזה, אבל לא קראתי על אף פתרון שיתמודד עם הניגוד בין החוויה שאנחנו חווים לבין מה שהשתילו לנו במוח".
גם מירב בראוטבר־פסט, המפקחת הארצית מטעם משרד החינוך על לימודי הספרות, מקשרת בין 1984 לאתגרי עידן הרשתות החברתיות. לספר הזה, היא אומרת, יש חשיבות רבה בחינוך הצעירים לשימוש נכון בטכנולוגיה העכשווית. "הרומאן של אורוול מאפשר לדון ביתרונות ובחסרונות של הקדמה. הרשתות החברתיות הפופולריות של ימינו מקרבות אותנו בהיבטים מסוימים למציאות המבעיתה של '1984'. התלמידים חשופים היום לתכנים של אלימות, לפדופילים ולעוד אנשים חובשי מסכות ובעלי אינטרס המפתים אותם לצרוך תכנים הרסניים. כמי שמצויים מרבית זמנם ברשתות החברתיות, בני הנוער נתונים למניפולציות רבות, כשעולם האמת הופך לעולם מדומיין. לימוד היצירה עשוי לעורר בקרב התלמידים חשיבה ביקורתית על העולם הנוכחי ועל זה העתידי שהם בונים לעצמם ולדורות שאחריהם".
רף הריגוש עלה
"כל עוד הוא נשאר בשדה הראייה שלוחית המתכת חולשת עליו, אפשר לא רק לשמוע את דבריו, אלא גם לראות אותו. בשום פנים אין לדעת אם עוקבים אחריו ברגע מסוים. באיזו תדירות, או על פי איזו שיטה נוהגת משטרת המחשבות לצותת לחוט מסוים – זה עניין לניחוש גרידא. מתקבל אפילו על הדעת שהם עוקבים אחרי הכול כל הזמן. ומכל מקום, אפשר להם לצותת למכשיר שלך כל אימת שירצו. ושומה עליך לחיות – ואתה חי, מכוח ההרגל שנעשה טבע – בהנחה ששומעים כל קול שאתה מוציא מפיך, ורואים – אלא אם כן שרוי אתה בחושך – כל תנועה שאתה עושה".
(מתוך הספר)
תוכנית המציאות "האח הגדול" שהושקה בהולנד בשנת 1999, היא בדיוק מה שתיאר אורוול בפסקה זו: מכנסים יחד קבוצת אנשים במקום מנותק, עוקבים אחר מעשיהם כל הזמן באמצעות עשרות מצלמות, ואם לא די בכך – דמות נעלמה של "אח גדול" צופה בהם ומכוונת את מעשיהם. גם קהל הצופים הוא מעין אח גדול, שמדיח משתתף אחר משתתף, עד שהדייר האחרון שנותר זוכה בפרס כספי גדול. בארץ משודרת התוכנית מאז 2008 – תחילה בערוץ 2 במסגרת הזכיינית קשת, וכיום בערוץ רשת 13. הריאליטי הזה זכה לדומיננטיות רבה בשיח הציבורי, כתופעה תרבותית שמביאה לפריים־טיים גם קונפליקטים חברתיים.
כיום "האח הגדול" והלוגו של עין המצלמה המשוטטת מזוהים לחלוטין עם התוכנית, וייתכן שרבים מהצופים אינם יודעים מה מקור המונח הזה. "יש משהו מאוד דמוני בצמד המילים 'האח הגדול'", אמר בריאיון ל"גלובס" יורם זק, מי שהיה "האח הגדול" הישראלי ברוב שנותיה של התוכנית. "הקול הזה, המנסר – מאוד חשוב שתרחף מעל כל הדבר הזה ישות. מעונה לעונה, הקול הפך להיות שלי. הפכתי ליותר אני מאשר איזו דמות מתכתית, רובוטית, כי הרגשתי שלצופים קל יותר להתחבר כששומעים את האמפתיה כלפי הדיירים ואת ההזדהות. (…) אני לא באמת 'האח הגדול'. אני לא באמת רואה הכול ושומע הכול. ברגעים הנכונים אני נמצא מול הדיירים ומדבר ומדובב ומקשיב, ומרגיש. מחלק ביניהם קצת ממני בצורה כמה שיותר הוגנת ושווה, זה הכול".
עם כל ההצטנעות וההצטמצמות של זק, נראה שהריאליטי החדש שלו ושל ארז טל לוקח את האח הגדול האורווליאני כמה צעדים קדימה. אפילו שם התוכנית, "2025", מהדהד את "1984" ומתיימר לחזות עולם עתידני, אם כי לא רחוק. בניגוד ל"האח הגדול" של המתחרים, הפעם כבר לא מדובר רק בווילה מרושתת מצלמות, אלא בעיר הכוללת אזורי מסחר, בנק, קולנוע, פאב ועוד. פרנסי קשת 12 מבינים כנראה כי סף הגירוי של הצופים הולך ועולה, וצריך למצוא דרכים מתוחכמות יותר כדי לספק אותו.
דיאלוג עם "פייק ניוז"
"אם אותה בדותה תאושר בכל המסמכים – עתיד השקר להיכנס להיסטוריה ולהיעשות אמת. 'מי שבידו השליטה על העבר' – נאמר בסיסמא המפלגתית – 'בידו השליטה על העתיד; מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר'. ואף על פי כן, אף שהעבר בר שינוי הוא על פי עצם טבעו, הרי לא נשתנה כלל. כל מה שהוא אמת עכשיו, אמת הוא מנצח עד נצח. פשוט מאוד. אין צורך אלא בשורה אינסופית של ניצחונות על זיכרונך".
(מתוך הספר)
כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית הביאה עמה עדנה מחודשת לספרו של אורוול. כבר בינואר 2017, עם כניסתו של טראמפ לתפקיד, זינקו המכירות של "1984" והספר הגיע למקום השלישי ברשימת רבי־המכר של אמזון. זה קרה לאחר שדובר הבית הלבן שון ספייסר הכריז כי מספר הנוכחים בטקס ההשבעה של טראמפ היה "הגבוה ביותר בהיסטוריה" – זאת בעוד הנתונים המספריים והצילומים של המשטחים הריקים יחסית, הציגו תמונה אחרת. קליאן קונוויי, יועצת הנשיא, הסבירה בריאיון שהדובר לא משקר, אלא פשוט מציג "עובדות אלטרנטיביות" – וכך החזירה לתודעה את המונח האורווליאני "שיחדש", וגרמה לגל של התעניינות בספר. טראמפ עצמו מנהל דיאלוג תכוף עם המונח "פייק ניוז", שגם הוא מתכתב עם המציאות המתוארת ב־1984.
ממש בסמוך לתחילת הכהונה של טראמפ עלתה ההצגה "1984" בתיאטרון הבימה, והתזמון הביא את יוצריה לחשוב כיצד לשלב בה הרהורים מעידן ה"פוסט־אמת". "וינסטון מתעסק למעשה בהכנת פייק ניוז", אומר אלי ביז'אווי, שתרגם את המחזה. "הוא משכתב את ההיסטוריה לפי הצרכים של המפלגה. המושג 'פייק ניוז' לא מופיע בהצגה, אבל תחת זאת וינסטון אומר: 'אני לא משוגע. יש אמת, ויש עובדות. אין אלטרנטיבה לעובדות! חופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. כי זה נכון'.
דובר הבית הלבן הכריז כי מספר הנוכחים בטקס ההשבעה של טראמפ היה "הגבוה ביותר בהיסטוריה" – אף שהנתונים הוכיחו אחרת. יועצת הנשיא הסבירה שהדובר לא משקר, אלא מציג "עובדות אלטרנטיביות" – וכך גרמה לגל של התעניינות בספר 1984, שזינק למקום השלישי במכירות של אמזון
"ברגע שאני טובע משפט כמו 'אין אלטרנטיבה לעובדות' – שהוא מעוגן לגמרי בקונטקסט ובטקסט המקורי של וינסטון – אני מרשה לעצמי לקחת מעט את החוד הקיים במחזה ולחדד אותו בעזרת מינוח אקטואלי. האם חצינו קו? אני לא בטוח, כי זה מתיישב על משהו אסוציאטיבי שקשור לחומר עצמו, ולא זורק את הצופים אל דיון פוליטי חיצוני. אדם שמתרגם או מתווך חומר משפה אחת לאחרת, חייב גם לתווך את זה תרבותית. אם אני כמתרגם מתעלם מההקשר – אני מחטיא אותך כצופה, וגם את אורוול ככותב".
"כיום הולכים ומתרבים אלו שלא רואים לאן שקרים יכולים להוביל", מזהיר פרופ' שאלתיאל. "חשוב שידעו לאן יכולה להגיע ההערצה לשליטי הכוח. הסכנה בעריצות וב'פייק ניוז' מודגשת כיום יותר מאשר בעבר. אם אדם יכול להגיד קבל עם ועולם 'גם אם אני אהרוג מישהו בשדרה החמישית – אנשים עדיין ימשיכו להצביע לי', זאת אומרת שאנחנו צריכים לקרוא שוב את אורוול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
